“כל קבוצה וכל אדם, בין אם הוא ילד או מבוגר, דורשים סוג עבודה אחר. כך שבכל רגע מחדש כדאי להביט […]
– פרק א –
התחלה
כשאני חושבת כיצד להתחיל לכתוב את הרעיונות המחוליים שלי ובכלל זה הצעות לשיעורי אימפרוביזציה, אני מגלה שאין מנוס מלהתחיל בקצת רקע על עצמי, כי הרי עברי הוא זה שהובילני למחשבות אלו.
נולדתי ב־1968 כבת אמצעית לאמא רוחלה (רחל־בלומה) ולאבא ראובן, הורים אוהבים ותומכים.
הוריי גדלו בשכונות גאולה ובמקור ברוך בירושלים. לאחר שהתחתנו הם נפרדו מהדת החיצונית הפורמלית ונשארו עם אהבה גדולה למסורת, כך שהשקפת עולמם החינוכית הייתה פתוחה וליברלית, לכן הם שלחו אותי בגן חובה ללמוד בבית הספר ״הניסויי״ שחגג רק שנה להיווסדו.
באותן השנים, בית הספר פרץ גבולות חדשים בדרך החינוך. הדגש היה על למידה מתוך חקירה ומוטיבציה של התלמיד, שם אפשרו בחירה רבה בין מקצועות, התקדמות בקצב אישי, כבוד לתלמיד ומקום רב ליצירתיות.
הוריי היו אנשי חינוך. בבית האווירה הייתה תמיד פתוחה, נעימה, היו הרבה שיחות, הקשבה וקבלה. אך למרות זאת אני זוכרת את עצמי, בתור ילדה ומתבגרת, עם נפש מתהפכת וכואבת. הייתי ילדה ביישנית ומלאת פחדים, כשהתהלכתי ברחוב, מקומי הקבוע היה בצד הפנימי של המדרכה, פסעתי בשקט ללא תזוזת גוף, ידיי היו צמודות לגופי וחוסר הביטחון צעק בקרבי. בבית הספר ועם אנשים המעטתי בדיבור. כבר מגיל צעיר אני זוכרת מחשבות על מהות החיים והמוות.
תמיד הרגשתי בוגרת מכפי גילי, כבדה בנפשי. הרגשתי שאני נושאת על כתפיי כאב ״רב־דורי״, כאילו עברתי כבר את כל ההיסטוריה של העם היהודי.
אני לא יודעת אם זה מה שגרם לי להתבודד, או התחושה ששאר הילדים לא ממש מבינים את תהפוכות נפשי. למזלי הרב גם בבית וגם בבית הספר לא ראו את ביישנותי והרהוריי בצורה ביקורתית, אלא להפך, ניסו לדבר איתי בדרכים שונות.
כך הגעתי למסע של תרפיות פנימיות. היצירה, שדרכה דיברתי עם עצמי, נהייתה חברתי הטובה. בכיתה ג’, לאחר שנתיים של ציפייה, התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, גם כאן זכיתי למורה בעלת מעוף רגשי, שתמכה באינטרפרטציות האחרות שהיו לי לגבי המוזיקה. המלחינים שאהבתי היו שופן, עם הרכות הרומנטית והפנימיות שלו, ובטהובן בעל סערות הרגש הדרמטיות. כל כך אהבתי אותם שגם את באך ניגנתי בצורה רומנטית ורגשית. שיריה של חוה אלברשטיין זכו אצלי לדרמטיות נוסח בטהובן, כך יצרתי ערבוביה של ביצועי מוזיקה שהפכה את הפסנתר לחברי הטוב, ואת נגינתי למושא ביקורתם של מורים אחרים לפסנתר. כשהייתי חוזרת הביתה מיום עמוס בלחצים חברתיים ואישיים, הייתי פותחת את הפסנתר ובוכה וצועקת עם הקלידים.
במקביל אהבתי גם לצייר, איני חושבת שיש לי כישרון רב לציור, אך הייתי מציירת שעות, בעיקר פרצופים ועצים, מניחה את הציור לפניי ומדברת איתו. הציורים תמיד הבינו אותי. בקיצור, הציור, הנגינה ובכלל כל יצירה שהיא, עזרו לי לדבר, להתבטא, להבין ולהשתחרר מתהפוכות נפשי. אך הגוף היה עדיין סגור ומתבייש.
בגיל 15 חברה של אחותי הגדולה הזמינה אותי לראות שיעור ריקוד שהשתתפה בו באופן קבוע. התלמידות היו בוגרות ממני בהרבה, המורה – נועה דר, הקסימה אותי בריקודה המדהים. הסתכלתי ולאחר דקות ספורות כבר השתתפתי בשיעור. היה בו בשיעור משהו נטול גיל, תחרותיות, משהו שקט ואמיתי. עם נועה, שהחליפה את המורה ירון מרגולין בעת ששהה בחו״ל, רקדתי חצי שנה.
ירון מרגולין היה ״ממגנט״. מלא כריזמה, יופי, נוכחות, כישרון ואנרגיה. הוא היה אומן ורקדן בכל רמ״ח איבריו. ירון הקים בית ספר למחול ולהקה, שבהם ניסה ליישם את השקפותיו החדשניות והשונות לגבי מהות הריקוד.
שיעוריו היו מלאי מעוף ויצירתיות, תמיד היה מגלה דברים חדשים על עצמו, על הריקוד, והיה משתף בהם את התלמידים. שיטת לימוד זו גרמה לי לשמחה של יצירתיות וחקירה פנימית. הרגשתי שזה המשך ישיר לשיטת החינוך שקיבלתי בבית הספר. ידעתי שירון הצליח לפתוח לי עוד צוהר לחיפוש פנימי ואומנותי.
עדיין הייתי סגורה וביישנית, אך כמה דברים עזרו לי להיפתח – מדי פעם ירון ביקש לבחור נושא אישי לאלתור, לא היו לו ״תרגילי״ חימום לאלתור, אלא רק הנושא, המוזיקה והמסע הפנימי שעברנו. אני זוכרת את עצמי בוחרת נושאים כמו מוות, שואה, כאב… רוקדת אותם בפינת הסטודיו ובוכה בתוכי. התמיכה והקבלה של ירון בנושאים אלו (ובכלל בכל נושא אישי שעלה) עזרו לי מאוד לא להיבהל, אלא להתחיל לדבר.
דרך הנגינה, הציור והריקוד שנוסף עליהם, למדתי שאם מעזים לדבר ולהתמודד עם תחושות קשות, הקושי הופך למועיל. ואם מפחדים מפניהם, הכול נעצר ומתקשה. ולפעמים אפילו הקושי משתלט וממאן להרפות.
עוד דבר שעזר לי להיפתח היה ״הסימון של היד״. השיעור נפתח עם אלתור של יד אחת ולאחר מכן של שתי הידיים לצלילי מוצרט או שופן. הצמצום של ההקשבה למוזיקה לאיבר אחד, הגדיל והרחיב את ההקשבה לעומקה של המוזיקה. ניסינו לעקוב אחר המסלול התנועתי והרגשי של המוזיקה, לבדוק מתי היא עולה יורדת, נפתחת נסגרת, להכיר את המקצב שלה. בכל שיעור חזרנו והאזנו לאותה היצירה וכל פעם מחדש הרגשתי כאילו היא מספרת לי סיפור אחר על עצמי, על העולם. כל פעם מחדש הייתי מגלה איזו תובנה נסתרת בתוכי. שנים לאחר מכן כשהתחלתי ללמד, אימצתי את ״הסימון של היד״, זה היה ממקד אותי לקראת השיעור. זו מין פרֵדה מן החוץ והכנה לריקוד. הרבה פעמים הרגשתי כאילו “הסימון של היד” הוא מעין מדיטציה בתנועה.
לאחר מכן היינו עושים אחד לשני “לחיצות”, זו שיטה שירון פיתח, מעין שיאצו, אך במקום לפתוח חסימות של מרידיאנים, משחררים את החסימות הרגשיות שנוצרו בגוף. ירון מיפה את שרירי הגוף לפי הרגש (כיום יש מודעות גדולה יותר לקשר גוף־נפש), אך החיבור לשיעורי המחול, לרקוד מתוך המודעות הזו, יצר מסע מופלא ונכון בריקוד. כי כאשר שריר נתפס, ברוב המקרים מתלווה לכך סיבה רגשית.
כך שחררנו את הגוף, אך גם את הרגש, הנשמה והנשימה.
כדי לעזור ולהעמיק עוד, היינו מאלתרים על מיתוסים – סיפורי אגדה סמליים בעלי מהלך רגשי עמוק. גם כאן ההנחיות היחידות היו הסיפור והמוזיקה.
על מנת לחזק את טכניקת הריקוד, השתתפתי בשיעורי ריקוד בתל אביב, בירושלים ותקופה קצרה גם באמסטרדם. כל קיץ השתתפתי בקורסי קיץ שונים, שיעורים אלה תרמו לי רבות. דימיתי את העבודה על הטכניקה כבניית קירות של בית: הקירות צריכים להיות יציבים, חזקים ומלאי אופי, כדי שפנים הבית יהיה מוגן וכך הוא יהיה משוחרר ובטוח להתנסות במסע הרגשי.
רק אצל ירון הרגשתי שאני נוגעת באמת במהות הריקוד והאומנות. כדי להעמיק את הריקוד למדנו מתוך כתבים של אפלטון, למדנו על ״חתך הזהב״ – אני זוכרת שזה כל כך הלהיב אותי, שהכנתי פוסטר גדול לסטודיו בנושא. לעצמי ניתחתי ציורים מהתקופה הקלאסית לפי חתך הזהב, ניסיתי ברחוב, בטבע ובכל מקום אפשרי למצוא את יחס הזהב, יצרתי בגופי תנוחות שמדגישות יחסים אלו. הכרתי אפילו אדריכלית שבנתה את ביתה בהשראת חתך הזהב. הריקוד בסטודיו של ירון הפך לדרך חיים.
כשלמדתי תפקיד חדש, ניסיתי להבין אותו מכל הכיוונים, לכן ניגנתי אותו, ציירתי, כתבתי, מצאתי שירים שהתאימו לו.
אני חושבת שמורה צריך לדעת ״ליילד״ מהתלמיד את מה שבתוכו. לגרות אותו לחשוב, לנסות, ללמוד, ליצור, לנווט אותו להיכרות פנימית עם עצמו ולסקרנות עם סביבתו. כך היה ירון עבורי.
עם השנים התעוררה בי תשוקה עזה למצוא עוד מורה שייתן לי עומק נוסף בהבנת המחול והאומנות. משלא מצאתי את מבוקשי המדויק, החלטתי שהגיע הזמן להיות מורה של עצמי. לעזרה אימצתי לי את מאריה קלאס, ניסיתי ללמוד את עומק שירתה ולהעביר את זה לגוף. גם את דוסטוייבסקי אימצתי לי כמורה, בעיקר התחברתי ולמדתי מהמהלכים הפסיכולוגיים שסיפוריו ידועים בהם, ומההעזה לרדת לתהומות ולעלות מהם. עוד מורים שכאלה היו לי, כמו מירו, רמברנדט, לאה גולדברג, יונה וולך, ברכט. הייתי צמודה לספריהם, כל אחד נתן לי השראה בצורה שונה.
בסטודיו אהבתי לעבוד לבד ולנסות להבין בדרכי את מהות הריקוד. אחרי עבודה של שעתיים על טכניקה, בחרתי נושא לאלתור. האלתור היה חשוב לי מכמה סיבות, ביניהן הבושה והפחדים שהציפו אותי לעיתים קרובות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאלתרתי והרגשתי שבאמת נסחפתי וגיליתי את סודות הריקוד. באותה תקופה עבדתי בסטודיו עם הפסלת אורנה רן, היא עבדה על פסל של רבקה וביקשה כהשראה לצייר אותי רוקדת. לפני הריקוד והפיסול למדנו לעומק על דמותה של רבקה, ואז אלתרתי לצלילי הפרק השני בקונצ׳רטו לפסנתר מס׳ 1 של רחמנינוב, לעולם לא אשכח את אותו ריקוד. כשסיימתי פשוט ידעתי. ידעתי שבאלתור יש את סוד הריקוד, סוד הנפש, ובשביל לרקוד ריקוד בנוי, צריך להעז ולאלתר בתוך נפשנו ורגשותינו, ולהתייחס לכוריאוגרפיה כמסגרת תומכת למסע הפנימי ולאמירה. לכן כל רגע בריקוד צריך להתחדש ולהפתיע את הרקדן עצמו (גם אם זו כוריאוגרפיה שרוקדים אותה מספר שנים).
כאשר התחלתי ללמד בגיל 22, לא ויתרתי על זמן האלתור בשום שיעור.
הרבה אנשים שהגיעו אליי הצהירו על עצמם שהם אוהבים לרקוד ורוקדים הרבה בבית לבד, אך כשנתתי להם אפשרות לאלתר הם פחדו לזוז. מתוך היכרות עם פחדיי שלי, שסיפרתי עליהם קודם, הזדהיתי איתם הזדהות כנה ומלאה, ומתוך תוכי ונפשי הרגשתי שאני יכולה לעזור – וכך יצאתי לדרכי כמורה, תוך כדי מחשבות ורעיונות איך לעזור לאנשים להיפתח ולשוחח עם הריקוד.
אין עדיין תגובות