סוף סוף מדברים מאת אביתר הלוי משלב את סיפורו האוטוביוגרפי של האב, צבי הלוי, עם סדרת שיחות אישיות וחושפניות שקיים […]
חדרה, ישראל, 27 בנובמבר 1997
צלצול הטלפון שולף אותי מהשינה.
מבולבל, מעיף מבט אל השעון שמונח על השידה. ארבע וחצי לפנות בוקר. ליבי מתחיל להאיץ את פעימותיו. שיחת טלפון בשעה כזו לא מבשרת טובות.
ענת מתעוררת אף היא, מדליקה את מנורת הלילה.
מתנער, שולח יד אל הטלפון.
"זאת אמא," לוחש לענת.
"הלו, אמא. מה קרה?"
"אֶבִי'לֶה שלי," הקול שלה לחוץ.
היא במצוקה, חולפת מחשבה בראשי.
"צלצלו אליי עכשיו מבית החולים. אבא נפטר," עוצרת לקנח את האף. מחניקה את הדמעות, חושב.
"הזמנתי מונית. תגיע גם אתה בבקשה," היא ממשיכה ומוסיפה, "הודעתי גם לשמוליק."
"בטח. מתלבש ובא."
משתדל לדחוק את המחשבות והרגשות שמציפים אותי. מעשי כתמיד, מהרהר בכל המשימות שאידרש להן בהמשך. לארגן הלוויה, שבעה, איפה נשב בכלל?
"מה קרה?" ענת מתיישבת במיטה ומביטה אליי במבט דואג, מתנערת מקורי שינה אחרונים.
"אבא נפטר," אומר קצרות, קם מהמיטה, מסתיר את דמעותיי. "צלצלו לאמא מבית החולים."
"אוי, עצוב, מסכן. לא היה לו קל בחודשים האחרונים. חכה, אזעיק את הוריי לשמור על הילדים ואבוא איתך." ענת מזדקפת לישיבה, מסיבה את ראשה קמעא תוך שהיא מסתירה ממני עיניים שמתחילות לדמוע.
"לא, לא. תודה, חמודה. אצא מייד. אני בסדר," מוסיף בקול מרגיע שכלל לא משקף את הסערה המתחוללת בקרבי.
קם מהמיטה, מתלבש, מצחצח שיניים ונפנה לחיבוק אחרון.
"אין בעיה שאבוא, באמת. הילדים כבר גדולים ויסתדרו עד שהוריי יבואו," היא מנסה, דואגת.
"לא, חמודה, באמת שלא צריך. טוב לי להיות קצת לבד עם המחשבות שלי. תודה," מוסיף קצת בקוצר רוח.
"אתה באמת בסדר?"
"כן, כן," לוקח את המעיל מהארון.
"כל כך התקרבתם האחד לשני בחודשים האחרונים," ענת קמה מהמיטה, ניגשת אליי ומחבקת אותי בחום, מנגבת דמעה שמבצבצת בקצה העין. "הביקורים אצלו, השיחות. לפחות הספקת קצת להיפרד ממנו כמו שצריך," היא מעודדת אותי, עוצמת את עיניה כדי לעצור את זרם הדמעות שמציף את עיניה.
"תודה," ממלמל, נזכר בחטף בתהליך שעברנו, אבא ואני, לאחרונה. איזה מזל שהספקנו להיפרד כיאות, חושב לעצמי בעצב.
"טוב, אשלח את הילדים לבית הספר ואגיע לחדרה להיות איתכם," היא אומרת לי, ומלווה אותי אל דלת הבית.
"תסתדר לבד? יכול לנהוג?"
"אל תדאגי, אסתדר," עונה בפיזור דעת, משתדל להשתלט על שטף הרגשות.
נשיקה וחיבוק חטופים. יוצא מהבית, מקפיד שלא להשמיע רעשים מיותרים שמא אעיר את הילדים.
"היי, אתה בדרך?" מצלצל לשמוליק מהאוטו.
"כן, יצאתי. נתראה בבית החולים." קצר. תכליתי. ממוקד. שמוליק הוא אחי היחידי ועל אף זאת, למערכת היחסים בינינו אין מקום לשיתוף רגשות. למה זה כך, חושב לעצמי? האם זה בגללנו או שזה אופי המשפחה שגדלנו לתוכה? אולי אופייני לדור הזה?
ניסיתי להתנער מהחפירה הזו אבל המחשבות הוסיפו להתרוצץ בראשי. תערובת של זיכרונות, רגשות, תוכניות, חששות. כבר היינו מוכנים לכך שאבא ייפרד מאיתנו בעתיד הקרוב, אבל ברגע האמת, משום מה, כל ההגנות מוסרות. פתאום חשש הופך לעובדה. אבא מת.
לפני חודשים בודדים, אני נזכר, אבא עדיין היה בריא. כלומר הוא עבר ניתוחים ובדיקות אבל תמיד יצא וידו על העליונה. הוא היה בעיניי סמל החוסן. על אף גילו, הקפיד כל בוקר לצעוד חמישה ק"מ, ובפסח האחרון עדיין טיפס על הסולם הקטן בחדר הילדים, וניקה מאבק את כל הספרים בספרייה בבית, כמו שנהג לעשות בכל שנה.
ההידרדרות החלה לאחר הבדיקה האחרונה שעבר. בדיקה שגרמה לו לפציעה פנימית במעי. הייתי בטוח שגם את האתגר הזה הוא יצלח, אבל הפעם הוא נכנע. כוחו לא עמד לו יותר.
מתנער ממחשבותיי, נכנס בשער בית החולים הלל יפה בחדרה, מכבה את הרדיו ומחנה את הרכב.
היום העשרים ושבעה בנובמבר, חורט לעצמי בזיכרון. זה היום בו אבא נפטר.
בחוץ מתחיל לרדת גשם. נזכר באמא. אמא תמיד אמרה לנו שהיא אוהבת את החורף, כשקר וגשם יורד בחוץ. בימים גשומים במיוחד היא לובשת מעיל, לוקחת את המטרייה ויוצאת כך סתם לטייל בגשם. "זה מזכיר לי את הבית," נהגה לומר לנו. אמא התגעגעה מאוד לנוף הרי הקרפטים בארץ מולדתה, רומניה, ולמזג האוויר שהורגלה בו בעיר הולדתה, בּוֹטוֹשָן (Botosani).
בבית החולים אני פונה אל המחלקה הפנימית שם אושפז אבא לפני ימים בודדים. את אמא אני מוצא כשהיא יושבת לבדה במסדרון. על ספסל, לידה, שעון מקל ההליכה שלה. היא נראית קצת אבודה, חושב לעצמי, וניגש אליה לחיבוק. היא לא בוכה, אבל המבט בפניה מביע אובדן ובלבול.
"אתה יכול להיכנס לחדרו של אבא ולהיפרד ממנו," היא אומרת לי.
מתפתל. עדיין לא ראיתי אדם מת מעודי, לא כל שכן מישהו שקרוב אליי. אינני בטוח כיצד אעמוד במשא הרגשי הזה ומחליט לדחות את הרגע. זה נושא שאצטרך לברר עם עצמי, ממלמל ביני לביני. לרווחתי, מופיע שמוליק במסדרון ומסיר מעליי את עול ההחלטה.
לאחר חיבוקים, שמוליק לא מהסס ופוסע נמרצות לכיוון חדרו של אבא. אני נשאר עם אמא. שמוליק מורגל יותר במראה של אנשים חולים או גוססים. הוא עוסק ברפואה סינית כבר שנים רבות.
כששמוליק חוזר, לאחר מספר דקות, פניו קודרים והוא מתיישב ליד אמא ומחבק אותה. למראה פניו של שמוליק אני מבין שכוחי לא יעמוד לי להיכנס גם אני לחדרו של אבא ולראותו במותו.
מחשבותיי נודדות אחורה ליום בו ביקרתי את אבא בבית החולים בפעם האחרונה, לפני ימים בודדים. נכנסתי לחדרו ונחרדתי למראהו. קטן וכחוש ובעיניו מבט מבוהל. הוא זיהה אותי בהיכנסי אבל לא חייך. הוא רק ביקש ממני בשפה הרומנית חזור ובקש לעזור לו לרדת מהרכבת. הוא ממש התחנן. ניחשתי שהוא מצוי בתוך איזשהו סיוט מהעבר, כנראה ממלחמת העולם השנייה. שליטתי בשפה הרומנית אינה טובה כמו זו של שמוליק, אבל אוצר המילים המוגבל שלי אפשר לי להבין את דבריו של אבא.
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מרגיע אותו בליטופים, מנסה לשכנע אותו שמלחמת העולם השנייה תמה כבר לפני כחמישים שנה.
האם נכון להתמודד עם מצבו באופן לוגי? חשבתי לעצמי. ההסבר שלי יכול לשכנע אותו שהוא הוזה ומנותק מהמציאות כאן ועכשיו? אינני יודע, אבל אילו כלים אחרים כבר יכולים להיות לי כדי להתמודד עם אדם השקוע כל כולו בהזיות?
לרווחתי, עברו רק דקות בודדות ואבא שקע בחזרה לאחוריו ונרדם, נוחר קלות. התבוננתי בו, רוצה להבין מי האיש האהוב הזה השרוע על המיטה בחוסר אונים. האם זה עדיין האבא שלי בתוך הקליפה הקמולה והדהויה הזו?
את חדרו של אבא עזבתי לאחר כחצי שעה, משתדל לעצור את הדמעות. ידעתי שימיו ספורים.
אבא נפטר שבועיים לאחר שמלאו לו שמונים וחמש שנה, והותיר אותי יתום בפעם הראשונה בחיי. עוד רשומה שנצרבה במוחי.
כעבור זמן מה מופיע הרופא במסדרון ומוסר לידינו את תעודת הפטירה של אבא. השעה שנרשמה כשעת המוות היא ארבע ושתי דקות. בשעה ארבע ודקה אבא עדיין היה חי, חושב לעצמי, ודקה אחר כך מת? ככה, פתאום?
מתבונן סביבי במסדרון המיושן. צבע ירוק דהוי בחלקו התחתון ומעליו מתמשך כלפי מעלה הקיר שהיה פעם לבן ועכשיו אינו אלא אסופה של כתמים מצהיבים תחת שיני הזמן. למה כל בתי החולים נראים דומים? חושב לעצמי.
"משתתף בצערכם," אומר הדוקטור לקונית. "אבא שלכם מת בשיבה טובה וללא כאבים," הוא מוסיף.
"מה סיבת המוות? למה דווקא בשעת בוקר מוקדמת כזו?" שואל שמוליק, כאילו שמע את הגיגיי.
"תמיד יש סיבה פרטנית אבל אבא מת מזקנה. על פי הסטטיסטיקה, אחוז גבוה של מקרי המוות הללו מתרחשים לפנות בוקר. בדרך כלל, זו השעה בה הגוף מסיר רבות מההגנות שלו והופך פגיע יותר."
"לא אצל אבא שלנו," מוחה קלות. "ארבע לפנות בוקר תמיד הייתה שעת היקיצה שלו."
"לסטטיסטיקה יש גבולות," זורק הרופא בסתמיות. "משתתף בצערכם," נפרד מאיתנו לשלום. הבטנו זה בזה, נבוכים ואבודים. עם אובדנו של אבא נצטרך להשלים, ואין כאן אשמים. רק עצב גדול.
"בואו, ניסע הביתה. מחכה לנו יום עמוס. הכנות להלוויה, לשבעה. צריך להודיע למשפחה, לחברים, לפרסם מודעות," שמוליק מתחיל למנות את המשימות, מנסה לעזור לנו להימלט מהמצוקה.
אנחנו נכנסים למכוניות, אמא עם שמוליק, ואני לבדי. מוזר, חושב לעצמי, עדיין קורא לזה בית, על אף שעזבתי את הבית בו גדלתי בחדרה לפני כמעט עשרים שנה.
שמח לנסוע לבדי ולהרהר לי את מחשבותיי ללא הצורך ליזום שיחה או לענות לשאלות. מביט החוצה מחלון המכונית ובוחן את הנוף המתעורר לבוקר של יום חדש. חדרה משתנה כל כך מהר, אני מהרהר. בוחר לנסוע במכוון דרך אזור התעשייה, להאריך מעט את הדרך ולתת לי הזדמנות לזמן נוסף עם עצמי. הנה משמאל בית החרושת לצמיגים, "אליאנס", ולא רחוק ממנו "מפעלי נייר חדרה", והנה מייד אעבור את הגשר מעל למסילת הרכבת ואיכנס לתחומי העיר. השעה כבר שבע בבוקר, הגשם פסק, והעיר מתחילה להתעורר לבוקרו של יום חדש. עוד מעט ילכו תלמידים לבית הספר, החנויות תיפתחנה, מכוניות תמלאנה את הכבישים הצרים והאוויר יתמלא בהמולה.
רק אנחנו לא נהיה חלק מהשגרה הזו. מהבוקר, כל שגרה תהיה אחרת. אצלנו משהו נשבר, משהו שלא יחזור לעולם כי אבא כבר לא יהיה איתנו.
אין עדיין תגובות