מחבר יצירת הפולחן האגדית "האדון שנפל לים" מגיש לנו יצירת מופת נוספת: זהו סיפור על פריחה ומלחמה, טבע ואנושיות, המתרחש […]
פרק ראשון
פיטר וינסטון היה האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפה הצפויה זה מכבר אשר שמה קץ לחודשים של שקט בחזית המערבית. היה זה יום אפריל נאה והאוויר של אלזס־לורן נמס כבאורח פלא בפני ראשיתה של התעוררות האביב הגדולה. מעלה ברקיע התכלת ריחפו להם בעצלתיים אניצי עננים מרהיבים ברוח הרכה, עננים שבריריים כל כך שבכוחה של נשיפת פה להפריחם לאבדון. אדמת הגבעות המתנחשלות, שקפאה במשך החורף, החלה להפשיר במהירות כזאת שכמעט שמעו אותה נאנקת ורוחשת. כל הדברים פצחו במאמץ איתנים לפרוץ ולגדול. אפילו המוקשים שהוטמנו אשתקד בעורמה באדמה נדמו כמעלים ניצנים, ועמדות השמירה הנטושות שקיננו בין השיחים כמו הוסיפו שכבת שומן לבטניהן העגולות. ההסוואה שפשתה בכול הוסיפה חן לארץ. עצים צמחו בחורשות שנטמעו במיומנות בנוף והסתירו עמדות תותחים, ושבילים, שהיו לאמיתו של דבר דרכי גישה לטנקים כבדים, התפתלו בין כרי מרעה מוריקים. ציוצי ציפורים אחדות וזמזום זבובים נשמעו ברקע, ווינסטון חש מפויס לחלוטין עם העולם. למעשה, הוא בדיוק חשב שהנוף האידילי הזה דומה לאזורי הכפר ליד ביתו שבאינדיאנפוליס, ואז, בלי כל אזהרה, נכנסו כל תותחי הצד הגרמני לפעולה בבת אחת בכוח עז וקטלני. הוא חשב שחזר לאינדיאנה ונרדם בשדה תלתן, ונדמה היה לו שאמו כיסתה אותו בשמיכה כדי שלא יתקרר, ושאחרי לכתה הגיעה הבחורה שלו והתכרבלה תחת השמיכה יחד איתו.
עד לשלב זה הייתה המלחמה שעמום אין־סופי עבור וינסטון. בן עשרים ושלוש היה, בחור צעיר וגבוה שנמתח מעל למטר ושמונים, מתנדב בגדוד השני של החטיבה השלישית של האוגדה השביעית של החמ’ב, חיל המשלוח הבריטי בצרפת. פלוגתו של וינסטון חנתה באסם הגדול ביותר שנמצא בכפר חסר הייחוד לאטוּש. לא היה בליבו של וינסטון דבר כנגד לאטוש; המקום בהחלט היה ציורי, והבתים היו שונים בגודלם ובצורתם מהבתים שהכיר ממולדתו. אבל כעבור חודש מיום הגעתו ללאטוש נודע לו כל מה שדי בו לידיעותיו של בחור צעיר על אודות כפר צרפתי קרתני, והוא השתוקק בכל נימי נפשו לעבור למקום אחר. היעדרה המוחלט של האפשרות לשנע את משאלתו אל הדרגים הממונים עליו היה רק אחת משלל סיבות שבגינן השתעמם. על פלוגתו הוטל להעביר את החורף בלאטוש, ווינסטון נקלע למצב ביש משונה של אדם שיצא לשחרר את העולם לחופשי ונכלא בשאיפתו שלו. לאטוש לא היה אלא כלא באוויר הפתוח. כשהגיע לשם בראשית דצמבר הפכו הגשמים את הכפר לביצה. החיילים האחרים בפלוגה מצאו עד מהרה את מקומם, אבל וינסטון לא היה מסוגל לנהוג כמותם חרף כל מאמציו.
ג‘יימס מריל, מתנדב קנדי צעיר, אמר לווינסטון שהבעיה איתו היא שאינו מצליח ליישב בין דעותיו בנוגע למלחמה לבין דעותיהם של רעיו הבריטים. הבריטישרים היו מרוצים בהחלט מכך שרבצו להנאתם באסם רחב הידיים — בשעה שלא עמלו על הקמת קו אחרי קו של עמדות ירי — לקרוא במגזינים שסיפקו רבבות קבוצות הסיוע לחיילים שפעלו במולדתן, ולשחק סולו־ויסט, בראג, דמקה, שח, ואין־ספור סבבים של בדמינגטון בכל מיני מגרשים מאולתרים שכבשו בבטישות רגליהם בבוץ מחוץ לאסם. מריל הסביר שהבריטישרים הצעירים האלה נולדו בצל המלחמה, ומכיוון שכך היו בהחלט שמחים להישאר שלמים זמן רב ככל האפשר. כשתינתן הפקודה לצעוד לעבר הכדורים הגרמניים לא יישאר אפילו אחד מהם מאחור, טען מריל, אך לעת עתה גישתם היא שכל עוד ראשי המטות אינם רוטנים על כך שהם עודם בחיים, אין להם שום סיבה להתמרמר.
וינסטון הודה שבוער לו להיהרג. אין לו מה לעשות נגד זה וזאת לא אשמתו, אמר למריל, אבל ככה הוא מרגיש. באינדיאנפוליס הוא נהג להגיע לספרייה, לפרוש לפניו כתבי עת וטבלאות ולהרוג אלפי אנגלים, צרפתים וגרמנים באחר צוהריים אחד של מלחמת נייר. וינסטון חש מורת רוח נוכח העובדה שבעלות הברית לא שלחו את חילות האוויר שלהן לפולין בשעה שמכונת המלחמה הגרמנית הסתערה לעבר ורשה. הכעיס אותו שבעלות הברית לא ניסו לרסק את קו זיגפריד בזמן שהגרמנים היו עסוקים עם הפולנים, ושום טיעון של מריל לא שינה את דעתו בעניין זה.
לחוסר פעילות הייתה השפעה מזיקה על וינסטון. זאת הייתה משימה מפרכת לזכות להתקבל כמתנדב בחמ’ב; היה עליו לוותר על אזרחותו האמריקנית, להציג את עצמו כקנדי ולהתבוסס בערמות ניירת, עד שסוף־סוף עלה להסעה שהוציאה קבוצה קטנה של חיילים מקוויבק בלילה אחד ערפילי. לאחר שטרח את כל הטרחה הזאת גילה עד מהרה שהבריטים לא היו מעוניינים בכוח אדם באותה עת. הם רצו כסף, תחמושת ומכונות, בשמחה היו מוכנים לקבל מאדם את שעון הזהב שלו כתרומה פטריוטית; אבל הם לא היו מעוניינים במתנדבים.
עם בוא החורף ללאטוש החל וינסטון להבין למה, ובמשך שבועות אחדים היה רגיש כל כך לקיומו כפה נוסף שיש להאכיל עד שממש דילג על ארוחות אחדות, לתדהמתם של האחרים, שתאבונם שאינו יודע שובע היה מדהיר אותם ללא היסוס אל קרון המטבח בכלי פח שלופים. כשהחורף החריף, הפקיר גופו הצעיר של וינסטון את עקרונותיו וכפה עליו לאכול כמו כולם, אבל גם אז לא היה מאושר.
וינסטון גילה שהוא האמריקני היחיד בלאטוש. הבריטים, התברר לו עד מהרה, ובייחוד טוראי ראשון רייבנסווד, הממונה עליו ישירות, לא היו ידידותיים במיוחד כלפי אמריקנים. חלקם סלדו מפני וינסטון כמעט כשם שווינסטון סלד בדמיונו מפני הגרמנים. כשהיו מתגודדים באחד משמונת המזנונים של לאטוש העלו את שאלת החוב המלחמתי בכל פעם שווינסטון הזדמן למקום, ולא חדלו לשאול אותו אם הוא באמת מאמין שאמריקה ניצחה במלחמה האחרונה. וינסטון חדל לפקוד את המזנונים. במשך זמן־מה ניסה לשחק דמקה, אך די היה במראה לוח המשחק כדי לחלץ ממנו פיהוקים עמוקים. מריל ריחם עליו וניסה ללמד אותו את יסודות הבדמינגטון, אך העלה חרס בידו. מריל התנדב מפני שהאמין באימפריה, ואילו וינסטון טען שהתנדב מפני שהאמין בדמוקרטיה; אולם ההבדל בין השניים היה נעוץ בכך שמריל היה מסוגל להאמין גם בבדמינגטון בימים שבהם האימפריה נסוגה מן הכותרות לשעה קלה. וינסטון התאמץ נואשות לאהוב בדמינגטון. כשכדור הנוצה נחבט לעברו הוא נופף לעומתו במחבטו באותה חמת זעם שבה הניפו אבותיו את קתות רוביהם כנגד אינדיאנים שניסו לקרקפם. אך לאחר זמן־מה הודיע וינסטון למריל שאין טעם להעמיד פנים. הוא חצה מעל ששת אלפים קילומטרים כדי להילחם במלחמה, ובין שאנשים לועגים לו ובין שלא, העובדה נותרת על כנה; משפיל אותו לעמוד ככה בתום מסע ארוך כל כך ולחבוט בגוש נוצות מוארך משני עברי רשת מתוחה.
וינסטון לא שיחק קלפים מימיו. הוא אהב להטיל קוביות, אבל בהיותו האמריקני היחיד בלאטוש גילה שאין שום אפשרות לארגן משחק ביום המשכורת. גם יתר משחקיהם ושעשועיהם של החיילים הפשוטים שעממו את וינסטון, ועוד בראשית החורף גמלה החלטה בליבו לקרוא הרבה ספרים טובים לפני שיֵצא לקרב וייהרג. זאת הייתה אחת מאכזבותיו הגדולות. אומנם הוא לא ציפה למצוא בקנטינה את האולם המרכזי של הספרייה הציבורית באינדיאנפוליס, אך בכל זאת טיפח תקווה מתקבלת על הדעת שיימצאו שם כמה רומנים טובים, ספרי היסטוריה ומסעות, וכן כל כתבי העת והעיתונים הנחשבים. בצער רב גילה שספריית לאטוש הכילה שלוש מאות ספרי בלשים ורומנטיקה, עותק אחד מוכתם בביצה של ‘דייוויד קופרפילד’, ואת הכרך השני של אוסף מסותיו של לאמב. מעולם לא גילה מה עלה בגורלו של הכרך הראשון. ואשר לכתבי העת והעיתונים, כולם הוקדשו לספרות בריטית פופולרית, ולא נמצא ביניהם אפילו עותק אחד של ‘לונדון טיימס’. בתוך זמן קצר חדל לנסות למצוא בהם את ידיו ואת רגליו.
למעט הצקות אקראיות מידי טוראי ראשון רייבנסווד, וינסטון נעזב פחות או יותר לנפשו. בייאושו החליט לנצל את החורף לליטוש השפה הצרפתית, שאותה למד בבית הספר. למעשה, הוא הביא עימו ספר דקדוק קטן של הוצאת לארוּס, ומהדורה זולה של Les Misérables, מתוך מחשבה שיהיו לו לעזר בחיל המשלוח הבריטי. הוא החליט שיהיה מרגל. הוא חיפש בסביבה צרפתי שיוכל לשוחח עימו, מה שהיה מקור לאכזבה עמוקה נוספת. התחוור לווינסטון שרק צרפתי אחד נותר בלאטוש, אדם בשם ז‘אן, איכר זקן ומעט חירש שהתנגד לכל תחינות הצבא להעבירו יחד עם שאר אנשי המקום הרחק מעבר לקווים. ז‘אן היה אנאלפבית גמור, וגם דיבר בעגה, ואם לא די בכך, הרי שבמלחמה האחרונה חווה הלם קרב מצער שכפה עליו לפלוט מפיו קולות איומים ונוראים מדי שלושים ותשע שניות. וינסטון נואש מז‘אן לאחר ניסיון אחד ויחיד. נודע לו שמריל מדבר צרפתית שוטפת ובמשך יומיים שידל את הקנדי לשוחח איתו בשפת המקום. ‘Ah ,bonjour, Monsieur Merrill!’ היה אומר וינסטון בכל פעם שחלף על פני הקנדי, מה שקרה לעיתים תכופות באסם ההומה. ‘Il fait froid, n’est-ce pas?’ בערב היום השני מריל היה נבוך מאוד. ‘אתה לא חושב שכדאי שנפסיק עם השטות הזאת, וינסטון?’ אמר. ‘אנחנו במקום סגור פה, אתה יודע, וכמה מהחבר‘ה חושבים שהמצב קצת משפיע עלינו.’ מריל מיהר להוסיף: ‘מה דעתך על סיבוב בדמינגטון?’
וינסטון דחה את ההצעה בקדרות, וזאת הייתה תחילתה של התקררות היחסים בינו ובין מריל; בתוך זמן קצר נעשה הקנדי מרוחק כמו כל האחרים. לא שהיו עוינים כלפי וינסטון או שנידו אותו; הם פשוט לא היו ידידותיים במיוחד. בסופו של דבר החליט וינסטון לפרוש לפינה באסם ולכתוב ספר, כי היו לו הרבה ניירות, דיו ועט נובע עם אחריות לכל החיים. אבל גם מפעלו זה פשט רגל. לאחר שהוציא ימים אחדים בעבודה מאומצת, התברר לווינסטון שהחל בכתיבת הספר בלי להחליט כלל איזה ספר בכוונתו לכתוב. הוא אפילו לא ידע, בשעה שרפרף בהיסח דעת בפתיחת הפרק הראשון, אם מדובר באמת או בבדיה. מובן שחוסר ההחלטיות הביא אותו לאבד כל עניין בספר, וכשאחד החיילים, לגמרי במקרה וללא כל כוונת זדון, נטל דווקא אחד מדפיו עמוקי המבע כדי לרשום על גבו תוצאות של משחקי סולו־ויסט, וינסטון אפילו לא מחה. הוא צפה במעין היקסמות מחרידה בחייל המשרבט מספרים חסרי חשיבות על דף שתחת נסיבות אחרות היה עשוי לשמש טיוטה ראשונית ליצירת מופת.
מרגע זה ואילך ויתר וינסטון על כל ניסיון רציני לעשות דבר כלשהו ופשוט הניח לזמן לחלוף. רוב הימים היו מעוננים; גשמים רבים וקפואים ירדו וסופות שלג כבדות התחוללו. האדמה הקפואה נעשתה נוקשה כל כך עד שכל עבודות הצבא פסקו למעשה והצטמצמו לאימונים וללימודים צבאיים ספורים, ולווינסטון היה כל הפנאי שבעולם, הגם שהצליח לישון עשר שעות ביממה. מרוב חוסר מעש היה נעמד ליד חלון האסם ומשקיף שעות לעבר ביצורי קו מאז‘ינו ומעבר להם אל האזור הבלתי מאויש. בימים בלא ערפל היה מסוגל לראות בבהירות עד ‘ערוגות האספרגוס’ שבמרחק שמונה קילומטרים. הוא היה משועמם לחלוטין, וזה מסביר מדוע היה האיש היחיד באזור הבלתי מאויש כשהגרמנים פתחו במתקפתם הצפויה זה מכבר.
מתוך תצפית בלתי פוסקת מן החלון החל לתהות באחד מימי פברואר לגבי ‘ערוגות האספרגוס’. הוא ניסה לעמוד על דפוס כלשהו באין־ספור השורות של מוטות הברזל שננעצו באדמה בזוויות חסרות פשר ונפרשו ככל שהעין מגעת. אדריכלים, הוא ידע, עיצבו את ‘ערוגות האספרגוס’ כדי שישפדו את בטניהם הרכות של טנקים אויבים, ויאפשרו לתותחנים הצרפתים והבריטים לקרוע אותם לגזרים. וינסטון תהה אם אותם אדריכלים תכננו מפרט מדוקדק למערך הגנה זה. האם הורו לפועלים: ‘תתקעו את המוט הזה בזווית של ארבעים וחמש מעלות לכיוון דרום ואת השני בזווית של חמש־עשרה מעלות לכיוון צפון’? או שזאת תבנית אקראית? האם האדריכלים פשוט אמרו לפועלים: ‘תתקעו את המוטות האלה באדמה איך שבא לכם, רק תוודאו שכל אחד פונה לכיוון אחר’? וינסטון מעולם לא הגיע למסקנה בנושא, וכעבור זמן־מה החל לשנוא את ‘ערוגות האספרגוס’. הן כעורות להדהים וחסרות תועלת, מלמל לעצמו, ורק מכתימות את הנוף והופכות את הגבול הצרפתי לחצר גרוטאות רכב נוסח אינדיאנה.
יום אחד, בשל חסרונה של כל מחשבה אחרת, כשהאדמה שנשקפה מהחלון נראתה קרה ועירומה במיוחד, בהה וינסטון ב’ערוגות האספרגוס’ וחשב על פרחים. בלי שום סיבה כלל הוא חשב על כך שכל צמח שאי פעם פרח פנה לעבר השמש. זהו אחד מחוקיו האילמים של הטבע. מדובר באמת מוחלטת כל כך עד שפרחי חממה, שהשמש הממשית נשללה מהם, צומחים לעבר אור נורות החשמל. זאת אמת בלתי ניתנת לערעור, כשם שצמחים מטפסים תמיד משתרגים במעלה עמוד ולא הלאה ממנו. וינסטון הבין לא מעט בפרחים. באינדיאנפוליס הוא הקים במו ידיו גינה בחצר האחורית של הבית הקטן בעל הגג המשולש שחלק עם אמו, ושכנים אמרו שזאת הגינה הכי חביבה בשכונה.
בהתבוננו בתבנית הפרועה של ‘ערוגות האספרגוס’ תהה פתאום וינסטון מה יקרה אם ישתול צמחים מטפסים בבסיסם של עמודי המתכת האלה. האם הם יתפתלו במעלה העמודים או יצמחו כלפי השמש? רובם לא יוכלו לעשות את שני הדברים יחד, כי רק עמודים אחדים התלכסנו באמת דרומה. השאר התלכסנו לצפון צפון־מערב, מזרח צפון־מזרח, ולכל זווית אפשרית אחרת. זאת הייתה בעיה סבוכה, ולבסוף וינסטון חדל לחלום עליה בהקיץ ופנה לנתח אותה. עד מהרה התחוור לו שהמטפסים שייאלצו להתמודד עם הבעיה ישאפו לעשות את שני הדברים גם יחד. הם ישתרגו במעלה המוטות ומסביב להם, יהיה אשר יהיה הכיוון שאליו הם פונים, ובה בעת ידאגו להצמיח ניצנים בכל פעם שמסעם הלולייני מעלה יביא אותם למקום שבו יוכלו לגמוע די שמש. זאת הייתה ודאות מעשית, ווינסטון הניח לנושא לחלוף ממחשבותיו.
כך לפחות חשב. בפעם הבאה שבה ניגש אל החלון והשקיף לעבר קו מאז‘ינו ומעבר לו, שב וחשב על פרחים ב’ערוגות האספרגוס’. אלא שהפעם הוא לא חשב אם הם יגדלו עם כיוון המוטות או מעלה אל השמש; הוא חשב ש’ערוגות האספרגוס’ הן כתם על פני הנוף, ושהפרחים, לא משנה לאן יצמחו, יוסיפו לו חן. בהשקיפו אל האזור הבלתי מאויש חש וינסטון בדופק הפועם בעורקיו. הרי זה רעיון, הבין מייד, שעשוי להפיג את השעמום. למה שלא יחמוק לילה אחד וישתול פרחים ב’ערוגות האספרגוס’? זה לפחות יהיה משעשע, חשב בשעה שהלילה צנח מבעד לחלון האסם.
המחשבה השתלטה עליו והפכה לדיבוק של ממש בימי החורף הקודרים שנמתחו לאיטם. רק לדמיין את הפתעתם של ראשי המטות לקראת מאי או יוני, חלם בהקיץ, כשרץ ימהר אליהם, יצדיע בחדות וידווח בהתנשפות: ‘המפקד, פרחים נצפו באזור הבלתי מאויש!’ ברגעי פיכחון הודה וינסטון בינו לבינו שלכל היותר יעלה בידו לזרוע פרחים לאורך עשרה עד חמישה־עשר מטרים, אבל ברגעים אחרים הרשה לדמיונו להשתולל. או אז העדיף לראות אין־ספור שורות פרחים, עלי כותרתם המפוספסים ועדיני הגוון נעים ברוח הקלה מלוקסמבורג ועד איטליה. מאורע כזה, חשב בהתרגשות, עשוי להשפיע על מהלך המלחמה כולה. הצרפתים והבריטים, שיתעוררו למראה יופיים של הפרחים וישתלהבו מניחוחם העדין שימלא את נחיריהם ברגע שהרוח תנשֵב לכיוונם, עשויים להתמלא השראה מקדושת אדמתה של צרפת וסוף־סוף להילחם באמת בגרמנים האלה. וינסטון קרן מגאווה בעודו משקיף מחלון האסם. הוא כמעט שמע את הגנרל גמלאן שואל: ‘איפה החייל שזרע את הפרחים האלה? אני רוצה לנשק אותו על שתי לחייו ולעטר אותו בצלב המלחמה.’ וינסטון הגיש יד רועדת אל לחיו וחשב שכך יהפוך לבן אלמוות. וגם אם לא, לפחות ישתעמם פחות.
בסיועם של ספר הדקדוק ושלל מחוות גוף, הבין וינסטון מז‘אן שבלאטוש טמון אוצר של זרעי אפונה ריחנית. הלום הקרב בעל הרצון החופשי הניח את דעתו של וינסטון כשהוליך אותו אחר כבוד אל מקום המטמון ומכר לו שקית נייר חומה גדולה מלאה זרעים בעבור פרנקים אחדים. כשהביע וינסטון פליאה על עצם הימצאה של אפונה ריחנית בלאטוש ז‘אן רגז מעט. החיילים האלה חושבים שצרפת היא ארץ חסרת תרבות? אפונה ריחנית גדלה כמעט בכל כפר בצרפת, רשף ז‘אן בתערובת של אנגלית משובשת ועגה צרפתית, ולאטוש עצמה ידועה באפונה הריחנית שלה, שצבעה ומרקמה עזים במיוחד. ואז, לפני שטמן את הכסף בכיסו, שאל בקדרות בשביל מה חייל כמו וינסטון צריך זרעים. וינסטון חשב בזריזות וענה שבכוונתו לחקור אותם תחת עדשת מיקרוסקופ מסיבות צבאיות שהוא מנוע מלפרט, וז‘אן נד והנהן בראשו בהבנה, כמו כדי לומר כי שיטות הפעולה של המודיעין הצבאי מוכרות לו היטב.
וינסטון שמר את השקית החומה בתרמיל הגב שלו בעוד החורף נמס והולך והאביב לוחש על דבר הגעתו הקרבה ובאה. החיילים הפשוטים לא שמחו במיוחד על התקדמותו של מזג האוויר הנאה, כי לטענתם לא היה כל ספק שפירוש הדבר הוא שקרבה שעתם לצאת להרוג או להיהרג. וינסטון לא הסכים איתם אך לא אמר דבר. לדעתו שלו המלחמה הגיעה למבוי סתום. הוא צפה שרשרת בלתי פוסקת של קרבות אוויר וים קטנים, שילוו את ניסיונותיו של כל צד להרעיב ולשבור את רוחו של האחר על ידי הטלת מצור, איומים, תעמולה ותמרונים דיפלומטיים. קווי מאז‘ינו וזיגפריד, האמין וינסטון, חזקים מכדי לאפשר הכרעה. הוא קיבל על עצמו לחיות בבטלה באסמו הלאטושי במשך זמן רב, והפעם לא התחלחל כבעבר, כי עתה היה לו משהו לגלגל במחשבותיו.
וינסטון ריסן את קוצר רוחו וחיכה להגעת הלילה הנכון לזריעה. היה זה ליל אפריל נאה. לראשונה זה שבועות זרחו הכוכבים בשמיים נטולי עננים, וירח מעט חסר הטיל את אורו הקלוש על הכפר המוחשך. לא הייתה לווינסטון שום דרך לדעת כי באותו הלילה, מעברו האחר של האזור הבלתי מאויש, מאחורי הביצורים הגרמניים, נחפזו רצים בהולים לכאן ולכאן, חיילים תפסו את עמדותיהם התת־קרקעיות, ויריעות קנבס הוסרו מעל קני מקלעים. בפיקוד הבכיר של בעלות הברית כלל לא ידעו על כוונה גרמנית לתקוף בצוהרי יום המוחרת, כך שאין להאשים את וינסטון, טוראי פשוט באוגדה השביעית של חיל המשלוח הבריטי, על נבערותו.
באותו לילה חש וינסטון עליז ושאנן כפי שלא חש מאז עזב את ארצות הברית. הוא יצא אל המזנון הסמוך לשתות כמה בירות. מריל היה שם והם שוחחו ביניהם. הקנדי הצעיר הבחין במצב רוחו המרומם של ידידו האמריקני וחקר אם יש לכך סיבה מיוחדת. וינסטון אמר שזה רק בגלל הלילה האביבי. לקראת אחת־עשרה פטר עצמו ממריל באמתלה כלשהי ויצא לבדו לרחובותיו הבוציים והאפלים של הכפר. בקצה הרחוב עמד בית הבושת של מדאם בלושאר, שהכיל תריסר בחורות. וינסטון דשדש בבוץ עד פתח הבית והתעכב במתכוון לצד חיילים אחדים ממחלקתו שבדיוק יצאו. כשהחיילים הלכו לדרכם חש וינסטון בטוח, מפני שאם מישהו באסם יבחין בהיעדרו, אחד מאותם חיילים יספר שראו אותו פוקד את המקום של מדאם בלושאר. ההשגחה על הנהלים באסם התרופפה עקב חודשי הבטלה, וכל עוד ינכח במסדר של השעה שבע בבוקר המוחרת, ידע וינסטון שלא ישאלו אותו שאלות.
בכיס האחורי של מכנסיו, תחת מעילו, נחה שקית הזרעים החומה שז‘אן מכר לו. הוא לא היה מצויד כלל, לא במימייה ולא ברובה, אקדח או תחמושת כלשהי, כי אם היה מסתובב בלאטוש כאילו הוא יוצא לקרב מייד היה מעורר חשד. וינסטון פנה אל הנתיב שהתווה בדקדוק בהתכנסויותיו החולמניות הרבות לצד החלון, וחצה את הבוץ לעבר האזור הבלתי מאויש. לא היה קשה להתגנב על פני הזקיפים שבקצה הכפר, וכעבור עשרים דקות כבר צעד לבדו בעולם של מלכודות זדוניות וחומרי נפץ הטמונים במעבה אדמה תמימה למראה. הוא פסע חרש והתפלל שלא יפעיל מוקש או אזעקה סמויה שתודיע לזקיפים בלאטוש שמישהו מנסה לחצות את קו מאז‘ינו. תוצאותיו של מקרה כזה היו ברורות לו: אם פיצוץ המוקש לא יהרוג אותו, יישלחו אחדים מחבריו לאתר אותו, וסביר להניח שיקצרו אותו במכונת ירייה לפני שיעלה בידו להסביר שהוא אחד משלהם.
אבל זה לא קרה, ועד מהרה הוא רחק קילומטרים אחדים מלאטוש בצעדים בהולים ופזיזים, כי היישר לפניו הופיעו שורותיהן משוללות הגבולות של ‘ערוגות האספרגוס’ העשויות מוטות ברזל, שנראו חסרות תועלת במיוחד לאור הירח. חיי הלילה של קו מאז‘ינו — תולעים, חרקים, עכברים וזבובים — פינו לווינסטון דרך בשעה שהוסיף והתקדם, עד שסוף־סוף עמד ואחז בידו כמנצח באחד ממוטות המתכת החלקלקים.
וינסטון ניצב שעה ארוכה בשדה הרטוב והחשוך ונשם את הדריכות והמסתורין של סביבתו. ואז ניגש לעבודה. הוא הוציא מכיסי מכנסיו את שקית הזרעים, סכין ופקעת של חוט חזק. הוא גרף חופן אדמה מבסיסו של מוט המתכת הסמוך אליו. זאת הייתה הרגשה נהדרת לחפור שוב באדמה בידיים חשופות. הוא מתח רצועת חוט במקביל למוט, מבסיס עד קודקוד. הוא זרע את הזרעים במשנה זהירות וכיסה בחזרה את הגומה בעפר. לאחר מכן הזדקף והתפעל מעבודתו. על השמש, הגשם והאדמה מוטל לעשות את השאר, אך לעת עתה מילאו שורות מוטות הברזל את מעלות הגבעות ומורדות הגאיות כמעשה טלאים עד לקצה האופק. וינסטון כפה על עצמו לעמול בקצב קדחתני, וזמזם חרש כדי להפיג את עגמומיות הלילה הצר עליו. לאחר שזרע אפונה ריחנית תחת חמישים מוטות, איבד את הספירה, וכעבור שעות אחדות שקע כל כך במלאכה עד שאיבד כל תחושת זמן, וכאשר עלה השחר בחשאי לא ידע כלל כמה זרעים זרע בתום יותר מחמש שעות עמל. הופעתו של השחר ללא כל אזהרה הבהילה אותו. הוא תכנן להימצא עם זריחה באסם ולישון בבטחה. כעת זקיף ערני יוכל להבחין בו באור שיעלה עד שיחזור ללאטוש, כי עליו לצלוח כשמונה קילומטרים.
וינסטון נעשה מעט מודאג. עודף העבודה הקשה הרס את מצב רוחו השאנן, והוא הבין במיאוס שעליו לחזור לפלוגה מייד. כמה וכמה פקודות מפורטות אסרו עליהם במפורש לשוטט בחלקה שורצת מוקשים זו של האזור הבלתי מאויש, אל מול קו מאז‘ינו. הציפייה הייתה שהחיילים יישארו בכפרים שבהם חנו, שהאזור הבלתי מאויש יישאר במקומו, ושהמצב הקיים יישמר כל עוד הגרמנים אינם פותחים במתקפה. במקרה כזה על החיילים לתפוס עמדות לאורך המקום שבו ניצב וינסטון כעת, אבל עד אז, כך סברו בעלי הסמכות בחיל המשלוח הבריטי, יש לסגור את השטח הזה בפני כל חייל חסר מנוח העלול לדרוך על מוקשינו שלנו, ולהציג גרסה מודרנית של חבלן נכתש בנפץ מטענו.
הוא פיזר את יתר הזרעים לרוח והחל לרוץ בחזרה לעבר שורותיו. לרגע מבהיל אחד איבד את חוש ההתמצאות והיה נדמה לו שהוא רץ בכיוון ההפוך, אבל הוא הצליח לזהות את מיקומו הודות לחורשת עצים שהופיעה מולו ושימשה לו ציון דרך. הוא בכיוון הנכון והכול בסדר, חשב בשעה שרץ לעבר לאטוש, אלא שהיום עלה מוקדם מהצפוי ועשה אותו מטרה נוחה לכל צלף עם עדשה טלסקופית. זה היה יום נאה, נוח ומבושם, ואניצי עננים ריחפו בשמי טכניקולור. במרחק חמישה קילומטרים מהגיא שבמורדו רץ ראה וינסטון את הכפר המתעורר לחיים באור העולה. זה היה מראה יפה, והוא עצר לרגע להשיב את נשימתו ולהתפעל ממנו. בהיותו צעיר ומלא תקווה, שכח את סכנת ירי הצלפים. הוא חשב שבלתי אפשרי להאמין שבני אדם עשויים להתייצב זה מול זה משני עברי מלכודות ברזל וחומר נפץ בבוקר כזה. בכל אתר נכתב שלום, בשמיים, בעצים, באוויר הצח, ווינסטון תהה למה אין שלום.
ואז, בלי שום אזהרה, הגיעה משום מקום שריקת פגז, צווחה רכה כאוויר הנשאב בין שיניים חשוקות. וינסטון מעולם לא היה קרוב כל כך לפגז נופל, אך הוא הגיב במיומנות טבעית של חייל ותיק. בלי לחשוב כלל הוא הטיל עצמו ארצה, טמן את פניו בקרקע והחל מתחפר בגופו באדמה הטחובה והקרה. הוא שכב כך מתוח לרגע אין־סופי כששמע את הפגז פוגע בקרקע בסמוך לו, וחיכה בחוסר אונים להתפוצצות שתשלח רסיסים קטלניים אל גופו חסר הישע.
אין עדיין תגובות