"לאמריקה יש ביוגרפיה, ובביוגרפיה הזאת הכבילה בשלשלאות של בני אדם שחורים – עבדים וחופשיים – היא מוטיב בולט. הארץ שלי […]
הקדמה
בנוגע לממשל ניגרואי טוב
ב־1895, עשרים שנה לאחר שמדינתו נטשה את חידושי השוויון של תקופת השיקום לטובת תקופת ה”גאולה” הדכאנית, תומס מילר, לשעבר חבר הקונגרס מטעם דרום קרוליינה, נשא דברים בפני ועידת החוקה של המדינה:
שמונה שנים שלטנו. הקמנו בתי ספר, ייסדנו מוסדות סעד, בנינו ותחזקנו את מערכת בתי הסוהר, ייסדנו חינוך לחירשים־אילמים, חידשנו את המעבורות. בקיצור, שיקמנו את המדינה והעלינו אותה על הדרך לשגשוג כלכלי.
בעשור האחרון של המאה ה־19 כבר תוארה תקופת השיקום כתקופה מושחתת מיסודה של “שלטון הניגרואים”. נטען כי דרום קרוליינה “עלולה להיהפך לאפריקה” ולהיגרר לברבריות ולהשחתה מוסרית. מילר קיווה כי אם יזרה אור על ההישגים השלטוניים של השחורים וילמד סנגוריה מהימנה על מוסריותם, אולי יצליח לשכנע את תושבי דרום קרוליינה, אנשים חסרי פניות ללא ספק, להשאיר את זכויות האזרח של אפריקאים־אמריקאים על כנן. חברי הוועידה לא שעו לדבריו. בחוקה של שנת 1895 נוספו ידיעת קרוא וכתוב ובעלוּת על קניין כתנאים לקבלת זכות הצבעה בבחירות. כאשר התברר שלא די באמצעים אלה כדי לאכוף עליונות לבנה, אזרחים שחורים נורו, עונו, הוכו והוטל בהם מום.
בבואו לנתח את כתב ההגנה של מילר ואת ועידת 1895, וא”ב דו בויס הגיע לתובנה מפוכחת. מנקודת מבטו, ועידת החוקה של 1895 לא היתה יישום של רפורמה מוסרית או ניסיון לבער שחיתות. זה היה בסך הכול מסווה למטרה האמיתית של הוועידה: להחזיר את עריצותה של העליונות הלבנה. הבעיה לא היתה ששחיתות חסרת תקדים אכלה כל חלקה טובה בממשלת השיקום של דרום קרוליינה. נהפוך הוא. דווקא ההצלחות שעליהן הצביע מילר, ההישגים הממשיים של ממשל השיקום בדרום קרוליינה, הן עצמן חתרו תחת העליונות הלבנה. כדי לגאול את העליונות הלבנה עוותו ההישגים האלה, הולעגו והוגחכו לכדי משהו שדמה יותר לדעות הקדומות של דרום קרוליינה הלבנה. “אם היה משהו שהפחיד את דרום קרוליינה יותר מממשל ניגרואי גרוע”, כתב דו בויס, “הרי שזהו ממשל ניגרואי טוב”.
לפחד היה תקדים. לקראת סוף מלחמת האזרחים, הקונפדרציה המפרפרת חזתה בהצלחה שנחלו “גייסות הצבעוניים” של צבא האיחוד והחלה לשקול גיוס שחורים לצבא שלה. אולם במאה ה־19 התפיסה של דמות החייל היתה קשורה בעבותות עם גבריות ואזרחות. כיצד יכול צבא שחרת על דגלו להגן על העבדות, על כל הנחות המוצא הכרוכות בה לגבי נחיתות השחורים, לעשות אחורה־פנה ולהצהיר כי ראוי להזמין שחורים אל שורות הקונפדרציה? כפי שהתברר, הוא לא יכול. “ביום שתהפוך אותם לחיילים, זאת תהיה התחלת הסוף של המהפכה שלנו”, אמר הפוליטיקאי האוול קוב מג’ורג’יה. “ואם נדמה שעבדים הם חיילים טובים, אזי כל תיאוריית העבדות שלנו שגויה”. העליונות הלבנה לא היתה יכולה להפיק כאן שום יתרון. אילו התגלו השחורים כפחדנים כפי שתוארו ב”כל תיאוריית העבדות”, הקונפדרציה היתה מפסידה בקרב במובן המילולי של המילה. אבל גרוע מזה, אילו היו לוחמים היטב – ומוכיחים כי בכוחם לנהל “ממשל ניגרואי טוב” – הקונפדרציה לעולם לא היתה יכולה לנצח במלחמה הגדולה יותר.
הפתיל המרכזי של הספר הזה הוא שמונה מאמרים שנכתבו בשמונה שנות כהונתו של הנשיא השחור הראשון – תקופה של ממשל ניגרואי טוב. אובמה נבחר בשעה של בהלה רבּתי, ובשמונה השנים של כהונתו התגלה כמטפל מסור ואדריכל מחושב. הוא הניח את היסודות למערכת בריאות ארצית המושתתת על מודל שמרני. הוא מנע קריסה כלכלית ולא טרח להעמיד לדין את אלה שנשאו בעיקר האחריות לקריסה הזאת. הוא שם קץ לתמיכת הממשלה בעינויים, אבל המשיך את המלחמה ארוכת השנים במזרח התיכון. המשפחה שלו – אשתו היפה והמקסימה, הבנות החמודות, הכלבים – נראתה כאילו יצאה מקטלוג של “האחים ברוקס”. הוא לא היה מהפכן. הוא התרחק משערוריות, משחיתות ומשוחד. הוא היה שקול במידה יוצאת דופן, ומבחינתו היה שומר המורשת המקודשת של ארצו. גם אם היה מוטרד מחטאי ארצו, בסופו של דבר האמין כי היא מרבה טוב בעולם. בקיצור, אובמה, משפחתו והממשל שהוביל היו פרסומת חיה לקלות שבה אנשים שחורים יכולים להשתלב באופן מלא במיינסטרים הלא מאיים של התרבות, הפוליטיקה והמיתוס האמריקאיים.
וזאת תמיד היתה הבעיה.
מגמה אחת במחשבה האפריקאית־אמריקאית גורסת כי שחורים אלימים ומשולחי רסן – חבר הכנופייה השחור, המפגין השחור – הם שמטילים אימה על אמריקה הלבנה. אולי זה נכון, במובן האינדיבידואלי. אבל במובן הקולקטיבי מה שבאמת מפחיד את אמריקה הוא מכובדות שחורה, ממשל ניגרואי טוב. היא משבחת, אפילו מעלה על נס, ממשל ניגרואי טוב כרעיון מופשט ולא מאיים – משפחת קוסבי, לדוגמה. אבל כאשר נהיה ברור שממשל ניגרואי טוב עשוי, באיזושהי דרך, להעצים ניגרואים בשר ודם על חשבון לבנים בשר ודם, או אז הפחד מחלחל, ההאשמות על העדפה מתקנת מתחילות להישמע, וה”ילוּדנוּת” מרימה ראש. והסיבה לכך בעיקרה היא שהמיתוסים האמריקאיים האלה מעולם לא היו חסרי צבע. אי אפשר לנתק אותם מ”כל תיאוריית העבדות”, שעל פיה מעמד שלם של אנשים נידון מטבע ברייתו לעבדות חוב. מעמד זה של עבדי־חוב היה הבסיס שעליו נבנו כל המיתוסים והתפיסות הללו. וגם אם בתיאוריה אנחנו יכולים לדמיין השתלבות חלקה של שחורים במיתוס האמריקאי, החלק הלבן של הארץ הזאת זוכר את המיתוס הזה בצורתו הראשונית.
אני סבור שיש בו בפחד העתיק מפני ממשל ניגרואי טוב כדי להסביר את מה שנראה כתפנית מזעזעת – הבחירה בדונלד טראמפ לנשיא. נאמר כי הכהונה הראשונה של נשיא שחור היתה בעיקר “סִמלית”, ביטול שממעיט מאוד בכוחם של סמלים. סמלים אינם רק ייצוג של המציאות: הם יכולים גם להפוך לכלים שישנו אותה. הכוח הסִמלי הטמון בנשיאות של ברק אובמה – העובדה שהלובן כבר אינו חזק דיו למנוע מעבדי־חוב מגורים בארמון – תקף את התפיסות המושרשות ביותר של העליונות הלבנה ונטע פחד בחסידיה ובמוטביה. והפחד הזה הוא שהקנה לסמלים שדונלד טראמפ השתמש בהם – סמלי הגזענות – די כוח כדי להפוך אותו לנשיא, וכך להציב אותו בעמדה שבה יוכל לגרום נזק לעולם.
יש הנחה בסיסית בארץ הזאת, הנחה ששחורים אינם חסינים מפניה, שאם שחורים יְיַשרו קו עם ערכי מעמד הביניים, אם הם יהיו מנומסים, משכילים ובעלי מידות טובות, הם יוכלו ליהנות מכל הפירות שיש לאמריקה להציע. בצורתה הוולגרית ביותר, תיאוריה זו של ממשל ניגרואי טוב ברמה האישית מכחישה את קיומן של גזענות ועליונות לבנה ככוחות משמעותיים באמריקה. בצורתה המעודנת והמכובדת יותר, התיאוריה הזאת משווקת את עצמה כמרכיב משלים ושווה־ערך במאבק נגד גזענות. אבל הטיעון שאציג בחלק נכבד מהספר הזה הוא שממשל ניגרואי טוב – אישי ופוליטי – מוסיף לעתים על כוחה של אותה עליונות לבנה שהוא מבקש להביס. זה מה שקרה לתומס מילר ולעמיתיו ב־1895. זה מה שקרה לשחורים ברחבי דרום קרוליינה בתקופת ה”גאולה”. זה מה שקרה לשחורים בסאות’ סייד של שיקגו בתקופת הניו־דיל אחרי מלחמת העולם הראשונה. והטענה שלי היא שזה מה שקורה ברגעים אלה ממש למורשת של הנשיא השחור הראשון בארץ הזאת.
כל אחד מהמאמרים בספר מתייחס להיבט מסוים של ויכוח מתמשך, בעיקר ביני לביני, על התועלת והתפקיד של ממשל ניגרואי טוב. הם אני בתנועה, כשאני מעבד סוגיות שונות – תהליך שנמשך אפילו בזמן שאני כותב את המבוא הזה. אין לי ספק, למשל, שחליפה ועניבה משפיעות על האופן שבו מגזרים מסוימים מגיבים זה לזה. אני פשוט לא בטוח שהיעדר חליפה ועניבה הוא הבעיה האמיתית (במונחים של ממשל ניגרואי טוב, ברק אובמה היה המיטב שלנו. וכשהסתיימה כהונתו, רוב בקרב חברי מפלגת האופוזיציה הטילו ספק באזרחותו). לפני כל אחד מהמאמרים יש מעין פוסט או רשומת בלוג מורחבת, שמנסה ללכוד במילים את הסיבה שבגללה כתבתי את המאמר ואיפה הייתי בחיים שלי באותו זמן. יחד הם יוצרים ממואר לא מחייב, שמעשיר – אני מקווה – את המאמרים עצמם. בסוף הספר הוספתי אחרית דבר שמנסה לתת הערכת מצב לעידן שלאחר אובמה, שבו אנו מוצאים את עצמנו כיום.
רציתי שהמאמרים האלה – כל השמונה פורסמו במקור באטלנטיק – ירוכזו בכרך אחד. אבל גם בער בי הרצון ליצור מהם משהו חדש. הספר הזה ערוך כמו שהוא כי נהניתי מהאתגר לעשות את זה. אם אצליח להעביר לכם מחצית מההנאה הזאת, השגתי את מבוקשי.
אין עדיין תגובות