החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

סטיב ג'ובס

מאת:
מאנגלית: אלה בשן ונעמי כרמל | הוצאה: | 2012 | 672 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בקיץ 2004 פנה סטיב ג'ובס לוולטר אייזקסון, שלא ידע דבר על מחלתו, וביקש ממנו שיכתוב את הביוגרפיה שלו. אייזקסון הניח שג'ובס מצוי בעיצומה של קריירה רבת תהפוכות ולכן סירב. רק ב-2009, כשג'ובס יצא לחופשת מחלה שנייה ומצבו הבריאותי נודע ברבים, נעתר אייזקסון לבקשתו.

ג'ובס מצידו ויתר על שליטה בתוכן הספר ועל הזכות לראותו לפני שיירד למכבש הדפוס. במשך שנתיים קיים אייזקסון כארבעים ראיונות עם ג'ובס ועוד למעלה ממאה ראיונות אחרים עם קרובים, מתחרים יריבים ועמיתים שלו. ספר זה מתאר חיים סוערים ואישיות של יזם יצירתי ואיש שיווק גאוני, ששאיפתו העזה לשלמות והדחף הנלהב שבו חוללו מהפכה בשש תעשיות: מחשבים אישיים, סרטי אנימציה, מוזיקה, טלפונים, מחשבי לוח ודפוס דיגיטלי.

ביוגרפיה זו היא היחידה שנכתבה על ג'ובס תוך שיתוף פעולה מלא מצידו, והיא רואה אור בעת ובעונה אחת בעשרות מדינות ברחבי העולם. וולטר אייזקסון, מנכ"ל מוסד 'אספן', שימש בעבר כיו"ר ה'סי־אן־אן' ועורך המגזין היוקרתי 'טיים'. הוא כתב ביוגרפיות על איינשטיין, פרנקלין וקיסינג'ר, שזכו להצלחה רבה.

"סטיב היה בין המהפכנים האמריקאים הגדולים, אמיץ כדי לחשוב בצורה שונה, נועז כדי להאמין שהוא יכול לשנות את העולם ומוכשר דיו כדי לעשות זאת."

ברק אובמה, נשיא ארצות הברית

"אנשים כמו סטיב ג'ובס משנים את העולם שלנו." דמיטרי מדוודב, נשיא רוסיה

"היינו מתחרים אך גם חברים. לעבוד עם סטיב ג'ובס היה כבוד אדיר וזכות גדולה." ביל גייטס, מייסד ויו"ר מיקרוסופט

"ג'ובס תמיד אמר בכמה מילים את מה שאתה חשבת, עוד לפני שחשבת על כך בעצמך. הגישה שלו תמיד העניקה לי השראה." לארי פייג', מייסד גוגל

"סטיב, היית מורה וחבר. תודה שהראית לנו שמה שאתה בונה יכול לשנות את העולם." מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק

"ג'ובס היה גיבור הילדות שלי." לארי יאנג, מייסד יאהו

"עבודתו של ג'ובס הפכה את העולם למקום טוב יותר עבור מאות מיליוני בני אדם." מארק אנדרסן, מייסד נטסקייפבקיץ 2004 פנה סטיב ג'ובס לוולטר אייזקסון, שלא ידע דבר על מחלתו, וביקש ממנו שיכתוב את הביוגרפיה שלו. אייזקסון הניח שג'ובס מצוי בעיצומה של קריירה רבת תהפוכות ולכן סירב. רק ב-2009, כשג'ובס יצא לחופשת מחלה שנייה ומצבו הבריאותי נודע ברבים, נעתר אייזקסון לבקשתו. ג'ובס מצידו ויתר על שליטה בתוכן הספר ועל הזכות לראותו לפני שיירד למכבש הדפוס.

במשך שנתיים קיים אייזקסון כארבעים ראיונות עם ג'ובס ועוד למעלה ממאה ראיונות אחרים עם קרובים, מתחרים יריבים ועמיתים שלו.

ספר זה מתאר חיים סוערים ואישיות של יזם יצירתי ואיש שיווק גאוני, ששאיפתו העזה לשלמות והדחף הנלהב שבו חוללו מהפכה בשש תעשיות: מחשבים אישיים, סרטי אנימציה, מוזיקה, טלפונים, מחשבי לוח ודפוס דיגיטלי.

ביוגרפיה זו היא היחידה שנכתבה על ג'ובס תוך שיתוף פעולה מלא מצידו, והיא רואה אור בעת ובעונה אחת בעשרות מדינות ברחבי העולם.

וולטר אייזקסון, מנכ"ל מוסד 'אספן', שימש בעבר כיו"ר ה'סי־אן־אן' ועורך המגזין היוקרתי 'טיים'. הוא כתב ביוגרפיות על איינשטיין, פרנקלין וקיסינג'ר, שזכו להצלחה רבה.

מקט: 4-20-52571
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

ילדות

ננטש ונבחר

האימוץ

כשפול ג'ובס השתחרר ממשמר החופים בתום מלחמת העולם השנייה, הוא התערב עם חבריו לצוות שימצא אישה תוך שבועיים. הם הגיעו לסן פרנסיסקו, שם יצאה ספינתם משירות פעיל. הוא היה מכונאי מנועים שרירי ועטור קעקועים בגובה מטר ושמונים שהזכיר במראהו את ג'יימס דין. אבל לא המראה זיכה אותו בפגישה עם קלרה הגופיאן, בתם החמודה של מהגרים ארמנים, אלא העובדה שבניגוד לחבורה שתיכננה לצאת איתה באותו ערב, לחבריו ולו היתה גישה למכונית. עשרה ימים לאחר מכן, במרס 1946, פול התארס עם קלרה וזכה בהתערבות. היו להם חיי נישואים מאושרים עד שהמוות הפריד ביניהם יותר מארבעים שנה לאחר מכן.

פול ריינהולד ג'ובס גדל במשק חלב בג'רמנטאון שבוויסקונסין. אף שאביו היה שתיין ולעיתים אלים, פול גדל ונעשה בחור עדין ונוח לבריות חרף חזותו הקשוחה. לאחר שנשר מבית־הספר התיכון הוא נדד ברחבי המערב התיכון של ארצות־הברית ועבד מדי פעם כמכונאי, עד שבגיל תשע־עשרה הצטרף למשמר החופים, אף שלא ידע לשחות. הוא הוצב בספינת אם־סי מיגס של חיל הים האמריקני ובילה את רוב שנות המלחמה בהשטת חיילים לאיטליה עבור הגנרל פאטון. כישוריו כמכונאי וככבאי זיכו אותו בעיטורי הצטיינות, אך מפעם לפעם נקלע לצרות ולא קודם מדרגת מלח.

קלרה נולדה בניו־ג'רזי, לשם הגיעו הוריה לאחר מנוסתם מהטורקים בארמניה, ובילדותה עברו לאזור מישֶן בסן פרנסיסקו. היא נצרה בליבה סוד וכמעט לא חלקה אותו עם איש – היא כבר נישאה בעבר, אך בעלה נהרג במלחמה. כשפגשה את פול ג'ובס באותו דייט ראשון כבר היתה מוכנה ומזומנה לפתוח בחיים חדשים.

בדומה לרבים שעברו את המלחמה, חוו גם הם סערות והתרגשויות רבות, וכל שביקשו עם סיומה היה להתמסד בשלווה, להקים משפחה ולנהל חיים על מי מנוחות. לא היה להם הרבה כסף, ולכן עברו לוויסקונסין כדי לגור עם הוריו של פול למשך כמה שנים. משם המשיכו לאינדיאנה, ופול קיבל עבודה כמכונאי בחברת אינטרנשיונל הרבסטר. משאת נפשו היתה תיקון מכוניות ישנות – הוא קנה, שיפץ ומכר אותן וכך הרוויח כסף בזמנו הפנוי. לבסוף, הוא התפטר מעבודתו הקבועה והפך לסוחר מכוניות משומשות במשרה מלאה.

קלרה, לעומתו, אהבה את סן פרנסיסקו, וב-1952 שיכנעה את בעלה לחזור לגור שם. הם שכרו דירה שצפתה על האוקיינוס השקט באזור סנסט, דרומית לגולדן גייט פארק, ופול עבד בחברת מימון כ"מנכס". תפקידו היה לאסוף את מפתחות המכוניות שבעליהן לא עמדו בתשלומי הלוואות ולנכס אותן מחדש. הוא גם קנה, תיקן ומכר חלק מהמכוניות והתפרנס מכך יפה.

למרות הכול, דבר מה היה חסר. הם רצו ילדים, אך קלרה סבלה מהיריון חוץ־רחמי – הביצית המופרית נקלטה בחצוצרה במקום ברחם, והיא לא הצליחה להרות. לכן בשנת 1955, לאחר תשע שנות נישואין, ביקשו פול וקלרה לאמץ ילד.

***

בדומה לפול ג'ובס, גם ג'ואן שייבל באה ממשפחה כפרית ממוצא גרמני בוויסקונסין. אביה, ארתור שייבל, היגר לפרברי גרין ביי, ניהל שם חוות פרוות ובמקביל שלח ידו בעיסוקים אחרים, החל בנדל"ן וכלה בגילוף תמונות. הוא היה איש קפדן, במיוחד בכל הנוגע למערכות היחסים של בתו, והביע התנגדות עזה לאהבתה הראשונה – אמן לא קתולי. ג'ואן לא הופתעה מאיומיו לנתק עימה קשר כשהתאהבה במהלך לימודיה לתואר שני באוניברסיטת ויסקונסין בעבדולפתח "ג'ון" ג'נדאלי, עוזר הוראה מוסלמי מסוריה.

ג'נדאלי היה בן הזקונים במשפחה סורית נחשבת בת תשעה ילדים. אביו החזיק בבעלותו בתי זיקוק ועסקים רבים נוספים כמו גם נכסים בדמשק ובחומס. בתקופה מסוימת הוא השיג שליטה כמעט מלאה במחיר החיטה באזור. בדומה למשפחת שייבל, גם משפחת ג'נדאלי הציבה את ההשכלה בראש מעייניה, ובמשך דורות רבים נסעו בני המשפחה ללמוד באיסטנבול או בסורבון. עבדולפתח נשלח לפנימייה ישועית, אף שהיה מוסלמי, ולאחר שרכש תואר ראשון באוניברסיטה האמריקנית בביירות, הגיע לאוניברסיטת ויסקונסין כתלמיד לתואר שני וכעוזר הוראה במדעי המדינה.

בקיץ 1954 נסעה ג'ואן עם עבדולפתח לסוריה. הם בילו חודשיים בחומס, שבהם למדה ממשפחתו לבשל מאכלים סוריים. כששבו לוויסקונסין הם גילו שהיא בהיריון. שניהם היו בני עשרים ושלוש, אך החליטו שלא להינשא. באותה תקופה אביה היה על ערש דווי ואיים לנשל אותה מהירושה אם תינשא לעבדולפתח. גם הפלה לא באה בחשבון בקהילה הקתולית הקטנה. לכן נסעה ג'ואן בראשית 1955 לסן פרנסיסקו והפקידה עצמה תחת חסותו של רופא טוב לב שהעניק מקלט לאימהות לא נשואות, יילד את התינוקות ואירגן הליכי אימוץ בחשאי.

ג'ואן הציבה תנאי אחד – ההורים שיאמצו את הילד שלה נדרשו להיות בעלי תואר אקדמי. לכן סידר הרופא שעורך דין ורעייתו יאמצו את הילד. אך ב-24 בפברואר 1955, כשנולד הבן, החליט הזוג המיועד שהוא מעוניין בבת וחזר בו מהאימוץ. כך אומץ הילד לא על ידי עורך דין, אלא על ידי זוג אחר: מכונאי נלהב שנשר מבית־הספר ורעייתו מנהלת החשבונות, בת למשפחה של אנשי עמל. פול וקלרה בחרו לתינוקם החדש את השם סטיבן פול ג'ובס.

עם זאת, דרישתה של ג'ואן שהוריו החדשים של הילד יהיו בעלי תואר אקדמי עמדה בעינה. כשגילתה שהילד הופקד בידי זוג שלא סיים אפילו את התיכון, היא סירבה לחתום על מסמכי האימוץ. שבועיים לאחר שסטיב התינוק עבר לגור בבית משפחת ג'ובס עוד נמשך תהליך האימוץ וטרם התקבלה החלטה. לבסוף, ג'ואן נעתרה בתנאי שהזוג יבטיח ויחתום על התחייבות לפתוח תוכנית חיסכון כדי לשלוח את הילד ללימודים גבוהים.

ג'ואן התמהמהה עם החתימה על מסמכי האימוץ מסיבה נוספת. אביה עמד למות והיא תיכננה להינשא לג'נדאלי מייד לאחר פטירתו. היא קיוותה בליבה – כפי שסיפרה לימים לבני משפחתה עם דמעות בעיניה – שעם נישואיהם, היא תחזיר לידיה את התינוק.

ארתור שייבל מת באוגוסט 1955, שבועות ספורים לאחר תום הליכי האימוץ. ג'ואן ועבדולפתח נישאו מייד לאחר חג המולד באותה שנה בכנסייה הקתולית על שם השליח הקדוש סנט פיליפ בגרין ביי. הוא קיבל תואר דוקטור ביחסים בינלאומיים בשנה שלאחר מכן, ונולדה להם ילדה בשם מונה.

ב-1962, לאחר שהיא וג'נדאלי התגרשו, יצאה ג'ואן לחיי נוודות חולמניים, חיים שתיעדה בתה, לימים הסופרת הדגולה מונה סימפסון, ברומן המבריק 'בכל מקום אחר'. אך כיוון שאימוצו של סטיב נעשה בחשאי ונחתם סופית, עברו עשרים שנה לפני שהם הצליחו למצוא זה את זה.

סטיב ג'ובס ידע שהוא מאומץ מגיל צעיר. "ההורים שלי דיברו איתי בפתיחות על הנושא," הוא נזכר. הוא זכר בבירור כיצד ישב בגינת ביתו, בגיל שש או שבע, וסיפר על כך לילדה מהבית ממול. "זאת אומרת שההורים האמיתיים שלך לא רצו אותך?" שאלה הילדה. "אווו! ברקים היבהבו לי בתוך הראש," אמר ג'ובס. "אני זוכר שרצתי הביתה בבכי. וההורים שלי אמרו, 'לא, אתה חייב להבין.' הם היו רציניים מאוד והסתכלו לי בעיניים. הם אמרו, 'בחרנו אותך במיוחד.' שניהם אמרו את זה וחזרו על הדברים שוב לאט. הם הדגישו כל מילה ומילה במשפט הזה."

ננטש. נבחר. מיוחד. מושגים אלה הפכו לחלק מאישיותו של ג'ובס ומהאופן שבו התייחס לעצמו. חבריו הקרובים סבורים שהידיעה שוויתרו עליו בלידתו הותירה בו צלקות. "אני חושב שהשאיפה העזה שלו לשליטה מוחלטת בכל מה שהוא מייצר נובעת במישרין מהאישיות שלו ומהעובדה שנטשו אותו כשנולד," סיפר דל יוקאם, חברו משכבר הימים. "הוא רוצה לשלוט בסביבתו והוא רואה את המוצר כשלוחה של עצמו." גרג קלהון, שהתקרב לסטיב לאחר הלימודים, ראה השפעה אחרת. "סטיב דיבר איתי רבות על הנטישה ועל הכאב שנגרם לו ממנה," אמר. "הנטישה הפכה אותו לעצמאי. הוא עשה דברים בדרך שלו, וזה נבע מכך שהוא חי בעולם שונה מהעולם שאליו נולד."

בהמשך חייו, כשהגיע לגיל שבו היה אביו הביולוגי כשנטש אותו (עשרים ושלוש), ג'ובס הוליד ונטש אף הוא את בתו (ולימים חזר והכיר בה). קריסאן ברנאן, אם בתו, טענה שהמסירה לאימוץ של סטיב "הותירה בו שברים" וזה מסביר חלק מהתנהגותו. "הננטש נוטש," היא אמרה. אנדי הרצפלד, שעבד לצידו של ג'ובס באפל בראשית שנות השמונים, נמנה עם הבודדים שנותרו קרובים לברנאן ולג'ובס גם יחד. "השאלה המרכזית לגבי סטיב היא מדוע הוא לא מצליח לשלוט בעצמו וממשיך להתאכזר ולפגוע באנשים מסוימים באופן לא מודע," אמר. "הכול מתחיל מהנטישה בלידה. שורש הבעיה הוא במוטיב הנטישה בחייו של סטיב."

סטיב ג'ובס דחה את ההשערה. "יש סברה שטוענת שכיוון שננטשתי, עבדתי קשה מאוד כדי להצליח ולגרום להוריי לרצות בי שוב או שטויות כאלה, אבל זה מגוחך," הוא התעקש. "הידיעה שאני מאומץ נסכה בי יותר עצמאות, אבל מעולם לא הרגשתי שנטשו אותי. תמיד הרגשתי מיוחד. הרגשתי מיוחד בזכות ההורים שלי." הוא תמיד זעף כשמישהו התייחס לפול ולקלרה כהוריו המאמצים, או רמז שאינם הוריו האמיתיים. "הם ההורים שלי במאת האחוזים," אמר. מאידך, כשדיבר על הוריו הביולוגיים הוא התנסח בקוצר רוח: "הם היו מאגר הזרע והביצית שלי. זו לא ביקורת, זה פשוט ככה. מאגר זרע ותו לא."

עמק הסיליקון

הילדות שפול וקלרה יצרו עבור בנם החדש היתה במובנים רבים אופיינית לשלהי שנות החמישים. כשסטיב היה בן שנתיים הם אימצו בת בשם פאטי, ושלוש שנים לאחר מכן עברו לבית בפרברים. סי־איי־טי, חברת המימון שפול עבד בה כמנכס, העבירה אותו לסניף בפאלו אלטו, אך כיוון שלא היה מסוגל לעמוד בהוצאות המגורים במקום, הם בחרו לגור במאונטיין וְיוּ, עיר זולה יותר מדרום.

בעיר הזו ניסה פול ג'ובס להנחיל לבנו את האהבה למכונאות ולמכוניות. "סטיב, זה שולחן העבודה שלך," אמר והצביע על חלק בשולחן שניצב בגראז' שלהם. ג'ובס זכר כמה התרשם מהריכוז שהפגין אביו במלאכתו. "חשבתי שחוש העיצוב של אבא היה לא רע," סיפר, "כי הוא ידע לבנות הכול. אם היינו זקוקים לארון, הוא בנה אותו. כשהקים את הגדר שלנו, הוא נתן לי פטיש כדי שאוכל לעבוד איתו."

חמישים שנה לאחר מכן, הגדר עדיין מקיפה את החצר הצידית והאחורית של הבית במאונטיין וְיוּ. כשג'ובס הראה לי את הגדר, הוא ליטף את הלוחות ונזכר בלקח שאביו השריש בו עמוקות. אביו אמר שחשוב להרכיב את החלקים האחוריים של הארונות והגדרות כראוי, גם אם לא רואים אותם. "הוא אהב לעשות דברים כמו שצריך. הוא דאג גם לחלקים שלא רואים מבחוץ."

אביו המשיך להשביח ולמכור מכוניות משומשות, וקישט את הגראז' בתמונות של המכוניות האהובות עליו. הוא נהג להראות לבנו את העיצוב על כל פרטיו – הקווים, הפתחים, המתכת, גימור המושבים. בתום כל יום עבודה, הוא נהג להחליף בגדים לסרבל עבודה וללכת לגראז'. ברוב המקרים סטיב התלווה אליו. "הבנתי שאצליח ללמד אותו קצת כישורים מכניים, אבל הוא לא רצה ללכלך את הידיים," נזכר פול לימים. "הוא לא ממש התחבר לדברים מכניים."

תיקונים מתחת למכסה המנוע לא קסמו לג'ובס. "לא הייתי בקטע של תיקון מכוניות, אבל רציתי מאוד לבלות עם אבא שלי." אף שהמודעות להיותו מאומץ גברה עם השנים, הוא בכל זאת נקשר יותר ויותר לאביו. פעם כשהיה בן שמונה, ג'ובס גילה תצלום של אביו מתקופת שירותו במשמר החופים. "הוא עומד שם בחדר המכונות, ללא חולצה, ונראה כמו ג'יימס דין. זה היה רגע של וואו בתור ילד. וואו, ההורים שלי היו פעם צעירים וחתיכים."

באמצעות המכוניות, חשף אביו של סטיב את בנו לראשונה לאלקטרוניקה. "הוא לא הבין באלקטרוניקה לעומק, אבל הוא טיפל בה המון במכוניות ובדברים אחרים שתיקן. הוא לימד אותי את היסודות, וזה עניין אותי מאוד." דבר שעניין את סטיב עוד יותר היה הנסיעות לחיפוש אחר חלקים. "בכל סוף שבוע, היינו נוסעים לטיול במגרשי גרוטאות. היינו מחפשים גנרטורים, קרבורטורים, כל מיני רכיבים." הוא נזכר שצפה באביו בעת שניהל משא ומתן בדלפק. "הוא ידע להתמקח, כי הוא ידע טוב יותר מהאנשים בדלפק כמה החלקים עולים." כך עמדו הוריו בהתחייבות שקיבלו על עצמם עם אימוצו. "החיסכון לקולג' הגיע מזה שאבא שלי שילם חמישים דולר על פורד פאלקון או מכונית חבוטה אחרת שלא נסעה, עבד עליה כמה שבועות ומכר אותה במאתיים וחמישים דולר – והכול בלי לדווח למס הכנסה."

בית משפחת ג'ובס ברחוב דיאבלו 286 ושאר בתי השכונה נבנו על ידי יזם הנדל"ן ג'וזף אייכלר, שהחברה שלו בנתה יותר מ-11 אלף בתים במקומות שונים בקליפורניה בשנים 1950–1974. בהשראת חזונו של פרנק לויד רייט על בתים מודרניים ופשוטים עבור האמריקאי הפשוט, אייכלר בנה בתים זולים שהיו בהם קירות זכוכית מהרצפה ועד לתקרה, מרחבים פתוחים, תשתית עץ חשופה, רצפות בטון ודלתות הזזה רבות מזכוכית. "אייכלר עשה דבר אדיר," אמר ג'ובס באחד מטיולינו בשכונה. "הבתים היו בנויים בצורה חכמה, זולה ויעילה. העיצוב היה נקי והטעם היה פשוט והתאים לאנשים בעלי הכנסה נמוכה. היו לבתים מאפיינים קטנים ומדהימים, כמו למשל חימום מהרצפה. כשהיינו ילדים, היינו פורשים שטיח ומקבלים רצפות קלויות."

ג'ובס אמר שההערכה שרחש לבתים של אייכלר החדירה בו את ההתלהבות לייצר מוצרים מעוצבים בעיקר לשוק הרחב. "אני מת על זה שאפשר להפוך עיצוב נפלא ויכולות פשוטות למשהו שלא עולה הרבה," אמר והצביע על האלגנטיות הנקייה המאפיינת את הבתים של אייכלר. "זה היה החזון המקורי של אפל. זה מה שניסינו לעשות עם המקינטוש הראשון. זה מה שעשינו עם האייפוד."

מול בית משפחת ג'ובס, גר אדם שהפך לסוכן נדל"ן מצליח. "הוא לא היה כזה מבריק," נזכר ג'ובס. "אבל התברר שהוא התעשר מאוד. ולכן אבא שלי חשב 'גם אני יכול.' הוא עבד קשה מאוד, אני זוכר. הוא למד שיעורי ערב, עבר את מבחן ההסמכה ונכנס לעסקי הנדל"ן. ואז השוק קרס." כתוצאה מכך, מצבה הכלכלי של המשפחה הידרדר מאוד למשך כשנה, כשסטיב למד בבית־הספר היסודי. אמו החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בחברת וריאן ושות' שעסקה בייצור מכשירים מדעיים, והם לקחו משכנתא נוספת. יום אחד שאלה אותו המחנכת בכיתה ד', "מה אתה לא מבין ביקום?" ג'ובס ענה, "אני לא מבין למה פתאום אין לאבא שלי כסף." עם זאת, הוא התגאה בעובדה שאביו מעולם לא אימץ לעצמו סגנון מתרפס או חלקלק על מנת לשפר את ביצועיו כאיש מכירות. "כדי למכור נדל"ן צריך להתחנף, והוא לא הצטיין בזה, היה לו אופי שונה. הערצתי אותו בגלל זה." פול ג'ובס חזר לעבוד כמכונאי.

אביו היה אדם עדין ושלֵו, תכונות שבנו שיבח והעריך אך לא אימץ בעצמו. הוא היה גם איש נחוש.

לידינו גר מהנדס שעבד על תאים סולאריים בווסטינגהאוז. הוא היה רווק וביטניק כזה, מנותק מהחברה. היתה לו חברה ששמרה עלי לפעמים. שני ההורים שלי עבדו והייתי הולך אליהם אחרי הלימודים לכמה שעות. הוא היה משתכר ומרביץ לה לפעמים. ערב אחד היא הגיעה אלינו, מתה מפחד ממנו, והוא הגיע אחריה שתוי. אבא שלי העמיד אותו במקום – הוא אמר לו שהיא נמצאת אצלנו אבל אסר עליו להיכנס. הוא פשוט עמד במקום. נעים לנו לחשוב שהכול היה מושלם בשנות החמישים, אבל הבחור הזה היה מהנדס שהחיים שלו היו פשוט גרועים.

מה שהבדיל את השכונה מאלפי השכונות המעוטרות בעצים ברחבי ארצות־הברית היה שגם אלה שלא הצליחו במיוחד היו לרוב מהנדסים. "כשעברנו לכאן, היו עצי משמש ושזיף בכל פינה," נזכר ג'ובס, "אבל הם התחילו לפרוח בגלל ההשקעה הצבאית." ג'ובס ספג את תולדות העמק ופיתח שאיפה להטביע בו את חותמו. אדווין לנד מחברת פולארויד סיפר לו לימים כיצד הנשיא אייזנהאואר ביקש את עזרתו בייצור מצלמות למטוסי הריגול U2 על מנת לברר כמה ממשי האיום הסובייטי. סרט הצילום הוכנס לתוך מכל והוחזר למרכז המחקר איימס של נאס"א בסאניווייל, מרחק קצר מביתו של ג'ובס. "הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי מסך מחשב היתה כשאבא שלי הביא אותי למרכז איימס," סיפר. "התאהבתי בו לגמרי."

קבלנים אחרים של משרד ההגנה צצו באזור במהלך שנות החמישים. יחידת הטילים והחלל לוקהיד, שייצרה טילים בליסטיים ששוגרו מצוללות, הוקמה ב-1956 בסמוך למרכז נאס"א. ארבע שנים לאחר מכן, בתקופה שבה ג'ובס עבר לאזור, הועסקו שם עשרים אלף איש. כמה מאות מטרים משם, הקימה חברת וסטינגהאוז מתקנים שייצרו צינורות ושנאים חשמליים למערכות הטילים: "כל התעשייה הצבאית המתקדמת ביותר פעלה שם," נזכר ג'ובס. "זה היה מסתורי והיי־טקי והחיים היו מרגשים מאוד."

בעקבות תעשיות ההגנה הצבאית, החלה פריחה כלכלית שהתבססה על טכנולוגיה. ראשיתה ב-1938, כאשר דיוויד פקארד ורעייתו הטרייה עברו לפאלו אלטו. ביתם כלל צריף שבו השתקע ביל היולט, וכן גראז' – מעין נספח שהתברר כיעיל וכסמלי בעמק – ובו עמלו השניים עד שהוציאו תחת ידם את המוצר הראשון שלהם: מַתנֵד אודיו. בשנות החמישים, כבר צמחה היולט־פקארד בקצב מסחרר וייצרה כלים טכניים.

למרבה המזל נמצא בסביבה מקום ליזמים שהגראז' נעשה צפוף עבורם. בצעד שעתיד להפוך את האזור לערש מהפכת ההיי־טק, הקים דיקן הפקולטה להנדסה באוניברסיטת סטנפורד, פרדריק טרמן, פארק תעשיות בגודל 2,800 דונם על קרקע בבעלות האוניברסיטה. שם יכלו חברות פרטיות לממש מבחינה מסחרית את רעיונותיהם של הסטודנטים. הדיירת הראשונה היתה חברת ואן ושות', שבה עבדה קלרה ג'ובס. "טרמן העלה את הרעיון המבריק שתרם לצמיחת תעשיית ההיי־טק באזור יותר מכל דבר אחר," אמר ג'ובס. כשג'ובס היה בן עשר העסיקה חברת HP 9,000 עובדים ונודעה כחברה אמינה ויציבה שכל מהנדס שביקש יציבות כלכלית רצה לעבוד בה.

הפיתוח הטכנולוגי החשוב ביותר לצמיחת האזור היה, כמובן, המוליך־למחצה. ויליאם שוקלי, שנמנה עם ממציאי הטרנזיסטור במעבדות בל בניו־ג'רזי, עבר למאונטיין וְיוּ והקים בשנת 1956 חברה לייצור טרנזיסטורים מסיליקון כתחליף לגרמניום היקר שבו נהגו להשתמש עד אז. אך שוקלי נעשה פחות ופחות צפוי וזנח את פרויקט טרנזיסטור הסיליקון. כתוצאה מכך פרשו שמונה מהנדסים שלו, ובראשם רוברט נויס וגורדון מור, כדי להקים את פיירצ'יילד סמיקונדקטור. החברה התרחבה ומנתה שנים־עשר אלף עובדים, אך ב-1968, כשנויס הפסיד במאבק כוח על מינויו למנכ"ל, התפלגה החברה. הוא וגורדון מור הקימו חברה בשם 'אלקטרוניקה משולבת' (Integrated Electronics) שקוצר בהברקה ל'אינטל'. העובד השלישי היה אנדרו גרוב, אשר הצמיח את החברה בשנות השמונים בזכות התמקדות במיקרו־מעבדים במקום בשבבי זיכרון. בתוך כמה שנים נמצאו באזור יותר מחמישים חברות שייצרו מוליכים־למחצה.

הגידול המעריכי בתעשייה התרחש במקביל לתופעה הידועה שהתגלתה על ידי מור ב-1965. הוא שירטט תרשים שתיאר מהירות של מעגלים משולבים על בסיס מספר הטרנזיסטורים שניתן למקם על שבב, והוכיח שהיא מכפילה את עצמה מדי שנתיים – מסלול שניתן לצפות את המשכיותו. אישור לתגלית של מור הגיע ב-1971, כאשר אינטל הצליחה לחרוט יחידת עיבוד מרכזית שלמה בתוך שבב אחד – אינטל 4004 – שנקרא על ידם "מיקרו־מעבד". החוק של מור נותר בתוקפו עד עצם היום הזה, ותחזיתו המהימנה לגבי יחס עלות מול ביצוע איפשרה לשני דורות של יזמים צעירים, לרבות סטיב ג'ובס וביל גייטס, ליצור תחזיות עלות למוצרים הנועזים שלהם.

תעשיית השבבים העניקה לאזור שם חדש כאשר דון הויפלר, בעל טור בשבועון 'אלקטרוניק ניוז', החל לכתוב בינואר 1971 סדרת כתבות בשם 'עמק הסיליקון, ארצות־הברית'. עמוד השדרה של עמק סנטה קלרה, שישים וחמישה קילומטרים המשתרעים מדרום סן פרנסיסקו דרך פאלו אלטו ועד לסן חוזה, הוא אל קאמינו ריאל. זו הדרך המלכותית שחיברה בעבר את עשרים ואחת כנסיות המיסיון של קליפורניה וכיום היא שדרה הומה וגועשת המחברת חברות ומיזמי סטארט־אפ המחזיקים שליש מהשקעות הון הסיכון בארצות־הברית מדי שנה. "תולדות המקום עוררו בי השראה בשנות נעוריי," אמר ג'ובס, "הן החדירו בי רצון להיות חלק ממנו."

בדומה לרוב הילדים, נדבק גם ג'ובס בהתלהבות שאחזה במבוגרים סביבו. "רוב האבות בשכונה עסקו בדברים ממש מגניבים כמו תאים סולאריים, סוללות ורדארים," נזכר ג'ובס. "גדלתי חדור יראה כלפי הדברים האלה ושאלתי את השכנים שלי עליהם." השכן החשוב ביותר, לארי לנג, גר שבעה בתים מבית ג'ובס. "ראיתי בו מודל למהנדס HP – מפעיל רדיו חובב, איש אלקטרוניקה בכל רמ"ח איבריו," נזכר ג'ובס. "הוא היה מביא לי דברים לשחק בהם." כשניגשנו לבית הישן של לאנג הצביע ג'ובס על שביל הגישה. "הוא לקח מיקרופון פחם, סוללה ורמקול, והניח אותם על שביל הגישה. הוא ביקש ממני לדבר לתוך המיקרופון והקול הוגבר מהרמקול." ג'ובס למד מאביו שמיקרופונים תמיד דרשו מגבר חשמלי. "לכן רצתי הביתה ואמרתי לאבא שלי שהוא טועה."

"לא, הוא זקוק למגבר," אמר לו אביו, וכשסטיב טען אחרת אמר אביו שהוא משוגע. "זה לא יכול לפעול בלי מגבר. חייב להיות איזה טריק."

"המשכתי לומר לאבא שלי שזה לא נכון ושהוא חייב לראות את זה במו עיניו. לבסוף הוא הלך איתי וראה בעצמו. הוא אמר, 'שככה יהיה לי טוב.'"

ג'ובס זכר את התקרית היטב כיוון שאז הבין לראשונה שאביו לא יודע הכול. בהמשך הוא נחשף לגילוי מדאיג אף יותר – הוא היה חכם יותר מהוריו. הוא תמיד רחש הערצה לסמכות ולניסיון של אביו. "הוא לא היה איש משכיל, אבל תמיד חשבתי שהוא ממש חכם. הוא לא קרא הרבה, אבל הוא ידע לעשות המון דברים. הוא הצליח לקלוט כל דבר מכני." אך תקרית מיקרופון הפחם היתה מבחינתו ראשיתו של תהליך מטלטל שבסופו הבין שהוא חכם וקל תפיסה יותר מהוריו. "זה היה רגע גדול שנצרב בתודעה שלי. כשהבנתי שאני חכם יותר מההורים שלי חשתי בושה אדירה על עצם המחשבה. לעולם לא אשכח את הרגע הזה." לימים סיפר לחבריו שהגילוי הזה יחד עם עובדת היותו מאומץ גרמו לו לחוש מבודד, מנותק ונבדל – ממשפחתו ומהעולם כאחד.

רובד תודעה נוסף עלה זמן קצר לאחר מכן. לא זו בלבד שג'ובס הבין שהוא חכם יותר מהוריו, הוא גם גילה שהם יודעים זאת. פול וקלרה ג'ובס היו הורים אוהבים וגילו נכונות להתאים את חייהם להתמודדות עם בן מבריק ועקשן. הם עשו רבות כדי לענות על צרכיו ולהעניק לו יחס מיוחד. עד מהרה גילה סטיב גם את העובדה הזאת. "שניהם קלטו אותי. הם חשו אחריות עצומה כשהבינו שאני מיוחד. הם מצאו דרכים להעשיר אותי ולרשום אותי לבתי־ספר טובים יותר. הם היו מוכנים להכפיף את עצמם לצרכים שלי."

כך גדל סטיב ג'ובס בתחושת נטישה מצד אחד, אך בה־בעת בתחושה שהוא מיוחד. בעיניו, הייחוד היה חלק משמעותי יותר בעיצוב אישיותו.

בית־ספר

עוד לפני שהחל ללמוד בבית־הספר היסודי, לימדה אותו אמו לקרוא. אך היתרון הביא עימו בעיות. "הייתי די משועמם בשנים הראשונות ולכן דאגתי להסתבך." עד מהרה התברר שג'ובס לא היה מסוגל לקבל מרות מטבעו. "נתקלתי במרות שכמותה לא פגשתי בעבר, והיא לא מצאה חן בעיניי. והם כמעט הצליחו. הם כמעט הצליחו לעקור ממני את הסקרנות."

בית־הספר היסודי מונטה־לומה שבו למד, היה רצף מבנים נמוכים משנות החמישים ששכן במרחק ארבעה רחובות מביתו. הוא התמודד עם השעמום באמצעות תעלולים. "היה לי חבר טוב שקראו לו ריק פרנטינו, ותמיד היינו מסתבכים בצרות," הוא נזכר. "פעם תלינו מודעות וביקשנו מהתלמידים להביא את חיות המחמד שלהם לבית־הספר. בית־הספר יצא מדעתו – כלבים רדפו אחרי חתולים, והמורים עמדו חסרי אונים." בפעם אחרת הם שיכנעו ילדים לגלות להם את צירופי המספרים לפתיחת מנעולי האופניים שלהם. "ואז יצאנו החוצה והחלפנו את כל המנעולים, ואף אחד לא הצליח לקחת את האופניים שלו. רק בשעת לילה מאוחרת הצליחו לסדר את הכול." בכיתה ג' נעשו התעלולים שלו מסוכנים מעט יותר. "פעם אחת הפעלנו חומר נפץ מתחת לכיסא של המורה, גברת תורמן, וגרמנו לה להתמוטטות עצבים."

לא מפתיע לגלות שג'ובס נשלח הביתה פעמיים או שלוש עוד בטרם סיים את כיתה ג'. אך אביו החל כבר אז להעניק לו יחס מיוחד והבהיר בדרכו השלווה והנחרצת שהוא מצפה מבית־הספר לנקוט אותה דרך. "זו לא אשמתו," נזכר סטיב בדברי אביו למורים, "אם אתם לא מעוררים בו עניין, זו אשמתכם." ג'ובס לא זכר שהוריו הענישו אותו אי פעם על דברים שעולל בבית־הספר. "אבא של אבא היה אלכוהוליסט ונהג להצליף בו בחגורה, אבל לא נראה לי שאי פעם קיבלתי מכות," הוא הוסיף. "הוריי ידעו שזו הבעיה של בית־הספר שהם מנסים לגרום לי לשנן דברים מטומטמים במקום לגרות את הסקרנות שלי." כבר אז הוא החל להפגין תערובת של רגישות ואדישות, קוצר רוח וניכור, שעתידים לאפיין אותו כל ימי חייו.

כשעלה לכיתה ד' החליט בית־הספר שכדאי לשים את ג'ובס ופרנטינו בכיתות נפרדות. המורה בכיתה המתקדמת היתה אישה אמיצה בשם אימוג'ן היל, שנודעה בכינוי "טדי", ולדברי ג'ובס היתה "אחת הקדושות בחיי." לאחר שצפתה בו במשך כמה שבועות הגיעה למסקנה שהדרך הטובה ביותר לטפל בו היא לשחד אותו. "יום אחד אחרי הלימודים היא נתנה לי חוברת עם בעיות מתמטיות ואמרה לי לפתור אותה בבית. חשבתי לעצמי שהיא יצאה מדעתה. אבל אז היא הוציאה סוכרייה על מקל ענקית במיוחד והבטיחה שאם אסיים את החוברת ורוב התשובות יהיו נכונות, אקבל את הסוכרייה וחמישה דולרים. החזרתי לה את החוברת תוך יומיים." לאחר כמה חודשים הוא כבר לא ביקש את השוחד. "פשוט רציתי ללמוד ולהשביע את רצונה."

היא גמלה לו באמצעות ערכות הרכבה עצמית להשחזת עדשות, לבניית מצלמה ודברים נוספים. "למדתי ממנה יותר מכל מורה אחר, ובלעדיה אין לי ספק שהייתי מגיע לכלא." התנהגותה חיזקה שוב את התפיסה שהוא מיוחד. "היה אכפת לה רק ממני. היא ראתה בי משהו מיוחד."

היא ראתה בו יותר מאינטליגנציה. שנים לאחר מכן נהגה אימוג'ן להתגאות בתמונה של אותו מחזור ב"יום הוואי". ג'ובס הופיע ללימודים ללא חולצת הוואי, אך בתמונה הוא עומד בחזית, לבוש בחולצה כמו כולם. הוא פשוט הצליח לשכנע ילד אחר לפשוט את החולצה ולתת לו ללבוש אותה.

לקראת סוף כיתה ד' בחנה גב' היל את ג'ובס. "השגתי ציון גבוה, ברמה של חטיבת הביניים," הוא נזכר. משהיה ברור לא רק לו ולהוריו אלא גם למוריו שמדובר בילד יוצא דופן מבחינה אינטלקטואלית, הציע לו בית־הספר הזדמנות חד־פעמית – לקפוץ שתי כיתות ולעבור מסוף כיתה ד' היישר לתחילת כיתה ז'. זו היתה הדרך הקלה ביותר לאתגר אותו ולעורר בו סקרנות. הוריו החליטו ברוב תבונתם שעדיף שיקפוץ כיתה אחת בלבד.

המעבר היה קשה ביותר. סטיב היה טיפוס מתבודד וחריג מבחינה חברתית, ולפתע מצא את עצמו יחד עם ילדים גדולים ממנו בשנה. לא זו בלבד, אלא שכיתה ו' היתה בבית־ספר אחר – קריטנדן מידל. קריטנדן שכן במרחק שמונה רחובות בלבד ממונטה־לומה, אבל במובנים רבים היה עולם אחר בלב שכונה מלאה כנופיות ממוצאים שונים. "כל יום היו קטטות, כמו גם התעללויות בשירותים," כתב מייקל ס' מאלון, עיתונאי מעמק הסיליקון. "תלמידים הביאו סכינים לבית־הספר רק כדי להראות כמה הם גברים." בתקופה שבה ג'ובס החל ללמוד בבית־הספר, קבוצת תלמידים נכנסה לכלא בעקבות אונס קבוצתי, ואוטובוס של אחד מבתי־הספר הסמוכים נהרס לאחר שהנבחרת שלו הביסה את נבחרת קריטנדן בקרב אִגרוף.

ג'ובס סבל מהצקות של בריונים ובאמצע כיתה ז' הציב אולטימטום בפני הוריו. "עמדתי על כך שירשמו אותי לבית־ספר אחר," הוא נזכר. זו היתה דרישה קשה מבחינה כלכלית. הוריו בקושי גמרו את החודש. אך בשלב זה, היה ברור שהם יתאמצו למלא את רצונו. "כשהם התנגדו לרעיון, אמרתי שאם אצטרך לחזור לקריטנדן, פשוט אפסיק ללמוד. לכן הם בדקו איפה נמצאים בתי־הספר הטובים ביותר, חסכו כל סנט וקנו בית בשכונה טובה יותר בעשרים ואחד אלף דולרים."

הם עברו חמישה קילומטרים בלבד דרומית מביתם, לאזור בדרום לוס אלטוס שהיה פעם בוסתן מִשמש והוסב לשכונת בתים מרובת תושבים וחסרת ייחוד. ביתם בקריסט דרייב 2066 היה מבנה חד־קומתי עם שלושה חדרי שינה שצמוד לו הגראז' המתבקש בעל דלת תריס שפנה לרחוב. שם פול ג'ובס התעסק במכוניות ובנו התעסק באלקטרוניקה. מאפיין חשוב נוסף של הבית היה מיקומו על גבול מחוז בתי־הספר של קופרטינו־סאניווייל, מהטובים בעמק. "כשעברתי לכאן, הפינות האלה היו עדיין בוסתנים," ציין ג'ובס בשעה שחלפנו על פני ביתו הישן. "האיש שגר שם לימד אותי להיות גנן אורגני טוב ולדשֵן. כל מה שגידל היה מושלם. אף פעם לא אכלתי פירות טובים כאלה. אז התחלתי להעריך פירות וירקות אורגניים."

אף שלא היו מאמינים אדוקים, הוריו של ג'ובס ביקשו להעניק לבנם ילדות בעלת נופך דתי ולכן לקחו אותו לכנסייה הלותרנית כמעט בכל יום ראשון. המנהג הסתיים כשג'ובס הגיע לגיל שלוש־עשרה. המשפחה היתה מנויה על המגזין 'לייף', וביולי 1968 פורסמה בו כתבת שער מזעזעת שהציגה שני ילדים גוועים ברעב בביאפרה. ג'ובס לקח את הכתבה לשיעורי הדת בכנסייה והתעמת עם הכומר. "אם ארים את האצבע שלי, אלוהים יידע איזו אצבע אני רוצה להרים עוד לפני שאעשה זאת?"

הכומר ענה, "כן, אלוהים יודע הכול."

ג'ובס הוציא את שער המגזין ושאל, "אם ככה, אלוהים יודע על זה ועל מה שעומד לקרות לילדים האלה?"

"סטיב, אני יודע שאתה לא מבין, אבל כן, אלוהים יודע את זה."

ג'ובס הכריז שאין לו שום רצון לעבוד אלוהים כזה, ומעולם לא שב עוד לכנסייה. לעומת זאת, הוא הקדיש שנים ללימוד וליישום הזן בודהיזם. במחשבה לאחור על רגשותיו בנוגע לרוחניות, אמר ג'ובס שהדת במיטבה מדגישה חוויות רוחניות ולא משמשת כדוֹגמה שמועברת מדור לדור. "כל המהות של הנצרות אובדת כשהיא מתבססת יותר מדי על אמונה במקום על חיקוי אורח החיים של ישו או על התבוננות בעולם מנקודת המבט שלו," אמר לי. "בעיניי, דתות שונות הן דלתות שונות לאותו בית. לפעמים אני חושב שהבית קיים ולפעמים לא. זו התעלומה הגדולה."

אביו של ג'ובס עבד באותה תקופה בספקטרה־פיזיקס, חברה בסנטה קלרה הסמוכה שייצרה לייזרים למוצרים אלקטרוניים ורפואיים. כמכונאי, הוא בנה במו ידיו את אבות־הטיפוס של המוצרים שהומצאו על ידי המהנדסים. השאיפה לשלמות הקסימה את בנו. "לייזרים דורשים יישור מדויק," אמר ג'ובס. "למתוחכמים ביותר, לתעשיות חלל או לצרכים רפואיים, יש תכונות מדויקות מאוד. אבא שלי היה מקבל הנחיה כמו, 'זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו רוצים את זה מתוך חתיכת מתכת כדי שמקדמי ההרחבה יהיו זהים.' והוא היה צריך להבין איך עושים את זה." כיוון שהוא נדרש לייצר את רוב החלקים מאפס, פול ג'ובס היה צריך ליצור כלים ותבניות בהתאמה אישית. בנו היה מרותק, אך הוא בא לסדנה רק לעיתים רחוקות. "אם הוא היה מלמד אותי להשתמש במטחנה ובמחרטה, זה היה יכול להיות כיף. אבל לצערי אף פעם לא הלכתי, כי התעניינתי יותר באלקטרוניקה."

קיץ אחד, לקח פול ג'ובס את סטיב לבקר בחווה המשפחתית בוויסקונסין. חיי הכפר לא קסמו לו, אך תמונה אחת נחרתה בזיכרונו. הוא ראה עגל נולד, ונדהם לגלות שהחיה הקטנה קמה על רגליה תוך כמה דקות והחלה ללכת. "הוא לא למד לעשות את זה, אבל הדבר היה מובנה בתוכו," נזכר. "תינוק לא יכול לעשות משהו דומה. התפעלתי מאוד, אף שהייתי היחיד." הוא ניסח את המראה במונחי חומרה־תוכנה. "כאילו משהו בגוף החיה ובמוח שלה הונדס לפעול מייד בלי שלימדו אותו." בכיתה ט', ג'ובס למד בתיכון הומסטד – קמפוס רחב ידיים של בניינים דו־קומתיים מבטון בצבע ורוד ששימש אלפיים תלמידים. "הוא עוצב על ידי אדריכל בתי־כלא ידוע," ג'ובס נזכר, "הם רצו שלא יהיה ניתן להריסה." ג'ובס פיתח אהבה להליכה וצעד את חמישה־עשר הרחובות לבית־הספר בכוחות עצמו מדי יום.

היו לו כמה חברים בני גילו, אבל הוא הכיר כמה תלמידי י"ב שהיו שקועים בתרבות הנגד של סוף שנות השישים. באותה תקופה, עולמות החנונים וההיפים החלו להיפגש וחפפו זה לזה. "החברים שלי היו חבר'ה ממש חכמים," אמר. "אני התעניינתי במתמטיקה ובמדעים ובאלקטרוניקה, וגם הם, אבל הם היו גם בקטע של אל־אס־די וכל העניין של תרבות הנגד."

באותה תקופה התעלולים כבר כללו אלקטרוניקה. בשלב מסוים, הוא פרש בבית מערכת רמקולים, אבל כיוון שניתן להשתמש ברמקולים גם כמיקרופונים, הוא הקים חדר בקרה בארון שבו היה יכול להקשיב למתרחש בשאר החדרים. לילה אחד, כשהוא חבש את האוזניות והאזין לחדר השינה של הוריו, אביו תפס אותו ודרש ממנו בזעם לפרק את המערכת. הוא בילה ערבים רבים בביקור בגראז' של לארי לנג, המהנדס שגר בהמשך הרחוב. לנג נתן לג'ובס בסופו של דבר את מיקרופון הפחם שריתק אותו, והוא הפנה אותו לערכות להרכבה עצמית של רדיו חובבים ועוד מכשירים אלקטרוניים ששיווקה חברת הית, שהיו אהובות בזמנו בזכות סט ההלחמה. "ערכות הית הגיעו עם כל הלוחות והחלקים מסומנים לפי צבעים, אבל ההוראות הסבירו גם את התיאוריה שעמדה מאחורי התפעול," נזכר ג'ובס. "הערכה נתנה תחושה שאפשר לבנות ולהבין כל דבר. אם בקטלוג הופיעה טלוויזיה, וכבר בנית כמה מכשירי רדיו, היית אומר לעצמך שתוכל לבנות גם אותה, אפילו אם זה לא באמת היה אפשרי. היה לי הרבה מזל, כי כשהייתי ילד גם אבא שלי וגם ערכות הית החדירו בי את הביטחון שאני יכול לבנות הכול."

לאנג גם הכניס אותו למועדון החוקרים של היולט־פקארד, מפגש שבועי של כחמישה־עשר תלמידים בקפיטריה של החברה בערבי שלישי. "מהנדס מאחת המעבדות היה מגיע ומספר על מה הוא עובד," ג'ובס נזכר. "אבא שלי היה מסיע אותי. הייתי בעננים. HP היתה חלוצה בתחום הדיודות פולטות האור ולכן דיברנו על מה אפשר לעשות איתן." כיוון שאביו עבד באותה תקופה בחברת לייזר, הנושא עניין אותו במיוחד. באחד הערבים, הוא ניגש אל אחד ממהנדסי הלייזר של HP לאחר המפגש וזכה לסיור מודרך במעבדת ההולוגרפיה. אך מה שהותיר בו את הרושם העמוק ביותר היה הצפייה במחשבים קטנים שהחברה פיתחה. "שם ראיתי את המחשב השולחני הראשון. הוא נקרא 9100A, והיה למעשה מחשבון מפואר אבל גם המחשב השולחני הראשון. הוא היה ענק ושקל שמונה־עשרה קילוגרמים אבל הוא היה יפהפה. התאהבתי בו."

המדריכים במועדון החוקרים עודדו את הילדים להכין פרויקטים, וג'ובס החליט לבנות מד־תדירות שמודד את מספר הפעימות לשנייה באות חשמלי. "באותה תקופה, לא היו מספרים חסויים. לכן חיפשתי בספר הטלפונים את ביל היולט בפאלו אלטו והתקשרתי אליו הביתה. הוא ענה לי ושוחחנו במשך עשרים דקות. הוא השיג לי את החלקים, אבל גם מצא לי עבודה במפעל שבו ייצרו מדי־תדירות." ג'ובס עבד שם בקיץ לאחר כיתה ט'. "אבא שלי היה מסיע אותי בבוקר ואוסף אותי בערב."

עיקר עבודתו כללה "חיבור ברגים ומתגים לדברים" בקו הייצור. בקרב עמיתיו לקו הייצור שררה התמרמרות כלפי הילד השתלטן שפילס את דרכו על ידי שיחת טלפון למנכ"ל. "אני זוכר שאמרתי לאחד האחראים, 'אני מת על הדברים האלה, אני מת על הדברים האלה,' ואז שאלתי אותו מה הוא הכי אוהב לעשות. והוא אמר לי, 'לזיין, לזיין.'" היה לג'ובס קל יותר להשתלב עם המהנדסים שעבדו בקומה מעל. "הם אכלו שם סופגניות ושתו קפה כל בוקר בעשר. הייתי עולה ומבלה איתם."

ג'ובס אהב לעבוד. הוא חילק עיתונים – אביו היה מסיע אותו כשירד גשם – ובכיתה י' בילה את סופי השבוע וחופשות הקיץ בעבודה כפקיד מלאי בחנות האלקטרוניקה האלטק. החנות היתה הגרסה של האלקטרוניקה למגרשי הגרוטאות שאביו חיפש בהם חלקי מכוניות: גן עדן לנוברי גרוטאות שהשתרע על פני רחוב שלם עם רכיבים חדשים, משומשים, כאלה שחולצו מתוך מכשירים ועודפים שנדחסו במדפים צפופים, הושלכו בחוסר סדר בפחים ונערמו במגרש בחצר. "מאחור, ליד המפרץ, היה אזור מגודר עם דברים כמו חלקים פנימיים שחולצו מתוך הצוללת פולאריס," נזכר, "כל הבקרים והכפתורים היו שם. הצבעים היו ירוק ואפור צבאיים, אבל היו להם מתגים וכיסויי נורה בצבעי ענבר ואדום. היו מתגי מנוף גדולים וישנים שהיה נהדר לסובב אותם, כאילו פוצצת את שיקגו."

בדלפקים בחזית, העמוסים בקטלוגים עבים בתוך קלסרים מרופטים, אנשים היו מתמקחים על מתגים, נגדים, קבלים ולפעמים על שבבי הזיכרון העדכניים. אביו נהג לעשות זאת כשקנה חלקי מכוניות והוא הצליח כיוון שידע את שוויו של כל חלק טוב יותר מהמוכרים. ג'ובס הלך בדרכו. הוא פיתח ידע בחלקים אלקטרוניים, והצליח אף יותר בזכות אהבתו למשא ומתן ולהשגת רווח. הוא נהג ללכת לשוקי פשפשים לאלקטרוניקה, כמו מפגש ההחלפות בסאן חוזה, שם התמקח על לוח מעגלים משומש שהכיל כמה שבבים או מרכיבים בעלי ערך ואז מכר אותם למנהל שלו בהאלטק.

ג'ובס הצליח לקנות את המכונית הראשונה שלו בעזרת אביו, כשהיה בן חמש־עשרה. זה היה רכב מסוג נאש מטרופוליטן בשני גוונים שאביו הרכיב לו מנוע של חברת אם־ג'י. ג'ובס לא ממש אהב אותה, אך הוא לא רצה לומר זאת לאביו, או להחמיץ את ההזדמנות להיות בעל רכב משלו. "במחשבה לאחור, נאש מטרופוליטן נראה היום כמו רכב מדליק במיוחד," הוא אמר מאוחר יותר. "אך בזמנו זה היה הרכב הכי פחות מדליק בעולם. בכל זאת, היה לי רכב, וזה היה נהדר." תוך שנה הוא חסך מספיק כסף בעבודותיו השונות כדי להחליף לפיאט קופה 850 אדומה עם מנוע של חברת אבארת. "אבי עזר לי לבדוק ולקנות אותה. חשתי סיפוק מכך שקיבלתי תשלום וחסכתי לקראת משהו, זה היה מרגש מאוד."

באותו קיץ, בין השנה הראשונה לשנייה בהומסטד, ג'ובס החל לעשן מריחואנה. "אז התמסטלתי בפעם הראשונה. הייתי בן חמש־עשרה, ולאחר מכן התחלתי לעשן מריחואנה באופן קבוע." פעם אביו מצא מריחואנה בפיאט של בנו. "מה זה?" הוא שאל. ג'ובס השיב באדישות: "מריחואנה." זאת היתה אחת הפעמים הבודדות בחייו שאביו כעס עליו. "זה היה הריב היחיד שהיה לנו אי פעם," הוא אמר. אך אביו שוב נכנע לרצונו. "הוא רצה שאבטיח שלעולם לא אעשן שוב מריחואנה, אבל אני סירבתי." למעשה, בשנתו האחרונה בתיכון, הוא התנסה גם באל־אס־די ובחשיש ובמקביל חקר את ההשפעות הקשות של חוסר שינה. "התחלתי להתמסטל יותר. היינו לוקחים גם אסיד מדי פעם, בדרך כלל בשדות או במכוניות."

הוא גם פרח מבחינה אינטלקטואלית בשנתיים האחרונות שלו בתיכון, ומצא את עצמו על פרשת דרכים – כפי שראה זאת – בין החנונים שהתאהבו באלקטרוניקה לבין חובבי הספרות והיצירה. "התחלתי להאזין הרבה למוזיקה ולקרוא יותר, מעבר למדע ולטכנולוגיה: שייקספיר, אפלטון. אהבתי את 'המלך ליר'." ספרים אחרים שאהב היו 'מובי דיק' ושיריו של דילן תומס. שאלתי אותו מה גרם לו להזדהות עם המלך ליר ועם קפטן אחאב, שתיים מהדמויות הנחושות וחדורות ההתלהבות ביותר בספרות, אך זנחתי את הנושא כאשר הוא לא הגיב לקשר שעליו רמזתי. "כשהייתי בכיתה י"ב למדתי קורס מדהים בספרות אנגלית למתקדמים. המורה נראה כמו ארנסט המינגוויי – הוא לקח כמה מאיתנו לטיול שלג ביוסמיטי."

אחד הקורסים שג'ובס למד בו הפך לחלק מגוף הידע של עמק הסיליקון – שיעור האלקטרוניקה שלימד ג'ון מקולום, טייס הצי לשעבר שניחן בכישרון של בדרן והלהיב את תלמידיו עם תעלולים שונים, כגון הצתה של שנאי טֶסלָה. תלמידיו המסורים ביותר זכו לקבל את המפתח למחסן הקטן שלו, שהיה מלא בטרנזיסטורים וברכיבים אחרים שאסף. היתה לו יכולת מופלאה להסביר תיאוריות באלקטרוניקה ולחבר אותן ליישומים שימושיים, למשל, כיצד לחבר נגדים וקבלים באופן טורי או מקבילי, ואז להשתמש בידע כדי לבנות מגברים ומכשירי רדיו.

הכיתה של מקולום היתה בבניין דמוי צריף בקצה הקמפוס, ליד מגרש החניה. "כאן זה היה," אמר ג'ובס ובהה מבעד לחלון. "וכאן, בבניין הסמוך, התנהל שיעור המכונאות." הסמיכות הזו הדגישה את שינויי התפיסות לעומת דורו של אביו. "מר מקולום האמין ששיעור האלקטרוניקה הוא שיעור המכונאות החדש."

מקולום האמין במשמעת צבאית ובכבוד לסמכות. ג'ובס לא. הוא לא ניסה עוד להסתיר את סלידתו מסמכות, ושידר שילוב של עוצמה מוזרה וממוקדת יחד עם מרדנות אדישה. "בדרך כלל הוא ישב בפינה ועשה משהו לבדו, הוא לא ממש רצה קשר איתי או עם שאר חברי הכיתה," סיפר מקולום. הוא מעולם לא העניק לג'ובס את המפתח למחסן שלו. יום אחד ג'ובס נזקק לרכיב שלא היה בנמצא, לכן התקשר בשיחת גוביינא ליצרן, 'בורוס' בדטרויט, ואמר שהוא מתכנן מוצר חדש ורוצה לבדוק את החלק. הרכיב הגיע בדואר אווירי כעבור כמה ימים. כשמקולום שאל איך הוא השיג אותו, ג'ובס תיאר – בגאווה כבושה – את שיחת הגוביינא ואת הסיפור שהמציא. "רעדתי מזעם," סיפר מקולום. "לא כך ציפיתי מתלמידיי להתנהג." תגובתו של ג'ובס היתה: "אין לי כסף לשיחת טלפון. להם יש הרבה כסף."

ג'ובס למד אצל מקולום רק שנה אחת, במקום השלוש האפשריות. באחד הפרויקטים שלו, הוא בנה מכשיר עם תא פוטו־אלקטרי שסוגר מעגל כשהוא נחשף לאור, משהו שכל תלמיד מדעים בתיכון היה יכול לעשות. הוא התעניין הרבה יותר בהתנסות עם לייזרים, תחום שלמד מאביו. בעזרת כמה חברים הוא יצר מופעי מוזיקה ואורות למסיבות באמצעות קרני לייזר המוחזרות ממראות על הרמקולים של מערכת הסטריאו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סטיב ג'ובס”