שולטת במגרש

1

לוק

"אני לא מאמין שאתה המניאק שפספס את הלוויה של בעל הקבוצה."

האנחה שבקעה מחזי הייתה עמוקה ואיטית. טכניקה שרכשתי בשלב מוקדם בקריירה שלי, כשרציתי לשלוט במילים שאני אומר. הסוכן שלי, רנדל, הצטיין בעבודה שלו. ברמות. בשתים־עשרה השנים שבהן הייתי הקוורטרבק של הוושינגטון וולבס, הוא דאג לי לכמות מספקת של חוזי פרסום, כך שכמעט לא הייתי צריך לגעת במשכורת שלי. התחום שלא הצטיין בו הוא הבעת אמפתיה, כשחשב שעשיתי טעות.

אף על פי שלא טעיתי.

"פיית' שברה את היד, רנדל." שפשפתי את המצח שלי, כי כמובן, הרגשתי איום ונורא על כך שהחמצתי את הלוויה של הבוס שלי. לא הייתי צריך אותו כדי שיזכיר לי את כובד המשמעות של העובדה שקברו את רוברט סאטון השלישי בלעדיי.

הוא נאנח קצרות כדי להביע את התסכול שלו. "מישהו אחר היה יכול לקחת אותה לחדר מיון."

עוד דבר שרנדל לא הצטיין בו: להבין מה זה אומר להיות אבא. ועוד אבא חד־הורי. בתפיסה שלו, הורות הסתכמה בלהשקות במים פושרים את הקקטוס שישב תמיד על אדן החלון במשרד שלו.

הנהנתי אף על פי שלא היה יכול לראות אותי. "נכון, מישהו אחר היה יכול לקחת אותה."

כשהוא ניסה לדבר, קטעתי אותו.

"אבל אני לא מתנהל ככה. זו הפעם הראשונה שהיא שוברת עצם, ואמא שלי לא בעיר. אל תלחץ עליי בנושא הזה. זה נגמר, התקשורת לא התעניינה, וחוזי הפרסום שלי לא ייפגעו."

השקט שנשמע אחרי שדיברתי הבהיר לי שני דברים:

1. התרגזתי יותר מהדרוש על שערער על ההחלטה שלי.

2. התרגזתי יותר מהדרוש כי הייתי מותש.

שני הדברים האלו הכבידו על כתפיי במידה מופרזת, והמשקל עליהן היה כבד ממילא. מימיני, פיית' ישבה על הספה האפורה הארוכה ושיחקה בשקט בטאבלט שלה. זרועה האחת חבושה בגבס ורוד זוהר שעליו רק החתימה שלי, ואילו היד השנייה שלה נעה בזריזות על המסך, אולי במשחק או בספר שהיא קוראת. האור שחדר מהדלתות הגדולות הפונות אל אגם וושינגטון, גרם לה להיראות מבוגרת בהרבה משש שנותיה.

שפשפתי נקודה בחזה שלי, בסביבות המקום שבו השם שלה מקועקע לי לצמיתות על העור, כי לפעמים המחשבה שהיא תגדל להיות נערה, גורמת לי להרגיש שאני עומד לחטוף התקף לב.

רנדל דיבר, אחרי שהבין לפי הטון שלי שאני לא במצב רוח מזהיר. "זו הפגרה, לוק. התקשורת תחפש כל סיפור שיעשה רעש, כולל העובדה שלא הגעת להלוויה של רוברט."

"אני לא מתכוון להגיב על זה," עניתי בתקיפות. "השחקנים בקבוצה יודעים כמה הערכתי את רוברט. ההנהלה יודעת את זה. אין שום סיבה שאתן הסברים לאף אחד אחר. אני לא אמור לעשות את זה."

"מסכים." הטון שלו היה מרגיע, וזה הרגיז אותי עוד יותר. "אתה לא אמור. אבל אתה בשנות השלושים לחייך, אין לך טוויטר, אין לך אינסטגרם, הנוכחות שלך ברשתות החברתיות גרועה מזו של סבתא שלי והיא בת שמונים, מה שאומר שהמעריצים שלך לא זוכים לקבל הצצה למחשבות שלך, אף על פי שלדעתם זו זכותם המלאה."

יש לי סיבה מוצדקת. כשאני חוזר הביתה אחרי יום ארוך של אימונים, אני רוצה להתמקד בפיית'. אני לא רוצה לצלם תמונות ולחפש האשטאגים, או לנסות לדחוס מחשבה שנונה למאה וארבעים תווים. או גרוע מזה, לסנן את החרא שבעבר היה מגיע להודעות האישיות שלי. ביום שבו פיית' החזיקה בטלפון שלי, לחצה בטעות על המקום הלא נכון, ופתחה הודעה עם תמונה של אישה עירומה ששאלה אם אני מעוניין להיפגש — מחקתי את כל החשבונות שלי.

לא רציתי לראות את זה ובטח שלא רציתי שפיית' תראה את זה. זה לא קשור לפוטבול. שום דבר מזה לא נחוץ כדי שאנצח במשחקים.

"ציצים!" הכריזה פיית' כשהייתה בת שנתיים. דבר כזה מספיק כדי לגרום לאדם שלא שותה להתחיל לשתות.

רנדל כחכח בגרונו, ואני נאלצתי להתמקד שוב בשיחה.

"רנדל," נאנחתי, "אני לא צריך את כל זה כדי לשחק פוטבול. פייטון מאנינג אף פעם לא היה פעיל ברשתות החברתיות, והקריירה שלו לא נפגעה מזה."

"אתה משווה את עצמך לפייטון מאנינג?" הוא שאל בנימה תמימה. רציתי להכניס לו אגרוף למפשעה.

פיית' עיוותה את פניה כשניסתה לזוז על הספה, אז הסרתי את הטלפון מהאוזן. "את בסדר, טורבו?"

לשמע הכינוי שהענקתי לה עוד לפני שמלאו לה שנתיים, היא שלחה אליי חיוך מהיר. "אני בסדר, אבא. רק כאב לי כשהזזתי את היד יותר מדי."

הנהנתי למשמע תשובתה ונשמתי עמוק לפני שהסתובבתי לעבר דלפק המטבח, נשען עליו באגרופיי אחרי שהנחתי את הטלפון בין הלחי לכתף.

"תקשיב," אמרתי לו, "אלא אם עיתונאי ידפוק לי על הדלת וישאל למה לא הייתי שם, אני לא מתכוון להגיב."

"למה לא?"

פלטתי קול ספקני ומלא לעג. הוא רוצה רשימה?

הו, תקשורת יקרה, כמה אני מתעב אותך? הרשי לי למנות את הדרכים.

"כי זה לא משנה מה אגיד, רנדל. הם ימציאו גרסה משלהם לאמת, יעוותו את המילים שלי כדי שיתאימו לסיפור שלהם ויארזו הכול בסרט יפה."

"אלוהים, אתה ציניקן."

"אתה יכול להאשים אותי?" שאלתי.

הוא שתק.

"נראה שלא." הוא כחכח בגרונו. "אבל בחייך, זרוק איזה משפט."

"לא."

השיחה האחרונה שניהלתי עם רוברט לפני התקף הלב הפתאומי הייתה טובה. עמוקה. הוא אמר לי שהוא גאה בכל מה שהשגנו, אבל עוד מחכה לנו עתיד ארוך, שנמשיך להשיג בו עוד הרבה יותר. אמרתי לו שהוא בעל קבוצה מצוין ואיש טוב, והוא טפח לי על הגב.

אני לא צריך לחלוק את הסיפור הזה עם אף אחד. זה הסיפור שלי איתו, לא משהו שיהפוך לציטוט בתקשורת או לחומר שיעסיק את הציבור.

מהרמקול בקע צליל של ייאוש קל. "אתה כזה עקשן, פירסון. לא שמעת על יוזמה?"

כמעט צחקתי. כמעט. השפתיים שלי התעקלו מעט, כי מה שעבר לי בראש זה אימונים עם עלות השחר, עבודה על השרירים כדי להילחם בבלאי הטבעי ששחקני פוטבול מקצועיים נאבקים בו מרגע פתיחת העונה, ושעות של צפייה בקטעי משחקים מהמשרד שבפינה הצפונית־מערבית בקומה התחתונה של הבית שלי.

"לא."

"וואו," אמרה פיית'. היא קמה מהספה והצמידה את האף לדלת הזכוכית הגדולה. "היא נראית כמו ברבי."

"מי זאת?" שאלתי אותה.

"מי נראית כמו מה?" שאל רנדל באוזניי.

"לא דיברתי אליך."

"האיש הזה חתם לך על הצ'קים, פירס," אמר רנדל, משתמש בכינוי שמכנים אותי חבריי לקבוצה. "אתה חייב לומר משהו על זה שהוא סיים עם המצח על שולחן האוכל. ידעת על זה? ממש על הצלחת."

"פאק, רנדל," מלמלתי וצבטתי את גשר האף שלי. פיית' לא שמה לב למילה הגסה, אחרת הייתי צריך לשים דולר בצנצנת הקללות. "קצת כבוד. הוא חטף התקף לב."

"לפחות הוא עשה את זה לפני שהעונה התחילה. אולי זה לא יערער שום דבר יותר מדי. אתה יודע כבר מי יחליף אותו?"

"אחרי שתים־עשרה שנה, אני עדיין לא לגמרי בטוח שיש לך נשמה."

"ברור שיש לי."

הפה של פיית' נפער, ואני הצצתי מבעד לדלת, אבל לא ראיתי דבר. היא עמדה כל־כך צמוד לזכוכית, שיכולתי לראות את האדים כשהיא דיברה. "תראה את בגד הים שלה. הלוואי שיכולתי ללבוש בגד ים כזה."

פעמוני אזהרה אבהיים צלצלו לי בראש.

"אה… רנדל, אני חייב ללכת."

"אתה חייב לפרסם הצהרה. רוברט סאטון השלישי היה בעלים מהשורה הראשונה, מנהיג דגול, בלה בלה בלה, משהו. כל דבר. כי אני מתערב איתך על מאה דולר שהם יעשו מזה עניין גדול."

"אבא," היא כמעט התחננה, "אפשר בבקשה ללכת להגיד לה שלום? היא מסתכלת לכאן. אני חושבת שהיא רואה אותי!"

השיער על העורף שלי סמר, כי הבית לידנו היה ריק מאז שעברנו לכאן. זה לא יהיה חסר תקדים שמעריצים מגלים איפה שחקנים גרים, אבל הצלחנו להישאר מחוץ לרדאר בשנה וחצי האחרונות, מאז שעברנו לבית הצנוע באגם וושינגטון, ממש מחוץ לסיאטל.

טוב, "צנוע", חשבתי לעצמי והסתכלתי סביב המרחב הפתוח והמטופח, הנוף הפתוח מהחלק האחורי של הבית, כשהשמש משתקפת על המים כמו מראה — צנוע ביחס לקוורטרבק בליגת הפוטבול הלאומית.

אבל כל מי שיודע להשתמש בגוגל יכול לנבור עמוק מספיק אם רק ירצה. כמו האישה שהופיעה במלון הקבוצה לפני כמה שנים, גילתה באיזו קומה אני נמצא, ופתחה מעיל גשם מולי, כשאני בכלל חשבתי שהיא הגיעה משירות החדרים.

היא לא לבשה שום דבר מתחת למעיל הגשם.

אם פיית' לא הייתה ישנה בחדר, הייתי טורק את הדלת בפרצוף שלה. במקום זה, היא קיבלה "תודה, אבל לא, תודה" בטון קר.

"רנדל, אני חייב ללכת."

"לא," הוא אמר בדחיפות, "אתה לא חייב."

לחצתי עם האגודל על המסך והשלכתי את הטלפון על הדלפק. פיית' נעמדה על קצות האצבעות כדי לראות טוב יותר, והצמה החומה שקלעתי לה הבוקר היטלטלה על גבה.

"את מי את רואה, טורבו?"

כשהיא הסתובבה אליי, החיוך שלה היה רחב כמו העיניים שלה. "אולי היא השכנה החדשה שלנו. היא כל־כך יפה, אבא. כדאי לך ללכת להגיד לה שלום. תגיד לה ברוכה הבאה לשכונה. אולי היא בודדה."

אם המילים הנרגשות שלה, מלאות הערצה ותמימות, לא היו נוגעות בנקודה רגישה כל־כך, אולי הייתי צוחק. במקום זאת, עצמתי את עיניי בחוזקה, כי כל מה ששמעתי מבין המילים והמשמעות הנסתרת שלהן היה ילדה שמתגעגעת לאמא שמעולם לא הכירה. שהסתפקה באבא עם קריירה כל־כך תובענית, עד שנדמה שכלום לא באמת סובב סביבה. אף על פי שהכול, הכול, סבב סביבה מבחינתי.

כשהתייצבתי מאחורי פיית', עדיין הבטתי בה בזמן שהנחתי את הידיים שלי על הכתפיים הזעירות שלה. אחרי השבר בזרועה, הכול בה הרגיש שביר. עברתי בחיי מספיק חבלות, כמה זעזועי מוח, קרעים בשרירים שהשביתו אותי מכמה וכמה משחקים, ונקע בקרסול לפני שנתיים שעלה לנו בהשתתפות בפלייאוף. אבל שום דבר לא היה מפחיד כמו לראות את פיית' נופלת ממגלשה בגן השעשועים, לשמוע את צעקת הכאב שלה, ולראות את הפחד כששכבה במיטת בית החולים.

עכשיו, כשהנחתי עליה את הידיים, כל מה שיכולתי להרגיש זה את העצם הדקה שלה, וכל מה שיכולתי לדמיין, זה עד לאן אהיה מוכן ללכת כדי שהיא אף פעם לא תיפגע. זה לא היה הגיוני, לגמרי לא רציונלי, אבל לא הצלחתי לעצור את זה יותר משיכולתי לנסות לעצור את פעימות הלב שלי בכוח הרצון.

"אבא." היא נאנחה והטתה את ראשה לאחור כדי להסתכל עליי.

"מה, טורבו?"

"אתה בכלל לא מסתכל על השכנה החדשה שלנו."

הרמתי גבה. "את לא יודעת בוודאות שהיא באמת שכנה חדשה. אולי היא סתם מישהי שהלכה לאיבוד."

פיית' גלגלה עיניים וצחקקה.

לבסוף הסתכלתי למעלה. מייד הצטערתי על כך.

כי אם זו השכנה החדשה שלנו, אז אני בגיהינום.

כמו הבית שלנו, גם הבית שלצידנו, הפונה לאגם וושינגטון, הוא בן שלוש קומות. המרפסת בקומה המרכזית, בדומה לזו שלנו, גדולה ומשתרעת לאורך כל הבית, אבל בדרך כלל היא הייתה ריקה. מאז שעברנו לכאן, לא ראיתי ולו אדם אחד בשום מקום בשטח הזה, חוץ מצוות הגינון שמגיע בקיץ לתחזק את המקום.

עכשיו היא לא הייתה ריקה. פיית' דייקה כשאמרה שהיא נראית כמו בובת ברבי, אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי הייתה, למה בחורה שווה כזאת מסתובבת במרפסת ליד?

בשניות הספורות שסקרתי את המראה שלה, הרגשתי כאילו מישהו שתל מטען חבלה לרגליי והדליק פתיל של סנטימטר אחד. אי אפשר לברוח מזה, ואין שום דרך להתכחש לאיך שזה השפיע עליי.

הרגליים שלה היו אינסופיות, שזופות ומעוצבות; הבטן שלה שטוחה; השיער שלה בלונדיני, ארוך ומלא; והביקיני השחור לא הסתיר מספיק את החזה הגדול שלה, שנראה טבעי לחלוטין. ושם נאלצתי להסיט את המבט לטובת שפיותי. הבת שלי עמדה מולי, ואין שום מקום בריא שאליו יכולה המחשבה שלי לפנות, כשאני מביט בחזה כזה.

"בבקשה, בבקשה, בבקשה, אפשר ללכת להגיד לה שלום?" פיית' שאלה שוב, פונה אליי ומפעילה עליי את כל שיטות השכנוע שלה. העיניים? רחבות ומתחננות, בדיוק באותו גוון חום כמו שלי. הידיים? שלובות ככל שאפשר הגבס, וצמודות ללב, שידעתי שאשבור אם אגיד "לא."

"אנחנו לא יודעים מי היא, חמודה," הסברתי בעדינות. "אולי היא השכנה החדשה, ואולי היא סתם שוכרת את הבית לסוף שבוע. מה אני תמיד אומר לך על זרים?"

הכתפיים שלה צנחו, והרגשתי כאילו שאני הגרינץ'. "היא לא תהיה זרה אם נכיר אותה."

"נכון," הודיתי, "אבל עדיין אי אפשר ללכת להגיד לה שלום."

כשהבטתי בפניה המאוכזבות, ראיתי קצת ממני. אבל ראיתי גם הרבה מאמא שלה, משהו שפיית' הייתה יכולה לזהות רק מכמה תמונות שיש לי של קסנדרה. הקשר בינינו היה קצר, אבל התוצאה שלו קבועה, והיא מתה בתאונת דרכים לפני שפיית' הייתה בת חצי שנה.

באותם שישה חודשים, ראיתי את הטבע המתוק והסקסי של קסנדרה הופך לירוק מקנאה ותאוות בצע; הדרישות שלה לתמיכה כלכלית עלו במקביל לכמות הזמן שהיא הרשתה לי לבלות עם פיית'.

הפתרון שלה לסירוב התקיף שלי להפוך לכספומט האישי שלה, היה למכור איזה סיפור מופרך לצהובונים על "הרומן" שלנו. משהו שלא יכולתי להכחיש כשהיא מתה שבוע אחר כך. לא רציתי להוציא אותה שקרנית, כשאני יודע שלפיית' יהיה אינטרנט מתישהו ויהיה ביכולתה לבדוק הכול בעצמה.

העובדה שכבר עשינו בדיקת אבהות לבקשת רנדל, הייתה הסיבה היחידה שבגללה לא היו ערעורים על המשמורת שלי על פיית'.

התקשורת חגגה על זה. הקוורטרבק הכוכב הפך לאב חד־הורי, ואחרי הסיפור שהיא מכרה להם, הרומן שלנו קיבל נופך רומנטי ומעורר בחילה. זה לא לקח הרבה זמן עד שההתלהבות סביב הסיפור שככה, אבל זה השאיר אצלי טעם מר בכל הנוגע לתקשורת.

אלו היו ההיבטים של המשחק ששנאתי. ה"גרופיות" שחשבו שרק כי אני לא נשוי, אקפוץ למיטה עם כל אחת שתפתח רגליים לרווחה. התקשורת שחוקרת כל פרט בחיי ומציגה אותו כסיפור שהיא חושבת שימכור מגזינים ויעלה את הרייטינג.

פיית' הידקה את השפתיים שלה בעיקום קל כשהבינה שלא אשנה את דעתי, אבל היא לא התווכחה. כשהיא חזרה לספה עם הטאבלט, היא שלחה לי מבט עצוב. "אני פשוט משועממת. אין לי פה עם מי לשחק, ואני מתגעגעת לסבתא."

התיישבתי לידה על הספה בעייפות והנחתי זרוע סביבה, מחבק אותה עד שהתכרבלה לצידי. "אני יודע. היא וסבא יחזרו בעוד כמה ימים, טוב? את יודעת שהיא צריכה לצאת לחופשה שלה עכשיו, כי כשאני אחזור לעבוד במשרה מלאה אנחנו נצטרך אותה כל הזמן."

"אתה כבר עובד," היא ציינה. המבט שלה, עדין וקצת עצוב, גרם ללב שלי להתהפך. היא לא טועה. אני נמצא במתקני הקבוצה בכל יום לאימונים, ויש לנו ישיבות קבוצה כל שבוע. שלא לדבר על האימונים שתופסים את הימים שלי. זה לא היה לוח הזמנים התובעני של העונה הסדירה, אבל זו עדיין הייתה עבודה.

"מתי נהיית כזאת חכמה?"

היא חייכה והתכרבלה עמוק יותר. "בכיתה א'. ובכיתה ב' אהיה אפילו יותר חכמה."

הפשטות הישירה בתשובה שלה, גרמה לי לחייך ולעצום את העיניים. ברגעים כאלה יכולתי להעמיד פנים שאני אבא רגיל שמורח כריכי חמאת בוטנים וריבה לא מוצלחים, שעושה צמות עקומות כי האצבעות שלי גדולות מכדי להיות זריזות עם כל־כך הרבה שיער. יכולתי להעמיד פנים שאני לא דואג אם התקשורת תיצמד לסיפור על כך שהחמצתי את הלוויה של רוברט, או אם הפצצה הבלונדינית במרפסת ליד היא סתם "גרופית" שמנסה להתקרב.

הטלפון שלי זמזם על השיש, שם השארתי אותו, ונישקתי את ראשה של פיית' לפני שקמתי לקחת אותו.

רנדל: תדליק ערוץ הספורט, מניאק. אתה חייב לי 100 דולר. תגיד לי מתי אתה רוצה למסור את ההצהרה שלך.

מייד הרגשתי כאילו מישהו הניח קורת פלדה על השכמות שלי. הכובד היה כל־כך מוחשי, עד שהגב שלי ממש כאב. שלפתי את השלט וכיוונתי לטלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר מול הספה, כדי להעביר לערוץ הספורט. האולפן המוכר הופיע על המסך. כשראיתי את התמונה שלי בגרפיקה בפינה השמאלית העליונה, הזעפתי פנים.

"אתמול נערכה הלוויה בהשתתפות חברים, בני משפחה וחברי הוושינגטון וולבס, כדי לכבד את חייו של רוברט סאטון השלישי, הבעלים הוותיק של המועדון, שנפטר בפתאומיות בשבוע שעבר מהתקף לב קטלני. מי שהורגש בהיעדרו היה הקוורטרבק הוותיק של הקבוצה, לוק פירסון. מקור המקורב לוולבס סיפר ל־ESPN כי בין סאטון לפירסון שררה מתיחות בשנה האחרונה, שנבעה מחוסר היכולת של פירסון להגיע לסופרבול בפעם השנייה בקריירה שלו. התקופה שלו בוולבס רצופה פציעות ואכזבות."

המנחה הנוסף פנה אליה בחיוך ערמומי. "היית מחמיצה את הלוויה של הבוס שלך?"

היא עשתה פרצוף מזועזע. "ברור שלא. אני אוהבת את הבוסים שלי."

ברקע נשמע צחוק עמום של צוות הצילום.

הקולגה שלה הרים ידיים במחווה של מה אפשר לעשות? "אולי זה לא אומר כלום, אבל כשהמנהיג על המגרש לא מגיע לכבד את הבוס שמנהיג מחוץ למגרש, אני חושב שיש פה בעיה."

היא הנהנה. "מסכימה. בהחלט יש כאן סיפור, וזה לא מבשר טובות לוולבס כשהם נכנסים לעונה הקרובה."

החיוך שלה היה בוהק ומקצועי כשפנתה למצלמה אחרת. "נחזור אחרי הפרסומות, תישארו איתנו."

לחצתי בחוזקה על כפתור הכיבוי בשלט והתייצבתי עם ידיים על המותניים. "בן זונה."

"אבא." פיית' צחקקה.

גירדתי את העורף ושלפתי שטר של דולר מהארנק, והנחתי אותו על הברכיים שלה כשעברתי לידה. "סליחה, טורבו." התסכול גרם לעור שלי לבעור, לידיים שלי להפוך חסרות מנוחה ומעקצצות. "אני יורד למטה להתאמן, בסדר? תקראי לי אם את צריכה משהו."

בדרך למטה לחדר הכושר הביתי, אספתי את כפפות האגרוף השחורות ואת סרט ההדבקה לידיים. ונמנעתי מלהסתכל דרך הדלת הגדולה כשראיתי עוד תנועה על המרפסת ליד.

לא היה שם שום דבר שהייתי צריך לראות.