החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שחורציון

מאת:
הוצאה: | 2014-12 | 288 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"‬הלו!" ‬הוא‭ ‬דפק‭ ‬על‭ ‬דלת‭ ‬חדר‭ ‬האמבטיה. "‬את‭ ‬עוד‭ ‬שם‭?‬‭ ‬רציתי‭ ‬שתעשי‭ ‬בשבילי‭ ‬משהו. ‬אני‭ ‬גם‭ ‬מוכן‭ ‬לשלם. ‬סיפור‭ ‬של‭ ‬לא‭ ‬יותר‭ ‬משלוש‮–‬ארבע‭ ‬שעות‭."‬

היא‭ ‬פתחה‭ ‬את‭ ‬הדלת‭ ‬והידקה‭ ‬את‭ ‬המגבת‭ ‬אל‭ ‬גופה. ‬

‭"‬זה‭ ‬לא‭ ‬מה‭ ‬שאת‭ ‬חושבת. ‬אני‭ ‬צריך‭ ‬שתבואי‭ ‬איתי‭ ‬לאירוע‭ ‬משפחתי‭,‬ סבתא‭ ‬שלי‭ ‬תהיה‭ ‬שם‭ ‬וכולם. ‬ניכנס‭ ‬ביחד, ‬תגידי‭ ‬שאת‭ ‬חברה‭ ‬שלי, ‬נעשה‭ ‬סיבוב‭ ‬דאווין‭ ‬ונעוף‭ ‬הביתה. ‬שתיים‭ ‬בצהריים‭ ‬את‭ ‬בחזרה ‬כאן, ‬בשוק, ‬בסטיקיית‭ ‬חצות, ‬עם‭ ‬אלף‭ ‬שקל‭ ‬בכיס. ‬מה‭ ‬את‭ ‬אומרת?"

‭"‬איזה‭ ‬סוג‭ ‬של‭ ‬אירוע‭ ‬זה?"

‭"‬הלוויה‭."‬‭ ‬

נתי, ‬צלם‭ ‬חתונות‭ ‬ירושלמי‭ ‬מסטול‭ ‬וקצת‭ ‬אבוד, ‬מתעורר‭ ‬בוקר‭ ‬אחד‭ ‬ומגלה‭ ‬במיטתו‭ ‬בחורה‭ ‬יפהפייה. ‬אין‭ ‬לו‭ ‬מושג‭ ‬מי‭ ‬היא, ‬אבל‭ ‬אין‭ ‬לו‭ ‬זמן‭ ‬לברר‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬מוכרח‭ ‬להגיע‭ ‬בזמן‭ ‬להלוויה‭ ‬של‭ ‬כושי‭ ‬גולדמן, ‬סבא‭ ‬שלו. ‬דנה, ‬עיתונאית‭ ‬מתחילה‭ ‬ושאפתנית, ‬מתלווה‭ ‬אליו, ‬ויחד‭ ‬הם‭ ‬צוללים‭ ‬אל‭ ‬המסתורין‭ ‬האופף‭ ‬את‭ ‬נסיבות‭ ‬חייו‭ ‬ומותו‭ ‬של‭ ‬כושי. ‬מה‭ ‬שמתחיל‭ ‬כסטוץ‭ ‬רווי‭ ‬אלכוהול‭ ‬הופך‭ ‬לרומן‭ ‬מתח‭ ‬סוער‭ ‬ומפתיע‭ ‬המדלג‭ ‬בין‭ ‬רחובותיה‭ ‬הפקוקים‭ ‬של‭ ‬ירושלים‭ ‬למרחבי‭ ‬אפריקה. ‬נתי‭ ‬ודנה‭ ‬יוצאים‭ ‬למסע‭ ‬חובק‭ ‬עולם‭ ‬ומגלים‭ ‬כי‭ ‬התעלומה‭ ‬המשפחתית‭ ‬נוגעת‭ ‬למדינת‭ ‬ישראל‭ ‬כולה, ‬וכי‭ ‬לבה‭ ‬טמון‭ ‬בקהילה‭ ‬יהודית‭ ‬רחוקה‭ ‬ופלאית‭ ‬בשם‭ ‬שלומציון‭.‬

שחורציון‭ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬תוסס, ‬כתוב‭ ‬היטב, ‬מטריד‭ ‬ומלא‭ ‬הומור, ‬על‭ ‬הניסיון‭ ‬של‭ ‬צעיר‭ ‬מקומי‭ ‬לגעת‭ ‬במהות‭ ‬העמוקה‭ ‬של‭ ‬קיומו, ‬של‭ ‬משפחתו‭ ‬ושל‭ ‬המדינה‭ ‬שלו, ‬ועל‭ ‬מנגנוני‭ ‬ההסתרה‭ ‬וההכחשה‭ ‬המתקיימים‭ ‬סביבו (וסביבנו), ‬המבקשים‭ ‬למסֵך‭ ‬כל‭ ‬ספק‭ ‬ולבלום‭ ‬כל‭ ‬שאלה‭ ‬בעודה‭ ‬באִבּה. ‬

יאיר‭ ‬שגיא, ‬יליד ‭ ‬1976, ‬הוא‭ ‬צלם‭ ‬קולנוע‭ ‬ותסריטאי‭.‬

מקט: 15100219
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

צלצול טלפון פרם את חלומו של נתי. הוא פקח את עיניו וניסה להבין היכן הוא. בבית, תודה לאל. גופו ריחף מעט מעל הסדין המלוכלך, רמז מקדים לכאב הראש המוחץ שיגיע בקרוב. הנגאובר, מהזן הקשוח, שלא שואל שאלות. נתי היה מומחה בכאלה.

הוא ניסה להיזכר בליל אמש. את החתונה עוד זכר בצלילות יחסית. נגמר מוקדם. הוא ארז את המצלמה וניגש להיפרד מהכלה השיכורה ומהוריה. נשיקה על הלחי. היא נמרחה עליו. “היית עשר!” החתן שכב מעולף על הדשא. נתי ראה כבר הרבה כמוהו. לא אוכלים כל היום מהלחץ ואז שותים כמו חזירים. חובבן.

רועי חיכה לו בחניה. “נו, נתנו טיפ?”

“איזה טיפ?” נתי רטן. “כאפה לפנים נתנו. בוא ניסע. אתה כשיר לנהוג?”

“כמו תמיד,” רועי חייך.

הוא לחץ על המפתח והאוטו ציפצף. רועי נכנס ראשון, מניח בזהירות את תיק המצלמות על המושב האחורי. נתי טרק את דלת הבגאז’, נכנס והתיישב לידו. “איזה קור פה. תפעיל, תפעיל חימום.”

“אז תביא את המפתח.”

נתי מישש את הכיסים. “לא נתתי לך?”

רועי צחק. “כל פעם אותו סיפור איתך. בטח נפל בחוץ.”

“לא, הנה. התיישבתי עליו.” הוא הושיט לרועי את הצרור והוריד את משענת הכיסא אחורנית.

“תעיר אותי כשנגיע הביתה.”

אבל הוא לא נרדם, רק שכב והביט בטיפות הגשם הראשון, הדק, מתרסקות על החלון הקדמי.

בכניסה לקריית יובל רועי אותת ופנה ימינה.

“אתה לא בא לדרינק?” נתי שאל. “אצל אסנת עוד פתוח.”

“הלוואי.” רועי נאנח. “רוית תהרוג אותי.” הוא החנה את האוטו לפני בניין דירות גדול ומוזנח.

“סלאמת.” הוא משך את התיק ויצא. “אל תירדם באוטו.”

נתי הזיז את עצמו למושב הנהג, שיחרר את מעצור היד ודהר על מאה עשרים כל הדרך למרכז העיר. באגריפס פנה שמאלה וחנה בסמטה מול הבר.

הצלצול התחדש. עכשיו זה היה הנייד. נתי התרומם והביט למטה. הבגדים שלבש אתמול היו זרוקים על הרצפה. הוא עוד לא הרגיש מוכן להתיישב. הוא שלח יד, משך אליו את המכנסיים וניער אותם. המכשיר נשר מהכיס. הוא הביט בצג: “בתיה”. גוש מבשר רעות התיישב לו בגרון.

בפעם האחרונה שדיבר עם סבתא שלו, זה הסתיים במריבה מכוערת ובאיום מצדה להפסיק את הקִצבה שהיא מפקידה בחשבונו בתחילת כל חודש. “אתה כבר לא בר מצווה,” אמרה לו במבטא הצברי הישן שלה, שהשנים ומיאמי לא הצליחו לקלקל. “ועם כל הכבוד, בטלן בן עוד מעט שלושים לא צריך דמי כיס.”

עכשיו היא כאן בחופשת מולדת. באה עם הרולד, בעלה הצעיר ממנה בעשר שנים, מיליונר בקנה מידה בינוני וקוסם חובב, לעשות קצת סדר ב”דיספאנקשנל פמילי” שלה, ולקבור את סבא.

סבא! הגוש בגרונו איים לפרוץ החוצה. נתי זינק מהמיטה, פרץ את דלת השירותים וטמן את ראשו באסלה (“אצלי בבית האסלה בנויה לפי היקף הראש!” התרברב לפעמים, בסוף לילה, על הבר). ההקלה היתה מיידית וממושכת, ובזמן שתכולת הקיבה שלו (אורז וסטייק אנטרקוט של אולם אירועים, שתיים־שלוש וודקה רדבול ואינספור מנות של ערק אשכוליות) עשתה את דרכה אל מערכת הביוב העירונית, ניסה נתי לחשוב איך יגיע בזמן לקיבוץ אורחן שנמצא לפחות חצי שעת נסיעה מהעיר, איך יצליח לשכנע את יעל המהממת, חברתו לשעבר, לבוא איתו (סבתא חיבבה אותה מאוד, “תעודת הביטוח שלנו” קראה לה, וכשנפרדו, נתי לא אזר אומץ לספר) ובעיקר איך, אלכוהוליסט מפגר שכמותו, הצליח לשכוח שהיום ההלוויה של סבא?

נתי הוריד את המים והתיישב על האסלה. עשר ועשרה. ההלוויה באחת־עשרה. חמישים דקות. יש עוד סיכוי. הוא הביט בראי שמעל הכיור. זיפים, עיניים שקועות, התחלה של כרס.

אני צריך לקחת את עצמי בידיים, חשב. להוריד בשתייה, יוגה, שיננית. הוא פתח את הברז במקלחת וחיכה. המים החמים לא באו. “כוסאמאמכּ,” קילל בזמן שנשטף תחת הזרם הקר.

הוא הסתבן וציחצח שיניים בזריזות והרגיש קצת יותר טוב. הבחילה שככה ואת כאב הראש יחסל עם כדור נגד כאבים. ותכף יטלפן ליעל. היא תוכל לבוא. העבודה במסעדה מתחילה רק בארבע. היא עוד שומרת לו איזו פינה חמה וחוץ מזה, ה”קוקי־שף”, מחבת הפלאים שלה, עדיין אצלו. היא כבר התייאשה מלקוות שיחזיר, אבל הוא לא שכח. רק חיכה לעיתוי הנכון לעשות את זה. יהיה בסדר.

הוא התעטף במגבת הלחה שעל הדלת וחזר אל חדר השינה.

דירתו של נתי שכנה בקומה השלישית של בניין פינתי ברחוב אגריפס. מרפסת חדר השינה פנתה אל השוק, הסגור לתנועת מכוניות. תלויה מעל קיוסק שהיה פתוח עד מאוחר ומול חנות ירקות ודוכן פלאפל. נתי עבר לשם כשנפרד בפעם האחרונה והסופית מיעל. אחרי שהיא וההורים שלה וכל החברות שלה, שבהתחלה חיבבו אותו בזכות הקסם האישי, הקוּליות ועיני הצועני המנצנצות שלו, התייאשו ממנו סופית. אחרי שנמאס להם מהשתייה שלו ומהבגידות שלו ומההלוואות הקטנות שהיה לוקח ולא מחזיר לעולם. אחרי שהתקווה שעוד שנה־שנתיים הוא יעזוב את החתונות ויסתדר בעבודה רצינית, או ילך ללמוד, כי “הרי ראש, בלי עין הרע, יש לו”, התאדתה ומה שנותר ממנה הוא רק משקע חמצמץ של אכזבה.

חדר השינה היה גדול ואפל. התריסים המוגפים חסמו את האור והמולת השוק חדרה פנימה במעומעם.

נתי סקר את החדר. מצלמת החתונות, הסוני די־אס־אר 300, פסגת טכנולוגיית הווידיאו ורכושו היחיד, היתה מוטלת מחוץ לתיק ולצדה שלוש הקלטות שצילם בליל אמש. השאר היה הגיבוב הרגיל של בגדים, עיתונים ישנים, כוסות לא שטופות ומאפרות.

הוא צעד צעד אחד אל ארון הבגדים ונעצר. משהו לא רגיל חצה לפני רגע או שניים את רשתיות עיניו ועכשיו טפח על אחורי תודעתו. הנעליים. זוג נעליים ירוקות בוהקות היה מונח לרגלי המיטה ומעליו צרור בד, שללא כל ספק היה שמלה וגרביונים. הוא התקרב אל המיטה. בין השמיכות שכבה בחורה עירומה. עיניה היו פקוחות והיא הביטה בו. “היי,” אמרה בקול מנומנם.

נתי ניסה לאמץ את זיכרונו, אך בכל מה שקשור לליל אמש, לא היו שם יותר מכמה קרעי בגדים מסתחררים על חבלי הכביסה ברוח. לבסוף ויתר ולבש את צלו של חיוך מיליון הדולר שלו.

“אני רואה שהחלטת להישאר לישון,” אמר.

“אפשר להגיד,” היא פיהקה והתיישבה, מניחה לשמיכה ליפול סביב מותניה.

נתי, שהיה באותו רגע הכי רחוק מחרמן שאפשר, לא יכול היה שלא להעריך את הגוף הצעיר שהתגלה מולו. הוא שתק רגע. ואז נזכר. אין זמן. יעל. ההלוויה. הוא ניגש אל המיטה והרים את הטלפון.

“באמת היה כיף,” אמר לה, עיניו נעוצות בצג הכתום שעליו נרשם ” missed calls” באותיות דיגיטליות, “אבל כבר מאוחר ואני תכף צריך לצאת. את רוצה שאני אזמין לך מונית? יש תחנה ממש פה למטה.”

שתיקה.

נעלבה? נו, טוב, הירהר נתי, עדיף קצר והחלטי. גיליוטינה.

עיניו תרו סביב, מחפשות על הרצפה את גוויית הקונדום. איידס בטוח אין לה, חשב. נראית נקייה כזאת. שיניים טובות. לא פרחה. בטח סטודנטית בבצלאל, או בהר הצופים, שרצתה להשתרלל קצת. הוא ניסה לדוג מקרקעית מוחו זיכרונות מהזיון. הוא גמר לה בפה? בחוץ? ראשו היה חלול כמו דלעת. רק שלא הכנסתי אותה להיריון, חשב.

“לא עשינו כלום,” אמרה הנערה בקול רם.

נתי הביט בה בחוסר אמון.

“אתה לא זוכר כלום, הא?!”

“ברור שכן.”

“מה אתה זוכר?”

“הכול!”

“כן? אז איך קוראים לי?”

נתי הציץ בשעון. ארבעים דקות. הוא חייב לדבר עם יעל.

“אני חייב לעשות שיחה,” אמר לה. “זה קצת פרטי.”

“או־קיי. אני אתקלח בינתיים, אם זה בסדר מבחינתך, כאילו, אם המונית עוד לא למטה.”

נתי גיחך והביט בה כשקמה והחלה לאסוף את בגדיה. היא התכופפה מתחת למיטה ומשכה משם גרב. מרימה לאוויר ישבן מפואר. קצת גדול, אבל זקוף ועסיסי כמו שני כדורי ים. נתי הגניב מבט מתפעל. איזה כוסית! איך הוא לא זוכר כלום מסקס עם דבר כזה?

היא הזדקפה, מחבקת את חפציה, נעצה בנתי מבט (משועשע? נעלב? הוא לא היה בטוח) ויצאה לחדר האמבטיה.

כששמע שהמים במקלחת זורמים חייג אל יעל.

היא ענתה אחרי הצלצול השלישי. “מה אתה רוצה?”

נתי דמיין אותה יושבת במטבח הבית שלהם באלפסי ושותה קפה מהמקינטה בספל אספרסו לבן.

לא היה קשה להבין שאין לה סבלנות להקדמות. “היום ההלוויה של סבא שלי,” אמר.

“אני יודעת.”

נתי הופתע. “באמת, איך?”

“סבתא שלך צילצלה. היא חיפשה אותך כל הבוקר ולא ענית. היא חשבה שאנחנו עדיין יחד.”

נתי שתק רגע. “וגילית לה?” שאל בהיסוס.

“ברור שגיליתי לה, חתיכת דביל. מה רצית, שאשקר? אה, תשמעי בתיה, נתי קפץ שנייה לסופר. לי נשארה עוד טיפת הגינות אנושית בסיסית, וחוץ מזה, היא היתה עולה עלי בשנייה. היא לא פראיירית, סבתא שלך.”

“לא, היא לא.” הם שתקו רגע.

“צילצלת לבקש ממני לבוא איתך להלוויה?”

כמו תמיד, יעל הקדימה אותו בשני צעדים לפחות. אולי בגלל זה, כשעוד היו ביחד, היה בוגד בה עם כל מיני צ’חלות שלא הגיעו לה לקרסול. אף אחד לא אוהב להשתרך כל הזמן מאחור.

“תבואי?” שאל.

“לא. אני כבר לא המחלצת הרשמית שלך מהבלגנים שאתה מחולל כל הזמן. התפטרתי. עוד משהו?”

“הקוקי־שף, הוא עוד כאן.”

“עזוב,” היא נאנחה. “קניתי חדש. אתה יכול לשמור אותו.”

נתי שתק.

“אני חייבת ללכת,” אמרה בקול רך יותר, “ונראה לי שגם אתה. ביי.”

הוא הביט בשעון שעל הטלפון. עוד חצי שעה. אין זמן. הוא פתח את הארון, בחר חולצת סאטן כהה וזוג מכנסיים שחורים והתלבש במהירות. בגדים יפים לא חסרו לו. הוא החשיב אותם כהוצאה מוכרת ונהנה לתייק את החשבוניות מחנויות המותגים בקלסר ההוצאות שלו, לצד הקלטות, הדלק והמשכורת לסטודנטית השמנמנה שערכה את סרטי החתונות. סבתא תהרוג אותו, ידע. החתונה המפונטזת שלו עם יעל היתה הדבר היחיד ששיכנע אותה להמשיך ולהעביר לו כסף. צינור החמצן שלו עומד להתנתק. תוך חודשיים גג יגיע לפשיטת רגל ויצטרך לעבוד כמו כלב אצל רוני בשביל ארבע מאות חמישים שקל לערב. אפילו כסף להפלה לתת לבחורינה הזאת לא יהיה לי, חשב. אלא אם כן…

“הלו!” הוא דפק על דלת חדר האמבטיה. “את עוד שם?”

“אתה יכול ללכת,” קראה הבחורה. קולה גבר בקושי על צליל המים הזורמים. “אני אטרוק אחרי.”

“לא. אי אפשר,” אמר נתי.

“אני מבטיחה לא לגנוב כלום.”

“אני רוצה לדבר איתך.”

הזרם פסק, וכעבור רגע היא פתחה את הדלת. מגבת כחולה עטפה את גופה. היא הטתה את ראשה הצידה, סובבה וסחטה את שערה השחור, הארוך.

“המונית כבר כאן?” שאלה.

“סליחה,” אמר נתי. “יצאתי קצת מניאק. מה התוכניות שלך להיום?”

היא צימצמה את עיניה. “למה?” שאלה, “רוצה לפצות אותי בארוחת בוקר זוגית? כי אם כן, אני לא מעוניינת.”

“האמת היא שרציתי שתעשי בשבילי משהו,” אמר נתי. “אני גם מוכן לשלם. אלף שקל, במזומן. סיפור של לא יותר משלוש־ארבע שעות.”

הבחורה הידקה את המגבת אל גופה והחלה לסגת לאחור.

“אל תיבהלי!” קרא נתי. “זה לא מה שאת חושבת. אני צריך שתבואי איתי לאירוע משפחתי, סבתא שלי תהיה שם וכולם. ניכנס ביחד, תגידי שאת חברה שלי, נעשה סיבוב דאווין ונעוף הביתה. שתיים בצהריים את בחזרה כאן, בשוק, בסטייקיית חצות, עם אלף שקל בכיס. אבל צריך להזדרז, זה מתחיל בעוד עשרים דקות. מה את אומרת?”

“איזה סוג של אירוע זה?”

“הלוויה.”

היא הביטה בו בתדהמה.

“זה מסובך, אבל אני אסביר לך הכול בדרך. כאילו, אם את מסכימה.” הוא השתתק פתאום. מרוקן מאוויר.

“בסדר,” אמרה בשקט. “אני אבוא איתך. אבל אל תהפוך לי פתאום לחוטף אנס סוטה מין ושלא תעיז לעבוד עלי עם הכסף.”

“יופי,” חייך נתי. “אני נורא שמח.”

“טוב, אז תשמח בחדר מדרגות,” היא סימנה בידה אל הדלת. “יאללה, צא, צא. אני צריכה להתלבש.”

נתי ירד למטה. המכונית שלו חנתה ממש מתחת לבית, באדום־לבן. דוח חדש היה מוצמד לשמשה.

הוא תלש את הדוח וקימט אותו לכדור. אחר כך נכנס לקיוסק וקנה שני קולה, מרלבורו מדיום ומצית. נעמד בחוץ, בצל, פתח את הבקבוק ושתה חצי ממנו בלגימה אחת.

כעבור כמה רגעים היא יצאה מפתח חדר המדרגות. לבושה בשמלה כחולה קצרה עם מחשוף יפהפה, גרביון שחור קרוע ונעלי העקב הירוקות. היא קלטה את מבטו המתפעל וחייכה חיוך עקום.

“לא הבגדים המושלמים להלוויה, אבל בטח אין זמן לעבור אצלי בבית. דנה, דרך אגב.” היא הושיטה לו יד.

נתי פזל אל העיתון שהיה מוטל על מקרר הגלידות בכניסה לקיוסק. תחת האוסף המוכר של סיכומי השנה החולפת ביצבצה כותרת, “כוננות בעקבות ביקור שרון בהר הבית”.

הוא הרים את עיניו וחייך בחזרה. ידה היתה חמה ויבשה. הוא התקדם ופתח לה את דלת המכונית.

“נתי. נעים מאוד.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שחורציון”