לראשונה בעברית ספר מקיף ויסודי העוסק בהשפעתם של הורינו עלינו, במקרים בהם הם "מרעילים" את חיינו ובצורך לסלוח להם כדי […]
לשאת הורים על שכם, לשאתם בתוכך
מבוא
להורים מקום מרכזי בחייו של אדם, לא רק שהביאוהו לעולם אלא הם מטביעים את חותמם על עולמו. הוא נושא אותם בחובו ביודעין ובלא יודעין, הוא מודד את עצמו למולם, בוחן עצמו אל מול ציפיותיהם, אוהב אותם, נלחם בהם, קשור אליהם ומבקש להתנתק מהם, סובל את מריבותיהם ונקרע ביניהם. ז’ול פייפר כתב: “משהתבגרתי הסתבר שיש לי תווי פניו של אבי, אורח דיבורו של אבי, צורת יציבתו של אבי, דעותיו של אבי ובוזה של אמי לאבי”.
בפרק “ריקו חושב על איש השלג המיסתורי”, בספרו “אותו הים” (עוז, 1999), כותב עמוס עוז:
“ילוד אישה נושא על שכמו את הוריו, לא על שכמו, בחובו.
כל חייו חייב לשאתם, אותם ואת כל צבאם, הוריהם, הורי הוריהם, בובה רוסית מעוברת עד דור אחרון. באשר ילך ילך הרה הורים בשוכבו הרה הורים בקומו הרה הורים אם ירחיק נדוד ואם יישאר במקומו, לילה־לילה חולק את ערשו עם אביו ואת יצועו עם אמו עד בוא יומו”.
ואכן ברומן האוטוביוגראפי שלו “סיפור על אהבה וחושך” (עוז, 2002) נושא עמוס עוז את הוריו בחובו, נושא את בית ילדותו, את דמויות ילדותו ואת נופיה ומקומותיה והם נקודת המוצא של סיפור חייו ההולך ונכתב על ידו, ההולך ומגלה אותו לעצמו והוא גם המפתח לכתיבתו הבידיונית, שאף בה הוא שב וחוקר את עצמו, שב ומצייר את פניו בדמויותיו הספרותיות. צדק מי שכתב על הספר כי “סיפור על אהבה וחושך” הוא “מסע לחישוף האירוע המכריע של הילדות: מסע אל הרגע שאין בלתו, רגע אשר ממנו והלאה נסגרים חיי הנער השקוע בדימיונות ונפתחים חייו של האיש הכותב. זהו דיוקנו של אמן כאיש צעיר אשר סודות המשפחה, סבלותיה ותיסכוליה הופכים להיות הליבה של כתיבתו”.
בווריאציה מסויימת על דברי עמוס עוז ניתן להביא את דבריו של אוליבר וונדל הולמס שאמר כי “כל אדם הוא אוטובוס בו נוסעים אבותיו”. הם מצויים בתוכו, הוא ממשיכם ודרכו הם נוסעים אל מטרותיהם שמשתקפות לעתים קרובות אף במטרותיו שלו. לא מעטה היא השפעתה של הצבת המטרות אף על התחנות בדרך ועל הדחף להמשיך בנסיעה אל המטרה.
יש הרואים בהיותם של אבותינו בתוכנו ברכה וכך אמר ריכארד בר הופמן: “כל עוד אבותינו הם בתוכנו, מי יכול לחוש עצמו בודד?” אחרים הדגישו את היותם לנו למודל על פיו אנו מעצבים את דמותנו. ג’ימס בולדווין כתב כי “ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם, אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, אין להם דגמי חיקוי אחרים”.
הסופר פראנץ ורפל עוד מעצים תפישה זאת של נוכחותם של הורינו בתוכנו, גם אם לא הכרנו אותם ולא היתה אינטראקציה בינינו. גנטית, נפשית, רוחנית אנו נושאים אותם בקרבנו. הוא אומר: “אם כי לא הכרתי את אבי, הרי הוא בקרבי”.
הן הפסיכולוגים והן הסופרים מפליגים בהערכת דמותה של האם ועומדים על תפקידה המרכזי המעצב, המעניק ביטחון, המטפח והמשמעותי ביותר בחיינו. המשורר וויליאם טקרי מרחיק בתאוריו את האם בדבריו הפיוטיים: “אמא זהו שם אלוהים בפיהם ובליבם של עוללים”… ליאופולד קומפורט כמו משלים אמירה זו בציינו כי “אלוהים לא יכול היה להיות בכל מקום, לכך הוא ברא אימהות…” את עומק מעורבותה של האם בחיי ילדה מציירת באורח מטאפורי פניה ברגשטיין הכותבת: “עוד תמיד תישאר כלואה על שפתיך נשיקה שלא נשקת דיה לבנך הקט…” והיוצר והמחזאי מוריס מטרלינק כותב כי “אישה לא תיעף להיות אם. היא תשעשע אף את המוות עצמו עד שירדם על ברכיה…”
אולם בצד ההדגשות הפיוטיות והספרותיות, הנאמנות אף מבחינה פסיכולוגית, כדאי להטעים כי היחסים של הבנים והבנות אל הוריהם מורכבים, לעתים קרובות אמביוואלנטיים, יחסים של זיקה עמוקה וקשר מול רצון להיבדלות ולמימוש עצמי עצמאי. כך הדבר גם ביחסיהם של ההורים לילדיהם — אהבה מסורה הרואה בהם מרכז החיים מול הקושי להניח להם להיפרד, להיות עצמאיים, לפרוש כנפיים. בצדק כתב פיטר בלאו כי “אף אהבתה המסורה של אם לילדיה אינה מנותקת לחלוטין מרצונה לשמור אותם קשורים אליה”. לעתים הופכת אהבתם החובקת לאהבה חונקת, אהבה מגוננת — לאהבה מסרסת.
כבר המשורר הערבי המופלא ג’ובראן חליל ג’ובראן, בשירו המוקדש להורים בספרו “הנביא” (ג’ובראן, ללא תאריך), כותב:
“ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם.
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם…”
הוא קורא להורים לתת חופש לילדיהם, להניח להם לפרוש כנפיים, לעצב את בית המחר שלהם והוא מבהיר להם: “אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם. אך אל לכם לעשותם כמותכם כי החיים פניהם קדימה ולא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול…”
שאלות לא קלות מציגים הפסיכולוגים והסופרים אף לגבי עצם אהבתם של ההורים, עד כמה היא אכן שלמה וממוקדת כולה בילדיהם ועד כמה אף היא ממוקדת בעצמם, ובאהבתם לילדיהם הם אוהבים את עצמם. המשוררת דליה רביקוביץ כותבת:
האם אנחנו אוהבים את ילדינו?
לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו,
ולרוב גם זה במידה מצומצמת
כמו שמיץ הדר אוהב את התפוז,
ומעבר לזה שורת אי־הבנות
האוכלת בכל פה באהבה האמיתית.
שאלה נוספת היא לגבי עצם תפקיד ההורות. עד כמה הוא אכן ממלא את עולמם של ההורים, מהנה אותם בהתמכרם לתפקידם, מביא להם אושר בעצם עשייתם וטיפולם, תמיכתם וסיועם, או שמא הוא מוליד בהם התמרדות, תחושה של החמצת חייהם שלהם, הרגשת תיסכול על שעשייתם אינה מתקבלת באהבה, מחאה על ויתורים שהם עושים במימושם העצמי. כך הסופר סמואל באטלר כותב: “ישנם אנשים שנגזר עליהם בידי גורל אכזר גזר דין של שירות כהורים למשך כל חייהם. אין שום צורה של עונש שירות יותר נוראה מזאת…” וקלארנס ס. דארו כותב בסארקאזם: “מחצית חיינו הראשונה מקולקלת על־ידי הורינו ומחציתן השניה על־ידי ילדינו…”
הילדים אמנם, לעתים קרובות, מקשים את החיים, מתכחשים לתרומת הוריהם להם, דנים את היחסים ביניהם לכף חומרה, בונים חומות במקום להקים גשרים. אוסקאר וויילד הדגיש כי הילדים אוהבים את הוריהם; כשהם מתבגרים הם שופטים אותם; לעיתים הם סולחים להם…” אל “הסליחה” להורים, ההבנה והקבלה שלהם אנו חותרים גם כדי לשקם ולרפא את חייהם של ילדיהם.
כאמור, הילדים נזקקים להם, צומחים מתוכם, מחפשים את ידם התומכת. כך כותבת נורית גלרון:
אתה ודאי בטוח שאני כל כך חזקה,
אתה לא תראה את ידי האחרת
מחפשת את ידה של אמי…
השפעתם של הורינו ניכרת בכל השלבים והפנים של חיינו, בין ביודעין ובין בלא יודעין. היא מעורבת בהכרעותינו ובהחלטותינו, בבחירותינו ובחיינו הזוגיים, בעשייתנו החברתית, ביחסינו המשפחתיים, באהבותינו ובחיינו הרומאנטיים. כך כותבת המשוררת אגי מישעול:
“איזה חנון אתה, אבא”,
אני אומרת לו
ומתכוונת לסוג הגברים
שאני נידונה להתאהב בהם כל חיי
בגללו.
גם כאשר אנחנו פגועים, כאשר נעזבנו על־ידי הורינו, סבלנו בגידה וניכור, נחשפנו לאלימות ולהתעללות, נתנסינו בחיים משפחתיים שופעים מריבות ואגרסיה, השפלה הדדית, מתח נורא בין ההורים, שנאה הדדית והסתה של האחד את בן זוגו, הם עדיין שוכנים בתוכנו. הסופר יעקב וסרמן כותב: “האב והאם הם שתי מפלגות צוררות זו את זו, כל אחד שונא, רודף את משנהו ובז לו וכל אחד מוכה עיוורון, נואש וטורח למשוך גם את הילדים לצידו”, גם אם זה אכן כך ואנו מותשים מן המאבק המשפחתי, מילדותנו העשוקה, ממצוקות הבית, מאישיותם “המרעילה” של הורינו, הם עדיין חיים בתוכנו, משפיעים על חיינו, מעוותים לעתים את יחסינו עם עצמנו ועם זולתנו, הופכים אותנו, בין ביודעין ובין בלא יודעין, למגשימים אותם ואת הליכותיהם בחיינו. הם משבשים את דרכינו בבריחתנו מפניהם ובנסותנו להיות היפוכם, כופים את עצמם עלינו עד שאיננו מסוגלים להשתחרר מהם ולממש את עצמנו בחירות ובעצמאות ולקבוע את זהותנו.
כדי להשתחרר מהורינו לא נוכל לברוח מפניהם, אלא, ליהפך, לחדש את הדו־שיח עמהם, להיפגש איתם, לדובב אותם, לשחזר את חייהם שלהם. עלינו לנסות להבין את עברם ולהכיר מה שיבש ועיוות את דרכם שלהם, על אילו טראומות הם מגיבים, על מה הם מפצים את עצמם, מה דוחף אותם ומעצב את התנהגותם שלהם. רק כאשר יפתח השיח הזה, כאשר נתחיל להבין ולקבל את הורינו ואף לסלוח להם, תתאפשר הבריאה מחדש של חיינו והשיחרור שלנו.
בפרק הפותח את ספרו “אמא ומשמעות החיים” מתאר אירווין יאלום (יאלום, 2000) כיצד הוא מזנק ממיטתו בבית החולים בו היה מאושפז והוא הולך ישר קדימה אל דוכן דובי הקוטב הקפואים והמסוכרים, רכבת השדים הכפולה וביתן הזוועות. הוא נכנס לקרון של רכבת השדים, נועל עצמו בעזרת מוט המגן ומתיישב במקומו נינוח. במרחק הוא רואה לפתע את אמו והוא צועק “אמא! אמא!” בו ברגע מזנק הקרון קדימה, פורץ את הדלתות הכפולות הנפתחות בתנועה חדה וחושפות לוע שחור פעור. הוא נצמד אחורה בכל כוחו, ולפני שיבלע באפילה שב וקורא: “אמא! איך הייתי? אמא! איך הייתי?”
גם בשלב זה של חייו ומחלתו הוא קורא לאמא, הוא מבקש את הערכתה, הוא קורא לה: “איך הייתי, אמא? אמא, אמא, איך הייתי?” הוא מודע לכך כי אמו קבורה עמוק באדמה, מתה כבר עשר שנים, מוטלת בארון עשוי עץ אורן פשוט בבית הקברות שמחוץ לוושינגטון. דבר לא נותר ממנה, והוא קורא לה “אמא, אמא! איך הייתי?”
הוא תוהה מדוע הוא מנופף לאמא שלום בחלום, הן הפסיק לנפנף לעברה לפני שנים, וזאת אחרי שהרסה לו את יחסיו החברתיים כבר בהיותו בן שמונה, שחשפה אותו למכות של הילדים, שגרמה לו להתבייש בה, שהגבירה את איבתו אליה.
הוא כותב: “והנפנוף אל אמא? מדוע זה עלי לנופף אליה עכשיו, כאשר שנה אחרי שנה התגוררתי איתה באיבת עולם? היא היתה יהירה, שתלטנית, פולשנית, חשדנית, רשעית, דעתנית, ונבערת בלי גבול (אך נבונה — אפילו אני יכולתי להיווכח בכך). מעולם, אף פעם אחת, לא זכרתי רגע חמים איתה. מעולם לא התגאיתי בה, לא חשבתי, כמה אני שמח שהיא אמא שלי. היתה לה לשון רעילה ומשהו מרושע לומר על כל העולם…” הוא קובל על שפתה האנגלית המשובשת הספוגה מבטא כבד ומשובצת מלים ביידיש; זוכר שמעולם לא באה לימי הורים בבית הספר; מעלה את מריבותיהם הבלתי פוסקות עד שבגיל ההתבגרות הפסיק לדבר איתה בכלל.
לדבריו, החידה הגדולה ביותר של ילדותו היתה איך אביו הסכים בכלל לסבול אותה. הוא זכר את רגעי הנשמה היתרה של אביו, בימי ראשון בבוקר כשהאזין למוסיקה רוסית ויהודית אותה היה מלווה בשירה עליזה, והיא היתה מתפרצת עליו בצרחות ומשביתה את הנאתו. הוא זוכר שכמה פעמים התפלל: “בבקשה, אבא, בבקשה, רק הפעם סתום לה את הפה!”
ובזוכרו כל זאת הוא חוקר את עצמו ומנסה להבין את יחסיו שלו אל אמו, להסביר לעצמו את הניפנוף לאמא וההשתוקקות לשמוע את התפעלותה וההערכתה. הוא כותב: “אז מדוע אני מנופף? ומדוע אני שואל, בסוף חיי, ‘איך הייתי, אמא?’ הייתכן — עצם האפשרות מזעזעת אותי — שאת כל חיי ניהלתי אל מול הקהל היחיד הזה, הקהל של האשה העלובה הזאת? כל חיי ביקשתי להימלט, לטפס אל מחוץ לעברי — העיירה, האונייה, הגיטו, הטלית, התפילה, הקפוטה השחורה, חנות המכולת. כל חיי השתוקקתי לחופש ולצמיחה. הייתכן, שלא הצלחתי להימלט, לא מעברי ולא מאמי?”
הוא מביע את רתיעתו: “אני לא אוהב את ביקוריה היומיים של אמי. אני שונא את הדרך שבה היא חדרה לתוך נימי הנימים של מוחי, ואיני יכול לעקור אותה משם. ויותר מכל, אני שונא את הדרך שבה בסוף חיי אני חש צורך לשאול, “איך הייתי, אמא?”
ובנסותו להבין, לחזור ולגעת באמו, לתפוס את המערכת העמוקה של קשרים המאחדת ביניהם, הוא רואה בעיני רוחו את אמו המחזיקה בחיקה תמיד כמה מספריו, הנושאת אותם בילקוטה, המקיפה בהם את עצמה בחדרה. היא מלטפת את הספרים, שוקלת אותם, מריחה אותם אך איננה מסוגלת לקרוא אותם. היא היתה עיוורת וגם קודם שראייתה דעכה לא יכלה להבין אותם בגלל השכלתה המעטה. ושוב טורדת אותו המחשבה: “אני סופר. ואמא לא יכולה לקרוא. בכל זאת, אני פונה אליה בחיפוש אחר משמעות חיי”. הוא מרגיש כי אמא המלטפת את ספריו וממששת אותם נוגעת במשמעות חייו.
הוא מנסה לומר לה כי היא נזקקת למטרה משלה, למצוא משמעות לחייה שלה ולא ספריו הם מטרתה. הם משמעות חייו שלו ולא שלה. אולם היא מכריזה: “אלה לא רק הספרים שלך. אלה גם הספרים שלי”.
המחבר ממשיך את השיח המופנם שלו עם אמו. אין זה רק שיח עם אמו אלא עם עצמו, בחינה לעומק של מערכת יחסיו איתה, ניסיון ללמוד מחדש את דמותה. ניתוח של תלותו העמוקה בה. הוא מדבר איתה ולמעשה מדבר עם עצמו. הוא אומר לה ובאמצעותה עורך את חשבון נפשו, בודק את רצונו בהתבדלות ממנה: “אבל את לא תופסת. אמא, אנחנו חייבים להיות נפרדים — לא כבולים זה לזה. זו המשמעות של להיות אדם. על זה בדיוק אני כותב בספרים האלה. זה מה שאני רוצה שהילדים שלי — כל הילדים — יהיו. משוחררים מכבלים”.
“וואס מיינן — משוחררים מקברים?”
“לא, לא, משוחררים מכבלים. זאת אומרת, להיות חופשיים, משוחררים. אני לא מצליח להסביר לך, אמא. אגיד זאת בצורה אחרת: כל אדם בעולם חי ביסודו של דבר לבדו. זה קשה, אבל ככה זה, ואנחנו חייבים להתמודד עם זה. לכן אני רוצה את המחשבות והחלומות שלי עצמי. את חייבת שיהיו לך מחשבות וחלומות משלך. אמא, אני רוצה שתצאי מהחלומות שלי”.
אמו המתה, שעדיין חיה בתוכו במלוא העוצמה, שומעת את דבריו ואומרת לו כי היא מבינה מה זה מוות יותר ממנו, מה זה להיות לבד יותר ממנו. הוא כביכול, דוחף אותה להתמודדות עם המשמעות של להיות לבד, חותר, לכאורה, להשאיר אותה בממלכת הלבד שלה ואותו בממלכת הלבד שלו, בונה את משמעות חייו באורח עצמאי ובלעדיה. אך הוא מתוודה “את נשארת איתי, את לא עוזבת אותי. את משוטטת במחשבות שלי, בחלומות שלי”.
עוד הוא טוען באוזניה, כלומר באוזניו שלו, היא פונה אליו פנייה אינטימית אמהית וקוראת לו “בנצ’יק”. חמישים שנה לא שמע כינוי זה בו כינוהו הוריו ודווקא בו מתרחש בנפשו תהליך ההשלמה, ההזדהות והקבלה של האם, שהוא בסופו של דבר הפגישה האמיתית שלו דרך אמו עם עצמו. היא אומרת לו: “לא כמו שאתה חושב, בנצ’יק” והיא ממשיכה, “יש משהו שאתה לא מבין, יש דברים שאתה ממש מסובב. אתה מכיר את החלום, זה שבו אני עומדת בתוך המון אנשים, מסתכלת עליך בקרון מנופף אלי, קורא לי, שואל איך היית בחיים?”
“כן, כמובן שאני זוכר את החלום שלי, אמא. שם התחיל הכול”.
“החלום שלך? זה מה שאני רוצה להגיד לך. זו הטעות, איווין — אתה חושב שאני בחלום שלך. זה לא החלום שלך, בנצ’יק. זה החלום שלי. גם לאמהות יש חלומות”.
כאן ההשלמה והסליחה השלמה, פתיחת הדרך למימוש משמעות החיים שלו, כששוב אין עימות וכעס והסתייגות אלא הבנה וסליחה כשהוא נושא בתוכו את אמו. היא בחלומו והוא בחלומה.
בשונה מן הפסיכותרפיה, הגישה העוסקת בשיקום היחסים עם ההורים כדי לרפא את החיים מתמקדת בסיפוריהם של ההורים, בהכרת החוויות ההרסניות שהם חוו, ביציאה מתוך חייהם שלהם ולא מתוך סיפורינו שלנו. הפסיכותרפיה הקלאסית מעודדת אותנו לספר את סיפורי חיינו שלנו כשאנחנו במרכז ואילו הגישה החדשה רואה אותנו כצומחים מתוך סיפורי חייהם של הורינו כשהתנאי להחלמתנו שלנו הוא הפגישה הקרובה והאינטימית, המבינה והמקבלת את הורינו ולא סיפורי החבלה שהם גרמו לנו, סיפורי התסביכים שלנו איתם, ההשלכות שלנו עליהם וכדומה. שוב איננו מאשימים, איננו מעלים טענות כלפיהם, אלא מנסים להבין מה גרם להם לנהוג כפי שהם נהגו, על מה בסיפורי חייהם שלהם הם מגיבים, מה הפך אותם, לעתים, להורים מרעילים כתוצאה ממועקת חייהם, ממצוקותיהם הקשות, מן הפצעים שהם נשאו בתוכם.
הגישה משקמת היחסים עם הורינו מדגישה כי אם לא נעשה מאמץ מודע להיפתח אליהם וללמוד את סיפורם נמצא את עצמנו מאשימים את הורינו בבעיות שאנו מתמודדים איתן, בעיוותים של חיינו, בכישלונות חיינו. אנו מאמצים את השיפוטים שנוצרו אצלנו בילדותנו ובהתבגרותנו, תקופות שהן בוסר ולא מתאימות לשיפוט ולהערכה. כילדים אנו חסרי ניסיון להתייחס להורינו, להבין את הסיבות להתייחסותם אלינו. כמתבגרים אנו נתונים בתקופה של מריבה, התקוממות ואין דבר קל מאשר להאשים את הורינו בכל קשיינו ותיסכולינו, להוציא את כעסנו עליהם ולעיתים אפילו לבוז להם ולהפחית בערכם. מארק טוויין כתב: “כשהייתי בן ארבע־עשרה היה אבי כה בור עד שלא יכולתי לשאת את נוכחותו סביבי, אבל כשמלאו לי עשרים ואחת הייתי נדהם לראות עד כמה למד הזקן בשבע שנים”. אולם בהבקיענו מתוך הילדות וההתבגרות והיעשותנו מבוגרים אין פירושו של דבר שחל שינוי משמעותי בראייתנו את הורינו ובתפישתנו אותם. לעתים קרובות אנו ממשיכים את שיפוטינו הקודמים. נוח לנו בהמשך זה. יפה צייר זאת גרוסקופ (Grosskope, 1999) שכתב כי “לכל אחד מאיתנו יש נקודה עיוורת טבעית שאינה מאפשרת לנו לראות את הורינו במדוייק כמות שהם והיא מונעת מאיתנו לדמיין את מציאות חייהם”.
כדי לראות את הורינו ניכחה, לגלות את סיפור חייהם הטמון והמוסתר אנחנו נזקקים לכוון את העדשות, לפקס אותן מחדש ולכוון אותן אל עברם, אל התנסויותיהם המוקדמות והמאוחרות, אל מה שעיצב את חייהם ואת התנהגותם. לרוב, מעט מאד מקורות חייהם של הורינו ידוע לנו וככל שאנו חוקרים וחושפים אותם יותר כך אנו מגיעים לעתים להכרות שמשנות את תפיסתנו אותם.
המבקש לפתוח בשיח ישיר עם הוריו, לגעת בנקודות הכואבות של חייהם, להכיר את סיפורם על נקודות המשבר והטראומה, המצוקה והמועקה, ההיפגעות והפגיעה בזולת, צריך להיות מודע לחששות של הורים רבים להיפתח, לפרוץ את מחסום ההדחקות, להעלות את העבר שמרר את חייהם, להודות באשמתם שלהם בהרעלת היחסים עם ילדיהם. כגודל תחושת האשמה העצמית שלהם כך גודל חששותיהם מפתיחה של העבר, מבחינה של היחסים, משיח גלוי ומשתף. במקום זאת רבים מהם מסתייגים מההתייחסות אל העבר ואל סיפור חייהם ובמקום לבנות גשרים הם מעמיקים תהומות, במקום לפרוץ מחסומים הם מגביהים חומות ונכנסים לעימות, כשלפתע הרצון להעביר את האשמה לצד השני גדול מרצון ההידברות וההשלמה.
רבים מן ההורים יסתגרו בפני ילדיהם המבקשים להגיע לשיח פתוח. אחדים מהם יגיבו: “בוא נניח לעבר, בסדר?” או “ניתן למתים לקבור את מתיהם ונעזוב את מה שמת”. אחרים ישלפו את קוציהם ובמקום לשוחח יפתחו בוויכוח, יטיחו האשמות, יתגוננו ויגדילו את המרחק.
לעתים קרובות כשאנו מבקשים לפתוח שיח גלוי עם הורינו הם אינם מסרבים אך דוחים אותו ל”פעם אחרת”. בשלב הנוכחי הם מסרבים להשיב לשאלות. יש להכין את ההורים לקראת השיח ובוודאי לא לנסות לקיים אותו בפתאומיות. פעולת הריכוך כוללת יצירת אווירה אינטימית, שיחות המגלות עניין בעבר, סקרנות וקבלה, התייחסות לנושאים כלליים מתוך עברם, למקומות בהם עברה ילדותם, באירועי הימים באותה תקופה, בדמויות הזכורות להם, בזיכרונות שמחים וטובים. לא ראוי בשלבי ההכנה לשיח האישי להתמקד בהבטים אישיים, לנסות לגעת בטראומות ובמשברים ובוודאי שלא לחטט.
שיחות ריכוך אלה כדאי שתתחלנה בסיפורים שלנו, בשיתוף בחוויות שלנו, בזיכרונות חיוביים העולים בנו ומתקשרים לחוויות יומנו. העלאת חוויות מגידול ילדינו, מהקשיים שאנו נתקלים בהם ומן השמחות הרבות שטיפוחם של ילדינו מביא לנו, עשויה לדבר אל ליבם של הורינו. אין כל רע בכך שהשיחות המקדימות תשאנה אופי קל, שטחי ואפילו כמעט רכילותי. מאוחר יותר ילכו הדברים ויתעמקו.
אנחנו חייבים להבין ולקבל את סירובם של הורינו להיפתח, את דחייתם את השיח המעמיק. לעתים קרובות קשה להם והם מתגוננים מלפתוח פצעים ישנים, לגעת במקומות הכואבים, וכשאנו, ללא הכנה שלהם, מבקשים לקחת אותם לאותם מקומות של כאב וצער, מצוקה ופגיעה, הם נסגרים או מבקשים לדחות את השיחה עד שירגישו עצמם מוכנים.
אל לנו לקבל את סירובם של הורינו כדחייה שלנו, אל לנו להאשים אותם שסודותיהם האישיים חשובים להם יותר מאיתנו, שהם מבקשים להרחיק אותנו מחייהם ובכך הם ממשיכים את הדחייה שלנו או ההתנכרות לנו. ברוב המקרים אין זה נכון. כשאנו מתחילים לחקור אותם על עברם וחוויית חייהם בילדותם, במשפחתם ובסביבתם הם מוצאים את עצמם לא מוכנים, נרתעים, מאויימים והדחייה היא באמת פרי הצורך להכין עצמם לשוב להתמודד עם הקשיים או המצוקות, הטראומות או המכאובים שחוו בעברם.
לכשיפתח השיח, בשלביו הראשונים והמגומגמים, כשנעז לגעת בשורשי הקונפליקט בינינו, נודעת חשיבות, כבר בתחילה, להודות בתרומתנו שלנו לקונפליקט הזה ואף להתנצל על כך. אם מבקשים אנו שהשיח הזה עם הורינו יהייה אכן ריפוי אל לנו להתקומם או להפוך למתווכחים או למאשימים. אם קבלתנו על עצמנו את האשמה והתנצלותנו עליה עלולה להתקבל בהאשמות נוספות או בכעסים, עלינו למתן את הדברים. חשוב עד מאד להניח להורינו להעלות רגשות של פגיעה, של כאב, של האשמתנו שלנו בסגירות כלפיהם, של אי־הבנתם, של זילזול בהם או התנכרות להם. דווקא ההאזנה המקבלת לדבריהם, ההזדמנות שאנו נותנים להם לפרוק את רגשותיהם, ההרגשה שלהם שאנו קשובים להם, שאנו מבקשים לפתוח בתהליך של השלמה וקבלה, עשוייה להביא להיפתחות הולכת וגדלה, לשיתוף שלנו בעולמם ולהתחיל תהליך של ריפוי.
מכאן ברור כי לפני שאנחנו מחליטים לפתוח בשיח הגלוי, האינטימי, המבקש להבין ולקבל, עלינו, קודם כל, להתגבר על מיכשולים הקיימים בתוכנו: על מטען איבה כלפי הורינו שהצטבר בקירבנו, על כעסים והאשמות שאנו נושאים בתוכנו, על אנטאגוניזם כלפיהם, על חוסר יכולתנו שלנו להיפתח וקשה מכל — על פחדנו שלנו לגלות את האמת, להתייצב גלויי עיניים כלפיה.
אנחנו צריכים לבחון את עצמנו אם אנחנו מוכנים להאזין לדבריהם של הורינו ללא שיפוטיות, ללא וויכוח, ללא הטחת אשמות, מתוך קבלה, פתיחות ורצון לפתוח בתהליך של השלמה.
יתרה מזאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: עד כמה אנחנו מוכנים נפשית להתייצב לפני האמת גם אם היא עלולה לפגוע בנו? עד כמה אנחנו חסונים לראות את הורינו בהתערטלותם? עד כמה אנחנו מסוגלים לשמר את הכבוד להורינו גם אם יתגלו בכישלונותיהם או בקלונם? עד כמה אנחנו מוכנים לשאת, ועד כמה זה ישפיע עלינו, כאשר הדיוקן של הורינו כאנשים חזקים, תקיפים, מקרינים סמכות ונחישות יתמוטט ונראה אותם בבגידתם, בכישלונותיהם ובחולשתם? עד כמה גילוי כזה עלול לגרום לנו חוסר כבוד, דחייה, זילזול, רתיעה או, לחילופין, אמפאתיה, רגשנות, עד לאובדן קנה מידה להערכה ולהתייחסות? עד כמה נוכל לקבל אותם, לכבד אותם לאחר ההתמוטטות שחלה בתפישתנו את דמותם? עד כמה אנחנו מוכנים להכיר בחלקנו שלנו במצוקת היחסים שבינינו? עד כמה לא נתייחס בביקורתיות להורינו על כישלונותיהם, שגיאותיהם ונפילותיהם? עד כמה, בשלב הנוכחי של חיינו, אנחנו מסוגלים לשאת גילויים קשים מבלי שאנחנו נתמוטט? עד כמה עשויים חיינו להשתנות לאחר הגילויים שלא שיערנו אותם? עד כמה מוכנים אנו לקבל עלינו את השינויים? איך נתייצב, לאחר הזיכוך שבשיח הפתוח עם הורינו, מולם בהמשך? איך נתייצב מול עצמנו אם השיח הגלוי עם הורינו יציב מראה לפנינו בה נתגלה אנחנו בפנים שלא הכרנו אותם, בדיוקנים שהדחקנו אותם, בהתנהגויות שניסינו להשכיח?
עד כמה נוכל לעמוד בגילוי כי אנו נושאים בתוכנו את דמויות הורינו, אנו ממשיכים את שגיאות חייהם, אנו כמעט מוכתבים על ידם ובהסתכלנו בפנינו במראה נראה את פניהם שלהם? עד כמה ישפיעו הדברים על קבלתנו העצמית ועל יחסינו בהמשך בתוך המשפחה, בקשרים שלנו עם בני הזוג שלנו, בהתנהגותנו כהורים? ובקיצור, האם אנחנו מוכנים לשיח קשה, לעתים מכאיב, פתוח, העשוי להוליד שינויים, הבנה מחודשת, קבלה, שיתוף, הזדהות וסליחה הדדית.
מן הדין להדגיש כי בשיח זה נודע תפקיד חשוב, ולעתים מכריע לבן הפותח ומעלה את רצונו להפגיש את סיפורו עם סיפורם. עליו לזכור כי כמידת פתיחותו, הקשב שלו, נכונותו הנפשית לקבל ורצונו הכן לשמוע כך תגדל פתיחותו של ההורה. כשההורה יחוש כי אכן מבקשים להאזין לו, כי לא מוצב מולו יריב, כי אין בנו רוצה בעימות, כי הוא נכון לקבל, כך תגדל הנכונות לדבר, להיפתח, לספר. מבטו של ההורה חד וחודר וקישבו מיטיב לזהות בין האותנטי ובין המזוייף, ולכן כל העמדת פנים לא תצלח.
דומה כי אין דבר קשה יותר מאשר לגעת בפצעיהם של הורינו, לחוש לעומק את מצוקותיהם, לגלות את נקודות המכאוב שלהם ולהזדהות איתם. קל לנו הרבה יותר לאבחן זאת ברחוקים מאיתנו, בחברים, במכרים ואפילו בזרים שאנו נפתחים לסיפוריהם, מתמלאים חמלה והשתתפות בסבלם מאשר לעשות זאת לגבי הורינו. אולם עלינו להכיר כי ריפוי היחסים בינינו ובין הורינו ובעיקבות זאת ריפויינו שלנו תלויים בגישה האמפאתית, בפתיחות הרגשית, ברצון העמוק להבין, ביכולת שלנו להקרין חמלה אמיתית ולפתוח את המנעולים במפתח של אהבה.
המשורר האמריקאי ג’והן גרינליף וויטייר כתב כי “האהבה אינה אהבה כשאינה יודעת את נועם הסליחה”. אולם הסליחה קשה היא ודורשת התעלות ואומץ לב רב. בצדק כתב לורנס סטרן כי “רק האמיץ יודע לסלוח… הפחדן לעולם אינו סולח — אין זה מטבעו”.
ויקטור הוגו אמר כי “סליחה היא המלה היפה ביותר בשפת אנוש”, אך כשלעצמה היא קשה ביותר. אין הסליחה ויתור, התעלמות, חסד, שיכחה מכוונת, אלא היא קודם כל הבנה, ולא בכדי הדגישה מאדאם דה סטאל כי “להבין פירושו לסלוח”. ואכן הסליחה נעשית בלב שלם, בהבנה, בקבלה, בהזדהות, ביחסי “אני־אתה” מלאים, שאין בהם פתרונות או מתן או חסד. כדאי שנזכור את דבריו של מארק טוויין כי “דבר עדין מאד הוא לסלוח לאדם בלי להפחית את ערכו בעיני עצמו ובעיניך אתה”. רק בזיקת “אני־אתה”, נוסח מרטין בובר, שהיא מאשרת את זולתך, לא משתלטת עליו ולא נוטה לו חסד, אלא מקבלת אותו בשלמותו תתכן הסליחה האמיתית.
ואכן, כדי לרפא את חיינו עלינו לסלוח להורינו, לסלוח לכאב שגרמו לנו, לסלוח לעצמנו על הכאב שגרמנו להם, סליחה שפירושה קבלה, הזדהות והבנה. ואל יהי הדבר קל בעינינו, הסליחה לעצמנו גם היא קשה ומורכבת, דורשת נכונות והכרעה, עמידה גלויית עיניים מול עצמנו והזדהות עמוקה עם הורינו. כדאי לזכור את דבריו של ג’וזף ג’אקובס שכתב כי “הגבוה והקשה ביותר שבכל הלקחים המוסריים הוא לסלוח לאלה שפגענו בהם”.
נקודת המוצא בהתייחסות אל ההורה האחד או לשניהם חייבת להיות אליו או אליה כאל אדם שסבל ולא כמי שהביא סבל. המבקש לפתוח את מסע ההשלמה עם הוריו צריך לעבור מחיפוש אשמה אל הבנה וחמלה. הגישה אל ההורים חייבת להיות פתוחה, ללא האשמה, ללא רצון לגמור חשבונות, אלא מתוך רצון להיכנס לסיפור מתוך אהדה, השתתפות, פתיחות וסימפטיה.
בפרקים השונים של ספרנו נלמד לפתוח את המסע לפגישה מחודשת עם הורינו; להכרת עברם; לעמידה על הכוחות, המצוקות, הטראומות, המישאלות והחלומות שעיצבו את חייהם והשפיעו על התנהגותם כלפינו; לראייתם בחולשתם ובשברם, בכוחם ובהתגברותם; להבנת תיסכוליהם ואכזבותיהם, דימיונותיהם ומציאותם מבריחת החלומות; לניסיון ליצור שיח “אני־אתה” עמהם; ללמידת דרכי חידוש הקשר איתם; לעמידה על הפנים השונות של פגישת סיפורינו שלנו עם סיפוריהם שלהם; לרצון להבין אותם, לקבל אותם ולסלוח להם, ולהכרה שבהיפתח ערוץ זה של קבלה, הבנה וסליחה נפתח אף הערוץ אל נפשנו שלנו שהוא תנאי לשיחרורנו ולריפוי חיינו.
המסע הזה להשלמה עם הורינו עשוי לדרוש מאתנו הרבה. עלינו להתגבר על כעסינו ומרירותנו; לכבוש את תיסכולינו ואכזבותינו; להשתיק את רצון המרידה ואולי אף תאוות הנקם; לכלוא את מרירותנו ואת טרוניותינו; לעצור את נטייתנו להאשים ולגמור חשבונות. בשיח הפתוח והגלוי עמהם, שהוא אף שיח עם עצמנו, עלינו להיות מוכנים לראות ולהודות בתרומתנו שלנו לניכור ולסבל, לאי־ההבנות ולמצוקות. בהכירנו את סיפורם שלהם, בהיפתחנו אליו, בהפעילנו אמפאתיה אליו עלינו להיות מוכנים לשינוי יחס אל הורינו, לעתים אף להערצת מאבקיהם והתמודדויותיהם ובעיקר עלינו ללמוד לקבל אותם כמות שהם, כבני אדם חיים אשר אף להם קשיים ומצוקות שלהם, חלומות ואשליות, רצונות ואהבות. אל לנו לראות אותם רק בצלם צרכינו ומישאלותינו, היענותם לתדמית שהיינו רוצים לראותם, תפישתם כפי שאנו חושבים שהיו צריכים להיות. אם לא נדע לעשות זאת יהפך השיח שלנו איתם לשיח של אני־הלז, לשיח אינטרסנטי ואפילו נצלני ובמקום השלמה וקבלה יוקצנו אי ההבנות, יוחרפו ההאשמות ותגדל המרירות. רק פגישה גלויית עיניים ופתוחת לב עשוייה להביא לסליחה להם שהיא אף התנאי לסליחה לעצמנו ולשיקומם של חיינו.
פרקי הספר השונים מבקשים להדריך את הקורא בשורה ארוכה של הבטים בפגישה עם ההורים ובפתיחת השיחה עמהם:
א. להיטיב להבין את מערכת יחסינו עם הורינו החל מילדותנו והמשך בהתבגרותנו ובבגרותנו.
ב. לעמוד על הקשיים, הבעיות, הקונפליקטים והמצוקות שהיו ביחסינו מזה ועל רגשי האהבה, החברות והשיתוף, הרגשות העמוקים והאמפאתיה שכמו בחרנו להתעלם מהם.
ג. למצוא דרכים להתגבר על החסמים האמוציונאליים שבינינו ובין הורינו, להניח לכעסים ולתוקפנות, להרפות מהרצון לגמור חשבון על פצעים אמוצונאליים וצלקות נפשיות שנגרמו לנו, לא כדי להתעלם מהם, אלא כדי למצוא דרך באמצעות הפגישה, השיח וההיפתחות לרפא אותם.
ד. למנוע את החשבונות הלא גמורים שלנו עם הורינו, הטראומות שנגרמו לנו, דגמי התנהגותם שאנו מחקים במודע או שלא במודע, מלשבש את מערכות חיינו בהווה, יחסינו הזוגיים, חינוכנו את ילדינו, התנהגותנו החברתית וכיו”ב.
ה. להבין את מידת הוויתור, האיפוק, הפתיחות והצורך ביוזמה אישית כדי לפתוח את היחסים, לגעת בדברים הכואבים ולנסות להבין ולקבל.
ו. להכיר את הקושי הרגשי לקבל את ההורים כמות שהם ולא כמות שהיינו רוצים שיהיו ויתרה מזאת להסיר את המחסומים הרגשיים ולגלות את הכושר שלנו לאהוב את הורינו ולהיות נאהבים על ידם.
ז. לרכוש כלים למסע פיוס והשלמה זה, אם כלים ביבליותראפיים, אם שימוש בכתיבה וביומן אישי; אם שימוש בכתיבת מכתבים שלא נשלחים ומכתבים שכן נשלחים; אם כלים פסיכולוגיים ואינטרוספקטיביים.
ח. לפתח מיומנויות תקשורת שיאפשרו להבקיע את האלם והיעדר התקשורת שבינינו ובין הורינו.
ט. לטפח יכולת איבחון והבנה של הקשיים והפגיעות שנפגעו חיינו כתוצאה מן הנתק ומשא העוינות שבינינו ובין הורינו, שרק אם נבקיע אותו נוכל למצוא מרפא.
י. ללמוד להתמודד עם מותם של הורים ועם הצורך לפתוח או להמשיך את השיח עמם גם לאחר מותם. שיח זה עמהם, שהוא בתוך נפשך שלך, חיוני הוא כמו השיח בחייהם. גם לאחר מותם ניתן לפתוח דרכים להבנה, לקבלה, להשלמה ולסליחה, ההכרחיים לחייך, לגהותך הנפשית ולריפוי ההבטים שנתקעו בחייך.
יא. לרכוש תובנות וכלים להתמודדות עם הבטים בעייתיים במערכת היחסים שלך עם הוריך כמו: הרס דימויך האישי; תלותיות פאתולוגית בהורים; היעדר אהבה או אהבה חונקת; סודות משפחתיים מכבידים ומחליאים; חיים בתוך מערכת שקרים; התהוותו של ריק רגשי וכיו”ב.
יב. להתמודד עם סוגיות מיוחדות כמו: התמודדות בני דור שני ושלישי לשואה עם הוריהם, עם האלם שגזרו על עצמם, עם תופעת “נרות היזכרון” וכדומה.
יג. לשקול את האופציות של סליחה ופתיחת ערוצי התקשורת ונכונות ההבנה והקבלה מול אי־הסליחה, גמר החשבונות ומשא האיבה.
יד. מתן ביטוי לרגשות במערך היחסים בין אבות וילדים ובתוך המשפחה בכלל, בניגוד להחנקת הרגשות, סגירות ונימוסיות בלבד. מתן דרור לכעס ולסערה הרגשית, לאהבה ולחיבוק, לגנאי ולשבח, להזדהות ולהסתייגות. הכרה בקיומם של רגשות אמביוואלנטיים ולמידה להתמודד איתם וכדומה.
טו. התמודדות עם הורים “קשים” במיוחד, כמו מערכת היחסים עם הורים קארייריסטים, וורקוהוליקים, אמנים, מדענים, אנשי שם, שלא מעטים מהם אגוצנטריים, נתונים לקאריירה או לאמנות שלהם ולעתים מנותקים מילדיהם.
טז. התמודדות עם מצבים משבריים במשפחה: גירושין, מוות, מחלה, נכות, אלימות, גילוי עריות וכדומה.
יז. עיסוק בניתוחים ספרותיים ובתירגול ביבליותרפי ושירהתרפי תוך התייחסות למבחר יצירות ספרותיות של יוצרים כמו: יורם קניוק, יצחק אורפז, סימון דה בובואר, אירווין יאלום, פראנץ קאפקא, סילוויה פלאת ורבים אחרים.
יח. מתן ביטוי להומור בהתמודדות עם פרובלמאטיות במערך יחסינו עם ההורים, עם דמויות ההורים ועם קשיי השיח. ואולי לרגע אף נחייך עם קוונטין קריספ שאמר: “הצרה עם ילדים היא שאי־אפשר להחזיר אותם”. נתייחס לציניות של שמעון צבר שאמר “כבד את בניך ואת בנותיך למען לא יקצרון את ימיך”. ואולי בסופו של דבר נבין, כמו רודיארד קיפלינג שהבהיר: “אחד הדברים הקשים להבנה, בעיקר לאנשים צעירים, הוא כי אבותינו היו אנשים חיים אשר באמת הבינו דבר־מה”.
בפרקים שונים של הספר התייחסתי לדיונים אחדים בספרי “סיפורה של הבדידות”, “עולם השקר”, “הדף המפוכח — כתיבהתרפיה הלכה למעשה”, ו”חלום הנפש”.
הפנייה אל הקורא והקוראה היא בלשון זכר. רציתי מאוד להימנע מכך על ידי שימוש בלשון רבים, אך בכך הולכת לאיבוד הישירות האינטימית והדברים נושאים אופי קולקטיבי, כאשר הם מבקשים להיות פרטיים מאוד. ניסיתי להשתמש בלשון זכר בפרק אחד ובלשון נקבה בפרק אחר ואז נוצרה תחושה כאילו הפרק האחד פונה רק לקוראים והשני רק לקוראות. חזרתי, אם כן, לשימוש בלשון זכר, המקובלת בעברית בבחינת “זכרהו ונקבהו בדיבור אחד”, תוך נאמנות לרוחה של השפה והדגשה שהפנייה היא לכלל הקוראים והקוראות ומתוך כבוד מלא לכולם.
כל הדמויות בספר בדויות וכל השמות בדויים. מן החיים באו הדמויות אך כל תוויהן שונו, כל שיוכיהן וסימני ההיכר שלהן שונו או הומצאו מחדש ועליהן ניתן לומר את דבריו של אוסקאר וויילד: “אין האמנות מחקה את הטבע, הטבע מחקה את האמנות”.
אוניברסיטת חיפה, תשס”ט
אדיר כהן
xantipa@gmail.com (בעלים מאומתים) – :
התחלתי לקרוא, ולא יכולתי להפסיק. הספר כתוב בשפה קולחת ומובנת ומתאים גם לכל מי שמתעניין (וכדאי להתעניין) וגם לאנשי מקצוע (כמוני). צחקתי ובכיתי ובעיקר התרגשתי.
ספר מרתק ומעניין וחשוב !!!!
מסוג הספרים שכדאי לכל אחד לקרוא.
שרה