החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המספר ואני 99410

מאת:
הוצאה: | 2012 | 718 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

הספר הנו מסע חיים של שריד שואה; תיעוד אנושי והיסטורי המתרחש במציאות לא אנושית, וזאת כנגד כל הסיכויים. הסיפור נע במערבולות הנפשיות של הגיבור – בין סופניות מוחלטת לאופטימיות מפתיעה – בין זוועות אדם לזיכרונות מתוקים; ובמקביל למטוטלת הנפשית, נע הגיבור ברצף כרונולוגי, זוכר את הכול ומספר הכול – על השותפים למסע, את השיחות הפילוסופיות ואת תיאורי הטבע.

הסיפור נפתח עם פלישת הגרמנים לעיירה פולנית; שרגא ניצברג היה נער צעיר, תלמיד חרוץ ואוהב טבע, שהפך בן רגע לעובד סנדלריה בגטו המפרנס את הוריו – מכאן יצרי ההישרדות מתחילים לפעול ביתר שאת: אלימות, רעב, עבודות פרך; צפירת רכבת המסע נשמעת – המוות הוא בעל השררה והפתרונות להינצל מגיעים ביצירתיות שעולה על כל דמיון אפשרי: פגישה עם קצין ס˝ס דובר עברית, מנדולינה תלויה על קיר; ˝הצרצר˝ של ביאליק בא לעזרתו; שרגא שורד בכדי לספר. מספר ומחייה מחדש את משפחתו, מתאר את עולמו שחרב עליו ומביא תיעוד זה על גבי המילים.

שרגא ניצברג, יליד 1924, פרוז´אני, למשפחה יהודית מסורתית וציונית. למד בבי”ס “תרבות ע”ש א.ד. גורדון” בשפה העברית. בחורף 1941 גורש עם משפחתו לאושוויץ. לאחר ייסורים של 4 וחצי שנים, הצליח לארגן מבצע בריחה וניצל.  לאחר המלחמה, בהיותו ציוני, נוצר קשר עם ההתיישבות העובדת בישראל ושרגא הוציא ב”גניבה”  45 אנשים ואותם הביא לארץ באניית מעפילים ווג’ווד. לאחר שלחם במלחמת העצמאות ואף השתתף במצור על יחיעם, היה שותף להקמת קיבוץ גזית בעמק יזרעאל. שרגא ניצברג, שריד שואה עם המספר 99410 שקועקע על ידו השמאלית, מתגורר בחדרה עם אשתו, אף היא שרדה את השואה. רוב חייו עבד בבנק הפועלים עד למשרות בכירות. יש לו בת, בן ושלושה נכדים. במהלך חייו בארץ, כציוני נלהב ועם השפה מילדות, לימד שרגא ניצברג עברית את העולים החדשים. בצאתו לפנסיה, התיישב לכתוב את סיפור חייו – והמילים זרמו בשטף בלתי נדלה.

מקט: 978-965-571-292-6
מסת"ב: 978-965-571-292-6

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


                                                      פרק 16

 

                                                סוף לצעדת המוות

 

 

 

צעדנו במעגלים. בדרך כלל לא נכנסנו ליישובים בדרך אלא עקפנו אותם. אבל בלילות נכנסנו לא פעם לאחת העיירות שבדרך, כדי להתמקם בהן לשינה במחסן ריק או במבנה נטוש אחר. העיירות הציוריות הללו שכנו בדרך כלל על צלע ההר, כאשר מגדל הכנסייה המקומית מתנוסס גבוה מעל לבתי היישוב. הבתים היו צבועים בצבעים עזים ומוקפים גינות עם פרחים, וברחובות כמעט לא הסתובבו אנשים. המראה הפסטורלי הזה היה מנוגד לחלוטין למראה של העיירות במזרח פולין, שרחובותיהן היו מלוכלכים, בתיהן ישנים ומוזנחים, ותמיד הסתובבו בהן אנשים.

כאשר היינו מגיעים בערבו של יום לאחת העיירות האלה ונמצא לנו מקום לינה, מסרו אותנו אנשי הס”ס לידי נערי ההיטלר יוגנד המקומי כדי שישמרו עלינו. אנשי הס”ס עצמם יצאו לחופשה קצרה ונבלעו בבתי המרזח של העיירה או במקומות הבילוי האחרים במקום.

נערי ההיטלר יוגנד היו בסך הכל בני שלוש-עשרה-ארבע-עשרה. הם לבשו את מדי התנועה והיו חגורים באקדחי לוגר גדולים. בידיהם היו גם פרגולים, והם היו מתאכזרים אלינו ללא רחם. כל הלילה היו משתוללים, מכים, מריצים אותנו בתרגילי “התעמלות” שונים: מצווים עלינו לזחול, לקפץ ולהתגלגל, וכל מי שכוחו תש ולא עמד בקצב הנכון, הרגיש את נחת זרועו של הנוער המופרע הזה. כל לילה כזה היה מותיר אחריו גם כמה מאתנו ללא רוח חיים. את מלאכתו של הנוער הזה המשיכו למחרת אנשי הס”ס לאחר שחזרו מבילוי הלילה, ברוב המקרים כשהם שיכורים.

באחד הערבים הגענו לאסם גדול מאוד שעמד על אם הדרך. לאורו של היום הגווע נראו ליד האסם מבנים נוספים, מחסנים, אורוות וגם בית יפה דו-קומתי.

הסתבר שהגענו לחווה של גרמני אמיד מאוד.

לא נראתה נפש חיה בסביבה. תושבי המקום קיבלו כנראה פקודה מאנשי הס”ס להסתגר בתוך הבתים ולא לצאת כלל החוצה.

רק קולות צהלת הסוסים וגעיית הפרות נשמעו.

האסם היה גדול ומרווח, וליד הקירות ניצבו ערימות קש וחציר. רצפת הבטון של האסם הייתה מטואטאת ונקייה. קיבלנו הוראה להשתמש בקש כדי לרפד בו את המקום שבו נישן.

“זהו היתר מיוחד מבעלי החווה”, הסביר לנו אחד מאנשי הס”ס.

זה היה אחד המקומות הנוחים לשינה מאז יצאנו לדרך. לא היה צפוף, איש לא דרך על חברו במעברים. הייתי מאוד רעב והתחלתי לבחון את האסם סביב בחיפוש אחר מזון כלשהו. עיני צדה בערימת קש מרחוק שבקצה נמצאו שיבולים מלאות. זחלתי לשם והתחלתי למולל את השיבולים בידיי, ובתוך רגע הן התמלאו בגרעיני חיטה. דחסתי אותם ברעבתנות לפי, לעסתי ובלעתי בשקיקה.

הייתי כל-כך עסוק בכך, שלא הבחנתי כי בתוך הקש היו גם שיבולי שעורה. לגרעיני השעורה יש זיפים חדים, וכאשר דחסתי אותם לתוך פי הם נתקעו לי בחניכיים. אבל זה לא מנע ממני לבלוע גם אותם. כאשר הרגשתי כי שברתי מעט את הרעב, ניגשתי לדלת האסם, שם עמדו כמה חביות מלאות מים שבעל החווה העמיד לרשותנו. הרוויתי את צימאוני והשתרעתי תחתיי במקום שבחרתי לי, כדי לישון ולאגור כוח למחרת היום.

ישנתי טוב. לפנות בוקר, כרגיל, קמנו לקול צעקות אנשי הס”ס, יצאנו מהאסם והמשכנו בצעדה.

הבוקר היה בהיר, השמש זה עתה יצאה וטרם הספיקה לחמם אותנו. הלכנו על כביש סלול וישר.

כעבור כמה שעות של הליכה עצרו אותנו פתאום. היינו אז במעלה גבעה, ונשמתי בכבדות. נצטווינו לשבת בצדי הכביש, ולפנינו נעמד התת-קצין שפיקד על אנשי הס”ס ופתח בדברים. כהרגלם של עמיתיו, החל בגידופים, קללות וצעקות רמות, כדי שכולם ישמעו מה רב כעסו. פניו היו אדומים כסלק. על כתפיו התנוססו דרגותיו המוכספות, ומבטו סקר אותנו בבוז – את כמה מאות האסירים המושפלים, הרזים, החלשים והמלוכלכים. אחרי ההתפרצות הראשונה הפסיק לפתע לצעוק, ופיו נסגר בבת אחת.

הוא עמד ברגליים פשוקות, משחק באבזם של נרתיק האקדח שהיה תלוי לו על חגורת מכנסיו, ושתק.

וכך עמד, פותח את האבזם וסוגר. פותח וסוגר. עיני כולנו נתלו באותה היד המשחקת באבזם, בידיעה כי אותה היד יכולה לשחק גם בחיינו.

די קריר בבוקר זה של תחילת האביב. קריר ושקט. כאילו כל היקום עצר את נשימתו ומחכה לדעת מה יעשה אותו תת-קצין.

“פשע גדול נעשה הלילה”, התחיל שוב בצעקה גדולה. הפעם הפסיק את עמידתו והתחיל להתהלך לפנינו על הכביש הלוך וחזור. “מתוך האסם נעלמה כמות גדולה של בשר חזיר שהייתה בתוך מרתף האסם. בני בליעל פרצו את דלת המרתף וגנבו את הבשר. האם זוהי תודתכם, בני בליעל, פרצופי תחת, בני זונות מלוכלכים, פרזיטים אוכלי חינם? האם זוהי תודתכם על כך שבעל החווה, האיש הטוב, הגרמני התרבותי, אפשר לכם לישון כמו בני אדם והעמיד את האסם לרשותכם ולרשות הכינים שעליכם? האם זוהי התודה שלכם על כך שלא חס על האסם הנקי שלו ואפשר לכם להפיץ בו את סירחונכם הנודף למרחקים? האם ככה מתנהגים אנשים? אבל אתם בכלל לא אנשים, אתם גרועים מחיות. אתם תולעים שצריך לרמוס ברגליים, אלא שחבל ללכלך את המגפיים הגרמניים הטובים שלנו. לו זה היה תלוי בי, כבר הייתם מזמן בעולם המתים, יחד עם כל בני עמכם הבזוי, נשרפים בגיהינום. אבל לדאבוני עלי להמשיך לסבול אתכם. להוביל אתכם עוד כברת דרך ארוכה. אבל בסופו של דבר הניצחון שלנו קרוב מאוד, וניצחוננו יהיה אות הקבורה שלכם”.

הוא המשיך בנאומו כשהוא מתרוצץ על הכביש, מחקה היטב את סגנון מפקדיו. נהנה, כנראה, מההזדמנות הראשונה שניתנה לו לשאת נאום כזה.

לפתע החל לרעוד. פניו האדימו עוד, והנאום הפך לשאגות רמות. הוא הוציא את אקדחו מנרתיקו והתחיל לנופף בו. כל אנשי הס”ס, כאילו לפי פקודה, הטו את רוביהם כלפינו כשאצבעותיהם על ההדק, מוכנים לפתוח באש.

מרוב פחד הצטופפנו יותר זה לזה. “על כן החלטתי”, המשיך בשאגותיו, “לערוך עכשיו חיפוש עליכם. ושלא תזוזו ממקומכם, נבלות! לא לקום ולא לזוז! אסור להכניס ידיים לכיסים. מי שיכניס את ידו לכיס, יקבל ישר כדור בראש”.

באותו רגע פשטו עלינו כמה מאנשי הס”ס, העמידו אותנו בשורות והחלו לערוך עלינו חיפוש. הבשר נמצא. ארבעה אסירים יהודים צעירים הם שלקחו אותו. בשאגות ניצחון הם נגררו בצווארוני בגדיהם והובאו בפני התת-קצין. על כל אחד מהם הוטל להחזיק את הבשר או בעצם את מה שנשאר לאחר שאכלו בלילה, גבוה מעל הראש.

התת-קצין העמיד את ארבעתם בשורה על הכביש. “דין אחד להם”, צרח לפתע התת-קצין, “מוות. נוסף לזאת, מהיום והלאה לא תינתן לכם האפשרות ללון בתוך אסמים ומחסנים. אתם תלונו תחת כיפת השמים, ולא אכפת לי מה יהיה מזג האוויר”.

קיבלנו הוראה להיכנס לתוך החורש ולהתקדם. זו הייתה חורשת אורנים צעירים ודקיקי גזע, שהתנוססו לגובה של כמה מטרים בלבד. פה ושם נראו כבר אצטרובלים גדולים בינות לענפים. השמים בינות לצמרות היו נקיים מעננים. על האדמה החל לצמוח עשב שהיה מנוקד פה ושם בפרחים צהובים ולבנים. הכול היה כל-כך שקט. רק קול מעופן של הציפורים שהוטרדו מפלישתנו נשמע.

והריח. הריח המוכר והמשכר של השרף השולט בחורשות האורנים. ריח המבקש ממך להשתרע בתוך העשב הרך, לעצום עיניים ולהירדם, כפי שהייתי אוהב כל-כך לעשות בעיירה שלי לפני המלחמה.

אנשי הס”ס החזירו אותי למציאות. הם העמידו אותנו בשורות בקצה קרחת יער קטנה, בעוד ארבעת הנידונים למוות מובלים לקצה האחר של הקרחת, שם נצטוו לחפור להם ארבעה בורות שישמשו להם כקברים. הם עמדו שם מולנו בראשים מורכנים, יודעים מה מחכה להם.

התת-קצין צעד קדימה, הרים לאטו את הרובה, כיוון וירה. האיש נפל. כך נהג גם עם שאר שלושת האסירים.

כולנו עמדנו וחזינו במתרחש. פניו של היורה היו שלווים. בכל פעם הרים לאט את הרובה וכיוון אותו היטב למטרה. כמו במשחק ילדים, שהיינו מכוונים את רובי האוויר בירידים שהתקיימו בעיירה כדי לפגוע במטרה ולזכות בפרס של פרוטה.

אנשי הס”ס לא הטילו את הגופות לבורות שחפרו הנידונים לפני כן, אלא השאירו כל גופה במקום שבו נפלה.

לאחר שהסתיימה ההוצאה להורג היה על שאר האסירים להטיל את הירויים אל הבורות ולכסותם באדמה.

 

באותו הרגע גמלה בלבי החלטה כי אני מוכרח לברוח. הכנסתי לי את המחשבה הזו לראשי, וחזרתי עליה שוב ושוב. לברוח, לברוח, שיננתי לי בראשי. ידעתי כי אם לא אברח בהזדמנות הראשונה שתזדמן בדרכי, סופי יהיה כסופם של הארבעה. צריך רק למצוא את ההזדמנות המתאימה. שמתי לב כי אין סופרים אותנו, אבל השמירה עלינו הייתה קפדנית מאוד.

 

 

*              *              *

 

את משה הכרתי בעת תרגול הספורט הנפוץ ביותר בין האסירים באותה העת: הטיפול בכינים. בהפסקות הקצרות במהלך המצעד היינו מתיישבים בצדי הדרך, מתפשטים עירומים לגמרי, גם במזג אוויר קריר, ומתחילים בעבודה.

אני ישבתי לבדי. יום אחד התיישב לצדי נער צעיר והחל במלאכת השמדת הכינים. הצצתי בו. לא הייתה לו עדיין חתימת שיער על פניו הצעירים, ולראשו חבש כובע מצחייה, פריט לבוש שהרוב מאתנו כבר איבדו במהלך תלאות הדרך. בהתחלה לא משך את תשומת לבי יותר משאר האסירים, אבל אז הבחנתי שהוא סופר את הכינים שהשמיד. תחילה ספר בלחש, ואז – כאשר עבר לספור בקול רם – קלטתי כי הוא סופר בעברית: “ארבעים ושמונה, ארבעים ותשע, חמישים…”
נדהמתי. התקרבתי אליו כדי לוודא שאמנם שמעתי נכון. לא טעיתי – הוא ספר בעברית במבטא ספרדי ובהגייה ברורה, כמי ששולט היטב בשפה.

בכל תקופת היותי במחנות, זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שבהן שמעתי את השפה העברית בהגייה הספרדית ולא בתפילה.

הפסקתי לרגע את הטיפול בכינים שלי ושאלתי אותו בעברית, “מנין לך השפה העברית?”

“מהבית”, ענה לי בלי להספיק את עיסוקו, “זו הייתה שפת הדיבור אצלנו בבית”.

לשמוע עברית בתוך הגיהינום הזה! אני, שידעתי היטב עברית, המשכתי לחשוב ולספור ביידיש.

“רגע”, אמר בהפתעה, “גם אתה מדבר עברית!”

מאז נעשינו ידידים לכל דבר. צעדנו יחד והתחלקנו בכול, החל מהלחם שקיבלנו וכלה בתפוחי אדמה בלתי מבושלים. לפעמים גם חלקנו בסלק או לפת רקובים שמצאנו בדרך.

כמה טוב שיש חבר. אפשר לצעוד יחד, לשוחח בזמן הצעדה ולתמוך זה בזה בשעת צרה או עייפות.

דיברנו הרבה. הוא בא מעיירה קטנה בצפון פולין הליטאית, סמורגון (Smorgon) שמה, לא הרחק מווילנה. הוריו היו ציונים ותיקים. אביו היה מורה בבית הספר העברי המקומי, ואמו עבדה כאחות רחמנייה וכחובשת. משפחתו הייתה ידועה בעיירה. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים. כמוני, נותר להילחם לבדו במלחמת הקיום האכזרית שבה סבל רבות. בברגה אנ-דר אלסטר עבד בדחיפת קרוניות במנהרות, למרות מוצאו הפולני. ראשי המחנה, והקאפו ביניהם, התייחסו אליו טוב יחסית, אולי בגלל גילו הצעיר ומראהו הילדותי. לפעמים גם קיבל מכות, כמו כולנו, אבל לא היו אלה מכות חזקות ומכאיבות.

העברית שבפיו הייתה מצוינת. בכל הזמן שצעדנו יחד הוא לא הפסיק לדבר. הוא זכר על-פה הרבה שירים של משוררים עבריים. היה לו זיכרון נפלא. הוא זכר בתים שלמים משיריהם של ביאליק, טשרניחובסקי, יל”ג. גם קטעי פרוזה רבים ידע על-פה. הוא אהב מאוד את סיפורי פיירברג וידע לצטט על-פה את נחמן המשוגע מהסיפור “לאן” ופרקים שלמים מתוך ה”עגל”.

הוא היה מתחיל לדקלם שיר, ואני החריתי החזקתי אחריו. כך עברה ההליכה מהר יותר וסבלנו פחות מהרעב התמידי. כמעט לא שמענו את היריות, את הקללות של אנשי הס”ס, את צעקותיהם של האנשים המוכים.

דרך השירה והתנ”ך דיברנו על הנוף שבדרך. משה מצא ודלה ממעמקי זכרונו פסוקים מהתנ”ך או קטעי תיאורים מתוך ספרים שהתאימו לנופים סביבנו.

כשעברנו ליד בריכת מים או אגם קטן, משה דקלם על-פה קטעים מהשיר “הבריכה” של ביאליק.

קרקור הצפרדעים ביום או קולו של הצרצר בלילה הזכירו לו את הצרצר שהשתקע בביתו של המשורר בשירו “שירתי”.

אבל כאשר דיברנו על מה שאירע למשפחותינו ולקרובינו שאבדו, ירד העצב על שנינו. עצב מעיק שלא נתן מנוחה. כמוני, גם הוא נפרד מכל בני משפחתו במחנה הראשון שאליו הגיע. הייתה לו משפחה גדולה וענפה, והוא לא ידע מה עלה בגורלם.

דיברנו על הזמנים שעברו ולא ישובו לעולם. על הכמיהה לארץ-ישראל, שנראתה כעת רחוקה כל-כך.

ואז עלתה השיחה על פסי העתיד – מה יהיה עכשיו? עד מתי נצעד כך?

או-אז גיליתי לו את כוונתי לברוח.

“אני לא אחכה עד שכדור יפלח את מוחי”, אמרתי למשה. “אני מתכנן בריחה, ולא אכפת לי מה יקרה. בין כה וכה יהרגו אותי, מה זה משנה מתי אברח? אם אנסה, אולי אפילו אצליח”.

“אני אתך”, פסק משה ללא היסוס. “נברח שנינו. אנחנו עוד צעירים, ואני מקווה שנצליח. המלחמה לקראת סיום. אפילו כאן, בגרמניה, אפשר למצוא מקום מסתור. יש פה יערות למכביר ואנחנו כבר די מחושלים. גם מזג האוויר הולך ומתחמם. נוכל לחפור בור ביער ולהסתתר בו. לא נמות מרעב. נוכל לאכול ביער גרגרי יער ופטריות”.

ככל שהמשיך לדבר בנושא, כך הלך והתלהב יותר ויותר. לדעתו, לא נצטרך לחכות עוד זמן רב. עוד מעט נהיה חופשיים.

 

כפי שהבטיח לנו התת-קצין לאחר גניבת הבשר, עשינו את הלילות תחת כיפת השמים. לפעמים התמקמנו על אבני הריצוף של חצר ריקה, בלי מצע מרופד ובלי דבר להתכסות בו. למרות שהיה כבר אביב, בהרים עדיין שרר קור מקפיא מרדת החשיכה, שרק הלך וגבר לקראת סוף הלילה. קפוא כולי הייתי מתכרבל בתוך עצמי, מנסה להירדם. לפעמים שכבנו לישון באמצע שדה או חורש דליל. בחורשות היה נוח יותר. האדמה הייתה מכוסה במעטה של מחטי האורן, ויחד עם משה הייתי מקושש ענפים יבשים כדי לבנות מעין סוכה קטנה שבה מצאנו מחסה מפני הקור.

עם הזמן הצטרף אלי ואל משה צעיר נוסף, שהיה מבוגר מאתנו בכמה שנים, גרישקה שמו. ג’ינג’י גבה קומה, ששימש בברגה אנ-דר אלסטר כנהג משאית.

היה שתקן מטבעו. כאשר כבר פתח את פיו ודיבר, התלונן כי אין לו למי למסור את מפתחות המשאית שבה נהג במחנה, ואשר עדיין שמורים בכיסו.

“זרוק אותם, גרישקה”, הצעתי לו. אבל הוא מאן לעשות כדבריי.

“מה זאת אומרת, לזרוק את המפתחות?” תמה. “הרי הם נמסרו לי על-ידי איש הס”ס, שאמר כי עלי לשמור עליהם מכל משמר. בזכות הנהיגה במשאית הזאת נשארתי בחיים. איך אני יכול עכשיו להתכחש אליה?”

לא עזרו כל טענותיי וטענותיו של משה שאנחנו כבר רחוקים מרחק עצום מהמשאית, וכי קרוב לוודאי הגרמנים כבר מצאו מפתחות אחרים ומפעילים אותה. הוא בשלו – המפתחות נמסרו לו למשמרת, וכך יהיה. ראיתי כי אין טעם להתווכח אתו על כך, והרפיתי.

גרישקה זה היה מומחה לאלתורים. הוא ידע למצוא מקומות מסתור טובים מפני הגשם והרוח גם כאשר היינו צריכים ללון בשדה פתוח. לפעמים היה נעלם מעינינו ואז היה מופיע לפתע ובידיו כמה תפוחי אדמה, גזרים, צנון או קרע של שמיכה שבה היינו מתכסים שלושתנו בלילה.

 

המחשבות על בריחה לא הרפו ממני. לא פעם אחת חשבתי – כאשר נמצאנו בתוך חורשה סמיכה – להסתתר מתחת לאחת מערימות הענפים והעלים הרבות שהאיכרים קוששו כדי שיתייבשו וישמשו כחומרי הסקה לחורף, ולא להתייצב בבוקר למצעד. רעיון פשוט ונוח. להמתין עד שכל הצועדים יעזבו את המקום, ואז להסתלק אל מעבה היער. אלא שלאחר ספירת הבוקר, אנשי הס”ס היו עוברים בין עצי החורשה שבה בילינו את הלילה בחיפוש יסודי אחר מסתתרים. לאיש לא היה סיכוי להתחמק אחר החיפוש הזה.

אלה שהתגלו בתוך ערימות הענפים נורו בו במקום או חטפו מכות כה חזקות עד שהיו כל-כך חלשים, שהתקשו להתקדם וממילא נורו במהלך הדרך.

ובנוסף העובדה שנמצאנו על אדמה גרמנית. גם אם היינו שורדים את החיפוש היסודי של אנשי הס”ס, לא היינו מצליחים לשרוד זמן רב בסביבה כה עוינת.

רציתי לחיות. רציתי שוב ליהנות מהחיים. להיות חופשי. לאכול לשובע, להתרחץ, לישון במיטה רכה וחמה. יותר לא רציתי דבר. בזה אסתפק אם רק אשאר בחיים, חשבתי לתומי.

בינתיים הידלדלו השורות עוד ועוד, עד שמספר אנשי הס”ס ששמרו עלינו עלה על מספר האסירים. היינו תשושים ורעבים. לכינים כבר כמעט התרגלנו. היריות וההריגות בדרך פחתו מאוד. הם ידעו כי ברגע שישמידו את כולנו, יישלחו מיד לחזית.

לפי המקומות שבהם עברנו הבנתי שאנחנו כבר לא מתקדמים לשום מקום אלא מסתובבים במעגל. כנראה שהמצור על הצבא הגרמני הלך והתהדק, ואנשי הס”ס לא הצליחו למצוא פרצה בתוך טבעת המצור. לא פעם חזרנו לצורך לינת הלילה למקום שכבר היינו בו.

 

 

*              *       *

 

 

ואז הגיע היום המיוחל.

באחד הערבים נכנסנו לתוך חצר כדי להעביר בה את הלילה. נאלצנו להתארגן לשינה תחת כיפת השמים. אנשי הס”ס ישבו על גדר האבן שהקיפה את החצר, הסתכלו עלינו מלמעלה כשהם מעשנים ומפטפטים ביניהם.

ניכר על פניהם שכבר לא אכפת להם מה יקרה לנו. הם אפילו הפסיקו לספור אותנו בבוקר ובערב. עם רדת הלילה נשכבתי ליד משה וגרישקה. הייתי חלש ורעב.

את הפצעים ברגלינו כבר לא הרגשנו. מתרגלים לכל. והכינים, אלה נעשו חברותינו. היה בינינו שיתוף פעולה – הן עקצו ואנחנו התגרדנו.

כאשר נכנסנו באותו ערב לחצר הסגורה והמסוגרת, הבחנתי במכל מתכת ענק שניצב צמוד לאחד הקירות של המבנה. המכל שימש כנראה בעבר לאגירת מים או לאחסון גרעינים או תערובת לבהמות. סולם מתכת שכמה משלביו היו שבורים, הוביל מבחוץ לתוך המכל. רגליו של הסולם ניצבו על הקרקע, וקצהו הגיע עד לפתחו של המכל הגבוה, שהגיע כמעט עד לגג המבנה. כאשר עברתי ליד המכל, נקשתי עליו באצבעי. לפי הצליל ששמעתי, המכל היה ריק.

המכל הזה הוא מקום אידיאלי להתחבא בו, עברה המחשבה בראשי. לאחר רדת הלילה אפשר יהיה לגשת אליו, לעלות על הסולם ולגלוש לתוכו פנימה. זה מקום בטוח להסתתר בו עד שכל הקבוצה תעזוב את החצר. ידעתי שהעובדה שהמיכל היה עשוי ממתכת, תקשה על כלבי גישוש לעלות על עקבותינו.

סיפרתי למשה ולגרישקה את מחשבותיי והם מיד הצטרפו אלי. גרישקה גם ציין כי החורשה שבקרבת החצר הולכת ומתעבה במרחק לא רב, והופכת ליער של ממש שיהיה קל למצוא בו מסתור. החצר והמבנה נמצאו בראש גבעה שהשקיפה על הכביש שבו היינו אמורים לצעוד. דבר זה העניק לנו יתרון חשוב, מאחר שכל מי שנמצא על הכביש לא היה יכול לראות מה קורה בתוך החצר, מה עוד שהיא מוקפת גדר אבן גבוהה. סייעה לנו גם העובדה שהחצר הייתה מבודדת ורחוקה מכל יישוב נראה לעין. ברגע שנצליח להגיע לעבי היער, נהיה בטוחים.

הלילה היה חשוך. אנשי הס”ס שישבו על גדר האבן לא יכלו לראות את המתרחש במרחק רב מעמדותיהם. לא היו להם פנסים, או שאולי לא השתמשו בהם. הם ישבו בחשיכה, בטוחים כנראה שאף אחד לא ינסה אפילו לברוח.

משה, גרישקה ואני, זחלנו לאט לכיוון המכל. גרישקה היה הראשון שטיפס במעלה הסולם. הוא נעלם מעינינו ואז נקש קלות על דופן המכל כדי להודיע לנו שהגיע לתחתיתו. אחריו נכנס משה למכל, ואני הייתי האחרון.

המכל היה ריק. קרקעיתו הייתה יבשה, אבל שרר בו קור נורא. שלושתנו התכרבלנו בצפיפות זה לצד זה. מתוך פתח המכל אפשר היה לראות שהשמים מתבהרים. העננים נעלמו וכוכבים רבים קרצו ממרומים. כאשר התעוררתי, השחר כבר התחיל לעלות ושקט שרר סביב. לא שמעתי שום תזוזה מכיוון החצר.

תהיתי בלבי – מה יקרה עכשיו?

עיניהם של משה ושל גרישקה היו עצומות. שניהם ישנו עמוקות בלי להשמיע קול.

העייפות גברה ונרדמתי שוב.

כאשר הקיצותי ראיתי כי הכוכבים נעלמו כליל, ואת מקום החושך השחור תפס הגוון האפור של תחילת היום החדש.

שמעתי את צעקות אנשי הס”ס מזרזות את הקבוצה ליציאה. שמעתי ברור את חבטות המכות שלהם, את הצעקות של האנשים המוכים, את דשדוש הרגליים. משה וגרישקה גם הם התעוררו, וכולנו ישבנו בשקט, רועדים מקור ומפחד.

פתאום השתרר שקט. עצרתי את נשימתי. ידעתי כי הרגעים האלה הם הרגעים הגורליים ביותר, שכן אחרי עזיבת המקום, נשארים כמה מאנשי הס”ס כדי לסרוק את הסביבה בחיפוש אחר פצועים שיש לחסלם או אחר אנשים שמצאו להם מסתור כלשהו.

ישבנו בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו. החלטתי כי מוטב לנו לחכות עוד זמן מה בטרם נצא החוצה. ישבנו מכורבלים בלי לזוז, בלי לנשום. השתדלנו כולנו לא להקים ולו את הרעש הקטן ביותר. המבט של כולנו היה מופנה כלפי מעלה.

הזמן עבר. נדמה לי שזה עידן ועידנים אנחנו יושבים ומחכים. השמש עלתה מהמזרח, וקרניה הגיעו עד אלינו. חמימות נעימה התפשטה בתוך המכל. יישרתי קצת את רגליי שנרדמו תוך כדי הישיבה הממושכת, ואז אט אט קמתי. דופן המכל הייתה גבוהה מספיק כדי שלא אתגלה.

הייתי מאוד רעב. כאב הרעב האפיל אפילו על עקיצות הכינים. אולי בגלל הקור הנורא ששרר בתוך המכל, הכינים לא היו כל-כך פעילות.

משה וגרישקה קמו גם הם, מחלצים את עצמותיהם הכואבות. הם הסתכלו עלי כדי שאודיע להם מה עלינו לעשות עתה.

“בואו נציץ לראות מה נעשה בחוץ”, אמרתי בשקט.

משה התכופף ואני עליתי על כתפיו כדי להעיף מבט אל מחוץ למכל.

הדבר הראשון שראיתי היה פרצופו של איש ס”ס שכאילו חיכה לנו.

האם ידע שאנחנו בפנים, או שעבר במקום במקרה?

איני זוכר איך יצאנו מהמכל, אבל אני זוכר היטב את המכות שספגנו כולנו. לאיש הס”ס הראשון הצטרף עוד אחד, שהופתע גם הוא כשראה אותנו מגיחים מתוך המכל. המכות שניתכו עלינו היו חזקות מאוד, חסרות רחמים. קת הרובה עשתה את מלאכתה נאמנה. אנשי הס”ס הכו את שלושתנו, שעמדנו צפופים זה לצד זה.

ידעתי כי אחרי המכות מחכה לנו הכדור. המכות היו רק לשם שעשוע, רק כדי להכאיב לנו בטרם יוציאו אותנו להורג. הייתי עד לכך כבר כמה וכמה פעמים. היה לי ברור כי כל הקבוצה התרחקה, אולם קיוויתי כי הם ירצו להביא את שללם למפקד כדי להתגאות בכך.

אילו היו מוצאים רק אסיר נמלט אחד, בוודאי היו גומרים אותו בו במקום בלי לחכות הרבה. אבל שלושה אסירים נמלטים בבת אחת, זה כבר סיפור שונה.

אחרי סדרה של מכות הריצו אותנו אל מחוץ לחצר. לא הרגשתי עייפות. רגליי התרוממו כאילו מאליהן. שלושתנו התנשמנו מאוד, אבל לא פחות מאנשי הס”ס שרצו אחרינו כשרוביהם שלופים. מדי פעם עוד ניתכה עלי מכה על הגב או על הכתף.

היינו עוד על הגבעה. מתחתינו השתרעה הדרך שבה היינו צריכים למצוא את שאר הצועדים כדי לחבור אליהם או כדי להימסר לידי המפקד כדי שיגזור את דיננו. אבל הקבוצה נעלמה. לא ראיתי אותה בשום מקום. לפתע עלה באוזננו שאון של אנשים. קולות רבים, צעקות וקול פסיעות של רגליים מרובות על הכביש. הקולות המוכרים. בעיקול הדרך הם גם נגלו בפנינו – זו הייתה קבוצה גדולה הרבה יותר מהקבוצה שלנו. כנראה אסירים ממחנה אחר, אשר הסתובבו בשטח, כמונו. הם צעדו בערבוביה, כמונו, אבל הטור היה הרבה יותר ארוך.

התקדמנו אליהם בריצה. האנשים דמו במראם לאנשי הקבוצה שלנו – רזים, מלוכלכים, בגדיהם קרועים – אותם פרצופים כמו שלנו, צועדים בכבדות, לבושים במדי אסירים. כאשר הדבקנו אותם, השתדלתי להתערבב בין האנשים כדי שאנשי הס”ס שלכדו אותנו לא יגלו אותנו.

יחד עם משה וגרישקה הצלחנו לעשות זאת, וכך צעדנו יחד עם כולם. איש מאנשי הקבוצה אפילו לא הציץ לעברנו. כולם היו מרוכזים בהליכה.

לקראת ערב פגשנו את הקבוצה שלנו. הם ישבו בצדי הדרך ואכלו.

אמנם הפסדנו את הארוחה, אבל לפחות נשארנו בחיים, חשבתי בלבי.

לא ידעתי אם אותם אנשי ס”ס יזכרו אותנו.

שתי הקבוצות התחברו לקבוצה אחת די גדולה. כמובן שגם מספר אנשי הס”ס השומרים עלינו הוכפלו.

ושוב צועדים עד הערב.

אנשי הס”ס בחרו בחורשה קטנה כדי לעצור בה ללינת הלילה. העובדה שהחורשה הייתה מוקפת שדות מכל עבריה הקלה מאוד את משימת השמירה של אנשי הס”ס. החורשה הייתה ממוקמת על גבעה קטנה, דבר שהגביר את החשיפה לקור.

התמקמתי יחד עם משה וגרישקה ליד עץ שלידו צמחו מעט עשבים יבשים. עקרנו אותם ועשינו לנו מהם מצע לשכב עליו ו”שמיכה” כדי להתכסות בה. גרישקה היה זה שנטל על עצמו את ביצוע רוב המשימה. כדרכו עבד בשקט ולא התלונן. אפילו לא הזכיר במילה את כשלון ניסיון הבריחה שלנו.

ואז התקרבו אלינו שני אנשי הס”ס שגילו אותנו במכל.

“זה לא טוב”, סיננתי בין שיניי.

“מה פתאום”, אמר משה, “הם לבטח כבר שכחו מאתנו. אין להם מה לעשות רק לחפש אותנו?”

“משה, הם מחפשים אותנו”, עמדתי על דבריי. אבל לא היה היכן להסתתר, ושני אנשי הס”ס כבר היו מאוד קרובים אלינו. אחד מהם אפילו הצביע בידו לכיוון שלנו.

“הם באים אלינו”, אמרתי. “הם לבטח אינם רוצים להפסיד את אות ההצטיינות שמגיע להם מהמפקד”.

ואכן, כמוצאים שלל רב, התקרבו אלינו שני אנשי הס”ס לידנו, וברובים מכוונים אלינו אמרו רק מילה אחת:

“קדימה!”

באין ברירה התחלנו לצעוד כאשר לפנינו הולך אחד מאנשי הס”ס ומאחורינו צועד השני כשרובהו מופנה אלינו ואצבעו על ההדק.

יצאנו מהחורשה. לא היינו צריכים להרחיק לכת. במרחק מה נגלה לעינינו אוהל מואר.

נכנסנו פנימה. על כיסא מתקפל ליד שולחן שדה ישב המפקד. כשראה אותנו נכנסים, קם ממקומו ונעץ בנו מבט נוקב. הוא היה גבוה וזקוף, לבוש במכנסי רכיבה ובבגדים מגוהצים ונקיים, מגולח למשעי, לרגליו מגפיים מבריקים. אנחנו לעומתו היינו שלושה נערים עלובי מראה, רזים ומלוכלכים, שבקושי עמדו על הרגליים.

שני אנשי הס”ס שהביאו אותנו עמדו מתוחים, עיניהם נשואות אל פני מפקדם.

“אלה המנוולים?” שאל המפקד, ובלי לחכות לתשובה אמר, “לירות בהם עכשיו”.

שני אנשי הס”ס הצדיעו במועל יד, זזו הצידה וסימנו לנו בקת הרובה כי השיחה הסתיימה וכי עלינו לצאת מהאוהל.

לאור קרני השמש הספורות שעדיין חדרו מבעד לענפי העצים הצעירים אפשר היה להבחין בהמוני יצורים זעירים שהתעופפו באוויר, מחפשים עוד קצת חמימות לקראת צינת הלילה המתקרבת.

עד עתה, לא ידעתי מה צופן לי העתיד הקרוב. הפעם ידעתי בבירור – עוד כמה דקות יפלח כדור את גופי, ואם אהיה בר מזל, אמות מיד מהכדור הראשון ולא אצטרך לסבול.

כאן תם הכול. עכשיו ייגמרו כל הסיוטים שלי. לא אהיה קיים עוד. לא אשרוד. גופתי תהיה מונחת בתוך חורשה שרגל אדם אינה דורכת בה עד שתירקב, או עד שחיית השדה או עוף השמים ישחיתו אותה לגמרי.

ברגעים אלה נזכרתי שוב בנבואתו של פולק היהודי מבית החולים ביבוז’נו, כי אגיע עד גיל שבעים. האם הוא קרא בכף ידי דברים אחרים אבל לא רצה להגיד לי מה שראה?

צעדתי יחד עם משה וגרישקה אל הוצאתנו הקרובה להורג.

העמקנו אל תוך החורשה. בדרך עברנו ליד אסירי הקבוצה שלנו, שעשו את הכנותיהם לשנת הלילה. כנראה שחולק להם מזון כלשהו לא מזמן, כי חלקם עדיין היו עסוקים באכילה.

הם אוכלים, ועוד מעט לא יהיו כל-כך רעבים, אבל אנחנו נמות כשהרעב מקרקר בקיבתנו ומציק כל-כך. האסירים שעסקו באכילה לא הביטו כלל לעברנו. גם אני הייתי עושה כמוהם אילו ראיתי אסיר מובל להורג. כבר התרגלנו לזה.

כאשר הגענו לקרחת יער קטנה בצידה השני של החורשה נעצרנו, ושני אנשי הס”ס ערכו ביניהם התייעצות קצרה בקשר למקום המתאים ביותר לביצוע משימתם. אחד מהם העמיד את שלושתנו יחד ליד אחד העצים, הציץ בשמש השוקעת והתרחק כמה צעדים לאחור. איש הס”ס השני התרחק לצידה השני של קרחת היער. הראשון הרים לאטו את רובהו וכיוון אותו אלינו. אמנם המרחק לא היה גדול, אבל לא יכולתי להבחין אל מי מאתנו הוא מכוון.

מה יותר טוב – להיפגע הראשון או האחרון, ואולי זה היינו הך?

יש אומרים כי בשניות שלפני המוות עוברים לנגד עיניו של האדם כל חייו, בהם דברים ששכח מהם לחלוטין או שאף פעם בימי חייו לא חשב עליהם. הם באים וצצים בבת אחת בדייקנות ובפרטי פרטים.

חיכיתי לזה, וזה לא בא. רציתי לראות עוד פעם בדמיוני את הוריי, את אחי, את הבית, את העיירה. רציתי לראות בפעם האחרונה את הילדה שאהבתי והתביישתי לגלות לה את זה.

אבל שום דבר לא העסיק את מוחי באותן שניות. ראיתי רק את קצה הרובה מתרומם לאטו, את פרצופו של העומד מאחוריו, אפילו את עינו הלא מכוונת, העצומה.

חיכיתי לקול הנפץ, לאש הבוהקת שתצא מחור הקנה שממנו אמור לצאת הכדור. לא עצמתי את עיניי. הסתכלתי היישר לתוך עינו האחת, הפקוחה, של איש הס”ס, ואז עלתה מחשבה משונה בראשי. שאלתי את עצמי מה יקרה קודם? האם קודם אשמע את הפיצוץ של אבק השריפה או אראה את האש יוצאת מפתח הקנה.

הסתכלתי שוב לתוך חור הקנה שהיה מכוון אלי ממרחק כה קצר. משם עלה מבטי אל עינו ואל שפמו של איש הס”ס, וירד חזרה אל החור של קנה הרובה. החור הלך וגדל, הלך והתנפח מול עיניי הבוחנות. הלך וקרב אלי. למרות שידעתי שאיש הס”ס ואני, שנינו עומדים בלי נוע, איננו עושים שום פעולה. ראיתי רק שהחור של קנה הרובה הולך וקרב אלי יותר ויותר, עד שהיה ממש מולי.

חיכיתי שזה כבר יתבצע. הרגשתי כאילו חלף נצח, למרות שבדיעבד אני יודע כי עמדנו כך רק כמה שניות.

ואז שמעתי את שאגתו של איש הס”ס: “לרוץ. לרוץ. אין לי חשק ללכלך כעת את ידי בדם כלבים שלכם. גם לחברי אין חשק. לרוץ. מדוע אתם עומדים תקועים במקום? אמרתי לרוץ!”

לא ידעתי אם התכוון למה שאמר. אולי רצה שאנחנו נרוץ ואז הוא יירה בנו, אבל לא הקדשתי למחשבה הזו הרבה זמן והתחלתי לרוץ. שמעתי לידי את נשימתם של משה וגרישקה. מנין הזריזות שאחזה בנו אחרי יומיים ללא אוכל, ללא מנוחה של ממש, אחרי כל המכות שקיבלנו לאחר שהתגלינו במכל?

כשהייתי כבר בין אנשי המחנה, נשמתי לרווחה.

“לכו”, אמרתי למשה וגרישקה. “התערבו בנפרד בין שאר האסירים, כדי שלא יוכלו שוב למצוא אותנו. ניפגש ליד עץ מסוים”.

הלילה ירד על החורשה. מפקד הצעדה וחייליו לא הבחינו כלל שחזרנו. בשעה מאוחרת יותר נפגשתי עם משה ועם גרישקה בנקודת המפגש שקבענו מראש. כרגיל, גרישקה כבר היה שם קודם לכן וקושש ענפים יבשים ועלים להכין מהם מצע ללינת הלילה לשלושתנו.

באותו לילה לא יכולתי להירדם. כל הלילה חשבתי על מה שקרה. שחזרתי בדמיוני שוב ושוב את הרגעים ההם. איני יודע על מה חשבו משה וגרישקה. לפי נחירותיהם, הם ישנו טוב מאוד. אולי חלמו על מה שעבר עליהם ואולי גם זה לא.

הקור היה עז ורוח השתוללה. לפעמים גם קצת טפטף. למרות שגרישקה ריפד בעלים יבשים את המקום שעליו שכבנו והכין לנו “שמיכה” מענפים יבשים שקושש, הקור חדר לעצמות. ציפורי הלילה היו אולי היצורים היחידים שהרגישו טוב במקום הזה. מפעם לפעם עברה ביעף ציפור לילה, השמיעה את קולה הצורמני ונעלמה לתוך האפלה.

והנה שוב בוקר, ושוב מתחילים לצעוד, רעבים ועייפים לאחר לילה ללא שינה, הגוף מלא פצעים שגרמו הכינים, כפות הרגליים פצועות ונפוחות.

עד מתי אוכל להחזיק כך מעמד?

עברה שמועה בקרב הצועדים שמתקרבים לצ’כיה, לפרוטקטורט (אוטונומיה) הצ’כי.

כולם נתפסו לשמועה הזו כאילו מדובר בשמועה טוב. איני יודע למה, אבל מהר מאוד גם אני נדבקתי יחד עם כולם בהרגשה טובה, באופטימיזם כלשהו.

“אומרים”, לוחש לי משה, “שהעם הצ’כי הוא עם טוב. אומרים גם שבסביבת הגבול נמצאים פרטיזנים צ’כיים שמשחררים קבוצות אסירים כמו שלנו. במו אוזניי שמעתי מאחד ששמע על כך משני אנשי ס”ס. הם אמרו שכדאי להימנע מלהגיע לקרבת הגבול, ליערות הצ’כיים, כי מסוכן שם מאוד בגלל הפרטיזנים”.

הלוואי וזה היה נכון. אבל כבר ידעתי מניסיוני שמכל השמועות האלה לא יֵצא שום דבר, ותמיד בסוף מסתבר כי אלה שמועות שווא.

משה תמיד מנסה לדלות כל מיני שמועות מהאסירים האחרים. הוא מדובב אותם ומוציא מפיהם את מה שהם שמעו או את מה שהם רוצים שיהיה. ואז הוא רץ ישר אלינו ומספר לנו את החדשות. פעמים רבות הוא גם מוסיף כהנה וכהנה לדברים ששמע, וכך סיפור קצר ששמע מפי מישהו הופך אצלו לסיפור ארוך שאפילו הוא מתחיל להאמין בו.

הנוף אמנם אינו שונה מהנוף שבו עברנו בימים האחרונים, אבל צורת הבנייה של הבתים היא אחרת. בשלב מסוים אני מבחין שאנחנו הולכים שוב במעגלים. חוזרים למקומות שבהם כבר היינו. במקום להתקרב לגבול עם צ’כיה, חזרנו למעשה לכביש שבו צעדנו לפני כמה ימים. הנה העץ שנשען על עמוד חשמל, שראיתי לפני כמה ימים בדרך הזו. הנה גם הבית בעל התריסים הכחולים, שהזכיר לי מאוד את הבתים בעיירת הולדתי.

אכן, אנחנו מסתובבים ואיננו מתקדמים. מפחד החזית, אנשי הס”ס כנראה מובילים אותנו בכוונה במעגלים כדי להאריך את הדרך ככל שיוכלו. העיקר שהמסע הזה לא יסתיים ושהם לא יצטרכו להישלח להילחם באויב.

אבל המחשבות על הפרטיזנים הצ’כים אינן מרפות ממני. אם אכן נכונה השמועה שהם נמצאים בתוך היערות שבאזור הגבול, אולי תצמח לנו מהם הישועה מהר יותר מאשר מהגבול הצ’כי.

סימנים רבים מעידים על כך שאנשי הס”ס חוששים מפני הפרטיזנים. הם מובילים אותנו כעת לדרכים רחוקות יותר מהיערות. באחד הערבים הגענו לאסם מאוד גדול כדי להעביר בו את הלילה. לבטח השתייך פעם לאחד האנשים העשירים בסביבה. נוסף לתבואה ולחציר, היו בתוך האסם גם מכונות חקלאיות וחלקי מכונות, שאריות של קש וחציר והרבה מאוד שקים ריקים.

מספרנו הידלדל מאוד בימים האחרונים, וכך היה לנו מקום די והותר בתוך האסם הזה. בלילה הערתי את משה והתחלתי שוב לשכנע אותו שכדאי לנו לנסות לברוח.

“רק כמה קילומטרים מפרידים בינינו לבין היער”, אמרתי לו. “שמעתי על כך מיהודי אחד שהתגורר בסביבה הזאת. הגבול עובר בתוך היער. הגרמנים אינם ששים להיכנס לתוך היער. הם פוחדים מאוד מהפרטיזנים, ולכן הם לא יעזו לרדוף אחרינו. שם, ביער, נצטרף אל הפרטיזנים”.

אחרי בריחת הנפל, משה מאוד זהיר. אולי בצדק.

“לא כל יום פורים”, הוא אמר. “זה שפעם אחת ניצלנו ממוות בטוח לא אומר כי ככה יהיה תמיד. צריך להיזהר. לי הספיקה אותה פעם אחת”.

אבל גרישקה צידד בי. “כדאי לנסות”, אמר, “אין לנו מה להפסיד”.

החלטנו להתארגן לבריחה בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר בחוץ עוד שורר חושך. ידעתי כי זה הזמן המתאים ביותר לכך – בשעות האלה השומרים עייפים מאוד, וכל רצונם לישון.

שכבנו לישון, אבל שוב לא יכולתי להירדם. הייתי כולי דרוך לקראת ניסיון הבריחה החדש.

לפתע שמעתי קולות שיחה רמים מבחוץ. שני אנשי ס”ס שוחחו ביניהם. אחד אמר כי נודע לו שהפיהרר התאבד וכי המלחמה עומדת להיגמר, אבל “לפני זה צריך לגמור עם כל המסריחים האלה שאנחנו מובילים. נהיה חופשיים, וכל הסיוט הזה יסתיים. הרי אף אחד כבר לא יכול לשלוח אותנו כעת לחזית, נכון?”

“כן”, ענה הקול השני, “שמעתי כי מחר בעשר בבוקר נחסל את כולם כאן בתוך האסם. אני כבר מחכה לרגע שאוכל להיפטר מהם סופית”.

הערתי מיד את משה וגרישקה וסיפרתי להם בכמה מילים את מה ששמעתי.

“זה או עכשיו או אף פעם”, אמרתי. “מחר לפנות בוקר כבר יהיה מאוחר מדי. חייבים לברוח”.

 

 

 

חדרה 3.12.1995

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המספר ואני 99410”