החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שתיים

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018-07 | 336 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

פֶּרל אחראית על: העצוב, הטוב, העבר.

סטשה אחראית על: המצחיק, הרע, העתיד.

השנה היא 1944. התאומות פרל וסטשה זגורסקי מגיעות לאושוויץ עם אמן וסבן. בעולם חדש ואפל זה הן מוצאות מחסה בכפילותן ונחמה בשפתן הפרטית ובמשחקים המשותפים של ילדותן.

כחלק ממתחם ניסויים בתאומים המכונה "גן החיות של מנגלה", האחיות יודעות זכויות־יתר וזוועות גם יחד, שכמותן לא יודעים האסירים האחרים במחנה. הן משתנות,  והאישיות שחלקו פעם נגזלת מהן בעודן תחת נטל האשמה והכאב.

באותו חורף, בקונצרט שמארגן מנגלה, פרל נעלמת. סטשה מתאבלת על התאומה שלה, אך נאחזת באפשרות שפרל עדיין בחיים. כשהצבא האדום משחרר את המחנה, היא ובן לווייתה פליקס — ילד שחדור גם הוא שאיפת נקם על תאומו האבוד — נודדים ברחבי פולין החרבה. כל אותו הזמן דוחף אותם הרעיון שאולי יצליחו ללכוד את מנגלה ולהביא עליו דין צדק בין חורבות גן החיות של ורשה. בעוד הניצולים הצעירים הולכים ומגלים מה עלה בגורל העולם, עליהם לנסות ולדמיין לעצמם עתיד בתוכו.

סיפור עשוי לעילא המסופר בקול מקורי וצלול, ומפתיע שוב ושוב במהלכיו באחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה אנושית.

"קונאר מתארת את הזוועות הללו בלשון היפהפייה והלירית של משל… הקוראים אשר יניחו לעצמם להיכבש בכישוף כתיבתה הרגישה להפליא, ימצאו ספר בלתי נשכח."

הניו יורק טיימס בוק רוויו

"שתיים הוא פרדוקס. זהו רומן יפהפה על פשעים מחרידים המתנהל בקלילות של מעשייה, וסיפור התבגרות של ילדים שלא מורשים להתבגר. אם תשרדו את המסע, תזכו באחד הספרים טורדי־המנוחה, רבי־העוצמה ועתירי־הדמיון של השנה."     טיימס

מקט: 14000043
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


סטשה

פרק 1

עולם אחרי עולם

אנחנו נבראנו, פעם. התאומה שלי פֶּרל ואני. או ליתר דיוק, פרל נוצרה ואני התפצלתי ממנה. היא הטביעה חותם ברחם; אני העתקתי את החתימה שלה. במשך שמונה חודשים ריחפנו בין שלגי השפיר, שתי כסיות ורדרדות הנחות בתוך ריפוד אמנו. לא יכולתי להעלות על דעתי דבר מפואר יותר מהרחם שחלקנו, אבל לאחר שפיגומי מוחותינו כוסו שנהב והטחול של כל אחת הושלם, פרל רצתה לראות את העולם שמעבר לנו. וכך, בתעוזה של רך נולד, היא שיגרה את עצמה אל מחוץ לאמא שלנו.

למרות היותה פגה, פרל היתה פרחחית מתוחכמת. הרגעתי את עצמי שזה בסך הכול אחד התעלולים שלה; היא עוד תחזור לצחוק עלי. אבל כשפרל לא חזרה, לא הצלחתי לנשום. נאלצתם פעם לחיות כשהחלק המוצלח ביותר שלכם נסחף מכם אל מרחק לא ידוע? אם כן, אתם בטח מודעים לסכנות שבמצב הזה. לאחר שהנשימה זנחה אותי, הלב הלך בעקבותיה, והמוח בער בקדחת שלא תעלה על הדעת. על כל ורדרדותי העוּבּרית, השלמתי עם המציאות: בלעדיה אהפוך לדבר־מה חלקי, לא ראוי, בן אדם שאינו מסוגל לאהוב.

וזאת הסיבה שהלכתי בעקבות אחותי והנחתי לידי הרופא לקרוע אותי מהרחם ולהפליק לי ולשאת אותי אל האור. אני רוצה לציין שלא בכיתי אפילו פעם אחת במהלך תהפוכות השינוי הלא־רצוי הזה. אפילו לא כשהורינו התעלמו מרצוני להיקרא גם אני פרל.

במקום זאת הייתי לסְטָשָה. ובתום מטלת הלידה נכנסנו לעולם של משפחה ופסנתר וספר, של ימים החולפים ביופי מבלבל. היינו כה דומות — תמיד הפלנו גולות מהחלון על אבני המרצפת וצפינו בהן במשקפת שלנו מתגלגלות במורד הגבעה, רק כדי לראות עד לאן יישאו אותן חייהן הקטנים.

העולם ההוא הגועש פלאות הגיע גם הוא לסיומו. כך קורה למרבית העולמות.

אבל עלי לומר לכם: הכרנו עולם נוסף. יש אומרים שזה העולם שעיצב אותנו יותר מכולם. הייתי רוצה לומר שהם טעו, אבל לעת עתה אספר לכם שכניסתנו לעולם הזה התרחשה בשנתנו השתים־עשרה, בעודנו מכונסות זו לצד זו באחורי קרון בקר.

במהלך אותו מסע, שארך ארבעה ימים וארבעה לילות, שרדנו במִרמה על פי הנחיותיהם של מאמא וזֵיידֵע. כמזון העברנו בינינו בצל וליקקנו את הקליפה הצהובה. לשם הבידור שיחקנו במשחק שזיידע המציא עבורנו בשם ‘סיווג הדברים החיים’. בגרסה זאת של חידון בתנועות עלייך להציג בפנטומימה דבר־מה חי, והשחקנים צריכים לנקוב בשם המין, הסוג, המשפחה וכן הלאה, עד לעושרה רחב־הידיים של הממלכה.

ארבעתנו עברנו יצורים חיים רבים כל כך בקרון הבקר; חיקינו הכול, מדוב עד חילזון ובחזרה — חשוב מאוד, כך הדגיש זיידע בקולו הסדוק מצמא, שננסה לארגן את היקום כמיטב יכולתנו האנושית — וכשקרון הבקר עצר לבסוף, עצרתי גם מהחיקוי. עד כמה שאני זוכרת, בדיוק ניסיתי להציג למאמא שאני אמבה. ייתכן שהצגתי יצור חי אחר ואני זוכרת זאת כאמבה רק משום שהרגשתי קטנה כל כך באותו הרגע, כה שקופה ושברירית. אין דרך לדעת בוודאות.

בדיוק כשעמדתי להודות בתבוסה, דלת קרון הבקר התגלגלה ונפתחה.

האור שפרץ פנימה היה כה מפתיע, שהבצל נשמט מידינו אל הרצפה והתגלגל במורד הרמפה, ירח מצחין, אכול־למחצה, שעצר לרגלי שומר. אני מתארת לעצמי שפניו מלאו גועל, אבל לא יכולתי לראות אותן — הוא כיסה את נחיריו במטפחת בעודו מתעטש שרשרת של עיטושים, וחדל מעיטושיו רק כדי לשאת מגף מעל הבצל שלנו ולהטיל צל ליקוי על גרם־האדמה הזעיר. צפינו בבצל מזיל דמעות בעוד השומר מוחץ אותו, דמעותיו עיסה מרה. השומר חזר להתקדם, ואנחנו מיהרנו להסתתר במחסה מעילו הגדול של זיידע. אף שמזמן גדלנו מעבר לממדי המחבוא שזיידע סיפק, הפחד עשה אותנו קטנות, ופיתלנו את גופינו בין קפלי המעיל לצד גופו המדולדל של סבא והפכנו אותו לדמות גבשושית מרובת־רגליים. במחסה זה מיצמצנו בעינינו. ואז שמענו צליל — קול הלמות רגליים וגרירה — ומגפיו של השומר נעצרו היישר מולנו.

‘איזה סוג חרק אתה?’ הוא שאל את זיידע ונקש במקל על כל אחת מרגלי הילדות שביצבצו מתחת למעיל. זה הכאיב לנו בברכיים. השומר חבט גם ברגליו של סבא. ‘שש רגליים? אתה עכביש?’

היה ברור שלשומר אין כל הבנה ביצורים חיים. כבר עכשיו הוא שגה פעמיים. אבל זיידע לא טרח לציין שעכבישים אינם חרקים כלל, ושיש להם למעשה שמונה רגליים. זיידע נהנה בדרך כלל לתקן אנשים בקול משועשע, מתנגן, משום שאהב להעמיד דברים על דיוקם. אבל בַּמקום ההוא היה מסוכן מדי להפגין כל ידע אינטימי שהוא לגבי יצורים זוחלים או כאלה שנחשבו נחותים, מחשש שיאשימו אותך בדמיון רב מדי אליהם. היינו צריכות לדעת שלא טוב להפוך את סבא שלנו לחרק.

‘שאלתי אותך שאלה,’ התעקש השומר בהצלפה נוספת במקל על רגלינו. ‘איזה סוג?’

זיידע מסר לו עובדות בגרמנית: שמו תָדֵיאוּש זָמוֹרְסְקי. הוא בן שישים וחמש. הוא יהודי פולני. בזה הוא סיים, כאילו נאמר הכול.

אנחנו רצינו להמשיך עבורו, רצינו למסור את כל הפרטים: זיידע היה פרופסור לביולוגיה לשעבר. הוא לימד תחום זה באוניברסיטאות במשך עשרות שנים, אבל היה מומחה בנושאים רבים. אם רצית להבין שיר, הוא זה ששאלת. אם רצית לדעת איך הולכים על הידיים או מוצאים כוכב, הוא הראה לך. איתו ראינו פעם קשת שצבעה אדום בלבד, ראינו אותה מתמשכת מעל הר וים, ולעתים קרובות הוא נשא ברכה לכבוד הקשת ההיא. לחיי יופי קשה מנשוא! הוא היה קורא בעיניים שנמלאו דמעות. הוא אהב לשאת ברכות ועשה זאת ללא הבחנה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו. לחיי שחיית הבוקר! לחיי עצי התרזה בשער! ובשנים האחרונות נוספה עוד ברכה, שהִרבָּה בה יותר מכל האחרות: לחיי היום שבני יחזור, חי וללא שינוי!

אבל עד כמה שרצינו, לא אמרנו אף אחד מהדברים הללו לשומר — הפרטים נתקעו בגרוננו, ועינינו נמלאו דמעות ממותו של הבצל. הדמעות הן באשמת הבצל, אמרנו לעצמנו, זה הכול, וניגבנו את הטיפות כדי שנוכל לראות את המתרחש מבעד לחורים במעיל של זיידע.

מבעד לצְהָרים פגומים אלה נגלו חמש דמויות: שלושה בנים, אמם וגבר בחלוק לבן שעמד בעט דרוך מעל מחברת קטנה. הבנים סיקרנו אותנו — מעולם לא ראינו שלישייה. בלודז’ היה זוג תאומות נוסף, אבל שלישיות הכרנו רק מספרים. אף שמספרם הרשים אותנו, אנחנו התעלינו עליהם במונחים של זהות. לכל השלושה היו אותם עיניים ותלתלים כהים, אותם גופים צנומים, אך על פניהם היו הבעות שונות לחלוטין — אחד הביט בשמש בצמצום עיניים, ואילו שני האחרים הזעיפו פנים, והדמיון ניכר בפניהם רק כשהאיש בחלוק הלבן טמן ממתק בכף ידו של כל אחד.

אמם של השלושה היתה שונה משאר האימהות בקרון הבקר — המצוקה שלה הוסוותה היטב, והיא עמדה דוממת כמו שעון עומד. אחת מידיה ריחפה מעל ראשי הבנים במעין היסוס מתמשך, כאילו הרגישה שאין עוד מזכותה לגעת בהם. לאיש בחלוק הלבן לא היו עכבות כאלה.

הוא היה דמות מאיימת, כולו נעליים שחורות מצוחצחות ושיער כהה מבריק לא פחות, ושרוולי החלוק שלו היו כה רחבים שכאשר הרים זרוע, הבד שמתחתיה התנחשל כולו והתנפח וכיסה מידה מופרזת מן השמים. הוא היה נאה כמו כוכב קולנוע ובעל נטייה לדרמה; הבעות של טוב לב גאו על פניו באופן מופגן, כאילו הוא להוט להבהיר לכל אדם בסביבה עד כמה טובות כוונותיו.

הוחלפו מילים בין האֵם לבין האיש בחלוק הלבן. נדמה שאלה מילים נעימות, אף שהאיש הוא שדיבר רוב הזמן. הצטערנו שאיננו יכולות לשמוע מה נאמר, אבל אני מניחה שדי היה לראות את מה שקרה אז: האם העבירה את ידיה מעל הענן הכהה של שֹער השלישייה, ואז הפנתה להם גב והשאירה את הבנים עם האיש בחלוק הלבן.

הוא רופא, היא אמרה בעודה מתרחקת בצעד לא יציב. הם יהיו מוגנים, היא הבטיחה להם, ולא הסתכלה לאחור.

כשאמא שלנו שמעה זאת נמלטו מפיה צפצוף והתנשפות חלושים, והיא הושיטה יד למשוך בזרועו של השומר. היינו המומות מאומץ הלב שהפגינה. היינו רגילות לאמא נידפת, שרעדה כשביקשה דבר כלשהו מהקצב והסתתרה מפני המנקה. תמיד נדמה שפודינג זורם בוורידיה והופך אותה רוטטת ושפופה, בעיקר מאז היעלמותו של פאפא. בקרון הבקר היא הצליחה לייצב את עצמה רק ברישום פרג על דופן העץ. עֱלִי, עלֵי־כותרת, אבקנים — היא רשמה בריכוז משונה, וכשחדלה לרשום התפרקה. אבל על הרמפה היא מצאה בתוך עצמה מוצקות חדשה — היא עמדה חזקה יותר משאמורים לעמוד התשושים והגוועים ברעב. האם המוזיקה אחראית לשינוי הזה? מאמא תמיד אהבה מוזיקה, והמקום הזה געש צלילים צוהלים; הם איתרו אותנו בקרון הבקר ומשכו אותנו החוצה בעליזות כוזבת. עם הזמן למדנו את עומק התחבולה וידענו להישמר מהנעימה החגיגית, שכן ביסודה אצרה רק סבל. על התזמורת הופקדה המשימה להונות את כל הנכנסים. הם נאלצו, הנגנים הללו, להשתמש בכישרונם ללכידת אלה שאינם חושדים בדבר, לשכנע אותם שהגיעו למקום שיש בו מידה מסוימת של הערכה לאנושי וליפה. המוזיקה — היא רוממה את רוחם של ההמונים המגיעים, שטפה לצדם בעודם חולפים בשערים. האם זאת הסיבה שמאמא הצליחה להפגין אומץ כזה? לעולם לא אדע. אבל הערצתי את אומץ לבה בעודה מדברת.

‘טוב כאן — להיות כפולים?’ היא שאלה את השומר.

הוא הינהן ופנה אל הרופא, שהשתופף כדי לפנות אל הבנים בגובה העין. נראה שהקבוצה מנהלת שיחה מלב אל לב.

צְווילינְגֶה!’ קרא אליו השומר. ‘תאומים!’

הרופא השאיר את השלישייה בהשגחת מלוָוה וניגש אלינו, נעליו המצוחצחות מעלות אבק. הוא נהג באמא שלנו באדיבות, אחז בידה בעודו פונה אליה.

‘יש לך ילדים מיוחדים?’ עיניו היו ידידותיות, עד כמה שיכולנו לראות.

מאמא זעה מרגל אל רגל, מצומצמת פתאום. היא ניסתה למשוך את היד מאחיזתו אבל הוא לא הרפה, ואז החל ללטף את כף היד בקצות אצבעותיו שבכפפה, כאילו היד היא יצור פצוע אך שבנקל ניתן להרגיעו.

‘רק תאומות, לא שלישייה,’ היא התנצלה. ‘אני מקווה שזה מספיק.’

צחוקו של הרופא היה רם וראוותני והידהד בחללי המעיל של זיידע. נמלאנו הקלה כאשר קול הצחוק שכך ויכולנו להקשיב למאמא מונה את מעלותינו.

‘הן יודעות מעט גרמנית. אבא שלהן לימד אותן. בדצמבר הן יהיו בנות שלוש־עשרה. קוראות נלהבות שתיהן. פרל אוהבת מוזיקה — היא נבונה, מעשית, לומדת ריקוד. סטשה, סטשה שלי’ — כאן מאמא השתתקה לרגע כאילו אינה בטוחה כיצד לקטלג אותי, ואז הכריזה — ‘יש לה דמיון.’

הרופא הקשיב למידע בעניין וביקש שנצטרף אליו על הרמפה.

היססנו. היה טוב יותר במחנקי המעיל. בחוץ היתה רוח אפורה שלהבה נגעה בה, רוח שחשפה אותנו לצערנו, מודגשת בריח חרוך; רובים הטילו צללים, וכלבים נבחו והזילו ריר ונהמו כפי שיודעים לעשות רק כלבים שהורבעו למטרות אכזריות. אך לפני שהספקנו לסגת עוד, הסיט הרופא את כנפות המעיל. מיצמצנו לאור השמש. אחת מאיתנו נהמה. אולי פרל. סביר להניח שאני.

כיצד ייתכן, שאל הרופא בפליאה, שתווי פנים מושלמים כאלה מבוזבזים בהבעות חמוצות כל כך? הוא שלף אותנו החוצה, הורה לנו להסתובב עבורו, העמיד אותנו גב אל גב כדי להעריך את רמת הזהות.

‘תחייכו!’ הוא הורה לנו.

מדוע צייתנו דווקא לפקודה הזאת? למען אמא שלנו, אני מניחה. למענה חייכנו חיוך רחב אף בעודה נצמדת אל זרועו של זיידע בפנים שטופות אימה, ושני אגלי זיעה נוטפים במורד מצחה. מאז שנכנסנו אל קרון הבקר נמנעתי מלהסתכל על אמא. במקום זאת הסתכלתי על הפרג שרשמה; התמקדתי בפריחה השברירית של פניו. אבל משהו בהבעת פניה המאולצת גרם לי להכיר במה שמאמא הפכה לו: חצי־אלמנה יפה אך חֲשׂוּכַת־שינה, שכל כולה דהתה. היא, שהיתה פעם המסודרת בנשים, איבדה אחיזה בינתיים; פסי אבק הכתימו את לחייה, וצווארון התחרה שלה נח רופס. אבני חן עמומות של דם דבקו בזוויות שפתיה, היכן שנשכה אותן מרוב דאגות.

‘הן מישלינגֶה?’ הוא שאל. ‘השיער הצהוב הזה!’

מאמא משכה בתלתליה הכהים, כאילו מתביישת ביופייה, וניענעה בראשה.

‘בעלי — הוא היה בהיר,’ היה כל שהצליחה לומר. התשובה היחידה שהיתה לה כשנשאלה על הצבעים שלנו, שגרמו לאנשים מסוימים להתעקש שאנחנו בנות תערובת. עם חלוף השנים, המילה הזאת, מישלינג — שמענו אותה יותר ויותר, והשימוש בה בנוכחותנו הוא שעורר בזיידע את ההשראה למשחק ‘סיווג הדברים החיים’. לא חשובה תועבת נירנברג הזאת, הוא היה אומר. הוא אמר לנו שנתעלם מהדיבורים על גזעים מעורבים, על סיווג גנטי, על רבעי יהודים ודם גרמני — מהמבחנים המגוחכים והמתועבים הללו שניסו לפלג את בני עמנו עד טיפת הדם והנישואים ומקום התפילה האחרונים. כשאתן שומעות את המילה הזאת, הוא נהג לומר, חשבו במקום זה על מגוון הדברים החיים. הניחו לפליאה הזאת לאושש אתכן.

בעודי עומדת לפני הרופא בחלוק הלבן ידעתי שיהיה קשה לציית לעצה הזאת בימים הנכונים לנו, שהמקום הזה אינו מציית למשחקים של זיידע.

‘גֶנים, איזה דבר מצחיק הם, מה?’ אמר הרופא.

מאמא אפילו לא ניסתה לשתף פעולה עם כיוון השיחה הזה.

‘אם הן ילכו איתךָ’ — וכאן היא סירבה להסתכל עלינו — ‘מתי נראה אותן שוב?’

‘ביום השבת שלכם,’ הבטיח הרופא. ואז פנה אלינו והגיב בהתפעלות על פרט כזה או אחר — הוא אהב את העובדה שאנחנו דוברות גרמנית, כך אמר, הוא אהב את העובדה שאנחנו בהירות. הוא לא אהב את עינינו החומות, אבל זה עשוי להיות שימושי, כך ציין באוזני השומר — הוא רכן קרוב עוד יותר לבחון אותנו והושיט יד בכפפה ללטף את שערה של אחותי.

‘אז את פרל?’ היד שלו עברה בתלתליה בנינוחות רבה מדי, כאילו הוא עושה זאת כבר שנים רבות.

‘היא לא פרל,’ אמרתי. צעדתי קדימה להסתיר את אחותי, אבל מאמא משכה אותי לאחור ואמרה לרופא שאכן, הוא אמר את שמה של הילדה הנכונה.

‘אז הן אוהבות לשחק משחקים?’ הוא צחק. ‘גלי לי מה הסוד שלך — איך את יודעת מי זו מי?’

‘פרל לא זזה כל הזמן,’ היה כל שמאמא הסכימה לומר. הייתי אסירת תודה על כך שהיא לא פירטה את ההבדלים הניתנים לזיהוי בינינו. לפרל היתה סיכה כחולה בשערה, לי אדומה. פרל דיברה ברוגע. הדיבור שלי היה חפוז, מקוטע פה ושם וזרוע שתיקות. עורה של פרל היה חיוור ככופתה. אני הייתי סמוקה משמש־קיץ ומנומרת כסוס. פרל היתה כולה ילדה. אני רציתי להיות כולי פרל, אך עד כמה שניסיתי לא יכולתי להיות אלא עצמי.

הרופא השתופף מולי כדי להימצא בגובה העיניים שלי.

‘למה שתשקרי?’ הוא שאל אותי. ושוב הצחוק שלו, כמו של בן משפחה.

תשובה כנה היתה שפרל — לתפיסתי — היתה החלשה מבין שתינו, וחשבתי שאוכל לגונן עליה אם אהפוך לה. אך במקום זה עניתי בחצי־אמת.

‘לפעמים אני שוכחת מי משתינו אני,’ אמרתי באופן לא משכנע.

וזאת הנקודה שאיני זוכרת. לכאן אני רוצה שמחשבותי ישוטטו בחזרה, מעבר לריח, מעבר להמולת הנעליים והמזוודות, לעבר סוג כלשהו של פרידה. כיוון שהיה צריך להתאפשר לנו לראות את יקירינו בלכתם, היה צריך להתאפשר לנו לצפות בהם עוזבים אותנו, היה צריך להתאפשר לנו לדעת את הרגע המדויק של האובדן. לו רק היינו רואות את פניהם פונות מאיתנו, הבזק של עין, קימור של לחי! פנים פונות — הם לעולם לא היו נותנים לנו דבר כזה. אך מדוע לא יכלו לאפשר לנו את מראה גביהם, לשאת אותו איתנו, רק גביהם בעודם עוזבים, רק זה? רק הצצה של כתף, הבלח של מעיל צמר? מראה ידו של זיידע התלויה כבדה כל כך לצד גופו — מראה צמתה של מאמא הנישאת ברוח!

אך בַּמקום שבו היו אמורים להימצא יקירינו, היתה רק ההצגה בפני האיש הזה בחלוק הלבן, יוזף מנגלה, אותו מנגלה שהפך במהלך שנות מחבואו הרבות להלמוט גרגור, ג’ הלמות, פריץ אולמן, פריץ הולמן, חוזה מנגלה, פטר הוכביכלר, ארנסט סבסטיאן אלווס, חוזה אספיאצי, לארס בולטרום, פרידריך אדלר פון ברייטנבך, פריץ פישר, קרל גויסקה, לודוויג גרגור, סטניסלאוס פרוסקי, פאוסטו רינדון, פאוסטו רונדון, גרגור שקלסטרו, היינץ שטוברט וד’ר אנריקה וולמן.

האיש שיקבור את עסקי־המוות שלו תחת השמות הרבים הללו — הוא אמר לנו שנקרא לו ‘דוד דוקטור’. הוא הורה לנו לפנות אליו בשם הזה, פעם, פעמיים, רק כהיכרות, שלא יהיו טעויות. עד שסיימנו לחזור על השם לשביעות רצונו, המשפחה שלנו נעלמה.

וכשהבחנו ברִיק במקום שבו עמדו קודם לכן מאמא וזיידע, אני קרסתי על הברכיים, כי הבנתי שהעולם הזה ממציא סדר אחר של הדברים החיים. לא ידעתי לאיזה מין דבר חי אהפוך, אבל השומר לא איפשר לי להמשיך ולחשוב על זה — הוא תפס בזרועי וגרר אותי בכוח עד שפרל הבטיחה לו שהיא מחזיקה אותי. היא חיבקה את מותני בזמן שהובילו אותנו משם עם השלישייה, הרחק מהרמפה ואל האבק, אל שביל קטן שהוביל על פני מבנה רחצה ולעבר המשרפות, ובזמן שצעדנו הלאה אל האופק החדש הזה כשהמוות מיתמר משני עברינו, ראינו גופות על עגלה, ראינו אותן נערמות מפויחות, ואחת הגופות — היא הושיטה יד, היא ניסתה להיאחז בדבר־מה, כאילו יש באוויר חבל בלתי נראה שרק הכמעט־מתים מסוגלים לראות. הפה של הגופה נע. ראינו את ורדרדוּת הלשון שלה בעודה זעה ונאבקת. המילים נטשו אותה.

ידעתי כמה חשובות מילים לשם חיים. אם אתן לגופה כמה משלי, כך חשבתי, היא תשוב לאיתנה.

האם היתה טיפשות לחשוב כך? או רפיון שכל? האם המחשבה היתה עולה על דעתי במקום שאין בו רוח שלָחֲכה הלהבה ורופאים לבני־כנפיים?

אלה שאלות הוגנות. אני חושבת עליהן לעתים קרובות, אבל מעולם לא ניסיתי לענות עליהן. התשובות אינן שייכות לי.

כל מה שאני יודעת: בהיתי בגופה, והמילים היחידות שהצלחתי לגייס לא היו שלי. הן נלקחו משיר ששמעתי בפטפון מוברח במרתף שלנו בגטו. בכל פעם ששמעתי את השיר, הוא היטיב אותי. לכן ניסיתי את המילים עכשיו.

”האם תרצי להתנדנד על כוכב?” שרתי לגופה.

שום צליל, שום תנועה. אולי הבעיה בקול הצפצפני שלי? ניסיתי שוב.

”לקחת קרני ירח הביתה בצנצנת?” שרתי.

היה פתטי מצדי לנסות, אני יודעת, אבל תמיד האמנתי באפשרות להשיב דברים על תיקונם בפשטות, במעשה יחיד של חסד. ובהיעדר חסד, ממציאים סדרות ומערכות להאמין בהן, ושם, ברגע ההוא — גם אם מטיפשות או מרפיון שכל — האמנתי ביכולתה של נשימת מילה להפיח חיים בגופה. אבל מיד היה ברור לגמרי שמילות השיר האלה לא התאימו כלל. אף אחת מהן לא היתה מסוגלת לחלץ את החיים המסתתרים בגופה, והן לא היו חזקות מספיק לתקן אותה. חיפשתי אחר מילה אחרת, מילה טובה שאוכל לתת — חייבת להיות מילה כלשהי, הייתי משוכנעת בזה — אבל השומר לא הניח לי לסיים. הוא גרר אותי משם והכריח אותנו להמשיך להתקדם, חסר סבלנות שנתרחץ וניקלט ונמוספר, כך שזמננו בגן החיות של מנגלה יוכל להתחיל.

אושוויץ נבנה לכלוא אותנו. בירקנאו נבנה להרוג אותנו. קילומטרים ספורים גישרו בין שני מיני הרשע הצמודים. לאיזו מטרה נבנה גן החיות הזה, זאת לא ידעתי — לא יכולתי אלא להישבע שפרל ואני לעולם לא ניכלא בכלוב.

מגורי גן החיות שימשו פעם אורוות סוסים, אבל עכשיו היו מלאים בבנות מיננו: תאומות, שלישיות, רביעיות. מאות על גבי מאות מאיתנו, וכולן דחוסות במיטות שאינן מיטות אלא קופסאות גפרורים, חריצים־חריצים לשים בהם גופים; נערמנו מרצפה עד תקרה, ונאלצנו להידחס בחללים הזעירים האלה שלושה־ארבעה גופים יחד, כך שלא ידעת היכן גופך מסתיים והיכן מתחיל גוף אחר.

בכל מקום שהסתכלנו היה העתק, דמות זהה. כולן בנות. בנות עצובות, בנות פעוטות, בנות ממקומות רחוקים, בנות שהיו יכולות להיות ילדות השכנים. אחדות מהבנות הללו היו שקטות; הן קיננו על מזרני הקש שלהן ובחנו אותנו. בעודנו עוברות על פניהן כמו על פני ציפורים על ענף, ראיתי את הנבחרות, אלה שנבחרו לסבול בדרכים מסוימות, בעוד המחצית השנייה שלהן נותרה ללא פגע. כמעט בכל צמד, תאומה אחת עם עמוד שדרה מעוקם, רגל פגועה, רטייה על העין, פצע, צלקת, קב.

כשפרל ואני התיישבנו על הדרגש שלנו, אלה שניחנו בכושר תנועה הסתערו עלינו. הן מיהרו מעל המכלאות הרעועות בעלות מזרני הקש ובאו לבחון את הדמיון בינינו. הן דרשו לדעת מי אנחנו.

אנחנו מלודז’, אמרנו להן. תחילה מבית. ואז ממרתף בגטו. היו לנו סבא, אמא. פעם היה לנו גם אבא. ולזיידע היה קוקר ספנייל זקן שידע להעמיד פני מת כשכיוונת אליו אצבע, אבל לא היה קשה להשיב אותו לחיים. האם הזכרנו שאבא שלנו היה רופא שמרוב עזרה לאחרים נעלם לילה אחד, שהוא עזב אותנו לטפל בילד חולה ומעולם לא חזר? כן, מרוב געגועים אפילו לא היינו מסוגלות לחלק את משקל הצער בינינו. היו דברים נוספים שפחדנו מפניהם: חיידקים, סוֹפים רעים, מָאמָא שבוכה. והיו דברים שאהבנו: פסנתרים, ג’ודי גרלנד, מָאמָא שבוכה פחות. אבל מי היינו באמת, בסופו של דבר? לא היה הרבה לומר מעבר לעובדה שאחת מאיתנו רקדנית טובה, והשנייה מנסה להיות טובה אבל לא באמת טובה בשום דבר מלבד סקרנות. זאת הייתי אני.

האחרות היו שבעות רצון מהמידע וגמלו לנו בהמולת מידע משלהן, כשהן נכנסות זו לדברי זו.

‘אנחנו מקבלות יותר אוכל פה,’ התחילה לומר רחל, ילדה כה חיוורת שכמעט היה אפשר לראות דרכה.

‘אבל זה לא כשר וזה אוכל אותך מבפנים,’ ציינה המחצית השנייה שלה, השקופה במידה שווה.

‘משאירים לנו את השיער,’ ציינה שרון ומשכה בצמתה להדגמה.

‘עד שהכינים מגיעות,’ הוסיפה אחותה הגזוזה.

‘משאירים לנו גם את הבגדים,’ תרמה לשיחה אחת הרוסיות.

‘אבל מסמנים לנו צלב על הגב,’ סיימה כפילתה. היא הסתובבה להראות לי את הצלב שבער בצבע אדום על גב שמלתה, אבל אני לא הייתי זקוקה להדגמה. גם בין השכמות שלי היה צלב אדום כזה.

הילדות השתתקו פתאום, והדממה הלא רצויה כיסתה את כולנו — כאילו ענן חדש קנה לו שביתה תחת קורות הגג של גן החיות. הצמדים הרבים החליפו מבטים בוחנים — ודאי יש דבר נוסף, אמרו פניהן, דבר־מה מעבר למזון ולשיער ולבגדים. קול אחד צייץ אז מהדרגש שמתחתינו. מתחנו צווארים לראות את הדוברת, אבל היא ותאומתה היו מכורבלות יחד, צמודות אל קיר הלבֵנים. לא זכינו לראות את פניה, אבל המילים נחקקו בנו לתמיד.

‘הם שומרים על המשפחות שלנו בשבילנו,’ אמרה הזרה הבלתי־נראית.

ולמילים אלה הינהנו כל הבנות באישור, ופרץ חדש של שיחה הציף את פרל ואותי, בעוד כולן מברכות זו את זו על השתייכותן למשפחות שיישארו שלמות, בניגוד לרבות אחרות.

לא רציתי לשאול את המתבקש. אז צבטתי את פרל כדי שתשאל בשביל שתינו.

‘למה אנחנו יותר חשובות מאחרים?’ קולה התכווץ לקראת סוף השאלה.

התוצאה היתה המולה של תשובות, וכולן מדברות על ייעוד ועל גדוּלה, על טוהר ויופי ושימושיות. לא היתה בהן תשובה אחת שיש בה היגיון עבורנו.

לפני שיכולתי אפילו לנסות ולהבין את הרעיון, נכנסה למגורים הבְּלוֹקוֹבָה המשגיחה עלינו. מאחורי גבה הרחב קראנו לה שור; היא נראתה כמו ארון בגדים בפאה, והיתה לה נטייה לרגליים בוטשות ולנחיריים מתרחבים כשפצחה באחד הנאומים היוקדים שלה, שמרדנותנו־לכאורה עוררה לעתים קרובות. אבל כשפרל ואני הוצגנו בפניה בפעם הראשונה, היא לא היתה אלא דמות המשרבבת ראש בפתח, מוסתרת־למחצה בחשיכה וחסרת סבלנות לשאלותינו.

‘למה קוראים לנו גן החיות?’ שאלתי. ‘מי החליט על זה?’

שור משכה בכתפיה. ‘זה לא ברור לך?’

אמרתי שלא. גני החיות שקראנו עליהם עם זיידע היו מקומות של שימור, שהדגימו את רוחב היריעה של החיים. את המקום הזה עניין רק האיסוף המבשר־רעות.

‘השם הזה מוצא חן בעיני ד’ר מנגלה,’ היה כל ששור אמרה. ‘אתן לא תמצאו כאן הרבה תשובות. אבל שינה! זה משהו שכן אפשר למצוא. עכשיו תנו לי לחזור לזאת שלי!’

לו רק יכולנו לישון. אבל החשיכה היתה חשוכה יותר מכל מה שהכרנו, והריח דבק בנחיריים. אנקה הסתננה מהדרגש שמתחתינו, ובחוץ היו נביחות כלבים, והקיבה שלי לא הפסיקה לקרקר אליהם בתשובה. ניסיתי לשעשע את עצמי באחד ממשחקי המילים שלנו, אבל צעקות השומרים מבחוץ הבליעו שוב ושוב את האותיות שלי. ניסיתי לשכנע את פרל לשחק איתי משחק, אבל פרל התמקדה ברפרוף בקצות האצבעות על הסדקים הכסופים של פינת קיר הלבנים שלנו בניסיונה להתעלם מהשאלות שלי שבלחישה.

‘מה היית מעדיפה, להיות שעון שיודע רק את הזמנים הטובים,’ שאלתי אותה, ‘או שעון ששר?’

‘אני כבר לא מאמינה במוזיקה.’

‘גם אני לא. אבל היית מעדיפה להיות שעון ש —’

‘למה אני חייבת להיות שעון בכלל? אין ברירה אחרת?’

רציתי לטעון שלפעמים, כדברים חיים, כיצורים בני אנוש שאפשר להניח שעדיין בחיים, עלינו להתייחס אל עצמנו כאל עצמים כדי לשרוד; עלינו להסתיר את עצמנו ולחפש תיקון רק כשבטוח לחפש אחריו. אבל בחרתי לעבור לשאלה אחרת.

‘היית מעדיפה להיות המפתח למקום שיציל אותנו, או הנשק שישמיד את האויבים שלנו?’

‘הייתי מעדיפה להיות ילדה אמיתית,’ אמרה פרל בקול קהוי. ‘כמו שהייתי פעם.’

רציתי לטעון שמשחקים יעזרו לה להרגיש שוב כמו ילדה אמיתית, אבל בעצמי לא הייתי משוכנעת בזה. המספרים שהנאצים הטביעו בנו הפכו את החיים לבלתי ניתנים לזיהוי, ובחשיכה לא הצלחתי לראות דבר פרט למספרים. גרוע מזה, לא היתה שום דרך להעמיד פנים שהם אינם קבועים או נוקבים או כחולים. שלי היו מרוחים ומטושטשים — אני ירקתי ובעטתי; הם נאלצו לרתק אותי בכוח — ועדיין, מִספרים. גם פרל היתה ממוספרת, ושנאתי את המספרים שלה עוד יותר מאשר את שלי, כיוון שהם העידו שאנחנו אנשים נפרדים, ובין אנשים נפרדים עלולים להפריד.

אמרתי לפרל שאקעקע אותנו בחזרה לצורה זהה מהר ככל האפשר, אבל היא רק נאנחה את האנחה המסורתית של תסכול־אחות.

‘די עם הסיפורים. את לא יודעת לקעקע.’

אמרתי לה שאני יודעת טוב מספיק. מַלח לימד אותי בגדנסק. אני קיעקעתי עוגן בזרוע שמאל שלו.

אמת, זה היה שקר. או חצי־שקר, כי באמת ראיתי קעקוע־עוגן כזה בעודו מתבצע. בחופשת הקיץ שלנו על חוף הים ביליתי את זמני בהצצה אל הגומחות האפורות של מכון קעקועים, שקירותיו היו מעוטרים רישומי סנוניות וספינות, בזמן שפרל מצאה ילד שיחזיק את ידה ליד חרטום עטור בלוטי־ים של סירה. וכך בעוד אחותי לומדת את המסתורין של מגע עור בעור, צביטת כף היד המכונסת בידך, אני החכמתי בתורת המחטים, דקירת חוד כה דק שרק חלום היה יכול להינשא על קצהו.

‘אני אדאג שנהיה זהות שוב,’ התעקשתי. ‘אני צריכה רק מחט וקצת דיו. בטח יש דרך להשיג את זה, אם אנחנו כל כך מיוחדות כאן.’

פרל הזעיפה פנים והסבה לי גב בהפגנתיות — הדרגש מחה בחריקה — ותוך כדי כך המרפק שלה הזדקר וננעץ לי בצלעות. זאת היתה תאונה — פרל לעולם לא היתה פוגעת בי בכוונה, ולו כיוון שזה היה מכאיב גם לה. זאת היתה אחת המגרעות הגדולות של קשר האחיות שלנו — כאב לעולם לא היה שייך רק לאחת מאיתנו. לא היתה לנו ברירה אלא לחלוק בסבל, ואני ידעתי שבמקום הזה נצטרך למצוא דרך לחלק את הכאב לפני שיוכפל.

בדיוק אז ילדה בקצה האחר של החדר מצאה מקור אור, חפיסה יקרת ערך של גפרורים, והחליטה שהדרך הטובה ביותר לנצל את המצרך הנדיר הזה תהיה להעלות מופע צלליות בפני קהל הכפילות. וכך נרדמנו על רקע סדרה של דמויות צל שחצתה את הקיר כשהן צועדות זוגות־זוגות, זו לצד זו, כמו בתהלוכה לעבר תיבה בלתי נראית שבה יובטח שלומן.

עולם גדול כזה בצללים ההם! הדמויות עופפו וזינקו וזחלו לעבר התיבה. שום צורת חיים לא היתה קטנה מדי. העלוקה זקפה ראש, מרבה הרגליים צעד בתוקף, הצרצר חלף ושר. נציגי הבִּיצה, ההר, המדבר — כולם דישדשו ורחשו וגלשו בצורת צל. אני סיווגתי אותם, זוגות־זוגות, ומצאתי ניחומים בסדר הטמון ביכולתי לעשות זאת. אך ככל שמסען התארך והלהבות החלו להתעמעם, כך הוכו הצלליות עיוותים. גבנונים היתמרו מגביהן, איבריהן התפזרו ושדרותיהן התעקמו. הן השתנו, הפכו למפלצתיות. הן לא היו מסוגלות לזהות את עצמן.

ובכל זאת, כל עוד נותר אור, הצללים שרדו. וזה כשלעצמו היה משהו, לא?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שתיים”