לוקאס פייג', אסטרופיזיקאי מבריק, גס רוח ורגיש בעת ובעונה אחת, ניחן בכישרון נדיר לזהות דפוסים שחומקים מעיניהם של אחרים – […]
1
ניו יורק
גשר ברוקלין, המפלס העליון
נתיב הולכי הרגל
ד”ר ג’ניפר דֶלמוניקו התקרבה למגדל השני, משהו כמו שבע־עשרה דקות בקצב הליכתה הרגיל. לרוב האנשים לקח חצי שעה לחצות את הנהר, אבל דלמוניקו התנשאה לגובה של מטר ותשעים סנטימטרים, וצעדיה הגדולים היו כשל שחקן פוטבול מקצועי. זה אחד המאפיינים של אישה גבוהה – העצמות הארוכות כמעט תמיד ארוכות יותר פרופורציונלית. בתיכון, כשהייתה השלישית בגובהה בין כל אלף ומאתיים התלמידים בבית הספר, היא חשבה שגובהה הוא קללה. אבל כשיצאה אל העולם הגדול היא גילתה שמעמדה כאישה הגבוהה ביותר בחדר, או אפילו האדם הגבוה ביותר, כפי שקרה לא מעט, מקנה גם יתרונות – חברתיים וביומכניים.
החורף התקרב. האוויר הקר המגיע מקנדה בעונה זו נתקל במימיו החמימים של הנהר בשעת הגאות, וההתעבות התפתחה לערפל מקומי שעטף את הגשר כשמיכה רכה. האפקט יצר בידוד ויזואלי, שהיה מנחם ומטריד בו־זמנית.
היא צעדה כאן כמעט לכל משמרת ובחזרה ממנה. בכל שעה. בכל מזג אוויר. ההליכה עזרה לה להרפות את שרירי החשיבה המכווצים (כמו גם שרירי גופה) לפני (או אחרי) שעות רבות שבהן תיקנה אנשים בחדר המיון. התיירים בשביל הפריעו לה בדרך־כלל, אבל בשעה שלוש בלילה ערפילי, הפיכחים שבהם הלכו לכרות תמונות סלפי באזורים החמים יותר של העיר.
חוץ מאיזה רץ פה ושם, סימני החיים היחידים היו אורות פנסי המכוניות במפלס התחתון של הגשר. אם מתעלמים מהקור, זה היה מאותם רגעים ניו יורקיים קולנועיים, פיסה ממארג העיר.
היא סיימה משמרת ארוכה בבית החולים, והאוויר הקר קרצף את האוויר המעופש בריאותיה. מובן שבמטרופולין ענק בן שמונה וחצי מיליון תושבים, אף אחד לא יכול באמת להיות לבד – אף פעם – במובן האמיתי של המילה. היא שמעה אנשים מאחוריה – או אולי הקולות היו לפניה? האוויר הלח ערבל את האקוסטיקה והערפל יצר אשליות אופטיות, והיא פקפקה בחושיה. האפקט הצורם ביותר היה כשהרצים הגיחו פתאום משום מקום ובאותה מהירות נעלמו כלא היו, כמו רוחות רפאים שרצות לעולם הבא.
ואז היא הרגישה אותה – את ההרגשה המוזרה שכל תושב ניו יורק חווה מדי פעם, ובזמנים הכי פחות צפויים – שהיא באמת לבד. התחושה מעולם לא נשארה יותר משניות ספורות, אבל הייתה חזקה מאוד.
באותו רגע היא לא הרגישה שום נוכחות חוץ מזו של עצמה. לא היו צורות חיים אחרות בערפל. מכוניות לא הרעישו מהמפלס התחתון. אפילו הרוח עצרה, כאילו לכבודה.
ואז, במהירות כפי שהופיעה, התחושה נעלמה עם הופעתם של צעדים בוואקום בין גלי הקול – צעדיו של רץ, אי־שם בערפל.
הצעדים התקרבו מצידה השמאלי. היא זזה ימינה.
ואז קצב הצעדים השתנה.
הייתה שנייה שבה חושיה ידעו שהיא בסכנה.
היה רעש אלקטרוני חזק ליד אוזנה ויכולותיה המוטוריות הושבתו.
היא נפלה.
מישהו תפס אותה, והיא שמעה את עצמה גונחת.
היא ניסתה להתמקד בפנסי הגשר, שהילות אורותיהם נעו כגלים.
היא ניסתה לזוז.
לנשום.
לצרוח.
אבל הצליחה להשמיע רק ציוץ דקיק שאפילו לא הייתה בטוחה שבא מגופה שלה.
אלא שהזרם החשמלי ששיבש את המערכת שלה מיצה את עצמו, והשפעתו החלה לדעוך. היכולת לחשוב הצטללה מעט.
ואיתה באה הפניקה.
אצבעות רגליה התקפלו כשהוא גרר אותה קדימה, לכיוון המעקה.
היא ניסתה לזוז. לצרוח שוב. ועוד ציוץ קטן נסחט ממנה.
הצילו! היא צווחה.
אבל רק בראש שלה.
“זה בסדר, ג’ניפר,” אמר קול.
היא הורמה וראשה נשמט קדימה.
ואפילו בהיותה משותקת, היא הרגישה את תנודת משקלה, כשהנוזלים באוזנה הפנימית תרגמו את הנתונים למוחה.
ופתאום היא ישבה על המעקה.
ראשה התגלגל לאחור, והיא ראתה רק את כבלי הגשר המתנשאים אל הערפל.
“בבקשה,” היא אמרה, והפעם באמת בקול.
אבל הוא שחרר את אחיזתו.
כוח המשיכה חבק אותה. משך אותה לאחור.
היא התחילה לעוף.
והנה פנסי המכוניות. ממש מולה. והיא התחילה לעצום את עיניה, אבל –
ההתנגשות שברה את מפרקתה.
ואת עמוד השדרה ואת הגולגולת שלה.
את צלעותיה.
וצמצמה את כל ישותה לחור זעיר ביקום שקרס בדממה ונעלם לנצח.
וזה.
הכול.
2
אפֵּר איסט סַייד
האַרְמורי בשדרת פארק היה רחובות אחדים מזרחה ועוד קצת דרומה, ואם הגשם לא היה הופך את העיר לפילם נואר – ואם ד”ר לוקאס פייג’ לא היה עדיין בהחלמה – הם כנראה היו הולכים ברגל. או לפחות אשתו, ארין, הייתה הולכת. הוא היה צולע. אבל הערב הזה בישר שעמום בכל מקרה – לא היה צורך להוסיף גם עייפות לקלחת. אז הם לקחו מונית.
לוקאס שנא את האירועים האלה. הם היו בעיניו תירוץ לכל המרובעים לשתות יותר מדי, לטפוח לעצמם על השכם ולספר זה לזה על עבודת הריפוי המופלאה שלהם. אבל ארין, שהתמחתה בכירורגיה אורתופדית לילדים, אמרה שהיא חייבת ללכת, אם כי הוא אף פעם לא הבין בדיוק למה.
נהג המונית עשה פניית פרסה ברחוב 64, ועצר בחריקת בלמים מול מתחם המשמר השביעי. המתחם לא היה מואר, אבל בחזיתו היה מיצג אורות נעים והשוערים לבשו תחפושות של זקיפים ממצודת לונדון. לוקאס לא הבין מה הקשר.
אחד הזקיפים פתח את דלת המכונית עבור לוקאס, וסוכך עליו עם מטרייה. לוקאס יצא, ייצב את עמידתו בעזרת מקל ההליכה שלו, והושיט את הזרוע התותבת לארין. אחרי שיצאה, הוא הודה לאיש עם המטרייה ונתן לו שטר של עשרים – אם מישהו מתלבש ככה רק כדי שיוכל לשלם שכר דירה, מגיע לו טיפ. והיה לו ניסיון עם האנשים שהולכים לאירועים האלה; הם נטו להתקמצן על טיפים.
כשעברו במנהרת הקיסוס המטפס בכניסה, שאל לוקאס, “מה בדיוק אנחנו חוגגים הפעם?”
“אל תתחיל.”
לוקאס הרים את ידיו בכניעה. “מה? שכחתי.”
היא עצרה ושאלה אחת מהשאלות ששימשו אותה כגלאי־חרטוטים. “כמה מחזורי מעֲבר עושה אטום של צֶזיוּם-133 בשנייה?”
הוא ניסה לא לחייך, אבל החיוך ברח לו. ככל ששריריו אפשרו לו לחייך. “תשעה מיליארד, מאה תשעים ושניים מיליון, שש מאות שלושים ואחד אלף, שבע מאות שבעים.”
“אתה לא שוכח דברים. אתה מסרב בכוונה לזכור אותם. זה לא אותו דבר.” היא נעצה בו את המבט המוכיח לשנייה. “עוד שאלות?”
“אני עדיין מחכה לתשובה לשאלה הראשונה.”
“אנחנו לא חוגגים שום דבר. זה נשף גאלה לאיסוף תרומות – בדיוק כמו בשנה שעברה. ובשנה שלפניה. הכסף שאנחנו מגייסים הולך לבתי החולים העניים יותר של העיר. רואה?” היא הצביעה על השלט מעל הכניסה. “כתוב פה בדיוק: הסעודה השנתית של קרן שרה רוטסטיין.”
גבר ואישה לא רזים, במיטב מחלצותיהם הלא־שכורות, נדחסו בדלת הכפולה הגדולה שלפניהם, והאישה קרקרה בקול צווחני שנשמע לו כמו פעמון ארוחת הערב בכנס קופים מעופפים.
לוקאס קירב את ראשו אל ארין ואמר, “אם נגזר עליי להעביר ערב שלם עם האנשים האלה, מגיע לי ליהנות מבעיית שתייה.” לא היה לו שום דבר ספציפי נגד רופאים – הוא מנה אותם עם האוכלוסייה הכללית, כך שלפחות שלושים אחוזים מהם היו לא רק גרועים בעבודתם, אלא מסוכנים. ובמקצוע שבו חיי אדם מוטלים על הכף, הוא חשב שדרישות מחמירות יותר יעשו לכולם רק טוב.
בלי להפנות אליו את ראשה, אמרה ארין, “הפוך – אם נגזר עליי להעביר ערב שלם איתך כשאתה בחברת האנשים האלה, מגיע לי ליהנות מבעיית שתייה.”
עוד אדם בתחפושת תקופתית מכוערת פתח להם את הדלת ולוקאס נתן לו עוד עשרים, וניסה ככל יכולתו להסתיר את רחמיו על האיש.
“איך את מסבירה תחפושות של משרתים אנגלים, אם באנו לחגוג הרג מטופלים על ידי הקפיטליזם? יש נושא לערב? האם מקצוע הרפואה מעודד את עריפת ראשיהם של מטופלים שאינם יכולים לשלם את החשבון? קורא להקים עבורם בתי כלא לבעלי חוב?”
“אנחנו פה כי אני חייבת להיות פה. וזה אומר שאתה תהיה נחמד.” היא הקישה באצבעותיה. “תסתכל עליי – נחמד, ברור?”
הוא ניסה לחייך שוב. “אני תמיד נחמד.”
נחרת הצחוק הקטנה של ארין נבלעה בשאון שבקע מבפנים. “ברור,” היא אמרה. “טעות שלי.”
המארגנים הציבו רביעיית מיתרים מייד בכניסה, ולוקאס אמר לארין, “סְטארקְרולֶר היו עסוקים, כנראה.”
“התחלנו…” אמרה ארין במורת רוח.
נֶוויל קַרפֶּנטר קרא בשמותיהם והתקרב לעברם בצעדים מבוסמים עם כוס ביד (ומן הסתם עוד כמה בגופו, שכבר הספיקו לעבור את מחסום הדם־מוח).
קרפנטר היה דמות קבועה באירועים האלה, ולוקאס לא זכר אפילו פעם אחת שהוא לא היה נוכח. הוא שתה הרבה, דיבר הרבה, וללוקאס לא היה אכפת לראות אותו כי זה פטר אותו מנטל השיחה. הוא גם היה חכם ומצחיק בקטע ציני ושנון, וזה אומר שלוקאס היה יכול לשאת את קרבתו למשך הערב. נוויל היה בן־זוגו של לורְן ג’קובּי, המנהל האדמיניסטרטיבי של חדר המיון במרכז הרפואי וַייל קורנל, מקום עבודתה של ארין. כשלוקאס פגש את לורן בפעם הראשונה, הוא הזכיר לו את דיוויד בואי בגיל חמישים. אבל אחרי עשר שנים נוספות של אורח־חיים לא בריא, יצא ממנו מיק ג’אגר בן שבעים. לורן היה טיפוס של חליפות יוקרתיות ונעלי אוקספורד אלגנטיות והוא מיעט לדבר, ולוקאס התקשה לדמיין את שניהם באותו חדר, שלא לדבר על חיוכים מעבר לקערית הקורנפלקס בבוקר.
“ארין, את נראית נהדר. וד”ר־לא־לרפואה פייג’, גם א —” הוא הרים את מבטו. ולא טרח להסתיר את הזעזוע. “תה?”
ארין הסתירה חיוך בידה.
לוקאס היה רגיל לקושי של אנשים למול המראה המוזר שנבע מאובדן זרועו, רגלו ועינו – פציעות מתאונה שאירעה עשור לפני כן, שהוא כינה “האירוע”. אבל נוויל הזדעזע משכבה חדשה של פציעות שנוספה לחגיגה – אוזנו נתפרה בחזרה למקומה ממש לא מזמן, שערו נשרף כמעט לחלוטין (מה שנשאר נצבע בבלונד, שרידים מתחפושת הלואין של בתו, שיצאה משליטה), והוא נעזר במקל הליכה. את הפציעות האחרונות אסף במסגרת תפקיד זמני שביצע עבור האף־בי־איי.
לוקאס לא היה חוקר במובן הקלאסי של המילה. הוא היה אסטרופיזיקאי במקצועו, אבל יכולותיו עם מספרים היו כלי יעיל בהיבטים רבים בהליך החקירתי – הן בעולם הפיזי והן בערבוׄת הדיגיטליות של נתוני הגלם. כך יצא שכישרונו המיוחד שאב אותו מדי פעם בחזרה לבולשת. לרוע מזלו, ההדרן הקודם הוסיף מגוון פציעות טריות לרשימה המייגעת של הישנות.
נוויל אחז בעדינות בידו התותבת של לוקאס, כאילו היא עלולה להתפרק בכל רגע. “יש אי־שם בובת וודו שלך, שמשמחת מאוד איזה מסכן אחד. זה ברור לך, נכון?”
לוקאס ניסה לחייך, ולפי העווית על פניו של נוויל התברר לו ששריריו לא שיתפו פעולה. “היית צריך לראות איך השני גמר.” מה שנשאר ממנו נארז ונשלח במקבילה המודרנית לכד קָנופּי – קופסאות טאפֶּרוֶור.
ארין העניקה סיומת למשפט בצורת נחרת צחוק רמה.
“קראתי על זה.” נוויל הניח את ידו על כתפו של לוקאס. “הפעם התאפקו בעיתון עם הפרטים המצמררים, לשם שינוי.”
הוא שלח לארין נשיקת־אוויר, בהתנצלות על הסחת הדעת מפציעותיו של לוקאס. “ומה שלום האישה האהובה עליי?”
“הכול בסדר, נוויל.”
“והילדים?”
“גם בסדר.” ארין ולוקאס אימצו חמישה ילדים, ולא היה אף אחד בחייהם שלא הבין שהם קולקטיב – מקרה קלאסי של ערך השלם העולה על סכום חלקיו. “מוד עברה ללה־גוורדיה והולך לה טוב. היא הציגה שני ציורים בגלריית הבוגרים, שזה לא סתם. דמיאן עדיין נראה כמו גרסה צעירה של נואל גלאגר – בנות מתקשרות כל הזמן, אבל יש לו דברים יותר חשובים לעשות. הקטור הוא… עדיין הקטור – הילד הכי עצמאי שאני מכירה. לורי ואליסה כל הזמן מזכירות לי לעצור להריח את סוכריות הגומי.”
נוויל הנהן בהבנה. “עצה חכמה.”
מלצרית עברה לידם, בחורה נמוכה בצבעי פינגווין, שעיניה האדומות העידו על הפסקת קנאביס רגע לפני תחילת המשמרת – ונוויל סימן לה לעצור. “אנחנו יכולים בבקשה…?” הוא הרים גבה אל ארין, ומשם עבר ללוקאס. “מה הילדים שותים היום?”
“סוביניון בלאן בשבילי,” היא אמרה.
“בירה שחורה. עם הרבה קרח, בבקשה.”
נוויל טלטל את כוסו, שכמעט התרוקנה. “ובשבילי עוד ויסקי – סודה, קרח, בבקשה.” הוא שלף שטר של חמישים ותחב אותו מתחת לכוס יין ריקה על מגש השעם. אז גם נוויל נטה לטיפים מוגזמים כדי לפצות על כל הקמצנים שם.
נוויל היה בנקאי בווׄל סטריט עם חיבה לפרארי וינטג’, תחביב שהחל כשהוא התחיל להרוויח כסף אמיתי, כמילותיו. אבל שני התקפי לב קטנים היו פרשת דרכים שאילצה אותו לבחור, והוא בחר באיכות חיים. המרדף אחר מכוניות ספורט איטלקיות פשוט היה מהנה הרבה יותר מסתם להעביר את כל האפסים מחשבונות הלקוחות לחשבונו הפרטי. הוא הפך את התחביב לעסק ועכשיו היה, לדעתו של לוקאס, סוחר מכוניות משומשות, אבל של הביוקר. העסק לא היה רווחי כמו עיסוקו הקודם, אבל הוא כבר לא התעורר באמצע הלילה עם סד שיניים לעוס. עסקה משתלמת, לכל הדעות.
נוויל הרים את הכוס שלו ונופף בה באוויר, מחווה שמשמעותה הכול באופן כללי ושום דבר ספציפי. “אז שוב אנחנו מוצאים את עצמנו באירוע יקר מדי, מוקפים באנשים שהם כלום ושום דבר.” הוא קירב את הכוס לשפתיו וסיים את מה שנשאר בה.
ארין שאלה, “איפה לורן?”
נוויל החווה שוב את תנועת הכול/שום דבר. “מסתובב…” הוא אמר קצת בלעג.
בילדותו פקד לוקאס אירועים רבים כאלה עם אימו המאמצת, גברת פייג’ הקשישה. היא נענתה לכל הזמנה שנשלחה אליה, בעיקר בזכות התירוץ להתגנדר. ככל שהזדקנה, הגביל הונה המתמעט את יכולתה לתרום למטרות חשובות, וגם ההזמנות התמעטו בהתאם. אבל אפילו בסוף, כשהידרדרה לאירועים סוג ג’ במועדונים קהילתיים, היא ולוקאס תמיד הגיעו לבושים לשטיח האדום. בכל פעם שהוא וארין הלכו לאירועים האלה, הוא הצטער שגברת פייג’ אינה שם איתם. אם כי הרגיש תמיד שבעצם היא איכשהו שם.
לוקאס נשלף בחזרה להווה כשלורן הופיע פתאום, בדרכו משיחה אחת לשיחה הבאה, ועצר להגיד שלום. “מה שלום הפייג’ים היום?” הוא שאל עם נשיקות לארין ותיקול אגרופים עם לוקאס – הרגל שפיתחו כדי לעזור ללורן עם תסמונת מנהרת שורש כף היד, שממנה סבל. אבל היה קל לראות שהוא לא בהווה כלל וכלל – הוא נראה עייף וטרוד.
אחרי התיקול והנשיקות, הוא המשיך בסיבוב בין האורחים.
נוויל אמר, “הוא לקח קשה את העניין עם ג’ניפר דלמוניקו,” וגרס קוביית קרח בין שיניו.
ארין הנהנה. “אני יודעת שהוא היה קרוב אליה.”
הטון של נוויל השתנה. “הוא חבר של אימא שלה, דידי, כבר שנים. בפעם הראשונה שהכרתי אותו זה היה איתה, בבית קפה. היא שידכה בינינו – שני זרים שלעולם לא היו נפגשים בלי התערבותה.” הוא הביט בכוסו הריקה. “ועכשיו היא איבדה בת. לא ייאמן. איזה עולם, אה?” הוא הרים את ראשו והעניק ללוקאס את חיוכו המידבק. “תראו למי אני אומר את זה, לחסר המזל עם הכי הרבה מזל שאני מכיר.”
לוקאס אמר, “אתה צריך לצאת יותר מהבית,” בדיוק כשהמלצרית חזרה.
“סוביניון בלאן, ויסקי סודה ובירה שחורה – עם הרבה קרח.” היא הגישה ללוקאס את הבירה בחיוך – כולל מפית קטנה – אבל כשראתה את פניו, הסמיקה והפנתה את מבטה.
נוויל השחיל עוד חמישים מתחת לכוס הריקה שהצניח על המגש, בינות לעיגולים הרטובים מהכוסות. “על המהירות,” הוא אמר.
היא ברחה לפני שלוקאס יספיק לחייך אליה שוב.
נוויל הרים את הכוס ואמר, “לג’ניפר דלמוניקו, שלא הכרתי טוב, ועכשיו אני מצטער על כך.”
כולם הרימו כוסות, אבל יד על כתפו של לוקאס קטעה אותם. הוא עיווה את פניו, כי התנועה שיבשה את יציבותו והכאיבה לצלעותיו הבלתי־מאוחות עדיין, וקצת בירה שחורה נשפכה מהכוס שבידו. “פאק, מה —?”
נוויל זנח את הרמת הכוסית ופנה אל המצטרף החדש. “מה שלום המנתח הפלסטי האהוב עליי?”
דַאב נוקס החווה בראשו אל כל החבורה, אבל בחר בלוקאס לחיבוק הראשון. “היי, גבר! מה שלום החבר החמוץ שלי?” נוקס ביקר את לוקאס בבית החולים שבועות אחדים לפני כן, והיה מופתע קלות בלבד כשראה עד כמה הוא חבוט עדיין.
“מעולה.” אחרי שהחיבוק נגמר, לוקאס הניח את כוסו על שולחן גבוה סמוך וניגב את ידו במפית נייר, בזמן שהעקצוץ בצלעותיו נרגע — פצע שִׁיורי שהוא התחיל לחשוש שלעולם לא יעבור.
נוקס חילק עוד שני חיבוקים וברכות.
לוקאס חיבב את נוקס בעל כורחו. הוא היה מיודד עם ארין מאז היותם סטודנטים לרפואה, והם אפילו יצאו במשך תקופה קצרה. אבל הכיוון הרומנטי ביחסיהם לא המריא, והם צלחו את המעבר הלא־תמיד־פשוט מזוג לידידים. הוא היה נשוי עכשיו לרופאה פנימית בשם קרלה, והם היו מהזוגות היחידים שלוקאס וארין אהבו לבלות איתם. נוקס היה חכם ומתחשב, אבל קצת מסובך לפעמים. ונטה לשתות יותר מדי.
“פספסתי משהו?” שאל נוקס, וקרא למלצרית אדומת העיניים לחזור.
“בדיוק דיברנו על ג’ניפר דלמוניקו.”
נוקס הניד את ראשו. “לא מכיר אותה.”
נוויל, ששנא לא להיות במרכז השיחה, אמר, “היא הייתה אורתופדית בווייל קורנל.”
נוקס היטה את ראשו אל ארין. “זה שלך, לא?”
“סניף שלנו בדרום העיר. אז כן, במובן מסוים.”
נוקס טרח לזקור אחת מגבותיו המאוזנות להפליא. “מה קרה לה?”
“היא התאבדה אתמול בלילה.”
דאב הזמין ויסקי עם קרח מהמלצרית בלי להתייחס אליה, והפנה את תשומת ליבו לארין. “היא הייתה חברה שלך?” נוקס היה יפה תואר בהגזמה, מצב שהוא היה מודע לו ומִקסם אותו בעזרת עין מצוינת לבגדים וכמה ניתוחי תיקון קטנים – הגבות, למשל. אבל הוא סבל מהתקפי או־סי־די אקראיים, שהגיעו לפעמים בעיתויים מוזרים ביותר בצורת טקסיות מסקרנת. הדבר לא שלט בחייו, אבל סיפק לא מעט הרגלים קטנים מעצבנים. לוקאס ניסה ללכת איתו לריזולי בחג המולד לפני שנתיים, וזה היה תרגיל במזוכיזם מזן הספרים־צריכים־להיות־מסודרים־ככה־ולא־ככה. נוקס נטה לסבך דברים שלא לצורך – ארין אמרה שזו הייתה תכונה דומיננטית אצלו, שאחרי הרגלי השתייה שלו תרמה הכי הרבה לסוף הפרשה שלהם יחד. אפילו קשר העניבה שלו היה מורכב ומוזר.
“לא הכרתי אותה טוב, אבל היא הייתה חלק מהנוף בבית החולים.”
“מה קרה?”
נוויל, בתפקידו כמומחה למתמחים, מאחר שלורן היה המנהל שלה, ענה. “קפצה מהגשר לכביש אחרי המשמרת שלה אתמול בלילה.”
ארין לגמה מעט יין והשאירה טביעת שפתון על שולי הכוס. לוקאס ראה שהיא לא נהנית מהשיחה.
נוויל הניד את ראשו וגרס עוד קרח. “לורן לקח את זה קשה.”
אות אלקטרוני צלצל, ונוויל סימן בראשו לעבר האולם המרכזי. “ניכנס?” הוא הושיט מרפק לארין. “לורן יחבור אלינו שם.”
ארין הוציאה את הטלפון שלה. “רגע, אני רוצה לצלם את כולכם – הגברים האהובים עליי, לבושים יפה.”
נוויל קירב אליו את לוקאס ואת דאב, ולוקאס ידע שהוא נראה כמו נושא ארון מתים על רקע בלייזר המשי הפרחוני של נוויל והחליפה המוגזמת של דאב.
ארין אמרה, “תגידו צ’יז!” ולוקאס היה היחיד שלא ניסה לחייך.
הטלפון השמיע צליל של מצלמה, והיא החזירה אותו לתיק בדרכם אל האולם המרכזי. נוקס התעכב לדבר עם לוקאס.
“איפה קרלה?” שאל לוקאס.
“היה לנו ריב והיא נשארה בבית על החוף.” נוקס הניח שוב את ידו על כתפו של לוקאס. “וזה אומר שאני יכול לשתות חופשי.”
לוקאס גלגל את עינו היחידה מאחורי העדשה הכהה. “נפלא.”
אין עדיין תגובות