כשאדוארד קאלן ובֵּלה סוואן נפגשו ברב המכר דמדומים, זו הייתה תחילתו של סיפור אהבה בלתי אפשרי בין בת אנוש לערפד. […]
1. מבט ראשון
אלה היו השעות שבהן הכי הצטערתי שאני לא יכול לישון.
בית ספר תיכון.
או אולי “כּוּר המַצְרֵף” הוא התיאור הנכון? אם קיימת איזו דרך לְכַפֵּר על חטאיי, זה אמור לאזן את החשבון, לפחות במידה מסוימת. פשוט לא הצלחתי להתרגל לשעמום; כל יום נראָה לי חדגוני באופן בלתי־אפשרי יותר מקודמו.
אולי זה יכול אפילו להיחשב ל”שֵינה” שלי (אם שינה מוגדרת כמצב של חוסר תנועה בין שעות פעילות).
בהיתי בסדקים שהתפתלו בטיח בפינה המרוחקת של הקפטריה, ודמיינתי בהם דוגמאות שלא היו שם. זאת הייתה אחת הדרכים להפסיק להקשיב לקולות שפִטפטו לי בתוך הראש כמו נהר זורם.
מכמה מאות מהקולות האלה התעלמתי מתוך שעמום.
כשמדובר במוח האנושי, כבר שמעתי את הכול ועוד הרבה מעבר לכך. היום היו כל המחשבות מרוכזות בתוספת החדשה לאוכלוסיית התלמידים הקטנה שלנו, אירוע דרמתי זניח. נדרש מעט כל־כך כדי לשלהב אותם. ראיתי את הפרצוף החדש מופיע שוב ושוב במחשבה אחר מחשבה, מכל זווית אפשרית. סתם נערה אנושית רגילה. ההתרגשות בעקבות הגעתה הייתה צפויה עד כדי שיממון. זו אותה תגובה שמתקבלת כשמנפנפים בחפץ נוצץ מול קבוצת פעוטות. מחצית מהזכרים, שנראו בעיניי כעדר כבשים, כבר דמיינו את עצמם מאוהבים בה רק מפני שהייתה משהו חדש להסתכל עליו. התאמצתי עוד יותר להתעלם מהם.
רק ארבעה קולות חסמתי מתוך נימוס ולא מתוך סלידה: בני המשפחה שלי, שני אחיי ושתי אחיותיי, שהיו רגילים כל־כך לחוסר הפרטיות בנוכחותי עד שרק לעיתים נדירות זה הטריד אותם. הקלתי עליהם ככל שיכולתי. ניסיתי לא להקשיב אם יכולתי להימנע מכך.
ובכל זאת, לא משנה עד כמה ניסיתי… ידעתי.
רוֹזָלִי חשבה, כמו תמיד, על עצמה. מוחה היה בריכה דוממת, נטולת הפתעות כמעט. היא הבחינה בהשתקפות הצדודית שלה במשקפיים של מישהו, והרהרה עמוקות במראה המושלם שלה. שׂערהּ של אף אחת אחרת אינו דומה יותר לזהב אמיתי, גזרתה של אף אחת אחרת אינה נראית ממש כמו שעון חול מושלם, פניה של אף אחת אחרת אינן אליפסה סימטרית מושלמת. היא לא השוותה את עצמה לבנות האנוש שנמצאו כאן; הקְבלה כזאת תהיה נלעגת, מגוחכת. היא חשבה על אחרות כמונו, שאף אחת מהן אינה משתווה לה.
פניו של אֶמֶט, שהן בדרך כלל שאננות, היו חרושות קמטים עכשיו מרוב תסכול. ממש ברגע זה הוא העביר יד אחת ענקית בתלתליו השחורים ופיתל את השיער באגרופו. הוא עדיין רתח על תחרות ההיאבקות שהפסיד בה לגֶ’סְפֵּר במהלך הלילה. הוא ייאלץ לגייס את כל סבלנותו המוגבלת כדי להחזיק מעמד עד סוף יום הלימודים ולקבוע תחרות חוזרת. שמיעת המחשבות של אֶמֶט אף פעם לא עוררה תחושה של פלישה לפרטיות, כי הוא אף פעם לא חשב אפילו דבר אחד שלא היה אומר בקול או מיישם בפעולה. אולי חשתי אשמה על קריאת מחשבותיהם של אחרים רק מפני שידעתי שיש להם בִּפנים דברים שלא היו רוצים שאדע. אם מוחה של רוֹזָלִי היה בריכה מעופשת, הרי שמוחו של אֶמֶט היה אגם נטול צללים, זכוכית שקופה.
וגֶ’סְפֵּר… סָבַל. החנקתי אנחה.
אדוארד. אֵלִיס קראה בשמי בתוך ראשי ומיד זכתה לתשומת לִבי.
זה היה בדיוק כאילו מישהו קרא בשמי בקול. שמחתי שהשם הפרטי שלי יצא מהאופנה בעשרות השנים האחרונות. בעבר זה היה מעצבן, בכל פעם שמישהו חשב על אדוארד כלשהו, הראש שלי הסתובב באופן אוטומטי.
עכשיו הראש שלי לא הסתובב. אליס ואני היינו מוכשרים בניהול השיחות הפרטיות האלה. רק לעיתים נדירות מישהו תפס אותנו. לא הסטתי את מבטי מהסדקים שבטיח.
איך הוא מחזיק מעמד? היא שאלה אותי.
הקדרתי פנים, רק שינוי קטן בעיקול זווית הפה. שום דבר שירמוז משהו לאחרים. הרי ייתכן בהחלט שאני מזעיף פנים מרוב שעמום.
גֶ’סְפֵּר ישב בלי נוע יותר מדי זמן. הוא לא ביצע את התנועות האנושיות העצבניות שכולנו חייבים להציג, תזוזה בלתי־פוסקת כדי שלא נתבלט, כמו אֶמֶט שמשך בשׂערו, רוֹזָלִי ששילבה את רגליה לכיוון אחד ואחר־כך לכיוון האחר, אֵלִיס שתופפה באצבעות רגליה על רצפת הלינולאום, או אני, שהזזתי את הראש כדי לבהות בדוגמאות השונות שבקיר. ג’ספר נראָה משותק, דמותו הצנומה זקופה לחלוטין, ואפילו שֵׂערו בגון הדבש נראָה כאילו אינו מגיב לאוויר שיצא מפתחי האוורור.
נימת הדיבור הפנימי של אליס נשמעה חרֵדה עכשיו, וראיתי במוחה שהיא מתבוננת בג’ספר מזווית העין. האם יש איזו סכנה? היא בדקה את העתיד המיידי, בחנה ברפרוף חזיונות חדגוניים בחיפוש אחר מקור ההבעה הקודרת שלי. אפילו תוך כדי כך היא זכרה לתחוב אגרוף קטנטן מתחת לסנטרה המחודד ולמצמץ באופן סדיר. היא הסיטה מעיניה קווצת שיער קצרה, שחורה וקוצנית.
סובבתי את הראש באיטיות שמאלה, כאילו אני מתבונן בלבֵנים שבקיר, נאנחתי, ואחר־כך סובבתי אותו ימינה, בחזרה אל הסדקים שבתקרה. האחרים יניחו שאני מעמיד פני בן־אנוש. רק אליס ידעה שאני מניד את הראש לשלילה.
היא נרגעה. תודיע לי אם המצב יחמיר מדי.
הזזתי רק את העיניים, למעלה אל התקרה ובחזרה למטה.
תודה שאתה עושה את זה.
שמחתי שאני לא יכול לענות לה בקול. מה הייתי אומר? העונג כולו שלי? זה ממש לא נכון. לא נהניתי להקשיב למאבקים של ג’ספר. האם באמת נחוץ לערוך ניסויים כאלה? האם לא בטוח יותר להודות שאולי הוא לעולם לא יוכל להתמודד עם הצימאון שלו כמו כולנו, ולא לדחוף אותו עד קצה גבול היכולת שלו? למה לשחק באש?
עברו שבועיים מאז מסע הציד האחרון שלנו. פרק הזמן הזה לא היה קשה במידה בלתי־נסבלת בשביל האחרים. קצת לא נוח לפעמים. אם בן אדם עבר קרוב מדי, אם הרוח נשבה לכיוון הלא נכון. אבל בני אדם רק לעיתים נדירות התקרבו מדי. האינסטינקטים שלהם אמרו להם את מה שמוחם המודע לא יבין לעולם: אנחנו סכנה שיש להתרחק ממנה.
ג’ספר היה מסוכן מאוד כרגע.
זה לא קרה לעיתים קרובות, אבל מדי פעם הייתה מכה בי המחשבה עד כמה בני האדם סביבנו הם חסרי מוּדעות. כולנו כבר התרגלנו לכך, תמיד ציפינו לזה, אבל לפעמים חוסר המודעות נראָה בולט יותר מתמיד. איש מהם לא שׂם לב אלינו כאן, כשישבנו בבטלה סביב שולחן הקפטריה החבוט, אף־על־פי שאילו היו שרועים כאן במקומנו טיגריסים אורבים לציד, הם היו קטלניים פחות מאיתנו. הם לא ראו אלא חמישה אנשים מוזרים־למראה, דומים מספיק לבני אדם כדי להיחשב לכאלה. קשה לדמיין איך אפשר לשרוד עם חושים קהים באופן כל־כך לא ייאמן.
באותו הרגע נעצרה ילדה קטנה בקצה השולחן הכי קרוב אלינו, התעכבה כדי לדבר עם חברה. היא ניערה את שׂערה הקצר והבהיר והעבירה בו את אצבעותיה. האוויר החם מפתחי האוורור נשא את ריחה לכיוון שלנו. הייתי רגיל להרגשה שעורר בי הריח הזה, לכאב היבש בגרון, לכמיהה החלולה בבטן, לשרירים הנדרכים אוטומטית, לעודף הארס הזורם בפה.
הכול היה שגרתי לגמרי, ובדרך כלל היה קל להתעלם מהדברים הללו. כרגע זה היה קשה יותר בגלל התגובה החזקה יותר, המוכפלת, שנבעה מכך שפיקחתי על ג’ספר.
ג’ספר הניח לדמיון שלו להשתולל בחופשיות. הוא ראה את התמונה בעיני רוחו. דמיין את עצמו קם מכיסאו לצידה של אליס וניגש לעמוד על יד הילדה הקטנה. הוא חשב איך יתכופף וירכון לעברה, כאילו הוא מתכוון ללחוש לה באוזן, ויניח לשפתיו לגעת בקימור צווארה. הוא דמיין את תחושת הזרימה החמה של דמה מתחת למחסום הדקיק של עורה תחת פיו…
בעטתי בכיסא שלו.
הוא הישיר אליי מבט, ולרגע נראו עיניו השחורות ממורמרות, ואז השפיל את עיניו. שמעתי בושה ומרדנות נאבקים בראשו.
“מצטער,” רטן ג’ספר.
משכתי בכתפיים.
“לא עמדת לעשות שום דבר,” לחשה לו אליס, כדי לשכך את תחושת ההשפלה שלו. “ראיתי את זה.”
כבשתי את הבעת הזעף שהייתה מסגירה את השקר שלה. היינו חייבים להישאר מאוחדים ולתמוך זה בזה, אליס ואני. זה לא היה קל, להיות החריגים בין אלה שגם כך כבר היו חריגים. אנחנו הגנו זה על הסודות של זה.
“זה עוזר קצת אם חושבים עליהם כאנשים,” הציעה אליס, בקול גבוה ומוזיקלי שדהר במהירות גבוהה מכדי שאוזניים אנושיות יוכלו להבין אותו, אילו היה מישהו קרוב מספיק כדי לשמוע אותה. “קוראים לה וִויטְנִי. יש לה אחות קטנה שהיא אוהבת מאוד. אימא שלה הזמינה את אֶסְמֶה למסיבת הגן ההיא, אתה זוכר?”
“אני יודע מי זאת,” אמר ג’ספר בקצרה. הוא הסתובב כדי לבהות החוצה דרך אחד החלונות הקטנים שהיו פזורים במרווחים שווים ממש מתחת לקורות הגג בחדר הארוך. נימת קולו שמה קץ לשיחה.
הוא יצטרך לצוד הלילה. זה מגוחך לקחת סיכונים כאלה, לנסות לבחון את כוחו, לחזק את הסיבולת שלו. ג’ספר צריך פשוט להשלים עם המגבלות שלו ולפעול במסגרתן.
אליס נאנחה בשתיקה, קמה ולקחה איתה את מגש האוכל שלה (אביזר הבמה שלה, לאמיתו של דבר), והשאירה אותו לבדו. היא ידעה מתי הוא שָׂבַע מהעידוד שלה. אמנם רוזלי ואמט הבליטו יותר את מערכת היחסים ביניהם, אבל אליס וג’ספר היו אלה שהכירו באמת זה את צרכיו של זה, כפי שהכירו את הצרכים שלהם עצמם. כאילו גם הם ידעו לקרוא מחשבות, אבל רק זה את מחשבותיו של זה.
אדוארד.
תגובה אוטומטית. הסתובבתי כששמעתי מישהו קורא בשמי, אף־על־פי שאיש לא אמר אותו, רק חשב אותו.
עיניי הצטלבו למשך חצי שנייה בזוג עיניים אנושיות גדולות, חומות כשוקולד, מקובעות בפנים חיוורות בצורת לב. הכרתי את הפנים האלה, אף־על־פי שאני עצמי לא ראיתי אותן לפני אותו הרגע. הן עמדו במוקד המחשבות בכל הראשים האנושיים היום. התלמידה החדשה, אִיזָבֶּלָה סְוָון. בתו של מפקד המשטרה של פוֹרְקְס, שהובאה לגור כאן בגלל איזה סידור מִשמורת חדש בין הוריה הגרושים. בֶּלָה. היא תיקנה את כל מי שהשתמש בשמה המלא.
הסבתי את מבטי בשעמום. עברה שנייה עד שקלטתי שלא היא הייתה זאת שחשבה את שמי.
ברור שהיא כבר נדלקת על בני משפחת קָאלֶן, שמעתי את המשך המחשבה הראשונה.
עכשיו זיהיתי את “הקול”.
ג’סיקה סטנלי. כבר עבר די הרבה זמן מאז הטרידה אותי בפטפוטיה הפנימיים. איזו הקלה זו הייתה כשהיא התגברה על הקיבעון שלה, שלא היה במקומו. פעם היה כמעט בלתי־אפשרי להימלט מהחלומות בהקיץ התמידיים והמגוחכים שלה. באותו הזמן השתוקקתי מאוד להסביר לה מה בדיוק היה קורה אילו השפתיים שלי, והשיניים שמאחוריהן, היו מתקרבות אליה בכלל. זה היה משתיק את הפנטזיות המעצבנות האלה. המחשבה על תגובתה כמעט גרמה לי לחייך.
אפשר לחשוב שזה ממש יעזור לה, המשיכה ג’סיקה. היא אפילו לא יפה. אני לא יודעת למה אֶריק נועץ בה כאלה מבטים… או מייק.
לִבה התכווץ כשחשבה על השם האחרון. מושא האובססיה החדשה שלה, מייק ניוטון, שהיה מקובל על כולם, התעלם ממנה לגמרי. כפי הנראה הוא לא התעלם באותה מידה מהנערה החדשה. עוד פעוט ששולח יד אל החפץ הנוצץ. זה הוסיף מידה של רשעות למחשבותיה של ג’סיקה, אם כי כלפי חוץ היא הפגינה לבביות כלפי התלמידה החדשה בשעה שהסבירה לה את מה שידעו כולם על המשפחה שלי. התלמידה החדשה בוודאי שאלה עלינו.
כולם מסתכלים גם עליי היום, חשבה ג’סיקה בזחיחות. איזה מזל שיש לבלה שני שיעורים משותפים איתי! אני בטוחה שמייק ירצה לשאול אותי מה היא…
ניסיתי לחסום מראשי את הפטפוטים השטותיים לפני שהקטנוניוּת והשטחיוּת יוציאו אותי מדעתי.
“ג’סיקה סטנלי מציגה לנערה החדשה הזאת, סְוָון, את כל הרכילות על משפחת קַאלֶן,” לחשתי לאמט כדי להסיח את דעתי.
הוא צחק חרישית. אני מקווה שזה נשמע מעניין, הוא חשב.
“די חסר דמיון, למען האמת. רק רמז קל מאוד לשערורייה. בלי טיפת אימה. אני קצת מאוכזב.”
והנערה החדשה? גם היא מאוכזבת מהרכילות?
הקשבתי כדי לשמוע מה חושבת הנערה החדשה הזאת, בלה, על הסיפור של ג’סיקה. מה היא רואה כשהיא מסתכלת על המשפחה המוזרה הזאת, עם הפנים החיוורות כסיד, שכולם מתרחקים ממנה?
אני הייתי האחראי לגלות איך היא מגיבה. אני שימשתי בתפקיד התצפיתן, בהיעדר מילה מתאימה יותר, למען המשפחה שלי. כדי להגן עלינו. אם מישהו יפתֵח חשדות אי־פעם, אוכל לתת לנו אזהרה מוקדמת כדי שנוכל לסגת בקלות. זה קרה מדי פעם, איזה בן אנוש עם דמיון פורה היה רואה בנו דמויות מתוך ספר או סרט. בדרך כלל הם טעו, אבל היה עדיף לעבור למקום חדש מאשר להסתכן בבדיקה קפדנית. לעיתים נדירות, נדירות מאוד, מישהו היה מנחש נכון. לא הענקנו להם הזדמנות לבדוק את ההשערה. פשוט נעלמנו, כדי להפוך לזיכרון מפחיד ותו לא.
זה לא קרה כבר עשרות שנים.
אבל לא שמעתי דבר כשהקשבתי בקרבת מקום למונולוג הפנימי קל הדעת של ג’סיקה, שהמשיך להשתפך. כאילו אף אחד לא יושב לידה. מוזר מאוד. האם הנערה עברה מקום? זה לא נראֶה סביר, כי ג’סיקה עדיין המשיכה לפטפט לכיוונה. הרמתי את מבטי בתחושה מעורערת. בדקתי את “השמיעה” הנוספת שלי; דבר שמעולם לא נאלצתי לעשות.
שוב ננעץ מבטי באותן עיניים חומות גדולות. היא ישבה בדיוק באותו מקום שבו ישבה קודם, והתבוננה בנו. מעשה טבעי, אני מניח, מאחר שג’סיקה עדיין עינגה אותה ברכילות המקומית על הקָאלֶנִים.
גם לחשוב עלינו יהיה טבעי.
אבל לא שמעתי אפילו לחישה.
צבע אדום חמים ומזמין הכתים את לחייה כשהשפילה את מבטה, הרחק מהטעות המביכה – להיתפס בוהה באדם זר. מזל שג’ספר עדיין הביט החוצה דרך החלון. לא רציתי לדמיין מה הצפת הדם הקלילה הזאת הייתה עושה לשליטתו העצמית.
הרגשות השתקפו בפניה בבירור, כאילו נכתבו במילים על דף: הפתעה, כשקלטה מבלי דעת את סימני ההבדלים הדקים בין בני מינה לבני מיני; סקרנות, כשהאזינה לסיפור של ג’סיקה; ועוד משהו… משיכה מוקסמת? זאת לא תהיה הפעם הראשונה. אנחנו יפהפיים בעיני אלה שנועדו להיות הטרף שלנו; ואז, לבסוף, מבוכה.
ובכל זאת, אף־על־פי שהמחשבות שלה נראו בבירור רב כל־כך בעיניה המוזרות (מוזרות בגלל העומק שבהן), שמעתי רק שתיקה מהמקום שבו ישבה. אך ורק… שתיקה.
חשתי רגע של אי־נוחות.
זה דבר שמעולם לא נתקלתי בו. האם משהו לא בסדר אצלי? הרגשתי בדיוק כמו תמיד. מרוב דאגה התאמצתי יותר להקשיב.
כל הקולות שחסמתי צעקו פתאום בתוך ראשי.
מעניין איזו מוזיקה היא אוהבת… אולי אני יכול להזכיר את הדיסק החדש שלי… חשב מייק ניוטון, במרחק שני שולחנות, ממוקד כולו בבלה סְוָון.
תראו איך הוא בוהה בה. לא מספיק שחצי מהבנות בבית ספר הזה מחכות שהוא… מחשבותיו של אריק יוֹרְקִי היו ארסיות, וגם הן חגו סביב הנערה.
מגעילה כל־כך. אפשר לחשוב שהיא מפורסמת או משהו… אפילו אדוארד קאלן בוהה בה… לוֹרֶן מַלוֹרִי קינאה כל־כך עד שהפרצוף שלה היה בעצם אמור להיות בצבע ירוק כהה. וג’סיקה, מנפנפת בחברה הכי טובה החדשה שלה. איזו בדיחה… המחשבות של הנערה המשיכו להקיא חומצה.
אני בטוחה שכולם שאלו אותה על זה. אבל הייתי רוצה לדבר איתה. מה יכול להיות מקורי יותר? הרהרה אֶשְלִי דָאוּלִינְג.
אולי היא תלמד איתי בשיעור ספרדית… קיוותה ג’וּן רִיצַ’רְדְסוֹן.
נשאר לי עוד מלא לעשות הערב! טריגונומטריה… והמבחן בספרות. אני מקווה שאימא שלי… אַנְגֵ’לַה וֶבֶּר, נערה שקטה שהמחשבות שלה היו בדרך כלל חביבות באורח יוצא דופן, הייתה היחידה סביב השולחן שלא חשבה באובססיביות על בלה הזאת.
שמעתי את כולם, שמעתי כל דבר חסר חשיבות שחשבו כשחלף במוחם. אבל לא שמעתי כלום מהתלמידה החדשה הזאת עם העיניים מלאות ההבעה באופן מתעתע.
וכמובן, שמעתי את מה שאמרה הנערה כשדיברה עם ג’סיקה. לא הייתי צריך לקרוא מחשבות כדי שאוכל לשמוע את קולה הנמוך והצלול מצידו המרוחק של החדר הארוך.
“מי זה ההוא עם השיער החום־אדמדם?” שמעתי אותה שואלת, והיא הגניבה לעברי עוד מבט מזווית העין, רק כדי להסיט את עיניה במהירות כשראתה שאני עדיין בוהה בה.
אילו היה לי מספיק זמן לקוות שצליל קולה יעזור לי לזהות את נימת מחשבותיה, הייתי מתאכזב מיד. בדרך כלל, מחשבותיהם של בני אדם עולות בראשם בגובה צליל דומה לקול הפיזי שלהם. אבל הקול השקט והביישן הזה לא היה מוּכּר לי, לא היה אחד ממאות המחשבות שהתרוצצו בחדר, הייתי בטוח בכך. חדש לגמרי.
הא, בהצלחה, טיפשונת! חשבה ג’סיקה לפני שהשיבה לשאלתה של הנערה. “זה אדוארד. הוא מדהים, כמובן, אבל אל תבזבזי עליו זמן. הוא לא יוצא עם בנות. כנראה אף אחת מהבנות כאן לא מספיק יפה בשבילו.” היא פלטה נחרה שקטה.
סובבתי את ראשי כדי להסתיר את החיוך שלי. לג’סיקה ולחברותיה לכיתה לא היה מושג איזה מזל יש להן שאף אחת מהן לא נראית לי מושכת במיוחד.
מתחת להומור הרגעי חשתי דחף מוזר, משהו שלא הבנתי לגמרי. הוא היה קשור איכשהו לנימה המרושעת של מחשבותיה של ג’סיקה, שהנערה החדשה לא הייתה מודעת לה… הרגשתי דחף מוזר ביותר להתערב ביניהן, לגונן על בלה סוון מפני המהלכים האפלים יותר של מוחה של ג’סיקה. איזו תחושה משונה. בניסיון לגלות את המניעים שביסוד הדחף, בחנתי במבטי את הנערה החדשה פעם נוספת, הפעם דרך עיניה של ג’סיקה. הבהייה שלי משכה יותר מדי תשומת לב.
אולי זה היה סתם איזה אינסטינקט מגונן שנקבר בי זה מכבר – החזקים למען החלשים. משום מה, הנערה הזאת נראתה שברירית יותר מאשר חבריה החדשים לכיתה. עורה היה שקוף כל־כך עד שהיה קשה להאמין שהוא מספק לה הגנה רבה מפני העולם החיצוני. ראיתי את הפעימה הקצבית של הדם הזורם בעורקיה מתחת לקרום הצלול והחיוור… אבל אסור היה לי להתמקד בזה. התנהלתי היטב בחיים שבחרתי, אבל הייתי צמא לא פחות מג’ספר, ולא היה טעם להזמין לעצמי פיתוי.
בין הגבות שלה היה קמט קלוש, שכנראה לא הייתה מודעת לו.
לא ייאמן עד כמה זה היה מתסכל! ראיתי בקלות שזה מאמץ בשבילה לשבת שם, לנהל שיחה עם אנשים זרים, לעמוד במרכז תשומת הלב. חשתי בביישנותה על פי הצורה שבה החזיקה את כתפיה השבריריות־למראה, שחוחות קצת, כאילו היא מצפה לדחייה בכל רגע. ובכל זאת יכולתי רק לראות, יכולתי רק לחוש, יכולתי רק לדמיין. לא הגיע אליי דבר חוץ משתיקה מהנערה האנושית, שלא היה בה שום דבר יוצא דופן. לא יכולתי לשמוע דבר. למה?
“שנלך?” לחשה רוזלי וקטעה את הניסיון שלי להתמקד.
הסטתי את מחשבותיי מהנערה בתחושת הקלה. לא רציתי להמשיך להיכשל בזה. כישלון הוא דבר נדיר מבחינתי, ומרגיז אפילו יותר מכפי שהוא לא שכיח. לא רציתי לפתֵח שום עניין במחשבותיה הנסתרות רק משום שהן נסתרות. אין ספק שכשאצליח לפענח אותן (ואני אמצא דרך לעשות את זה) הן יהיו קטנוניות ושטחיות בדיוק כמו מחשבותיו של כל בן אדם. לא שוות את המאמץ שאשקיע כדי להגיע אליהן.
“אז מה, החדשה כבר פוחדת מאיתנו?” שאל אמט, שעדיין המתין לתשובה לשאלתו הקודמת.
משכתי בכתפיים. הוא לא היה מסוקרן מספיק כדי לדרוש מידע נוסף.
קמנו מהשולחן ויצאנו מהקפטריה.
אמט, רוזלי וג’ספר העמידו פנים שהם תלמידי י”ב. הם הלכו לשיעורים שלהם. אני גילמתי תפקיד צעיר יותר משלהם. אני יצאתי אל שיעור הביולוגיה שלי לכיתה י”א, והכנתי את עצמי נפשית לשעמום. ספק אם מר בַּאנֶר, אדם בעל אינטלקט לא גבוה מהממוצע, יצליח לשלוף בהרצאה שלו משהו שיפתיע מישהו שיש לו שני תארים ברפואה.
בכיתה התיישבתי במקומי והנחתי לספרים שלי (אביזרי במה, הרי לא היה בהם שום דבר שעוד לא ידעתי) להתפזר על השולחן. הייתי התלמיד היחיד שהיה לו שולחן משלו. בני האדם אינם חכמים מספיק כדי לדעת שהם פוחדים מפניי, אבל יצר ההישרדות המולד שלהם מספיק כדי להרחיק אותם ממני.
הם זרמו פנימה מארוחת הצהריים, וחדר הכיתה הלך והתמלא. התרווחתי במקומי וחיכיתי שהזמן יעבור. שוב השתוקקתי ליכולת לישון.
מכיוון שחשבתי על הנערה החדשה כשאנג’לה וֶבֶּר ליוותה אותה פנימה, שְׁמה נקלט מיד באוזניי.
בלה נראית ביישנית ממש כמוני. אני בטוחה שממש קשה לה היום. הלוואי שיכולתי להגיד משהו… אבל זה בטח סתם יישמע טיפשי.
יש! חשב מייק ניוטון, שהסתובב בכיסאו כדי להסתכל על הבנות נכנסות.
ועדיין, מהמקום שבו עמדה בלה סוון, שום דבר. המרחב הריק שבו אמורות היו להיות המחשבות שלה הרגיז אותי וערער את ביטחוני.
מה אם הכול ייעלם? מה אם זה רק התסמין הראשון של איזו מין הידרדרות שכלית?
לא פעם השתוקקתי להימלט מההמולה. להיות נורמלי, ככל שזה אפשרי בשבילי. אבל עכשיו המחשבה עוררה בי בהלה. מי אהיה ללא היכולת שלי? מעולם לא שמעתי על דבר כזה. אני אבדוק אם קַרְלָיְיל שמע.
הנערה הלכה במעבר על ידי בדרך אל שולחן המורה. נערה מסכנה; המקום שלצידי היה היחיד הפנוי. באופן אוטומטי פיניתי את צד השולחן שיהיה שלה ודחפתי את הספרים שלי לערימה. לא האמנתי שהיא תרגיש שם ממש בנוח. ציפה לה סמסטר ארוך, לפחות במקצוע הזה. אבל אולי, כשאשב על ידה, אצליח לחשוף את מקום המחבוא של המחשבות שלה… לא שהייתי זקוק אי־פעם לקִרבה פיזית כזאת. לא שאגלה משהו ששווה להקשיב לו.
בלה סוון נכנסה לזרם האוויר המחומם שנשב לעברי מפתח האוורור.
הריח שלה הכה בי כמו אֵיל נגיחה, כמו רימון מתפוצץ. אין שום דימוי אלים מספיק כדי לתאר את מלוא העוצמה של מה שקרה לי באותו הרגע.
בן רגע השתניתי. לא הייתי דומה אפילו לבן האדם שהייתי פעם. לא נותר בי שמץ משרידי האנושיות שהצלחתי להסוות בהם את עצמי במהלך השנים.
הפכתי לטורף. היא הייתה הטרף שלי. לא היה שום דבר אחר בעולם כולו חוץ מהאמת הזאת.
לא היה שם חדר מלא בעדי ראייה, בעיניי הם כבר הפכו לנזק משני. תעלומת המחשבות שלה נשכחה. לא הייתה שום חשיבות למחשבותיה, מכיוון שהיא לא תמשיך לחשוב אותן עוד זמן רב.
אני הייתי ערפד, ולה היה את הדם המתוק ביותר שהרחתי זה יותר משמונים שנה.
מעולם לא העליתי על דעתי שיכול להתקיים ריח כזה. אילו ידעתי שהוא קיים, הייתי יוצא לחפש אותו כבר מזמן. הייתי סורק את כל כדור הארץ בחיפוש אחריה. יכולתי לדמיין לעצמי את הטעם…
צמא בער בגרוני כמו אש. הרגשתי כאילו הפה שלי שרוף ויבש לגמרי, וזרימת הארס הרעננה לא עזרה בכלל להפיג את התחושה. בטני התפתלה ברעב שהיה הד לצמא שחשתי. שריריי נדרכו לזינוק.
עוד לא עברה אפילו שנייה שלמה. היא עדיין צעדה את אותו צעד שהציב אותה בכיוון הרוח לעברי.
כשכף רגלה נגעה ברצפה, עיניה הציצו בי, תנועה שהיה ברור שהיא התכוונה שתהיה חשאית. מבטה הצטלב במבטי, וראיתי את עצמי משתקף במראת עיניה.
הלם הפרצוף שראיתי שם הציל את חייה למשך כמה רגעים דוקרניים.
היא לא הקלה עליי. כשקלטה את הבעת פניי, דם הציף שוב את לחייה, וצבע את עורה בצבע הטעים ביותר שראיתי מעודי. הריח הציף את מוחי בערפל כבד. בקושי יכולתי לחשוב. האינסטינקטים שלי השתוללו, התנגדו לכל שליטה, נעשו מבולבלים לגמרי.
היא הלכה מהר יותר עכשיו, כאילו הבינה את הצורך לברוח. החיפזון הפך אותה למגושמת. היא מעדה וכשלה קדימה, וכמעט נפלה על הנערה שישבה לפניי. פגיעה, חלשה. אפילו יותר מן הרגיל אצל בני אדם.
ניסיתי להתמקד בפרצוף שראיתי בעיניה, פרצוף שזיהיתי בסלידה. פרצוף המפלצת שבתוכי, הפרצוף שהצלחתי להעלים בעשרות שנים של מאמצים ומשמעת בלתי־מתפשרת. באיזו קלות הוא קפץ עכשיו אל פני השטח!
הריח התערבל סביבי שוב, פוגג את מחשבותיי וכמעט הקפיץ אותי ממקומי.
לא.
ידי לפתה משהו מתחת לקצה השולחן בניסיון להחזיק את עצמי על הכיסא. העץ לא עמד במשימה. ידי מחצה את התמוכה, התמלאה מלוא החופן עיסה מרוסקת והשאירה את צורת אצבעותיי חקוקה בעץ שנותר.
להשמיד ראיות. זה הכלל הבסיסי. מיהרתי לרסק בקצות אצבעותיי את שולי הצורה שנותרה, והשארתי שם רק חור מחוספס וערימת שבבים על הרצפה, שאותם פיזרתי בכף רגלי.
להשמיד ראיות. נזק משני…
ידעתי מה חייב לקרות עכשיו. הנערה תהיה חייבת לבוא ולשבת לידי, ואני אהיה חייב להרוג אותה.
לא אוכל להרשות לצופים התמימים בכיתה הזאת, שמונה־עשר ילדים אחרים וגבר אחד, לצאת מכאן אחרי שיראו את מה שיראו עוד מעט.
נרתעתי מהמחשבה על מה שהייתי מוכרח לעשות. אפילו כשהתנהגתי בצורה הגרועה ביותר, מעולם לא חוללתי זוועה שכזאת. מעולם לא הרגתי חפים מפשע. ועכשיו תכננתי לרצוח עשרים מהם בבת אחת.
פרצוף המפלצת שבהשתקפותי לעג לי.
גם בשעה שחלק ממני נרתע ממנו בחלחלה, חלק אחר תכנן מה יקרה בהמשך.
אם אהרוג את הנערה ראשונה, יהיו לי רק חמש־עשרה או עשרים שניות איתה לפני שבני האדם האחרים שבחדר יגיבו. אולי קצת יותר אם הם לא יקלטו מיד מה אני עושה. היא לא תספיק לצרוח או להרגיש כאב; לא אהרוג אותה באכזריות. את זה לפחות אוכל להעניק לנערה הזרה עם הדם הנחשק להחריד.
אבל אז אהיה מוכרח למנוע מהם לברוח. לא אצטרך לדאוג לחלונות, הם גבוהים וקטנים מכדי לספק נתיב בריחה למישהו. רק הדלת. אם אחסום אותה הם יהיו לכודים.
זה יהיה איטי וקשה יותר אם אנסה לחסל את כולם כשהם מבוהלים ומתרוצצים, מתנועעים באי־סדר. לא בלתי־אפשרי, אבל יהיה הרבה יותר רעש. זמן להרבה צרחות. מישהו ישמע… ואני איאלץ להרוג אפילו יותר חפים מפשע בשעה האפלה הזאת.
והדם שלה יתקרר בזמן שארצח את האחרים.
הריח ייסר אותי, חסם את גרוני בכאב יבש…
אם כך, קודם עדי הראייה.
מיפיתי את המהלך בראשי. נמצאתי במרכז החדר. אטפל קודם באלה שמימיני. אני יכול לנפץ ארבעה או חמישה צווארים בשנייה, הערכתי. זה לא יהיה רועש. אלה שמימין יהיו בני המזל; הם לא יראו אותי מגיע. אם אמשיך סביב חזית הכיתה ואחזור לאורך הצד השמאלי, אהיה זקוק לחמש שניות, לכל היותר, כדי לשים קץ לכל החיים בחדר הזה.
זמן ארוך מספיק בשביל בלה סוון לראות, במשך רגע קצר, מה צפוי לה. זמן ארוך מספיק בשבילה להרגיש פחד. זמן ארוך מספיק בשבילה, אולי, אם ההלם לא יקפיא אותה במקומה, להתחיל לצרוח. צרחה אחת חרישית שלא תזעיק אף אחד לעזרתה.
נשמתי נשימה עמוקה, והריח היה אש שדהרה בעורקיי היבשים, בערה החוצה מחזי ושרפה כל דחף טוב יותר שהייתי מסוגל להרגיש.
היא בדיוק הסתובבה עכשיו. בעוד כמה שניות היא תתיישב במרחק סנטימטרים ממני.
המפלצת שבראשי צהלה.
מישהו טרק קלסר משמאלי. לא הרמתי את מבטי כדי לראות איזה מבני האדם שנידונו למוות זה היה, אבל התנועה שילחה על פניי משב אוויר רגיל, נטול ריח.
במשך שנייה אחת קצרה, הצלחתי לחשוב בצורה צלולה. באותו רגע יקר, ראיתי בראשי שני פרצופים, זה לצד זה.
אחד היה שלי, או ליתר דיוק היה פעם: המפלצת אדומת העיניים שהרגה אנשים רבים עד כדי כך שהפסקתי לספור אותם. מקרי רצח מנומקים, מוצדקים. הייתי רוצח של רוצחים, רוצח של מפלצות אחרות, חזקות פחות ממני. זה היה תסביך אֵל, הודיתי בכך – להחליט מי ראוי לגזר דין מוות. זאת הייתה פשרה שעשיתי עם עצמי. ניזונתי מדם אנושי, אבל הקורבנות שלי, במגוון עיסוקיהם האפלים, היו בקושי אנושיים יותר ממני.
הפרצוף האחר היה של קַרְלָיְיל.
לא היה שום דמיון בין שני הפרצופים. הם היו יום קורן ולילה שחור משחור.
לא הייתה סיבה שיהיה דמיון. קרלייל הוא לא אבי במובן הביולוגי הבסיסי. אנחנו לא חולקים תווי פנים משותפים. הצבעים הדומים שלנו נובעים ממה שאנחנו; כל ערפד הוא חיוור כמו גווייה. צבע העיניים הדומה הוא עניין אחר, שיקוף של בחירה משותפת.
ובכל זאת, אף־על־פי שלא היה בסיס לדמיון, דמיינתי לעצמי שפניי החלו לשקף את פניו, לפחות במידה מסוימת, במהלך שבעים השנים האחרונות שבהן אימצתי את הבחירה שלו והלכתי בדרכו. תווי הפנים שלי לא השתנו, אבל חשבתי שחלק מחוכמתו הטביעה חותם בארשת פניי, חשבתי שאפשר לזהות מעט מהחמלה שלו במבע פי, חשבתי שרמזים לסבלנותו ניכרים במצחי.
כל השיפורים הקלים הללו נמחו מפניה של המפלצת. בעוד כמה רגעים לא יישאר בי דבר שישקף את השנים שעברו עליי בחברתו של היוצר שלי, המורה הרוחני שלי, אבי בכל הדרכים הנחשבות. עיניי יזהרו באדום כמו עיני שטן; כל דמיון יאבד לנצח.
במחשבתי, עיניו של קרלייל לא שפטו אותי. ידעתי שהוא יסלח לי על המעשה המחריד הזה. מכיוון שהוא אוהב אותי. מכיוון שהוא חושב שאני טוב יותר מכפי שאני באמת.
בלה סוון התיישבה בכיסא על ידי, בתנועות מאובנות ומגושמות (ללא ספק מפחד) וריח הדם שלה אפף אותי בענן שאין ממנו מנוס.
אני אוכיח שאבי טעה לגביי. האומללות שבעובדה הזאת הכאיבה לי כמעט כמו האש בגרוני.
הטיתי את גופי הרחק ממנה בסלידה. חשתי גועל מהמפלצת שהשתוקקה נואשות להתנפל עליה.
למה הייתה חייבת לבוא הנה? למה הייתה חייבת להיות קיימת? למה הייתה חייבת להרוס את מעט השלווה שהייתה לי בלא־חיים האלה שלי? למה בת האנוש המטרידה הזאת נולדה בכלל? היא תהרוס אותי.
הסבתי ממנה את פניי כשגאתה בי פתאום שנאה עזה, חסרת היגיון.
לא רציתי להיות המפלצת! לא רציתי להרוג את כל הילדים הבלתי־מזיקים האלה שמילאו את החדר! לא רציתי לאבד את כל מה שהשגתי בחיים שלמים של הקרבה והתנזרות!
לא אעשה את זה.
היא לא תוכל לגרום לי לעשות את זה.
הריח היה הבעיה, אותו ניחוח מושך להחריד של דמה. אילו רק הייתה איזו דרך לעמוד בפניו… אילו רק יוכל עוד משב של אוויר צח לנקות את ראשי.
בלה סוון ניערה לכיווני את שׂערה החום הכהה, הארוך והעבות.
היא מטורפת?
לא, לא הייתה שום רוח מועילה. אבל אני לא חייב לנשום.
עצרתי את זרם האוויר דרך ריאותיי. ההקלה הייתה מיידית, אבל לא שלמה. עדיין נשאר בראשי זיכרון הריח, וטעמו נותר על מעמקי לשוני. לא אוכל לעמוד בפני זה לאורך זמן.
סכנה נשקפה לכל אדם חי שנמצא בחדר הזה כל עוד היא ואני נמצאים בו יחד. אני צריך לברוח. רציתי לברוח, להימלט מהחמימות שלה ומהכאב המייסר של הבעירה, אבל לא הייתי בטוח במאה אחוזים שאם אשחרר את השרירים שלי כדי לזוז, אפילו רק כדי לעמוד, לא אתפרץ ואבצע את הטֶבח שכבר תכננתי.
אבל אולי אצליח לעמוד בזה שעה. האם שעה אחת תספיק כדי להשיג שליטה ולנוע בלי להסתער? הטלתי בזה ספק, ואז הכרחתי את עצמי להתחייב. אני אגרום לשעה להספיק. כדי שאוכל לצאת מהחדר הזה, המלא בקורבנות, קורבנות שאולי לא חייבים להיות קורבנות. אם אצליח לעמוד בזה במשך שעה אחת קצרה.
זאת תחושה לא נוחה, לא לנשום. הגוף שלי אינו זקוק לחמצן, אבל זה סותר את האינסטינקטים שלי. ברגעי מתח אני מסתמך על ריח יותר מאשר על חושיי האחרים. הריח מסמן את הדרך בציד; הוא מספק את האזהרה הראשונה במקרי סכנה. לא נתקלתי לעיתים קרובות במשהו מסוכן כמוני, אבל יצר ההישרדות חזק אצל בני מיני ממש כמו אצל בני אדם רגילים.
לא נעים, אבל בר־ביצוע. נסבל יותר מאשר להריח אותה בלי לנעוץ את שיניי דרך אותו עור עדין, דק, שקוף, אל הנוזל החם, הרטוב, הפועם…
שעה! רק שעה אחת. אסור לי לחשוב על הריח, על הטעם.
הנערה השקטה פרשׂה את שׂערה כמחיצה בינינו, ורכנה קדימה כך שהוא נשפך על המחברת שלה. לא ראיתי את פניה כדי לנסות לקרוא את הרגשות בעיניה הצלולות והעמוקות. האם היא מנסה להסתיר ממני את העיניים האלה? מתוך פחד? מתוך ביישנות? כדי לשמור על סודותיה?
הרוגז שהרגשתי קודם כשמחשבותיה הדוממות סיכלו את ניסיונותיי לקרוא אותן היה חלש וחיוור יחסית לתחושת הצורך (והשנאה) שאחזו בי עכשיו. כי שנאתי את הנערה השברירית שישבה לידי, שנאתי אותה בכל הלהט שבו דבקתי באני הקודם שלי, באהבה שלי למשפחתי, בחלומותיי להיות משהו טוב יותר מכפי שהייתי. השנאה כלפיה, השנאה כלפי הרגשות שהיא עוררה בי, היא עזרה קצת. כן, הרוגז שחשתי קודם היה חלש, אבל גם הוא עזר קצת. נאחזתי בכל מחשבה שהסיחה את דעתי מלדמיין את הטעם שלה…
שנאה ורוגז. חוסר סבלנות. האם השעה הזאת לא תסתיים לעולם?
וכשהשעה תסתיים… היא תצא מהחדר הזה. ואני… מה אני אעשה?
אם אצליח לשלוט במפלצת, לשכנע אותה שהעיכוב יהיה שווה את זה… אוכל להציג את עצמי. היי, אני אדוארד קאלן. אפשר ללוות אותך לשיעור הבא שלך?
היא תגיד כן. זאת תהיה התשובה המנומסת. אפילו אחרי שכבר החלה להרגיש פחד מפניי, כפי שהייתי בטוח שהיא מרגישה, היא תנהג כמקובל ותלך לצידי. אמור להיות די קל להוביל אותה לכיוון לא נכון. שלוחה של היער נמתחה כמו אצבע ונגעה בפינה האחורית של מגרש החניה. אוכל להגיד לה ששכחתי ספר במכונית…
האם מישהו ישים לב שאני האחרון שהיא נראתה בחברתו? ירד גשם, כמו תמיד. שני מעילי גשם כהים פונים לכיוון לא נכון לא יעוררו יותר מדי תשומת לב ולא יסגירו אותי.
אלא שאני לא הייתי התלמיד היחיד שהיה מודע לה היום (אם כי אף אחד לא היה מודע לה באופן יוקד כמוני). מייק ניוטון, במיוחד, היה ער לכל שינוי תנוחה שלה כשהתנועעה בעצבנות על הכיסא. היא הרגישה לא בנוח בקִרבה רבה כל־כך אליי, בדיוק כמו שהיה מרגיש כל אדם אחר, בדיוק כמו שציפיתי שתרגיש לפני שהריח שלה פוגג בי כל יחס של נדיבות. מייק ניוטון ישים לב אם היא תצא מהכיתה יחד איתי.
אם אצליח להחזיק מעמד שעה, האם אצליח להחזיק מעמד שעתיים?
התכווצתי מכאב הבעירה.
היא תלך הביתה לבית ריק. מפקח המשטרה סוון עובד שמונה שעות ביום. הכרתי את הבית שלו, כפי שהכרתי כל בית בעיירה הקטנטונת הזאת. הבית היה ממש צמוד ליער עבות, בלי שכנים קרובים. גם אם יהיה לה זמן לצרוח, ולא יהיה לה, לא יהיה שם איש שישמע.
זאת תהיה הדרך האחראית להתמודד עם זה. עברתי יותר משבעה עשורים בלי דם אנושי. אם אעצור את הנשימה, אוכל להחזיק מעמד שעתיים. וכשאתפוס אותה לבדה, לא יהיה סיכוי שמישהו נוסף ייפגע. ולא תהיה סיבה למהר ולחוות את החוויה בחיפזון, הסכימה המפלצת שבראשי.
זאת הייתה סתם התחכמות לחשוב שעל ידי כך שאציל את תשעה־עשר בני האדם שבחדר הזה באמצעות מאמץ וסבלנות, אהיה פחות מפלצתי כשאהרוג את הנערה התמימה הזאת.
אמנם שנאתי אותה, אבל הייתי מודע לחלוטין לכך שהשנאה שלי לא מוצדקת. ידעתי שבעצם אני שונא את עצמי. ושאשנא את שנינו הרבה־הרבה יותר אחרי שתמות.
כך הצלחתי לעבור את השעה: העליתי בדמיוני את הדרכים הטובות ביותר להרוג אותה. ניסיתי להימנע מלדמיין את המעשה עצמו. זה עלול היה להיות יותר מכפי שיכולתי לשאת. ולכן תכננתי אסטרטגיה, ולא מעבר לזה.
פעם אחת, ממש לקראת סוף השיעור, היא הציצה בי דרך החוֹמה הגמישה של שׂערה. חשתי בשנאה הבלתי־מוצדקת יוקדת מתוכי כשהישרתי אליה מבט, ראיתי אותה משתקפת בעיניה המבוהלות. דם צבע את לחייה לפני שהספיקה לחזור ולהסתתר מאחורי שׂערה, ואני כמעט קרסתי.
אבל הפעמון צלצל. ואנחנו (איזו קלישאה) נגאלנו. היא, ממוות. אני, רק לזמן קצר, מלהיות יצור הסיוטים שפחדתי מפניו ותיעבתי אותו.
עכשיו הייתי חייב לזוז.
אפילו כשמיקדתי את כל תשומת לִבי בפעולות הפשוטות ביותר, לא הצלחתי ללכת לאט כפי שהייתי צריך; זינקתי החוצה מהכיתה. אילו מישהו היה מסתכל, ייתכן שהיה חושד שמשהו לא בסדר ביציאה שלי. איש לא הקדיש לי תשומת לב; כל המחשבות עדיין חגו סביב הנערה שנגזר עליה למות בעוד קצת יותר משעה.
התחבאתי במכונית שלי.
לא אהבתי לחשוב על עצמי כעל מישהו שנאלץ להתחבא. זה נשמע פחדני כל־כך. אבל לא נותרה לי מספיק משמעת עצמית כדי להימצא עכשיו בסביבת בני אדם. מיקוד מאמצים רבים כל־כך בניסיון לא להרוג אחת מהם לא השאיר לי שום משאבים כדי לעמוד בפני האחרים. איזה בזבוז זה יהיה. אם כבר עמדתי להיכנע למפלצת, עדיף שהתבוסה תהיה שווה לפחות את התמורה.
השמעתי דיסק שבדרך כלל הרגיע אותי, אבל עכשיו הוא לא הועיל במיוחד. לא, מה שעזר לי יותר מכול היה האוויר הקריר והלח שנישא פנימה עם הגשם הקל דרך החלונות הפתוחים. אמנם זכרתי את הניחוח של בלה סוון בבירור מושלם, אבל שאיפת האוויר הצח הזה הייתה כמו לשטוף את פנים גופי מהזיהום.
שוב הייתי שפוי. שוב יכולתי לחשוב. ושוב יכולתי להילחם. יכולתי להילחם במה שלא רציתי להיות.
אני לא חייב ללכת אליה הביתה. אני לא חייב להרוג אותה. הרי ברור שאני יצור רציונלי וחושב, ויש לי ברירה. תמיד יש ברירה.
לא כך הרגשתי בכיתה… אבל עכשיו הייתי רחוק ממנה.
אני לא חייב לאכזב את אבא שלי. אני לא חייב לגרום לאימא שלי מתח, דאגה… כאב. כן, זה יכאיב גם לאמי המאמצת. והיא עדינה כל־כך, רכה ואוהבת כל־כך. גרימת כאב למישהי כמו אֶסְמֶה היא באמת מעשה בלתי־נסלח.
אולי, אם אתרחק מהנערה הזאת בהקפדה רבה, אין צורך שהחיים שלי ישתנו. הם מאורגנים בדיוק כמו שאני אוהב. למה שאניח לאיזו סתם מישהי מעצבנת וטעימה להרוס את זה?
כמה אירוני שרציתי להגן על בת האדם הזאת מהאיוּם העלוב, חסר־השיניים, של המחשבות הארסיות של ג’סיקה סטנלי. אני האחרון שיָקום אי־פעם להגן על איזבלה סוון. היא לעולם לא תהיה זקוקה להגנה מפני שום דבר יותר מכפי שהיא זקוקה להגנה מפניי.
איפה אליס? תהיתי פתאום. האם היא לא ראתה אותי הורג את הנערה הזאת, סוון, במגוון דרכים? למה היא לא באה לעזרתי, כדי לעצור אותי או כדי לעזור לי להשמיד את הראיות, כך או כך? האם היא מרוכזת כל־כך בעמידה על המשמר מפני בעיות עם ג’ספר עד שהחמיצה את האפשרות הזאת, שהיא הרבה יותר מחרידה? או אולי אני חזק יותר מכפי שחשבתי? האם באמת לא הייתי עושה שום דבר לנערה?
לא. ידעתי שזה לא נכון. אליס בוודאי מתרכזת מאוד בג’ספר.
חיפשתי בכיוון שבו ידעתי שאחותי נמצאת, בבניין הקטן ששימש לשיעורי ספרות. לא עבר הרבה זמן עד שאיתרתי את “הקול” המוּכּר שלה. וצדקתי. כל מחשבותיה היו ממוקדות בג’ספר, בחנו כל החלטה קטנה שלו בשבע עיניים.
הצטערתי שאני לא יכול לשאול בעצתה, אבל בו־בזמן שמחתי שהיא לא יודעת מה אני מסוגל לעשות. חשתי בעירה חדשה בגוף. בעירה של בושה. לא רציתי שמישהו מהם יֵדע.
אם אצליח להתחמק מבלה סוון, אם אצליח לא להרוג אותה (כבר בזמן שחשבתי את זה, המפלצת התפתלה וחרקה בשיניה בתסכול) אף אחד לא יצטרך לדעת. אם אצליח להתרחק מהריח שלה…
אין שום סיבה שלא אנסה, לפחות. אקבל החלטה נכונה. אנסה להיות מה שקרלייל חשב שאני.
שעת הלימודים האחרונה כמעט הסתיימה. החלטתי ליישם את התוכנית החדשה שלי מיד. עדיף מאשר לשבת כאן במגרש החניה, היכן שהיא עלולה לחלוף על פניי ולהרוס את הניסיון שלי. שוב חשתי את השנאה הבלתי־מוצדקת כלפי הנערה.
חציתי את המִתחם הקטן במהירות (במהירות קצת גבוהה מדי, אבל לא היו עדים) אל המשרד.
הוא היה ריק, חוץ מפקידת הקבלה, שלא שמה לב שנכנסתי בשקט.
“גברת קוֹפּ?”
האישה בעלת השיער האדום הצבוע הרימה את מבטה ונבהלה. הסימנים הקטנים שהם לא מבינים תמיד תופסים אותם בהפתעה, ולא משנה כמה פעמים הם כבר ראו אחד מאיתנו.
“אוי,” היא התנשפה בבלבול קל. היא החליקה את החולצה שלה. זה טיפשי, היא חשבה לעצמה. הוא כמעט צעיר מספיק כדי להיות הבן שלי. “היי, אדוארד. מה אני יכולה לעשות בשבילך?” ריסיה רפרפו מאחורי המשקפיים העבים.
לא נעים. אבל אני יודע להיות מקסים כשאני רוצה. זה קל, כי אני יכול לדעת מיד איך מתקבלת כל נימת קול או מחווה.
רכנתי קדימה והישרתי מבט אל עיניה החומות הרדודות, כאילו אני נועץ מבט במעמקיהן. המחשבות שלה כבר התערפלו מהתרגשות. זה אמור להיות פשוט.
“תהיתי אם תוכלי לעזור לי עם מערכת השעות שלי,” אמרתי בקול הרך שהשתמשתי בו כדי לא להפחיד בני אדם.
שמעתי את קצב לִבה מאיץ.
“כמובן, אדוארד. איך אני יכולה לעזור?” צעיר מדי, צעיר מדי, היא דקלמה לעצמה. היא טעתה, כמובן. אני זקן יותר מסבא שלה.
“תהיתי אם אוכל לעבור משיעור הביולוגיה שלי לשיעור מדעים של כיתה י”ב. אולי פיזיקה?”
“יש איזו בעיה עם מר בָּאנֶר, אדוארד?”
“בכלל לא, פשוט כבר למדתי את החומר הזה…”
“באותו בית ספר מתקדם שכולכם למדתם בו באלסקה. נכון.” שפתיה הדקות נקפצו כששקלה את זה. כולם אמורים ללמוד באוניברסיטה. שמעתי את המורים מתלוננים. ציונים מושלמים, אף פעם לא מהססים בתשובה, אף פעם לא שוגים במבחן. כאילו הם מצאו איזו דרך לרמות בכל המקצועות. מר וַארנֶר מעדיף להאמין שמישהו מרמה בטריגונומטריה מאשר לחשוב שתלמיד הוא נבון יותר ממנו. אני בטוחה שאימא שלהם מלמדת אותם… “למעשה, אדוארד, שיעור פיזיקה די מלא כרגע. מר בָּאנֶר שונא ללמד יותר מעשרים וחמישה תלמידים בכיתה.”
“אני לא אהווה שום בעיה.”
ברור שלא. הרי קאלן הוא מושלם. “אני יודעת את זה, אדוארד. אבל כבר כך אין מספיק מקומות…”
“אז אני יכול לוותר על המקצוע? אני יכול לנצל את השעה הזאת ללימוד עצמי.”
“לוותר על ביולוגיה?” הפה שלה נפער. זה מטורף. כמה כבר קשה לשבת בשיעור במקצוע שאתה כבר יודע? בטח יש איזו בעיה עם מר בָּאנֶר. “לא יהיו לך מספיק נקודות זכות כדי לסיים את הלימודים בתיכון.”
“אני אשלים אותן בשנה הבאה.”
“אולי כדאי שתדבר על זה עם הוריך.”
הדלת נפתחה מאחוריי, אבל מי שזה לא היה לא חשב עליי, ולכן התעלמתי ממנו והתרכזתי בגברת קופּ. רכנתי קצת קרוב יותר אליה ובהיתי כאילו אני נועץ מבט עמוק יותר בעיניה. זה היה מצליח יותר אילו העיניים שלי היו זהובות היום ולא שחורות. הצבע השחור הבהיל בני אדם, כפי שהוא אמור לעשות.
טעות החישוב שלי השפיעה על האישה. היא נרתעה לאחור, מבולבלת מהאינסטינקטים הסותרים שלה.
“בבקשה, גברת קופּ?” לחשתי, בקול קטיפתי ומשכנע ככל האפשר, והסלידה הרגעית שלה נרגעה. “אין איזה מקצוע אחר שאוכל לעבור אליו? אני בטוח שיש מקום פנוי איפה שהוא? לא יכול להיות שביולוגיה בשיעור השישי היא האפשרות היחידה…”
חייכתי אליה בזהירות, כדי לא לחשוף את שיניי בחיוך רחב מדי שיבהיל אותה שוב, והנחתי להבעה לרכך את פניי.
לִבה הלם מהר יותר. צעיר מדי, היא הזכירה לעצמה בבהילות. “טוב, אולי אני אוכל לדבר עם בּובּ… זאת אומרת מר בּאנר. אוכל לבדוק אם…”
רק שנייה אחת נדרשה כדי לשנות את הכול: את האווירה בחדר, את המשימה שלי כאן, את הסיבה שבגללה רכנתי לעבר האישה אדומת השיער… מה שנועד למטרה אחת הפך עכשיו למטרה אחרת.
רק שנייה אחת נדרשה לסמנת’ה וֶולְס להיכנס לחדר, להניח פתק איחור חתום בסלסילה שעל יד הדלת, ולמהר שוב החוצה, להסתלק בחיפזון מבית הספר. משב רוח פתאומי שחדר דרך הדלת הפתוחה הכה בי, וקלטתי למה האדם הראשון שנכנס פנימה לא הפריע לי במחשבותיו.
הסתובבתי, אם כי לא הייתי חייב לוודא.
בלה סוון עמדה לחוצה בגבה אל הקיר הסמוך לדלת עם פיסת נייר בידיה. עיניה נעשו אפילו גדולות יותר מכפי שהיו לפני שקלטה את מבטי הנוקב, הפראי והבלתי־אנושי.
כל חלקיק אוויר בחדרון הקטנטן והחם היה רווי בריח דמה. גרוני התלקח באש.
המפלצת החזירה לי מבט נוקב מהשתקפות עיניה של הנערה, מסיכה של רוע.
ידי היססה באוויר מעל הדלפק. לא אצטרך להחזיר לשם את מבטי כדי להושיט יד מעברו ולהטיח את ראשה של גברת קופּ בשולחן בכוח מספיק כדי להרוג אותה. חיים של שני אנשים במקום עשרים. עסקת חליפין.
המפלצת המתינה בלהיטות, ברעבתנות, שאעשה את זה.
אבל תמיד יש ברירה. חייבת להיות ברירה.
עצרתי את תנועת הריאות שלי וקיבעתי מול עיניי את פניו של קרלייל. הסתובבתי בחזרה אל גברת קופּ ושמעתי את ההפתעה הפנימית שלה על השינוי בהבעת פניי. היא התכווצה והתרחקה ממני, אבל הפחד שלה לא התגבש למילים ברורות.
בעזרת כל השליטה העצמית שרכשתי בעשרות שנים של התנזרות, הפכתי את קולי לקטיפתי ויציב. נשאר לי ברֵיאות רק מספיק אוויר כדי לדבר עוד פעם אחת, במילים חפוזות.
“אז לא חשוב. אני מבין שזה בלתי־אפשרי. תודה רבה־רבה על העזרה.”
הסתובבתי בַּמקום ושיגרתי את עצמי החוצה, בניסיון לא להרגיש את חמימות הדם החם של גופה של הנערה כשעברתי במרחק סנטימטרים ממנו.
לא עצרתי עד שהייתי בתוך המכונית, אחרי שעברתי מהר מדי את כל הדרך אליה. רוב בני האדם כבר הסתלקו, כך שלא היו עדים רבים. שמעתי תלמיד מכיתה י”א, דִי גֵ’יי גַארֶט, מבחין בי ואז מתעלם…
מאיפה הגיע קאלן? זה כאילו שהוא הופיע משום מקום… הנה שוב, אני והדמיון שלי. אימא תמיד אומרת…
כשנכנסתי לווֹלווֹ, האחרים כבר היו שם. ניסיתי לשלוט בנשימתי, אבל התנשמתי ושאפתי מהאוויר הצח כאילו נחנקתי.
“אדוארד?” שאלה אליס, בקול חרד.
רק הנדתי אליה ראש.
“מה לעזאזל קרה לך?” תבע לדעת אמט, שדעתו הוסחה לרגע מהעובדה שג’ספר לא במצב רוח מתאים לתחרות חוזרת.
במקום לענות, העברתי את המכונית להילוך אחורי. הייתי מוכרח לצאת ממגרש החניה לפני שבלה סוון תבוא אחריי גם הנה. השֵׁדה האישית שלי שמייסרת אותי… סובבתי את המכונית והאצתי. הגעתי לשישים וחמישה קילומטרים לשעה עוד לפני שיצאתי ממגרש החניה. בכביש עליתי למאה ועשרים עוד לפני שהגעתי לפינת הרחוב.
בלי להסתכל, ידעתי שאמט, רוזלי וג’ספר פנו כולם לבהות באליס. היא משכה בכתפיה. היא לא יכלה לראות מה קרה, רק את מה שעמד לקרות.
עכשיו היא בדקה בשבילי את העתיד. שנינו עיבדנו את מה שהיא ראתה בראשה, ושנינו הופתענו.
“אתה עוזב?” היא לחשה.
האחרים בהו בי עכשיו.
“באמת?” נהמתי מבין שיניים חשוקות.
ואז היא ראתה את זה, כשנחישותי התערערה ואפשרות אחרת הסיטה את עתידי לכיוון אפל יותר.
“אוי.”
בלה סוון, מתה. עיניי זוהרות בארגמן מדם טרי. החיפוש שייערך לאחר מכן. פרק הזמן שנמתין בזהירות עד שנוכל לצאת מפוֹרְקְס בבטחה ולהתחיל מחדש…
“אוי,” היא אמרה שוב. התמונה נעשתה מפורטת יותר. ראיתי את פנים ביתו של פקד סוון בפעם הראשונה, ראיתי את בלה במטבח קטן עם ארונות צהובים, עומדת בגבה אליי בשעה שאני עוקב אחריה מבין הצללים, מניח לניחוח שלה למשוך אותי לעברה…
“תפסיקי!” נאנקתי, כי לא יכולתי עוד לשאת את זה.
“מצטערת,” היא לחשה.
המפלצת צהלה.
ואז החיזיון שבראשה השתנה שוב. כביש מהיר ריק בלילה, העצים שלצידו תחת מעטה של שלג, חולפים ביעף במהירות של יותר משלוש מאות קילומטרים לשעה.
“אני אתגעגע אליך,” היא אמרה. “גם אם תיעלם רק לזמן קצר.”
אמט ורוזלי החליפו מבט מודאג.
כמעט הגענו אל הפנייה לכביש הגישה הארוך שהוביל לבית שלנו.
“תוריד אותנו כאן,” הורתה אליס. “אתה צריך לספר לקרלייל לבדך.”
הנהנתי, והמכונית עצרה בחריקה באופן פתאומי.
אמט, רוזלי וג’ספר יצאו ממנה בשתיקה; הם ידרשו מאליס הסבר אחרי שאסתלק. אליס נגעה בכתפי.
“אתה תעשה את הדבר הנכון,” היא מִלמלה. הפעם לא חיזיון, אלא פקודה. “אין לצ’רלי סוון שום משפחה חוץ ממנה. זה יהרוג גם אותו.”
“כן,” אמרתי, אבל הסכמתי רק עם החלק האחרון.
היא יצאה והצטרפה אל האחרים, גבותיה מכוּוצות בחרדה. הם נמוגו בין העצים ונעלמו מן העין עוד לפני שהספקתי לסובב את המכונית.
ידעתי שהחזיונות בראשה של אליס ימשיכו להאיר את האפלה בהבזקים קצובים בשעה שמיהרתי בחזרה לכיוון פוֹרְקְס במהירות של מאה וחמישים קילומטרים לשעה. לא הייתי בטוח לאן אני נוסע. להיפרד מאבא שלי? או לאמץ את המפלצת שבתוכי? הדרך אצה מתחת לגלגלים.
אין עדיין תגובות