חנה – עלמה חרדית מכופתרת עד צואר – מנסה את כוחה בהברחת קוקאין. רומן פיקרסקי אנכרוניסטי עשיר בציטוטים, אילוזיות ותרגומים בלתי קשורים. בסופו תל אביב נחרבת.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
12.00 ₪
מקט: 001-4260-001
חנה – עלמה חרדית מכופתרת עד צואר – מנסה את כוחה בהברחת קוקאין. רומן פיקרסקי אנכרוניסטי עשיר בציטוטים, אילוזיות ותרגומים […]
אלוהים נתן לאישה את ההיסטריה מתוך אהבה.
דוסטוייבסקי
דוסטוייבסקי היה סופר גדול וריאקציונר גדול. אין אנו מוציאים אותו לאור מפני שהוא משפיע לרעה על הנוער.
סטלין
בסוף אתה מצטער שהיית חביב כל כך.
היטלר
א. הכלבה של היידגר
חנה התעוררה עם אור ראשון, דחוקה במושבה ולחיה לחוצה אל אשנב הפלסטיק הקר. מינוס שבעים מעלות, ציין המסך הקטן שבגב הכסא לפניה. שלושים ושישה אלף רגל.
“נו,” המשיך שכנה לשורה, צעיר שחולצתו צחורה וכיפתו שחורה, בשיחה עם אחד היושבים מאחור, “החוקרים שבאו בשנות החמישים שאלו, איך זה שהיהודים בלונדינים? איפה הז’ידים עם האף והשיער השחור מהגטו? הצהיבו?”
“לא יודע.” הפטיר בן שיחו. בן שלושים אולי, הציצה חנה. שיער קצוץ.
“שקט אולי כשאנשים יושנים?” דרשה הנוסעת בצידו השני של המעבר, משווה רוך אבסורדי לקולה כדי לא להעיר את התינוק בחיקה.
“הדליקו אור. תראי. מביאים אוכל. אף אחד לא ישן, רק בעלך.” השיב שחור הכיפה. חנה הרחיקה בעדינות את מרפקו שנדחק אל שדיה.
“שומע?” המשיך בשיחה.
“נו.” קצוץ השיער נראה משועמם, פונה לצדדים במושבו.
“תקשיב, בשואה, אם הילד נראה ז’יד,” הסביר שכנה, “יקחו אותו ראשון באקציה! ובגטו – איך יעבור לצד הארי להביא לחם? הנה,” פנה אליה פתאום, “את – יכולה בקלות. פרפקט. ארית. להבדיל!” סייג מייד ובמרץ. “פולקס-דויטשה. טפו.”
חנה חייכה בספקנות.
“כן,” ענה זה שמאחור, מעוניין יותר וסוקר את כתפה מבעד לחרך שבין בין משענות הכסאות. “פרפקט.”
“מה פתאום.” מלמלה חנה, מודה לדיילת שהכריזה “גלאט” והגישה לה מגש חתום.
‘כשר למהדרין חלק, בהכשר בד”צ דק”ק פילדלפיה,’ קראה. ‘ההכשר לא בתוקף אם המדבקה קרועה.’ ובאותיות קטנות יותר ועקומות שהוסיף הדפס על דעת עצמו: ‘יאכלו ענווים וישבעו.’
תורים לא מסודרים נוצרו לפני תאי השירותים ומריבות התלקחו, כמו בדירה קומונלית. מבעד לזגוגית המשובצת פרחי כפור ראתה חנה את קצהו האחורי של אחד המנועים, שהתנודד לאורו הוורוד של השחר באופן הרחוק מלהשרות בטחון.
“קיצקץ,” השלים שכנה את טיעונו, “זה מה שהיה שם, ג’נוסייד בררני! גמרו על השחורים עם האף הארוך, נשארו הלבנים רק. צריכה עזרה, מתוקה?” פנה לחנה שהתקשתה להסיר את המכסה. “ואולי מהבחינה שלהם הם צדקו,” המשיך להסביר כשפתח את המגש, “היית אומר להיטלר שעם כל המאמצים ישארו בסוף קצת יהודים באירופה. בטח היה מעדיף שישארו הבהירים?”
“תכלס.” ענה קצוץ השיער ועצם את עיניו.
“המפפ,” מלמלה חנה, מסתכלת בארוחתה המורכבת מקופסאות שימורים זהובות שטבעות פתיחה מולחמות למכסיהן.
“ישראלית?” שאל שכנה, מביט גם הוא במזונה.
“לא, אני גרה בניו יורק.”
“לא טעים?” החווה על המגש.
“כן, זה…” משכה בכתפיה.
“מהדרין,” השתתף, “קונסרבים.” הוא פנה לדיילת. “כשרות רגילה נשאר לך?” ולחנה: “חלב ישראל. באמת, אין חשש. תראי.” כעושה בשלו סילק את ארוחת המהדרין אל עגלת הכלים והניח חדשה על שולחנה.
“בתיאבון אחותי. תהיי בריאה.”
“ת..תודה,” מלמלה, המומה ממנהגו המשפחתי. “אתה בטוח?”
“אל תדאגי,” הצביע על הכיפה, “לא מכשיל.”
“צריך לשמור על יחסים,” ציין ההוא מאחור ביובש. “שתביאי לו לחם מהצד הארי.”
“לא, באמת…” צחקקה, אך השתתקה בבהלה נוכח קלסתרה הזועם של נערה כעורה כבת גילה אשר גחנה כדרקון מהשורה שלפניהם, דוחקת מולם טלפון שמסכו הציג מסילת רכבת שנמתחה ביער מושלג. בצל כמה תרזות שחורות עמדו הנערה עצמה וכמה מחברותיה, חבוקות ונועצות בעדשה מבט עגום.
“עכשיו כשאני רואה, אני לא מתפלאת,” פתחה ברשעות, פונה לחנה. “דוסים.”
“ולא נותנים לישון.” ניסתה לסכסך האם ממול, שבינתיים החלה להניק את תינוקה.
“תסתובבי ותהיי בשקט.” נזעק שכנה להגן על היפהפיה שלצידו, מניף את ידו בביטול ופוגע במותנה של דיילת שנהמה בטינה כבושה. “מבוגרים מדברים.”
“מבוגרים?” קירבה הנערה את פניה אליו עוד יותר, “מה – זה? תקשיב. אולי הלכת למוזיאון. פ-עם א-חת,” לעגה, מנופפת בטלפון, “אני למדתי, היסטוריה של השואה ורצח עם. מורחב! ואז קורס לפני שנסענו. מדריכים. סדנאות, והפעלות וסימולציות והכל.” היא השתתקה לרגע. “אבל רק כשאת נוסעת את מבינה באמת. אפילו,” הוסיפה חולמנית, זעמה נמוג, “בסוף – השאירו אותנו שעתיים בבלוק. זה היה רק בשנה שאני נסעתי, רק אז, אחר כך הפולנים לא נתנו יותר. היה לנו מזל. לשכב שם. שש שבע במדף. הדלת נעולה ואת עם החברות שלך. ארבע מאות ושישים בנות. אותה צפיפות שהיתה.”
“ארבע מאות ושישים,” נענה שחור הכיפה, “רבע יום עבודה במקלחות.” פיה נפער. “את חושבת,” חייך, “שאנחנו לא יודעים בשביל מה אתם נוסעים לשמה, לפולניה? אל תגידי, כן, כן, אני יודע, כמו אלה של אוקראינה. דולצ’ה ויטה. די זעלבע דרעק. טיול שנתי! שבי כבר, נו איתך,” חתך. “צריך להיקשר.”
צלצול שקט אישר את דבריו. השלטים המורים על הידוק חגורות הוארו.
“ואני,” החליפה האם צד בויכוח, “חושבת שהגזמתם לגמרי עם כל זה. כל היום טרבלינקה, אושוויץ. אפילו אייכמן,” זקרה אצבע, “היה בסוף פקיד. בורג קטן…”
“אייכמן?! השקרים של ארנדט,” רשפה השניה, יורקת כמעט מרוב, “הכלבה של היידגר! מה אייכמן בעצמו, בעצמו, מה הוא רשם ביומן? תקשיבי: שכשהיה בטרבלינקה, כן? ראה גבעה והדם ב-קע ממנה, תקשיבי. בקע – כמו ממעיין! ככה אייכמן – אייכמן בעצמו רשם! אז תסבירי לי – כמו ממעיין. הוא בנאלי? בן אדם בנאלי? פקיד? בורג קטן!” נחרה.
“תאכלי, אל תשימי לב.” נופף השכן בידו. שריקה נמוכה נוספה לשאגת המנועים כשהחלו להנמיך. תינוקות נוספים ייבבו.
“תודה,” חייכה, טועמת מהאוכל. “הייתי מביאה לך לחם.”
“מהצד הארי?”
“בטח. תגיד,” אמרה כנותנת אמון ושלפה טלפון, “איך אפשר להטעין דבר כזה פה?”
“אה אה. תני.” רווה השכן נחת, מוציא משקית המושב שלפניו מחשב נייד קטן ומחווט אליו את הטלפון במומחיות. “חצי שעה.”
“תודה.”
כשסיימה לאכול התנצלה והלכה לשירותים. חדי העין שבין הנוסעים תהו אולי מדוע נשאה על כתפה תיק גדול בהרבה מנרתיקי הרחצה המעוצבים שיפהפיות נוהגות לעשות בהם שימוש בנסיבות דומות, אך לא היה ביכולתם אף להעלות בדעתם שהתיק שליווה אותה לכל מקום בתוקף שבועתה בנקיטת חפץ לאביה הכיל בקבוק שמפו שנטפי דטרגנט יבשים פוזרו עליו באמנות, דחוס עד צוואר באבקה לבנה ובלתי חוקית שגרגיריה מבהיקים כבדולח, אותה נהגו לכנות במשפחתה ‘שלג’.
זו היתה נסיעתה הראשונה. אחותה דסי נישאה לפני שבועות מספר. גם בחור בכלל לא רע יחסית אפילו. והיא השישית כבר. הוצאות השידוכים, ידעה חנה היטב, היו אלה ששכנעו את אביה ששומה עליו לקום ולעשות מעשה במקום לרוץ כל ימיו מגמ”ח לגמ”ח, מגלגל ומסובב ומהפך ומצפה להתקף, כך שבסופו של דבר גמלה בליבו ההחלטה להיבנות על חזותן החפה של בנותיו התמות, שעיני התכלת הגדולות בהן בורכו סייעו אמנם במציאת חתנים כהלכה, תלמידי חכמים, גם בימי אביונותם המרה ביותר – אבל כל שידוך זה בכל זאת חצי דירה, ושש חצאי דירות ביחד יוצא שלוש משכנתאות שלמות, ועוד ארבעה חצאים לעתיד לבוא. אז עושים, הסבירה אמה כשגילתה לחנה פעורת הפה את סוד אמידותם היחסית, מה שצריך.
מעורטלת מהחולצה שאיבדה את פריכותה, עמדה חנה מעל לכיור המתכת הקטן בחזייתה היפה ביותר שקנתה כשביקרה עם אמה את הדוד שעבד ברחוב ארבעים ושבע במנהטן, באחת מהחנויות של הדימאנטים שעוד נשארו בידיים של יהודים. אחרי שתמסור את הבקבוק בתל אביב תיסע במונית לבני ברק, כפי שנהגה אחותה לעשות, לדוד שגר ממש בקצה העיר, גילתה לה דסי, ליד מרכז מסחרי קטן שלידו יושבים השבאבניקס ומדברים דיבורים שחנול’ה, את לא מתארת מה הוא יכול להגיד לך אפילו אם את בכלל לא מקשיבה, והוא ממשיך וממשיך.
נוסע חסר סבלנות הלם על הדלת וחנה נחפזה להתרכס, לחצה על כפתור ההדחה ונבעתה כולה כשרעמה אסלת המטוס הישן כתותח.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלג בתל אביב”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות