הספרים בתחום הצבאי נחלקים לרוב בין אלו שעניינם בירור תיאורטי לבין אלו שמרכזם תיאור או ניתוח פרשייה צבאית מהעבר הקרוב או הרחוק.
הספר שני צעדים לפני כולם הוא מהמעטים המשלבים בין שתי סוגות אלו.
חלקו הראשון של הספר מציג לראשונה בעברית תשתית בהירה לרעיונות התמרון האופרטיבי וניהול מערכות מיוחדות. חלקו השני של הספר לוקח אותנו בעקבות המערכות המיוחדות שהגה והוביל צ’רלס אורד וינגייט – החל מהקמת ‘פלוגות הלילה המיוחדות‘ בארץ ישראל בסוף שנות ה-30, דרך המערכה בחבש בתחילת מלחמת־העולם השנייה ועד למערכה בבורמה בשנת 1944, שבמהלכה נספה בהתרסקות מטוס. כל שלב בהתפתחות המערכות המיוחדות הללו הוא מלאכת מחשבת של התאמת רעיון אופרטיבי למציאות ולהקשר מיוחדים.
הקורא יכול לכאורה לבחור ולקרוא רק אחד משני החלקים על פי הידע שהוא מבקש לרכוש. אולם חשוב להבין כי השלם במקרה הזה גדול בהרבה מסכום חלקיו. מי שיקרא הן את הרקע התיאורטי והן את ניתוח הסיפור המופלא של וינגייט יצא נשכר עשרת מונים.
בראייה עכשווית, ההשתנות המהירה של המציאות האסטרטגית במזרח התיכון מעצימה את הרלבנטיות של הצורך להעמיק בתפישות מתקדמות של תמרון אופרטיבי ומערכות מיוחדות מנקודות מבט ישראלית וגלובלית כאחת.
דר' עפרה גרייצר מומחית למערכות צבאיות, עוסקת בהכשרת פיקוד אסטרטגי־אופרטיבי בצה“ל ובצבאות זרים. ספר זה מבוסס על עבודתה בצה“ל בין השנים 2000 – 2006.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, עיון
98.00 ₪
מקט: 4-48-37303
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ספר זה מציע פרשנות אופרטיבית לעשייתו הצבאית של אורד צ’רלס וינגייט, שהמושג לוחמת עומק במרכזה, מתוך גישה בין־תחומית (היסטורית, תרבותית, צבאית) המבכרת את רוחב היריעה על פני ההתמחות.[14] שילוב זה מאפשר ליצור פרשנות מערכתית (הוליסטית) מנקודת מבט עכשווית על התאוריה והפרקטיקה (פרקסיס)[15] של וינגייט, כמו גם על הרלוונטיות של הגישה שלו למציאות של ימינו.
הגישה ההיסטורית מיוצגת דרך סיפר (נרטיב) המבוסס על חומרים מקוריים ומוחשיים. הגישה התרבותית ממומשת בשימוש במושגים של שיח ביקורתי ופרשני.[16] הגישה הצבאית מבוססת על אסכולת נוה לאמנות אופרטיבית, התאוריה המתקדמת והעדכנית לאסטרטגיה ולוחמה כיום.[17]
עד היום, למרות מסת הכתיבה המחקרית והביוגרפית על וינגייט, מעטים הפרסומים שהתמודדו עם הערך האופרטיבי של גישתו. זאת ביחס הפוך למשקלו הסגולי במורשת הצבא הבריטי ובמורשת השיח על “מיוחדים” בכלל. צמיחתו הייתה מטאורית, ממינויו כקצין זוטר בצבא סודאן ועד פיקודו כגנרל על אוגדת לוחמת עומק במערכה שפתחה את מתקפת הנגד בדרום־מזרח אסיה בשנת 1944. זאת ועוד, מנגנוני התעמולה של בעלות הברית “עשו מטעמים” ממסע הצ’ינדיטים הראשון למעבי הג’ונגל של בורמה, שיצא לדרך ברגע של שיתוק אסטרטגי חוצה זירות – מה שהקנה לוינגייט ולחייליו, גם אם לרגע, נופך מיתולוגי.
בה בעת, שובל המעריצים שנמתח אחריו נע על אדמה חרוכה… וינגייט לא הותיר אנשים אדישים לו. גם משקלו בהיסטוריה השתנה עם הזמן, מדברי הלל, חיקוי ולימוד מערכותיו לדוגמה בבתי הספר הגבוהים לפיקוד צבאי לביקורת נוקבת וכתיבה מחדש של ההיסטוריה הרשמית המבטלת את הישגיו וגדולתו, ועד להחלטה מוסדית להוציא את מורשתו מתכניות הלימודים.[18] במובן זה מספק הספר פרשנות עכשווית לנסיבות נושנות.[19]
לספר זה שני חלקים: מסגרת תאורטית (פרקים א’ עד ד’) וסיפר המגלם אותה (פרקים ה’ עד ז’), הגם שניתן לקרוא כל פרק בפני עצמו:
פרק א’ מתאר את השיח המערבי הרווח על מלחמה, ואת קריסתו על רקע נפילת ברית המועצות ואירועי 11 בספטמבר 2001. אלו הביאו לקדמת הבימה ישויות אל־מדינתיות הפועלות בהיגיון אל־מערבי באופן שהצריך יכולת אסטרטגית לזהות “שונות” ולפרש אותה תוך הרחבת גבולות השיח על אודות מלחמה, ויישום של גישה תרבותית להכלת ה”אחרות”. הפרק חושף את שורשי התרבות המערבית והשפעתה המכריעה על אופן החשיבה שלנו ועל גילומה בעשייה הצבאית. הוא מתאר את הממד התרבותי של האמנות האופרטיבית כדיאלקטיקה של עימות פילוסופי מתמיד בין תרבויות מתחרות הנוגדות זו את זו ביחסיהן לתפישות של: מציאות, רציונליות וקיומיות. לבסוף, הפרק מאפיין את התכונות הנדרשות למצביא כדי לממש גישה תרבותית בעשייתו האופרטיבית – טרנסגרסיה (חשיבה חתרנית המתבטאת ביכולת ליישם הסתכלות חיצונית ביקורתית על העצמי), כפירה ומערכתיות.
פרק ב’ עוסק במערכות תמרון אופרטיביות כאלטרנטיבה לגישה הקלאסית (הסימטרית) לתמרון ותוך דיון בממד המרחבי של תמרון מנקודת מבט אופרטיבית. בכך הוא עושה צעד נוסף בביאור העימות בין תרבויות מלחמה, תוך פרשנות עדכנית למושג “א־סימטרייה” והשלכותיה האופרטיביות על תפישת היריב או יריבות, היגיון לוחמה, מרחב לוחמה, זמן לוחמה וצורות לוחמה.
פרק ג’ מספק מסגרת פרשנית לדיון במושג “מערכות מיוחדות” כתשובה צבאית רלוונטית לא־סימטרייה התרבותית הגוברת בין ישויות פוליטיות מתנגשות. הוא מציע גנאלוגיה בסיסית למינוח “מיוחד” בהקשרו הצבאי וסקירה תמציתית של השימוש האמריקאי בכוחות למערכות מיוחדות (Special Operations Forces, SOF). לבסוף מוצעים בו ארבעה ממדים לדיון במערכות מיוחדות על בסיס מקרה המבחן האמריקאי: תפישתי, פיקודי, ארגוני וניהולי.
פרקים ד’-ה’ סוקרים את בית הגידול של אורד וינגייט כמפקד, את אישיותו ואת משקלו הארגוני, ומשרטטים בקווים כלליים את האווירה המקצועית שבה החל וינגייט לפתח את הרעיון של לוחמת עומק (Long Range Penetration) בשני גלגוליו הראשוניים. היו אלו: הקמת “פלגות הלילה המיוחדות” בארץ ישראל המנדטורית ב-1938 כמענה לפעולות כנופיות המרד הערבי; והקמת ‘כוח גדעון’ במערכה לגירוש האיטלקים מאתיופיה כחלק מהמערכה של בעלות הברית נגד מדינות הציר במדבר המערבי (בצפון אפריקה) ב-1941.
פרקים ו’ עד ח’ עוסקים בהרחבה בגלגול השלישי של “לוחמת עומק” להסגת צבא יפן מהזירה היבשתית של דרום־מזרח אסיה, תוך שזירת מסעות הצ’ינדיטים לסיפר בשתי וערב של שלושה פרקי זמן בשלושה ממדים:
הממדים: (1) מדיני – התפתחות האסטרטגיה רבתי של בעלות הברית (2) פיקודי – התפתחות מערכת הפיקוד של זירת דרום־מזרח אסיה (3) מבצעי – התפתחות התכניות האופרטיביות בזירה ומיצובו של וינגייט לאורן.
פרקי הזמן: (1) מהגעתו של וינגייט לבורמה ועד לסיומו של מסע הצ’ינדיטים הראשון (“Operation Longcloth”) י(2) מוועידת קוואדרנט (Quadrant, שיאה הפוליטי של הקריירה המקצועית של וינגייט) ועד תחילת מתקפת הנגד של בעלות הברית (3) ממסע הצ’ינדיטים השני והאחרון (מערכת “חמישי”, “Operation Thursday”) ועד למותם של האיש והרעיון – כקצוות פתוחים ליריעה האופרטיבית שפרשתי בפניכם.
אחרית דבר מאירה במעט את תוצאות מערכת “חמישי” ואת גורלם של הכוח ושל אלו שקשרו את נפשם בנפשו של וינגייט.
סוף דבר עוסק במשמעות הפוטנציאלית של לוחמת עומק מנקודת מבט עדכנית.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שני צעדים לפני כולם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות