החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לב כבול

מאת:
הוצאה: | 2020 | 238 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

21.00

רכשו ספר זה:

"… וכשהגעתי לעיניו קפאתי. נתקלתי במבטו הזחוח המתקשט בכחול ים עמוק ומלווה בחיוך סקסי שהרטיב את ליבי, שעדיין נותר בתחתוני החוטיני הלבנים שלי, אך הפעם מהסיבות הנכונות. אופס, נתפסתי…"

 

ליהי בנט, עורכת דין צעירה אך חזקה בתחילת דרכה המקצועית ב"עולם המבוגרים", מנסה למצוא את מקומה בעולם הגדול. מקריות מסוימת מובילה אותה למפגש גורלי עם אנדרי, גבר שזהותו מסתורית ואפלה, מחוץ למשרדי החברה שבה היא עתידה לעבוד. נתוניו המופלאים, חזהו השרירי והמשורטט – "המאפיל על יצירותיו של מיכאל אנג'לו" לתיאורה המדויק – מטלטלים את ליבה בהתרגשות מפוצצת חושים, תחושה זרה ומפחידה שלא חוותה מעולם והאמינה שקיימת רק באגדות, וכמעט מבלי משים היא מתאהבת בו לחלוטין. פרשיית האהבה מסתבכת ומגיעה לידי בגידות באמון, מאבקי שליטה ולעיתים איבוד עשתונות. מיהו אנדרי באמת? למה הוא משפיע עליה כך? והאם ליהי באמת מצאה אהבה, ולא רק קריירה?

 

לילך טביב זדה אוקנין – סופרת שאוהבת לאהוב, מאוהבת באהבה, אישה שבוערת בה התשוקה לחיים הכי טובים שאפשר – היא גם מזכירה רפואית וגם מרצה ומלווה תהליכי העצמה אישית בשיטת NLP. לילך נשואה לשמעון, האיש שלה ומאהבהּ, ואימא ללי, למור ולדין, שבזכותם היא לומדת להיות האימא הכי טובה.

מקט: 4-1272-850
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"… וכשהגעתי לעיניו קפאתי. נתקלתי במבטו הזחוח המתקשט בכחול ים עמוק ומלווה בחיוך סקסי שהרטיב את ליבי, שעדיין נותר בתחתוני […]

 

ספטמבר 2018

 

יצאתי בשקט מהחדר, לקחתי את התיק שלי, פתאום נזכרתי, שיט, אין לי רכב, הרכב במוסך. חיפשתי בבהלה על השיש ברחבי המטבח מפתח, נאנחתי, לא רואה מפתח. טוב, אקח מונית, אני חייבת לצאת בהקדם לפני שאנדרי יבחין במעשיי. פתאום, בפינה הימנית בקצה השיש, הבחנתי במפתח בודד המחובר למחזיק מפתחות בצורת כוכב מוכסף, הסמל של מרצדס, הרכב של אנדרי.

הנחתי את הפתק על השיש ויצאתי מהדלת בזהירות. שמש הבוקר סנוורה את עיניי הרגישות. סגרתי בשקט ולאט את הדלת ומשם מיהרתי לשביל הגישה, הגעתי לרכב של אנדרי, פתחתי אותו באמצעות השלט והקלדתי את הקוד, שאותו זכרתי מערב ההתרמה.

התיישבתי חסרת נשימה ושבורה, גופי רעד ללא שליטה. הרגשתי כל כך נבגדת, כל כך טיפשה, איזו נאיבית, האמנתי לאנדרי ששבה את ליבי השבור והסרתי את כל המגננות. איך אפשרתי לעצמי להיות שוב כל כך פגיעה? האינטואיציות שלי חדות יותר בדרך כלל, איך ייתכן שאני טועה וסלחנית כזו בכל הקשור לאנדרי?

הפעלתי את הרדיו, Dire Straits התנגנו ברקע. המוזיקה ליטפה את עורי, הייתי זקוקה למשהו שירגיע אותי. ניסיתי לרוקן את מוחי ממחשבות על אנדרי, התמסרתי למוזיקה ולחצתי על דוושת הגז.

נהניתי מהנהיגה המהירה והמשחררת, נהגתי בלי כיוון ויעד, רק לנסוע, להתנתק, כרגע המטרה היא רק להתרחק מאנדרי שעם כישוריו ונתוניו המופלאים כבל את ליבי. שוב הוא אזוק, כמו אסיר, והפעם לאנדרי. איך אני ממשיכה מכאן? מה עליי לעשות? אני כל כך מבולבלת, אני כועסת! בא לי לצעוק! אני יכולה פשוט לצעוק, למי זה יפריע? אני כועסת! פתטית, אפילו לצעוק כמו שצריך אינני מצליחה, שיהוקי הבכי חונקים אותי. מוזיקה, להתמקד שוב במוזיקה, אנדרי, תסתלק לי מהמוח, מהמחשבה, מהלב.

הפניתי מבט חטוף במראה וראיתי מאחוריי ג'יפ שחור גדול, לא זיהיתי את הסוג, מבטי היה מטושטש בגלל הדמעות. כנראה שומרי הראש שלי, חשבתי לתומי, למרות שזכרתי שלהם יש רכב קטן יותר, אך לא הטרדתי את דעתי יותר בעניין, פשוט רציתי להתרחק כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר. לפחות פיזית. לצערי, מהמחשבות לא הצלחתי להתרחק.

התרחקתי מתל אביב הסואנת, רחוק מהכול, רחוק במיוחד ממנו. האטתי את נסיעתי כאשר הגעתי לסיבובים חדים בכביש עקלקל, ופתאום, בלי שום הכנה, הרגשתי חבטה עזה באחורי רכבי. בום! מזעזע ומטלטל, שגרם לי לאבד שליטה על הרכב. אחזתי בהגה חזק ולחצתי על דוושת הברקס. אין תגובה, אלוהים! מה אני עושה? הרכב הידרדר במהירות לתוך תעלה בצד הדרך. אימא, אבא, סליחה! התנגשתי בעץ בעוצמה עזה וכרית האוויר נפתחה והצמידה אותי למשענת המושב בלי אפשרות לנוע. הרגשתי שאין לי אוויר, רציתי לצרוח, אך לא הצלחתי להוציא הגה. דמויותיהם של אימי ואבי הופיעו לנגד עיניי, כעסתי על עצמי, שוב אני גורמת להם צער, עשיתי טעות! יצאתי בלי להודיע, אף אחד לא יודע היכן אני, לא הוריי ולא אלה שבאמת אוהבים אותי. יצאתי בהיחבא, באופן אימפולסיבי, כמו ילדה קטנה, מבלי לחשוב על ההשלכות במצב הרגיש הזה.

הג'יפ לא היה שייך לשומרי הראש שלי אלא לאויב שמנסה לפגוע בי. עכשיו ההכרה הכתה בי, אכן היה לשומרי הראש רכב קטן יותר.

כל גופי כאב, צפצופים מצמררים החרישו את אוזניי, לא הצלחתי להזיז שום איבר בגופי. אני מצטערת, אני לא מצליחה להילחם, אני עייפה, כואבת ומותשת. טעם מתכתי בפי עורר בי בחילה, מזהה את הטעם הזה. די, נכנעתי לגורלי, הרגשתי שאני נפרדת מהעולם – הֱיו שלום. עצמתי את עיניי, הפסקתי להילחם ונשאבתי לחושך ולדממה.

שוב צפצופים, הם חזרו. הפעם אני יכולה לנשום אוויר נקי, אינני יכולה לפקוח את עיניי, מה קורה? אני מרגישה כפות ידיים רבות נוגעות בי. קושרות אותי? כן, נוגעים בי, וקולות זרים נותנים פקודות. מולי אור רחוק הבזיק, הילה, יד מושטת אליי, מלאך זוהר, היא נראית כמו אנדרי. ניסיתי להגיע אליה אך ידיי לא זזו. הרגשתי שאני מרחפת לכיוון היד המושטת, חייכתי אל המלאך הזוהר, נגעתי והרפיתי. קולות עמומים וזרים מסביבי:

"לא להזיז את הצוואר."

"תיזהר על יד ימין, היא לא נראית טוב."

"אל תיתן לאף אחד להתקרב, לא מעניין אותי גם אם זו מלכת אנגליה, חוסם עורקים, חוסם עורקים, מהר…"

די, אין לי כוח להילחם שוב. חושך, דממה.

"ייצבנו אותה, פאק! לא! חייבים להגיע לבית החולים מהר, מהר! היא איבדה הרבה דם. הֵי ילדונת, תחזיקי מעמד, אף אחד לא מת במשמרת שלי!"

אף אחד לא מת במשמרת שלי – איזה קול סמכותי ומרגיע… האם זה המלאך שלי?

דממה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לב כבול”