החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על אלון אשתר

אלון אשתר מתגורר בחדרה וחי על קריאה, כתיבה ונס קפה. "מלך לשבעה ימים" הוא הכרך הרביעי בסדרת "מעללי מורטגו עיני חתול". ... עוד >>

מלך לשבעה ימים

מאת:
הוצאה: | 2021 | 455 עמ'
קטגוריות: מד"ב ופנטזיה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

מוֹרְטֶגוֹ עיני חתול מת מזמן.

בעולם שבו הזמן הוא נצח ועומק הריקנות בלתי נתפס, הוא מקבל הזדמנות לגלות מוות טוב יותר: שַליטת עולם הצללים שבו שרוי מציעה לו להמר על נשמתו בעסקה קשה מאין כמוה.

מורטגו מגיח חזרה לעולם הגָּאלוֹנִי שעזב, הפעם בגופו של אדם קשיש ופגיע. מטרתו אחת: להגיע לנאס, עיר המלכים המתחלפים האגדית, ולנסות את מזלו בתפיסת כס השלטון המתפנה תדיר.

דרכו של ההרפתקן המזדקן זרועה מורי דרך שתקניים, מתחרים ערמומיים ותושבים כזבנים, ולצידו נערה מתבגרת; שוליה למחצה, בת למחצה. יחד מנסים השניים ליצור תקדים היסטורי – להביס את השיאן גּוֹנַטָאס קְרַאוּנוֹס ולהחזיק בכתר למשך שלושים ימים, כקצוב בחוק הקדום. אך האם אפשר בכלל לנצח במשחק הזה? באיזה מחיר?

 

באשר תלך הדרך לך עימה; אחרת, תיפול לתהום.

  • קְלִיטוֹס שאינו ישן
מקט: 978-965-571-402-9
מוֹרְטֶגוֹ עיני חתול מת מזמן. בעולם שבו הזמן הוא נצח ועומק הריקנות בלתי נתפס, הוא מקבל הזדמנות לגלות מוות טוב […]

פתח דבר

(ירושתו של המת)

בדידות היא תהום חסרת קרקעית.

– ציטטות תּוֹלְגָּאר

 

 

יללות רוח ליוו את השמש הקורסת בין ההרים. גלגל החמה המשתפל נראה כעששית שיד מכסה אותה באצבעות ענניות. אנשי מחוז אוֹרִיאַן, הנעולים מאחורי יערות ומצודות ישנות, היו רגילים לקור ולבדידות היחסית של משלטם המרוחק, לפחות מאז ייסד פָּנְתֵּיאוּס הנודע את הממלכה. לפעמים עברו ימים ואף שבועות מבלי שהחליפו מילה עם שכניהם, שהקרוב בהם נמצא במרחק יום הליכה קשה, או כפי שנהגו לומר, 'בקצה האופק'.

אבל היום המתה טירת מוֹנְגָּרְד מבקרים. רובם טרחו ועטו מעיל לבן מעל בגדיהם – הסמל האֱמֵנְדִּי לאבל. הם התקבצו בטרקלין הגדול, קרובים זה לזה כעדר ביזונים המתגוננים מפני טורף, אך נעים באי-נוחות כלא מורגלים להימצא בקרבת בני אדם כה רבים. אח גדולה בקצה החדר סיפקה לסביבתה אור וחום, ואילו שאר החדר נתלה בחסדי הנרות שחשפו את קירות האבן העתיקים ואת אותות האצולה שמילאו אותם. שני גברים בבגדי משרתים חילקו כוסות של גְרוֹנְג, משקה חם ומתובל שמטרתו להוציא דמעות גם מהעיניים היבשות ביותר (אנשי אוריאן לא היו רגשניים די הצורך).

טקס הקבורה הסתיים לא מכבר – המת נטמן בחצר אחוזתו, כאביו וכסבו לפניו, וכעת לגמו האורחים משקה אחרון לפני עזיבתם את המקום וביקשו להיפרד מהבת האבלה בכמה מילות עידוד ונחמה.

אָנַתֵיאָה כלל לא הקדישה להם תשומת לב. היא נשאה בכללי הטקס בגבורה שהיה אפשר לייחס לאביר מִילוֹמָרִי, אם כי לא היה דבר רחוק מליבה יותר מחבורת האנשים שמילאה את הרצפה המבהיקה בבוץ. מעולם לא רכשה את אומנות הדיפלומטיה שהנחילה לאביה את הונו ואת קשריו הטובים, אלא הייתה גסת לשון ונוחה להתרגז. אצבעותיה העבות נהגו לפתל את שולי שמלתה תדיר, כאילו היו צוואר שהיא משתוקקת לחנוק.

כעת הניחה למשרתים להתעסק בהכנסת האורחים וסילוקם, והתפנתה להאזין לשיחותיהם החרישיות. היא שמעה אותם מנסים לברר מה יהיה על נכסי האדון המת ומה יעלה בגורלם – והיא עצמה בכלל זה.

היא שנאה אותם כמעט כשם ששנאה את הלילה שבו אבד אביה תחת השלג.

האורחים הלכו והתמעטו, והיא בירכה על כך. בכל מאודה רצתה להישאר לבדה עם מחשבותיה, לא להיות שפחה של מילות טקס באינספור וריאציות. היא זיהתה כמה פרצופים – אנשים מעברו של אביה, אנשים שמותו הפתאומי שחרר אותם מחובותיהם לו, רֵעים למסעות, אנשי עסקים, בעלי אחוזות כמוהו – השאר היו לדידה עיסת בשר לבושה בסחבות מפוארות.

אנתיאה סימנה למשרתים בתנועת יד חטופה לאסוף את כוסות המשקה הלא-מרוקנות ולהאיץ, ולא בעדינות יתרה, באחרוני האורחים לצאת לדרכם. היא תמיד הלכה כאילו עול בלתי נראה מעיק על כתפיה. גופה הגוץ לא משך את תשומת ליבו של אף גבר, ושערה מעולם לא נכנע למאמציו הנואשים של מסרק. פניה היו נטולות חן כאופן דיבורה, ואנשים רבים התקשו להישיר מבט לעיניה, שנראו עתירות בוז ואדישות. לאיש לא היה ספק, היא הייתה ההפך הגמור מאביה – גבר שהתנשא לגובה, כאילו אומר להבקיע בפדחתו את העננים, וידיו היו מעודנות כשפתו. רכילאים למיניהם נהגו להתלוצץ שאנתיאה אינה אלא אסופית שמונגרד אימץ בעקבות פרץ חמלה בלתי מוסבר, או בשל עסקה סודית שנרקמה עם נערה אלמונית שתשוקתה גברה על כללי זהירות בסיסיים.

אנתיאה הביטה סביב בהקלה. הכאב טרם קבע את מושבו בליבה – היא ידעה שהוא יבוא כשתצטנף במיטתה. ביומיים האחרונים העסיקה את עצמה בגערות במשרתים ובהכנות לקבורה, מנסה ככל יכולתה לדחות את הרגע שבו יגיחו תחושותיה הקשות ממאורתן.

לבסוף נותר בטרקלין איש אחד בלבד. הוא ישב בכורסה בלויה מישבנים, מסובב בידו כוס ריקה. אנתיאה שלחה אליו מבט נרגז. הוא נראה לה מוכר, אך היא לא הצליחה להצמיד לו שם. שערו היה ארוך ולבן, ופניו מערבולת של חריצים ונקיקים שכמו יכלו להטביע בתוכם את המתבונן הלא-זהיר. מגפיו חרקו על הרצפה, כאילו ניסה לרקוד תוך כדי ישיבה. דומה היה שכלל לא הבחין בה; עיניו היו נעוצות בלא-כלום, מרחיקות אל התקרה ומעבר לה.

רוגזה של אנתיאה גבר. שמא האיש שיכור מכדי לקום. המחשבה שאולי תיאלץ להלינו לא שימחה אותה. היא פסעה לעברו, מותחת ומיישרת את אצבעותיה שהתעקשו להתקפל לתוך כפות ידיה.

'הגיע הזמן שתלך,' אמרה.

האיש הרים אליה מבט כמבחין בה לראשונה. 'אנתיאה,' אמר, קולו צלול להפליא, כאילו בילה את ימיו ואת לילותיו בשירה, 'את בכלל לא דומה לו.'

אנתיאה לא הגיבה לעלבון המרומז, אם אומנם זה מה שהיה. היא כונתה בכינויים גרועים יותר. 'בַּיְירֵל ילווה אותך החוצה,' אמרה.

הזקן הניף את ידו בתנועה מבטלת. 'את יודעת מי אני?'

'עוד מכר,' אמרה. אדרת הנימוסים שניסתה לעטות על עצמה נשחקה עד דק, והיא חשבה שעוד רגע תאחז בכתפיו ותגרור אותו אל הקור בעצמה. 'אתה מוכן…'

'אני זוכר אותך. גדלת מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. טוב לראות שהשפתיים שלך עוד אומרות את מה שליבך חושב. זו תכונה שמעטים זוכים בה.'

אנתיאה נמלאה סקרנות, חרף רצונה. אם הוא זוכר אותה, האם היא לא אמורה לזכור אותו? היא הביטה ביתר תשומת לב בפנים הקמוטות, בעיניים הירוקות, הנוצצות, שנדמה שעשורי החיים רק הוסיפו לחיותן. הזקן הניח את הכוס על מסעד הכיסא ומחה את פיו בגב ידו כמנהג כפרי פשוט.

אנתיאה העבירה את משקלה מרגל לרגל. המשרתים עזבו את החדר והיא נותרה לבדה עם האורח המשונה. נראה שהאחרון שכח מקיומה, ושב לנעוץ מבט בריק. היא כחכחה בגרונה, והקול הטיל הדים מבהילים באולם הגדול.

הזקן כמעט חייך – פס אלכסוני שחשף שיניים לבנות כשערו. 'הייתי שותף למסעותיו של אביך, כשהעולם היה צעיר יותר,' אמר. 'השתעשענו לא מעט יחד, לפני שהזמן והדאגות הפכו אותנו לאנשים ששנתם כבדה ממטלות. הדרכים מלאות באנשים כמונו, אנתיאה.'

'הוא מעולם לא דיבר עליך,' אמרה אנתיאה.

האורח לא נעלב. 'הידידות מצויה בלב, לא בדברי רכילות,' אמר. 'אבל הזמנים… הזמנים הרחיקו אותנו זה מזה.' הוא נדם לרגע וחיכך את מצחו רווי החריצים. 'הוא לא דיבר עליי? ברור שלא!' גיחוך חרישי החליף לרגע את חיוכו העקום. 'אני הייתי ההפך הגמור ממנו. מונגרד הגדול ­– אציל צעיר ויתום שזה עתה ירש את אחוזת אביו המנוח. ולעומתו – צעיר שמעולם לא היה מוכן לקבל שום עול על צווארו, אם בדמות אישה ואם בדמות מעון.

'עוררנו זה את סקרנותו של זה. כל אחד מאיתנו ראה באחר כעין תמונה שבורה של נפשו שלו. וכך חברנו יחד למסעות ברחבי היבשת הפרועה, לפני שדרכי הבאר הפרידו בינינו לעד.'

האח החלה לדעוך. קור חדר לטרקלין. משרת התגנב חרישית והפיח חיים במדורה הגוועת. אנתיאה חיככה את כפות ידיה זו בזו. היא הרשתה לעצמה לרגע להתבונן בעיני רוחה בתמונה נעימה שהעלה בה דמיונה; אביה, שהיה שחור שיער ובעל פנים חפות מקמטים, דוהר על רמך אציל ומחליף דברי שנינה עם גרסה צעירה יותר של הגבר היושב מולה.

'לפני שנפרדנו איש-איש לדרכו, הבטחנו זה לזה לשוב ולהיפגש בעתיד עלום מעין. אבל העולם, העולם… עשה בהבטחתנו כרצונו. המתכנן את העתיד, את חייו יפסיד. על מה יכול לסמוך הנודד בדרכים? רק על צל מגפיו הנופל על השביל. מששמעתי על מותו במפולת שלגים, החשתי צעדיי הנה, לחלוק לו כבוד אחרון. לו ולבתו.'

התמונה המלבבת הסתלקה מראשה של אנתיאה למשמע דבריו האחרונים של האיש. חשדהּ צף ועלה מייד.

'הייתי צריכה לנחש,' אמרה בנהמה. 'אתה כמו שאר אוכלי הנבלות, רק רוצה להחזיק בטירה הזאת.'

'לא, לא,' אמר הזקן בחיוך יגע. הוא ליטף את צוואר הכוס הריקה. 'חיים שלמים של טינה וחשדות עשו אותך כוך אבן מבוהל. לא כך, אנתיאה? אומללה שכמותך…'

היא רעדה מזעם. האיש הביט בה והנהן.

'לא לשם כך באתי, אנתיאה. אין לי שום כישרון או רצון לתפוס את מקומו של אביך בקבר שהוא טירות ובתים. אם תאפשרי לי, אומר את דבריי, ולאחר מכן תוכלי לזרוק אותי חזרה אל השלג, אם תרצי בכך.'

היא מיקדה את מבטה במאמץ בגבר היושב מולה, לרגע נדמה שדמותו מנסה להחליק מעבר לעיניה. משהו באופן דיבורו השלו והשקול גרם לתפאורת הטירה להיעלם בצללים כחזיון תעתועים. היא תהתה אם הוא מפעיל עליה כישוף כלשהו.

'קצר בדבריך,' אמרה לבסוף. 'עבודה רבה לפניי.'

הוא נד בראשו. 'עבודה לא תחסר לך, אם רק תרצי בה,' אמר. 'אבל העבודה היא מפלט, לא מטרה, כשם שאמרו כבר זקנינו. המילים שאני עומד למסור לך הלילה יהיו שוות את הטרחה. אנא, מצאי לך מקום לשבת, אנתיאה. אוזניים קשובות ורגליים שלובות.'

אנתיאה שקלה את ההצעה. רגליה אכן דאבו והיא רצתה להרגיע את שריריה שנעו בימים האחרונים כמעט ללא הפסקה. לבד מכך, אם תיענה לו, תוכל להאיץ את הרגע שבו תראה את גבו מתרחק משביל הגישה לאחוזה.

היא משכה אליה כורסה שאביה עיצב במו ידיו, את העיטורים על ראש הכורסה הוא נתן לה לעצב בעצמה – אלו היו ימים מאושרים. דקירת כאב פילחה את חזהּ – הבית היה מלא בסכינים בלתי נראות, ושקעה במושב הרך בעוד אצבעותיה מתופפות בחוסר סבלנות על ידיות העץ המגולפות.

'אנתיאה.' הזקן דיבר בקול שהיה רך וחמור בה בעת. 'את אדם צעיר מאוד שזה עתה הוטל עול כפול על כתפיו: גם אביך המת, גם החזקת הנכס היקר הזה. איני כשאר תושבי המקום המורחים את מילותיהם בדבש ואת כוונותיהם בסוכר, לכן אהיה כן עד מוות. אם היה אופייך פרוע מעט יותר, הייתי מציע לך להשליך הכול מאחורייך, לקחת סוס וצקלון בלבד, ולבלות את שארית ימייך בנתיבי גָּאלוֹנְיָה האדירה, לשוטט מפונדק לפונדק, לעבור ממיטה למיטה. אבל אינך כזו. לרוע המזל, בשל התרבות שאליה נולדת ובשל מראייך החיצוניים, הלא מלבבים, את אשת בית. אל תבהי בי כך. אמרתי לך שאדבר ביושר. אם אינך יכולה לסבול זאת, סלקי אותי כעת.'

אנתיאה, ביד קפוצה, הורתה לו להמשיך בדבריו.

'נועדת להישאר כאן וללבוש את הטירה הזאת לעורך. זה מה שמפריד אצילים מפשוטי העם, אומללה שכמותך. לא טרקלינים מפוארים ולא משתאות מסואבים, רק ההיצמדות למסורת אבות ולנכסים המכבידים על הנפש. אם בדעתך להחזיק במקום הזה, עשי זאת כהלכה.

'את לבדך עכשיו. את יודעת זאת, לא כן? אביך ירד לבאר הקדושה, ואת ברשות עצמך. חוץ מכמה משרתים זקנים, אין לך איש בעולם. לא ידידים, לא ארוס, אפילו לא מאהב ללילות קרים – ואני יודע כמה קרים הם יכולים להיות, בייחוד בין הרגליים.' הניצוץ שהבהב לרגע בעיניו הרתיע אותה קלות. האם הזר הזה מסוגל לקרוא מחשבות?

'כעת עלייך להחליט מה ברצונך לעשות. לשקוע במרירות עד שהבאר תגלול את פיה מעלייך, או לקום ולחיות כהלכה. הבחירה היא שלך, ושלך בלבד. אם תבחרי באפשרות הראשונה – לא אעצור בעדך. החיים כבר הגיפו את שמיהם בעבור אנשים ראויים ממך.

'אבל אם תבחרי לחיות… ובכן, כאן טמון הרבה.

'האם את יודעת מה הוריש לך אביך? לא, איני מתכוון לשדות, לאבנים יקרות ולחביות המשקה החריף שבמרתף. את דברי השטות הללו את חולקת עם כל אציל זב חוטם.

'הוא השאיר לך אותך. את הגוף הזה, שאת נעה בו, את העיניים האלה, שדרכן את בוחנת את דבריי, ואת הנפש שלך, המתחבטת, המתייסרת והתוהה מה יהיו מעשייך מכאן ואילך. ובכן, נצלי אותך! אל תיתני לכל זה להתבזבז בחודה של סכין שתעבירי על צווארך או בבהמיותו של אוכל עשיר. קחי את הזעם ואת הכאב שאת מתפלשת בהם, ועשי מהם כידון לדקור בו את אויבייך. כשאת מצונפת בגומחות אפלות, את אוכלת את עצמך פיסה אחר פיסה באופן שלא ישאיר דבר לאוכלי הנבלות.

'וכולם פוזלים אלייך, אנתיאה. שלא תחשבי שלא ראיתי זאת. עין אחת שלהם מלאה דמעות צער – ורעותה מחשבת עלויות ובודקת אפשרות לרכוש את ביתך בחצי מחיר. האם את חושבת שהדבר חמק ממני? אני רואה גם כשעיניי עצומות.

'ואל תופתעי אם תגיע אלייך הצעת נישואים זו או אחרת, שתרענן את ליבך הקפוא. תאוות הממון יכולה לפצות אפילו על היעדר תשוקה. וכמה שנדמה לך שאת גוש אבן עצום ומכוער, את חלשה ותמימה באופן בל ייאמן. אל תיפלי בפח הזה, אנתיאה. מחוז אוריאן הוא שדה קרב, והמאבקים כאן יהיו אכזריים לא פחות מהקרבות שנערכו בקָרַדִיקְיָה האיומה.

'אם בחיים את בוחרת, אנתיאה, נאמנות וכוח יהיו אבני הדרך שלך. נאמנות לזכרו של אביך, וכוח לשלוט בכל מה שרואות עינייך. לצאת אל האנשים, לא לחמוק ממבטם. ללחוץ את ידיהם, להתלוצץ איתם, לטפוח על שכמם, לדאוג להם ליין חם ומתובל. הבנת אותי? אפילו לחלוק את מיטתך עם גבר להוט מכדי שיהיה לו אכפת מדמותך המוזנחת. עלייך לשמור על כוחך ועל נאמנותך, ובכל דרך אפשרית.'

אנתיאה חשה שהכורסה עומדת לשמוט אותה לרצפה בכל רגע. ישירותו של האיש אכן טלטלה אותה, והיא זועזעה לגלות שהוא כה מכיר את נבכי נפשה, משל היה אורח בחלומותיה וברגעיה הכמוסים ביותר. דחף אחד פעם בה – להשליך אותו על גב סוס כשעיניו וידיו קשורות, כעונש על חוצפתו… ודחף אחר הורה לה להמשיך לשמוע את אמריו.

'מרותקת, אנתיאה? אני שמח לשמוע. מילים תמיד זקוקות לאוזן קשבת, כדברי המשורר ביש המזל מאָסְרַאם. אפילו אדם קשיש כמוני, שראה ועשה הכול, אוהב לראות אנשים צעירים המטים אוזנם אליו.

'ועתה, לאחר שהצלפתי בך בשוט, אשמח לרכך את מילותיי בסיפור. אלא אם כן ברצונך לשלח אותי לדרכי.'

אנתיאה חשבה על כך לרגע, ואז נדה בראשה לשלילה. הכול כדי לדחות את הרגע שבו תעלה בכבדות לחדרה ותפתח דלת אל מיטה סתורה וקרה ואל נרות כבויים.

האיש חייך שוב. 'הזמיני מעט יין חם, נערתי. גרוני יבש ומכווץ מדיבור. נראה לי שגם לך לא יזיק לשתות.'

היין הגיע עד מהרה. הלגימה שרפה כמעט את גרונה. היא מעולם לא ידעה לשתות כהלכה.

האיש השפיל מבטו אל הכוס שאחז. אדים חמים עלו ממנה והפכו את דמותו לחזיון שכולו חלום והזיה. הלילה עטף את חלונות האחוזה כשלג שחור, מותיר לאוזניהם של הזקן והיתומה רק את אנקות הרוח וטפיפות רגליהם החרישיות של המשרתים.

'הבה נדבר על כוח ועל נאמנות, אנתיאה. אבל לא בשפתו הישירה של מטיף המוסר, אלא בדרכיו העקלקלות של סיפור עתיק.

'שמעתי את הסיפור כשהייתי עול ימים, ומגפיי טרם נשחקו ממהמורות הדרכים. לא אגזים אם אומר שסיפור זה שינה את חיי והוביל אותי לקצווי ארץ – אל הנתיבים החשוכים והמסקרנים שחזיתי בהם – ואני מבטיח לך שאלו מצויים בכל מקום.

'הזדמן לי לשמוע אותו בערב אחד, שעה שישבתי ברחוב צר וספרתי את רווחיי ממלאכת הכייסות שלי. הייתי נער צעיר וחסר מצפון, והוא היה עיוור ומלא דברי שנינה כשם שנזיד עמוס בתבלינים. אף מילה אצלו לא התבזבזה לחינם. כל עווית, כל הברה, כל הרמת גבה, ליטשו את הסיפור כאבן חן.

'אז הבה נדבר, נערתי היתומה, על כוח ועל נאמנות, מהלך שנים רבות מכאן, בארץ שמעטים מאיתנו שמעו על קיומה.'

הגבר נטול השם המשיך לשפוך את מילותיו במשך שעות ארוכות, משכיח ממוחה של הנערה חסרת האב את כאביה, בעוד שחור השמיים מתבהר לאיטו והכוכבים מנצנצים אך בקושי מאחורי שמיכת ערפל ורודה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.