"שלטון הרשע" הוא כרך שלישי מתוך טרילוגיה "מסעות האור והחושך". בספר זה החבורה האמיצה מתמודדת עם שורה של אתגרים קשים […]
א'
המראה אשר התגלה לעיני חבורת הילדים, אשר מזמן כבר הפכה לחבורת נערות ונערים בוגרים, כאילו לקוח היה מסרט דמיוני. הם ציפו לראות מולם את העיר הגדולה, הבנויה לתלפיות והסואנת, וכל מה שנצפה עתה מסביבם היו מרחבים אין סופיים של מים אשר הציפו את פני האדמה והטביעו למצולות את העיר על רחובותיה, בתיה וגניה הפורחים. חבורת הנערים והנערות האמיצים עמדו על ראש גבעה חשופה וניסו ככל יכולתם לעמוד איתן אל מול סופה חזקה שהתחוללה סביבם. המים סבבו עליהם מכל עבר ומכיוון הים התרוממו שוב ושוב גלים אדירים אשר שטפו את מרחבי העיר השקועה תחתם. השמים מכוסים היו עננים שחורים וכבדים אשר כיסו את עין השמש והחשיכו את פני הארץ. גשם כבד החל לרדת וסופות ברקים התרוצצו מעל ללא הרף והנערים חשו להפתעתם כי טיפות הגשם היו מלוחות שלא כמו מי גשם רגילים. מדי פעם ניתזו על גופם רסיסי מים מוקצפים מגלי ענק שנישאו לעברם ואלמלא עמדו על הגבעה שגבוהה הייתה מפני הים וודאי שהיו נסחפים על ידי הגלים. כאשר אימצו את עיניהם באפלולית ששררה מסביב גילו כמה גגות בתים הרוסים למחצה הצצים מעל פני המים ובמרחק גם את קצותיהם של מספר מגדלים מאילו שפיארו את העיר לפני שהוצפה.
'זהו המבול' נשמע קולה של תמר בעד שריקות רוח הזלעפות, החובטת ללא הרף, לאחר שתיקה ארוכה של הלם מוחלט.
'זה הצונאמי' הוסיף משה שעמד כפוף קומה כדי לעמוד איתן בסופה המתחוללת.
הבזק פתאומי האיר את חשרת העננים האפורים ורעם אדיר נשמע ממרחקים והאופק הואר לפתע וגילה עמוד עשן אפור שמתמר אי שם במרחק, מתאבך אל על וסוחף אחריו השמימה אלומות אש בוערות.
'הר געש' ציין יגאל מנסה כמו כולם לקלוט את אשר רואות עיניו.
'בואו נכנס למערה ונשתדל להבין מה קורה כאן. קר מאד וגם מסוכן להישאר פה בחוץ' אמר אפרים ופנה אל פתח המערה הפעור לרגליו.
'נצטרך לאטום טוב את הכניסה למערה כדי למנוע מהגשם להיכנס פנימה' העיר משה וצעד בעקבות אפרים וכל החבורה אחריו.
כשהגיעו אל חדר השלדים, רטובים עד לשד עצמותיהם ורועדים מקור מיהרו לאסוף, לאורו של נר, פיסות עץ שנשרו מחלקי הריהוט השונים, שהיו פזורים ברחבי המערה ואמורים לשמש כביכול את האנשים הקבורים פה, לאחר מותם. הם ערמו הכול במרכז והדליקו מדורה סביבה התקבצו כולם לחמם את עצמותיהם ובעיקר לברר לעצמם את המצב הבלתי נתפס והלא צפוי לתוכו נקלעו.
'מה זה צריך להיות השיטפון הזה. הכול נראה כמו סוף העולם' שבר אהוד את השתיקה והבלבול ששררו בחלל המערה. הם ציפו לשמש החמימה, לשמים התכולים, לבתים הנישאים ולעיר ההומה. הם ביקשו להתחיל חיים חדשים, ציפו לעתיד מלא אושר, ותחת זאת תוהו ובוהו שנפל עליהם כמו רעם ביום בהיר. האם אין זה אלא חלום רע?
'כנראה אירעו התפרצויות גדולות של הרי געש גם מתחת לפני הים שגרמו לו לעלות על גדותיו ולהציף את היבשה. אירוע בקנה מידה כזה קורה לעיתים רחוקות ביותר' הביע אפרים את דעתו ושקע בהרהורים.
'וזה קרה דווקא עכשיו ושיבש לנו את כל מה שחשבנו וחלמנו לעשות' אמרה רותי והייאוש ניכר היטב בקולה.
'נשאר משהו לאכול? אצלי בתיק לא נשאר פירור' עוררה תמר סוגיה שמישהו אחר אמור היה בעצם לשאול, אך זה היה עניין של הישרדות לכל החבורה. כולם החלו לחטט בתיקיהם ברחש בחש עצבני שבסופו התברר שאכן לא נשאר מה לאכול ושוב נכנסו כולם לחרדת הרעב המוכרת להם כל כך.
למרבה הפלא אהוד לא הביע דעה בנושא. הוא קם ממקומו ופנה לאחת הפינות החשוכות של המערה ובעוד החבורה המיואשת תוהה לפשר הדבר החלו לעוף מתוך החשכה שקיות של חטיפים שנחתו לרגליהם ברשרוש עליז ולאחריהן מופיע אהוד בחיוך רחב ומיכל גדול בידו. 'צברתי בזמנו כמות לא קטנה של כל מיני חטיפי מזון על כל צרה שלא תבוא ודאגתי גם למי שתיה. תגידו יפה תודה לדוד אהוד הדואג לכל מחסור'.
'כל הכבוד לדוד אהוד שיודע לדאוג כל כך יפה שלא תחסר לו חס ושלום ארוחה. יש מספיק אוכל במזווה?' אמרה תמר בחיוך.
'הסירי דאגה מלבך תמר. יש לא מעט. נכון שאגרתי כל זאת לעצמי אבל בימים טרופים אתחלק באוצר עם כולם' ענה אהוד וזכה למחיאות כפיים סוערות שעה שחזר והתיישב על מקומו. ללא שהיות נפתחו השקיות וקולות הלעיסה ורשרושי השקיות נשמעו בחלל המערה ואולי אף מחוצה לה, אם היה שם מישהו המנסה להאזין. לאחר שהרוו צימאונם ממיכל המים נרגעו כולם במעט ושוב צצה אי הוודאות המטרידה. הם ישבו סביב המדורה, אפרים, משה, תמר, אהוד, רותי ויגאל, חבורת הילדים והילדות מרחוב הארזים, שהפכו ברבות הזמן וההרפתקאות לנערות ונערים תמירים, חזקים ובוגרים יותר מכפי גילם. ישבו והביטו זה בזה ונזכרו בימים היפים ההם בשכונה כשהיו עוד ילדים מאושרים וחסרי דאגות. ימים בו היו עם הוריהם האהובים, אחיהם ואחיותיהם. ימים בהם יורם עוד היה עימם. ובעוד הם מתבוננים זה בזה בעייפות, מגניבים פיהוק פה ושם, עלה חיוך על פניהם.
'מזל שההורים שלנו לא רואים אותנו עכשיו. כמו שאנחנו נראים היו זורקים אותנו מהבית' אמרה תמר. 'ממש חיות פרא. תראו איזה שיער צמח לנו. כמו לסמבו מגן אברהם'.
'תכננתי שדבר ראשון שאעשה כאשר נגיע העירה זה ללכת לספר. לפי המצב כדי להגיע למספרה צריך בגדי צלילה' הוסיפה רותי בחיוך עצוב.
'יותר מאשר איך אנחנו נראים מדאיג יותר מה אנחנו אוכלים. החטיפים והמים לא יספיקו ליותר מימים ספורים' אמר משה והשליך פיסת עץ נוספת למדורה אשר למזלם העשן שהעלתה נשאב באורח פלא החוצה בעד פתח המערה.
'יש סיכוי שעוד ימים מספר פני המים ביבשה ירדו כאשר הים ייסוג לאחור. בצורה כזו אולי יחשפו גם חלק מהבניינים ונוכל לנסות לחפש שם אוכל ששרד את השיטפון' אמר אפרים ונעץ עיניו בלהבות המרקדות.
'ואולי נמצא שם מספרה טובה לרותי' הוסיף אהוד ואפילו הוא לא צחק לבדיחה שהשמיע.
למחרת התעטפו כולם בשמיכות השינה, להגן על עצמם בפני הקור, ויצאו החוצה לבדוק אם חל איזה שינוי בעוצמת הסופה והשיטפון אך הם נאלצו לחזור מיד לעומק המערה. הרוח העזה והגשם הכבד לא פסקו ומי הים עדיין הציפו את היבשה מכל עבריה ורק הגבעה עליה עמדו בלטה מבין הגלים כמו אי בודד.
'ההתפרצות הגעשית שגרמה לצונאמי הזה הייתה מלווה ברעידת אדמה כל כך חזקה עד שהרגשנו אותה, כמו שאתם זוכרים, גם מתחת לאדמה ובקושי יצאנו ממנה בחיים' אמר אפרים בשעה שישבו שוב מסביב למדורה, נוגסים בוופלות לימון שאהוד שמר עבורם.
'אנחנו יצאנו בחיים אבל מה קרה ליורם? אילו לפחות ידענו מה עלה בגורלו' הזכירה תמר לכולם את חברם הטוב שעקבותיו אבדו.
'אני מאמינה שהוא נשאר בחיים וכבר לא משנה אם הוא אתנו או עם אנשים אחרים מתחת לפני האדמה' הביעה רותי את דעתה ועודדה בכך ולו במעט את תמר.
'בעצם נפלנו מן הפח אל הפחת ואני כבר לא יודע איפה יותר טוב. למטה בארץ האמורי, שם היינו לפחות בחברת אנשים או כאן למעלה בודדים במרחבים המוצפים מים' אמר אהוד רציני מתמיד.
'זה לא משנה כבר. כרגע אנחנו פה ועלינו להתגבר על הבעיות העומדות כרגע לפנינו. רק נקווה שהמים ירדו במהרה' אמר משה ופנה לפינתו לתפוס נמנום קל. כי מה כבר יש לעשות במערת שלדים חשוכה מתחת לפני האדמה.
יומיים חלפו ואז הוחלט פה אחד לנסות שוב את המזל. השהיה הארוכה והמעיקה בעומק האדמה נתנה את אותותיה וכולם כאחד ביקשו לצאת ולו מעט לאוויר הפתוח. לשמחתם חלפה הסופה והגשם הכבד והמלוח נחלש קמעה אך לא פסק והמשיך לרדת ללא הרף בזרזיפים דקים וטורדניים. השמיים עדיין מכוסים היו עננים אפורים וכבדים שהסתירו כליל את עין השמש והטילו על פני המים, שעדיין הציפו את העיר לאורכה ולרוחבה, צל כבד שהסתיר את קו האופק.
'אני לא רואה שינוי במצב. גלי הענק ממשיכים להגיע מן הים ולהציף את היבשה' אמר משה לאפרים בלחש כדי שלא להדאיג את חבריו.
'זה מוזר באמת. בדרך כלל כאשר מתרחש צונאמי המים נסוגים חזרה לים כעבור שעות מספר. הפעם זה לא קורה' ענה אפרים וסקר את המרחבים סביבו.
'כנראה שהאירוע לא הסתיים ועל כן הגלים ממשיכים להגיע' נשמע מאחור יגאל שכנראה הקשיב לשיחה.
'יתכן מאד. נמתין עוד יום יומיים ונחליט בהתאם לכך' אמר אפרים ופנה לעבר לוח השיש המונח בצד ובו כיסו הפעם את הפתח כדי למנוע את הצפת המערה.
כעבור יומיים נוספים נגמרו לחלוטין כל החטיפים שאגר אהוד. בנוסף לכך הציפו בכל זאת מים את המערה והאש כבתה. הילדים מיהרו לפנות את חפציהם ולהניח אותם בתוך הכוכים שנשארו יבשים עדיין והתעטפו בשמיכות רועדים מקור.
'צריך למצוא דרך להגן על הפתח מפני חדירת מים לפני שנטבע פה מתחת לאדמה' אמר משה והחל לטפס לכיוון היציאה.
'וצריך לחפש גם אוכל אם לא אכפת לכם' העיר מיד אהוד לאפרים שמיהר אחרי משה. תמר היססה לרגע אך גם היא הצטרפה לשניים. הפעם זז ללוח השיש ביתר קלות, דבר שהסביר את חדירת מי הגשמים פנימה אולם כשיצאו השלושה החוצה נוכחו מיד בשינוי הגדול שחל סביבם. המים שהציפו עד עתה את היבשה החלו לזרום חזרה אל הים, סוחפים אחריהם שלל חפצים שהצטברו להררי פסולת, החל מעצים עקורים דרך חלקי בתים ותכולתם ועד למכוניות שלמות שנגררו בשצף קצף, צפים מתגלגלים ומתנגחים זה בזה בדרכם אל הים. למרבה הזוועה הבחינו אפרים, משה ותמר גם בגופות בני אדם ובעלי חיים למיניהם נישאות בזרם ונעלמות בין הגלים. חלק מהסחופת הזאת נעצרה בדרכה אל הים בגבעה עליה עמדה החבורה והצטברה סביבה בערמות ותמר הבחינה בין החפצים השונים בארגז מלא ירקות שכנראה נשטף מאחת החנויות. אפרים ומשה מיהרו לגרור את הארגז במעלה הגבעה ואז הבחינו להפתעתם כי מסביב לפתח המערה חשפו מי הגשמים את האבנים מהן בנוי היה פעם המקדש בתוכו הייתה הכניסה למערה.
'היי אפרים מה דעתך? מהאבנים האלה נוכל לבנות חיפוי טוב שיגן על הפתח מכניסת מי הגשמים' אמר משה וניסה להזיז את אחת האבנים ממקומה.
'אתה צודק. אבל כדי לבצע זאת נזדקק לעזרה' התלהב אפרים מהרעיון ובלי להמתין ניגש את הפתח וצעק במלוא גרונו: 'היי חבריה'! עלו למעלה כולכם. יש כאן עבודה לעשות ויש גם הרבה הפתעות'.
כאשר יצאו אהוד, רותי ויגאל מפתח המערה נדהמו ממראה עיניהם. הררי הסחף שזרמו אל הים ומראה הגופות הצפות זעזעו אותם לחלוטין אך מיד הפשילו שרוולים ונרתמו לעבודה. ראשית כל ולפני הכול הכניסו את ארגז הירקות לתוך המערה לאכסון בבית השלדים. מה שבטוח, בטוח. לאחר מכן הצטרפו אל משה, אפרים ותמר והחלו לחפור בחול בעזרת כלים שונים שהשליכו גלי הים מסביב לגבעה, ועד מהרה חשפו את אבני הסלע המהוקצעות מהן בנוי היה המקדש. כל החבורה כולה לקחה חלק במלאכת הבניה ולא עבר זמן רב ומשלושת צדי פתח המערה התרוממו קירות אבן איתנים. רק הצד הפונה אל הים נשאר פתוח. מפה ולשם ומתוך הפסולת שהצטברה סביב הגבעה שלפו שלט פח גדל ממדים ובאמצעותו יצרו גג רחב עליו הניחו מספר חלוקי סלע כבדים כדי שלא יעוף בסערה. מעתה יוכלו לישון בשקט, מוגנים מפני הרוח ומפני חדירת מי הגשמים, לחלום שהכול יבוא על מקומו בשלום ולקוות לעתיד טוב, אם אפשר.
חלפו עוד כמה ימים. העננים הכבדים עדיין כיסו את השמים והסתירו את עין השמש. גשם קל המשיך לרדת ללא הרף אך פני המים שהציפו את העיר הלכו וירדו וחשפו בתים חרבים, ראשי עמודי תאורה נוטים ליפול, מנופים מעוקמים וצמרות עצים ששרדו.
'כנראה את הצונאמי הקדימה רעדת אדמה אדירה שהחריבה את העיר עוד קודם לכן' אמר אפרים כשהוא מביט נכוחה ומנסה לדמיין את מראה הרחובות המוצפים.
'אנחנו פה על הגבעה כמו על אי נידח בלב ים. האוכל אזל ואין לאן לפנות' אמר אהוד וכאילו ביקש עזרה משמים.
'אולי איזה אנייה מלאה עוף צלוי תופיע מלב הים' צחק משה בהומור עצוב.
'נראה מה יהיה המצב מחר ונחשוב על פתרון. לעולם לא נתייאש' אמר אפרים, ניגש אל מצבור של עצים וקורות שהיו פזורים לרגלי הגבעה ובחן אותם בתשומת לב. 'האם ניתן לבנות משהו מהפסולת הזאת שיכול לעזור לנו במשהו?' חשב לעצמו. 'ואולי אצא הלילה בהיחבא עם מטה אהרון ואניף אותו מעל פני המים. כמו משה רבנו. הרי המטה הזה הוא בעל סגולות מיוחדות ואולי המים ייעלמו' הוסיף בחיוך עצוב ושב למערה.
למחרת התעוררה החבורה מוקדם. בטנם קרקרה מרעב אך למזלם עוד נשארו מים במיכל ששמר אהוד והם יכלו לפחות לרוות את צימאונם, דבר שהרגיע אותם ולו במעט. כולם ידעו שזה בוקר גורלי שיחרוץ את דינם. עליהם להשיג אוכל ויהי מה. למרבה שמחתם ירדו פני המים במידה ניכרת ופה ושם נתגלו גם קטעי רחובות, גם הם הרוסים וסדוקים לבלי הכר. אפשר היה כבר להבחין במרחק בשרידי מקומות מוכרים. לא רחוק מהם קיים היה מרכז קניות גדול ואליו כיוון אפרים את דעתו. אבל איך מגיעים לשם. אגם מים עצום מפריד ביניהם וגם המרכז עצמו בוודאי שקוע עדיין בחלקו במצולות. 'אין בעיה' אמר אפרים כאילו לעצמו. 'לכל חיסרון יש פתרון' ומיד הוסיף בקול: 'ראיתי דלת עץ גדולה מונחת על החוף וכמה קורות עץ עבות. נקשור את כולם ביחד באמצעות כבלי החשמל שנפלטו לכאן מהים ונבנה רפסודה. כבר עשינו את זה פעם'.
'גאון אתה אפרים' קפצה תמר בהתרגשות וראשונה הניפה קורת עץ ארוכה וגררה אותה במעלה הגבעה. עד מהרה ולפתח המערה נאספו קורות נוספים וגם דלת העץ נגררה בעמל רב וכעבור שעה של עבודה מאומצת הייתה הרפסודה כבר מונחת לשפת האגם.
'הפכנו מומחים לבניית רפסודות' נאנחה רותי בשעה שהתאמצה לדחוף ביחד עם כולם את הרפסודה לתוך המים ומיד ניסתה גם לעלות עליה.
'לא רותי!' הזדעק אפרים ומיד הוסיף: 'בשלב ראשון רק אני ומשה ננסה להשיט את הרפסודה ולחפש היכן אפשר למצוא אוכל'.
'נשוב מהר ככל האפשר' אמר משה, דילג על הרפסודה בעקבות אפרים, נטל מוט ארוך שהיה מונח עליה ובעזרתו החל לדחוף את משטח העץ הרחב אל לב האגם. המים היו עכורים, השמים אפורים אך הגשם פחת במעט. אד קל התאבך על פני האגם שלא אפשר שדה ראייה רחב. דממה שררה מסביב ושום קול לא נשמע. אף לא ציוץ של ציפור. רק שקשוק המים עת פגע בהם מוט החתירה ורעמים עמומים שהתגלגלו אי שם.
'יתכן שאנחנו עכשיו בדיוק מעל השכונה שלנו השקועה עמוק במים מתחתנו' פלט משה במלוא הרצינות. אפרים לא ענה אך חיוך קל עלה על שפתיו למשמע הדברים.
עד מהרה החלו לצוץ מימין ומשמאל שרידי בתים, ראשי עצי דקל ועמודי רמזורים מה שעזר לאפרים לכוון את דרכו לעבר פינת הרחובות בו אמור להיות למיטב זכרונו מרכז הקניות. אלא שהרחובות עצמם היו עדיין מתחת לפני הים וראשי הבתים שנראו פה ושם היו הרוסים לבלי הכר ועד מהרה איבדו הנערים את הדרך. הם סבבו הלוך ושוב בין ההריסות השקועות במים ולא אחת חשו את הקרקע בקצות מוט העץ בעזרתו השיטו את רפסודתם המקרטעת.
הערב ירד והאור הקלוש ששרר הלך והחשיך.
'הבט אפרים. סנפירים משולשים. אילו כרישים לא?' אמר משה והצביע לעבר המים המאפילים.
'ללא ספק כרישים. המים המלוחים וגופות האנשים שטבעו משכו אותם לכאן. נצטרך להיזהר. אבל מה שמדאיג אותי יותר זה שלא מצאנו דבר' אמר אפרים, הניח ידיו על מתניו והתבונן סביבו.
'מתחיל להחשיך וכדאי לחזור. נשוב לכאן מחר בבוקר לאור היום' הציע משה.
'אני לא יודע אם נחזיק מעמד עוד יום' השיב אפרים באכזבה.
'אין ברירה. עוד מעט גם לא נמצא את הדרך חזרה' אמר משה.
אפרים נאנח באכזבה, נטל את מוט ההיגוי בידיו ובדיוק כשהסב את הרפסודה לאחור לעבר הגבעה פרץ בצעקה: 'הנה מרכז הקניות. ממש לפנינו'.
ואכן הבניין נשאר במקומו, בדיוק היכן שהיה, באותה פינת הרחובות השקועה עתה עמוק מתחת לפני המים. למרבה הפלא לא נפגע הבניין כשאר הבתים אך חלונותיו היו מנופצים וחלקים גדולים מאריחי השיש היפהפיים שציפו את קירותיו נשרו ונסחפו. דלת הכניסה שקועה הייתה מתחת לפני המים על כן קרבו אפרים ומשה את הרפסודה אל אחד החלונות הפרוצים, קשרו אותה אל המשקוף השבור בחוט חשמל שהיה ברשותם והשתחלו פנימה.
זו הייתה הקומה השנייה, קומת הבגדים. אגף המזון היה בקומה הראשונה וכשפתחו את הדלת המובילה אליו נוכחו לדעת שהקומה התחתונה כולה מוצפת מים עד לתקרה. כדי לבדוק מה ניתן להציל משם צריך לצלול במים עכורים וחשוכים ולכך דרוש לבוש צלילה מיוחד. למזלם גילו כמה פחיות שימורם ושתיה שעלו וצפו על פני המים ואפרים ומשה מיהרו לאסוף ולצרור אותם בשקיות ניילון שמצאו ועם השלל היקר הזה מיהרו לכיוון החלון, אוספים בדרכם מקומת הביגוד כמה מעילי חורף עם ברדסים מרופדים להם החבורה זקוקה עכשיו ביותר.
כאשר עמדו אפרים ומשה שוב על גבי הרפסודה היה כבר חשוך לגמרי. רק הברקים שחצו מדי פעם את העננים הכבדים שפכו אור רגעי על אדוות המים הרוגשת.
'יש לך מושג היכן בדיוק נמצאת הגבעה?' שאל משה ולקולו התגנב חשש מה.
'אני יודע את הכיוון הכללי וצריך לקוות שזה יהיה מספיק מדויק' ענה אפרים והשיט את הרפסודה ממרכז הקניות לכיוון המערה. זו הייתה אמורה להיות כברת דרך לא ארוכה מדי ובכל זאת הגבעה לא התגלתה לנגד עיניהם. ככל שהמשיכו לחתור גבר פחדם שמא טעו בכיוון. הם היו לבדם על דלת עץ וקורות חורקות, מתנדנדים במרחבי אגם רחב ידיים ואינם רואים דבר לאור הברקים מלבד עמודים מעוקמים וענפי עצים שצצים מן המים מכל עבר.
'היכן אנחנו נמצאים בדיוק? איפה הגבעה? יתכן שנסחפנו אל הים?' שאל משה בחשש הולך וגובר. אפרים לא השיב. הוא עמד על לוח הדלת הצף וחש את תנודתו ההולכת וגוברת. הם אולי באמת נסחפים לים. זה עלול לחרוץ את דינם ואת גורל החבורה כולה. אפרים טבל את מוט החתירה במים וניסה לשוב לאחור.
'אתה אולי מתרחק עכשיו מהמערה. לא כדאי להישאר במקום עד הבוקר?' העיר משה בחוסר ביטחון.
'אי אפשר להמתין כך ללא תנועה מבלי להשליך עוגן. כי בלי להרגיש אנחנו יכולים למצוא את עצמנו באמת נסחפים אל לב הים' אמר אפרים בלחש והביט סביבו בחוסר אונים. למרבה החרדה הבחין בסנפירים המשולשים חורשים את המים במעגלים סמוך לרפסודה ורעד עבר בכל גופו. 'הכרישים נאספים כאשר הם מריחים טרף קל' חשב וזעה קרה כיסתה את גופו.
ואז הם ראו את זה בוהק מתוך החשכה. שניהם כמעט בעת ובעונה אחת. משואת אש קטנה ומהבהבת אי שם גבוה מעל פני המים כמו מגדלור המכוון את הספינות אל החוף.
'הגבעה!' צעקו השניים פה אחד. 'הם הדליקו אבוקה כדי להנחות אותנו. כמה הם חכמים' הוסיף משה בהתלהבות וללא שהיות תפסו הנערים במוט השיוט ודחפו את הרפסודה לכיוון הלהבה.
אין עדיין תגובות