החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

על עלמה חן

עלמה, בת 47, הניחה את ליבה בתוך מילים, וכתבה בתבונה ובאותנטיות על ההתבגרות, על החיים עם חזה גדול, ועל החלטתה לעבור ניתוח להקטנת חזה. התיעוד כתוב ממקום פגיע, חשוף, באופן שמנפץ מיתוסים גדולים – ומציע חלופה מציאותית, לגיטימית ואפשרית למי ... עוד >>

ספר קטן על ציצי גדול

מאת:
הוצאה: | 2020 | 45 עמ'
קטגוריות: בריאות

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

"היא הראתה לי על מסך המחשב תמונת לפני-אחרי של מנותחת שלה. בחצי המסך השמאלי ראיתי שדיים גדולים, כבדים, עייפים ומרוטים, ובחצי המסך הימני ראיתי ציצים – יפים, עומדים, שמחים. בלי להתכוון פלטתי קריאה: "אני רוצה כזה!"
הספר מלווה מסע אישי ואמיץ של התלבטות והחלטה לעבור ניתוח להקטנת חזה. הוא נכתב במטרה להשמיע את קולן הלא נשמע של בעלות החזה הגדול – אותן אלה שסובלות מכך, אשר היו מוותרות על הגודל, על החוויות ועל הסטיגמות שהוא מזמן לחייהן. הספר קורא תיגר על התפישה הרווחת המאדירה חזה גדול, ומוֹנעת מקולות אחרים מקום לגיטימי בקביעתה: "נשים משלמות הון בשביל חזה כזה". נוסף לתיאור ההתמודדות הנפשית, הספר מאגד מידע ממשי ופרקטי, החל מתהליך ההתלבטות וההחלטה לעבור את הניתוח, ועד ימי ההחלמה הראשונים שלאחריו.

מקט: 4-1272-617
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הסיפור שלי – מ"ציצים" ל"שדיים"

אני עלמה, בת 47, נשואה ואמא לשלושה ילדים, וזה הסיפור שלי.
כבר בתחילת חטיבת הביניים עקפתי טיפה את ההתפתחות של הבנות בשכבה.
היו לי ציצים.
והם פשוט גדלו, וגדלו, והמשיכו לגדול ולגדול… והפכו מ"ציצים" – מילה קטנה וחמודה, עם חזייה בצבעי פסטל, ל"חזה" – מילה נשית-סקסית – עם חזייה שחורה או לבנה עם תחרה, ואז ל"שדיים" – מילה מבוגרת, ממילון "אבן שושן" – עם חזיות בצבע בז' – סליחה, צבע גוף, וארבעה קרסים מאחור.
אז היו לי שדיים. ושדיים הם דבר כבד, מסורבל ומגושם.
אולי את מכירה את ההרגשה או יכולה לדמיין אותה, שאת רק נערה, וכבר חווה את השפעות הגרביטציה וההזדקנות – אומנם עור הפנים שלך מתוח לגמרי, אבל במקומות אחרים את צונחת. את רק בת עֶשרה, וכבר סוחבת נטל של סוד, כי רק את יודעת מהי ההרגשה לחיות עם שדיים. את עושה הכול כדי להצניע אותם, אבל הם הופכים להיות בדיוק הדבר שמגדיר אותך – סימן ההיכר שלך. את הופכת להיות:
"נו… זאת… עם הציצים הגדולים".
ובלי שהתכוונת את חיה בפער נוראי, כי חזה גדול נתפס כ"נכס", ורק את יודעת כמה הוא לא. את מסתובבת בעולם עם תדמית שהיא תרמית. קצת כמו לנסוע ביגואר ולהגיע הביתה למקרר ריק – רק שהתדמית השופעת כאן היא חלק מהפיזיות שלך. אין לך שליטה על זה, ואין לך מה לעשות אחרת.
הבנים באשר הם, "מריירים" עלייך… והבנות, מתלחששות ומרכלות. לא משנה כמה צנוע תתלבשי, בסופו של יום, לרוב יחשבו שאת "קלה" או "נותנת"; וסיכוי גדול שבשל תחושת הנחיתות, יתפתח לך דימוי גוף שלילי, וגופך יהפוך למשהו שאת מתביישת בו, ותרצי להחביא אותו; ובגלל ש"הכול בחוץ" והם פשוט שם, אולי גם תחווי הטרדה מינית כשחבורת נערים תתקבץ סביבך, וידיים יישלחו לעבר הגוף שלך.
אני זוכרת את החולצה שלבשתי כשזה קרה, ובדיוק את המקום שבו זה קרה. הייתי בת 13. אני זוכרת גם את הסלידה העצמית ואת השנאה כלפיהם… לא כלפי הנערים, אלא כלפי השדיים, שאם לא היו בולטים כל כך – אולי זה לא היה קורה.
קשה להסביר מהי התחושה שמתעוררת בך בזמן שאת מותקפת פיזית, זה נורא ואיום, חילול כבוד. זאת הייתה הפעם הראשונה שידיים נגעו בי, והפעם היחידה שזה קרה ללא רשותי. אבל במשך כל ההתבגרות, שנים רבות מדי, פעמים רבות מספור – היו מבטים שנגעו, הגיחו משום מקום ומכל מקום, התבוננו, בחנו, בהו וננעצו – מבטים דוקרים, זוממים, חומדים, מביכים. באותם רגעים לא הייתי קיימת כאדם שלם. יכולתי לשנות בי את המראה, את האופי, את האישיות – ולא היו שמים לב – המבט היה ונותר נעוץ, בהם.
כאישה בוגרת היו פעמים בודדות שבהן מצאתי את עצמי ממש מתפַּעלת ומשתאה מהכוח שיש לאיבר הזה על הסביבה, ובייחוד על הסביבה הגברית, אם כי לא רק.
אבל כשאת רק נערה, מבאס להיחשב סקסית. זה לא שייך, לא מתכתב עם ההתפתחות הרגשית והמנטלית, ואף עלול לגרום נזק. במיוחד כשאת נערה מתבגרת בתקופה שבה מככבת זמרת מאוד פופולרית שנחשבת הכי "סלבריטי", עם ציצים ענקיים ומוחצנים, שגונחת בשיר שלה ומתנשפת כשהיא שרה: "תיגע בי". ולמי שמספיק מעוות במוחו, זה משום מה נשמע כמו המשאלה האוניברסלית של כל הבחורות עם הציצים הגדולים.
זוכרים את "Touch me" של סמנתה פוקס? אני לעולם לא אשכח.
השם שלה הפך להיות שם גנרי לבעלות השדיים הגדולים, ולכן עשיתי כל מה שיכולתי כדי שלא יחשבו עליי ועליה באותה נשימה, ולא יסיקו שגם אני רוצה שייגעו בי. אחד הפתרונות שאימצתי היה ללבוש שתי שכבות: חזייה על חזייה, חזייה על גוזייה, גופייה על חזייה, חנוטה וחנוקה. הרגשתי כל כך מסורבלת ומגושמת, כמו לכודה בשריון לוחץ – אבל כך השגתי את המטרה – לגרום להם להיראות קצת פחות בחוץ, ולמשוך פחות תשומת לב. אומנם זה עזר, אבל לא פתר את העניין לחלוטין. עדיין בלטתי מאוד בין בנות גילי, ולא הייתה לי אפשרות אחרת, לא הייתה לי באמת בחירה.
המציאות הזאת השפיעה על איך שהתלבשתי, על מה שקניתי, על איך שהרגשתי, על איך שביליתי (בלי ים ובריכה); והשפיעה מאוד גם על כל היחסים שהיו לי – עם בנות ובנים – ובעיקר על היחסים שלי עם עצמי ועם הגוף שלי.
בגיל 18 הם התגייסו לצבא, יחד איתי. שמחתי מאוד לשרת בבסיס של בנות בלבד, אבל אפילו בשנתיים האלה חוויתי המון בושה ומבוכה. הסתרתי והתחמקתי, והיו לי תירוצים שהכנתי מראש על התנהגויות חריגות שלי לעומת האחרות: שינה עם חזייה, מקלחות בשעות מוזרות, ועוד.
עול רגשי כבד מנשוא ליווה אותי כל יום. ועוד לא אמרתי מילה על הכאב הפיזי, על החריצים והשקעים בכתפיים שהנציחו את מקום הכתפייה של החזייה, גם זמן רב לאחר שהורדתי אותה; על כאב הגב שמתחיל דקה אחרי שאני מתחילה לשטוף כלים; על השכמות התפוסות והכאב שמקרין לעבר העורף ודוקר כמו זרמי חשמל; וכאילו לא די בכך, כולם מסביב הפצירו בי מדי כמה זמן: "תעשי התעמלות, זה ממש יכול לעזור עם הכאבים בגב". איך תסבירי שההתעמלות עצמה כואבת ומביכה…
לו רק היו יודעים כמה רציתי לרוץ. במשך שנים הייתי מדמיינת כלב לברדור זהוב רץ על דשא ירוק, כשהאוזניים שלו מתעופפות אחורנית והוא מחייך עם הפה הכלבי שלו… רציתי להיות הוא, בתוך הגוף הרץ, להרגיש את הרוח על הפנים – ולהמשיך לרוץ.
השאיפות שלי במציאות היו הרבה יותר צנועות. בסך הכול רציתי למצוא חזייה, כזו שלא תהיה בצבע בז' – סליחה, צבע גוף, ובלי ארבעה קרסים, וש"הם" לא יברחו ממנה, ושאולי גם תעלה פחות מ-400 ₪…
למרות שלא רציתי ללכת עם בגד ים ביקיני – כעסתי כל קיץ מחדש. כי גם אם רציתי, הייתי צריכה לקנות שני בגדי ים, כי התחתונים והחזייה באים כ"סט" באותה מידה – והמידה שלי בתחתונים הייתה 38 ובחזייה 46.
זה היה מסר עִקבי שקיבלתי מעולם האופנה: "יש לך בעיה, הפרופורציות שלך לא נכונות".
החיים נמשכו, ולמרות כל האתגרים שהשדיים זימנו לי, פחדתי לחשוב על ניתוח. לא בגלל הניתוח עצמו, אלא בגלל התגובות שדמיינתי שיהיו אם אעבור אותו – וכולן ביטאו מסר זהה: "מה היה רע לה עם מה שאלוהים נתן לה?". פחדתי להיתפס כבחורה שטחית שנדבקה בחלום ההוליוודי להיראות 90-60-90, ולא רציתי שיחשבו שהמוטיבציה שלי לניתוח הייתה כניעה לאידיאל – להתבלט לחיוב – כי כל מה שרציתי באמת היה לבלוט פחות, להצניע ולצמצם.
כבוגרת, חיי הרווקות וסצנת הדייטים לא היטיבו עם תחושותיי והרגָשָתי. תמיד ניקר לי בראש החשד שלא רוצים אותי – אלא אותם, לא סקרנים לגביי – אלא לגביהם. היינו בתחרות על מי מושך יותר תשומת לב ומי עושה יותר רושם – אני או הם. ברוב המקרים הם גנבו לי את ההצגה.
לצד התחרות הזו הנושפת בעורפי, התקדמתי בחיי, אספתי בסלסילת החיים עוד ועוד דברים טובים ומרשימים, וקיוויתי שהם יכריעו לטובתי – שיסתכלו עליי ויגידו: "וואו, איזו בחורה", במקום התגובה הצפויה והנדושה, שגם כשלא נאמרה בקול, רעמה דרך המבט: "וואו… איזה ציצים". לפעמים הפליאו לעשות, הפליגו בעולם הדמיונות וקראו להם "הפרונט", כאילו אני דגם מעורר התפעלות של רכב: "וואו… איזה פרונט…".
שנאתי את הרווקוּת. רציתי כבר איש משלי, ובית, שיכיל אותי, ואותם, וככה כל הקשיים יהיו מאחוריי, אולי. אבל מהר מאוד התברר לי שהמצב המשפחתי לא ממש שינה לשדיים שלי כשהפכתי ל"נשואה". הקשיים נמשכו, עולם כמנהגו נהג.
כבר בראשית חיינו המשותפים אמרתי לבעלי שכשאני מסיימת ללדת ולהניק, אני מתכננת לעשות הקטנה, אבל לפי שעה היה לי תירוץ להמשיך לדחות את הניתוח לעוד כמה שנים טובות. ברקע צקצקו הקולות הביקורתיים בראשי בפולניוּת, והמשיכו לגנות את הבחירה האפשרית בניתוח: "יש נשים שמשלמות הון כדי שיהיה להן חזה כזה!".
מכיוון שלא עשיתי את הניתוח לפני ההריונות, הייתי מאוד מחויבת להניק את ילדיי. זה הכי בריא לתינוק ולאמא, וכן – יש עוד סיבות טובות. אבל לי הייתה סיבה אחת עיקרית, כמוסה וחשובה: אחרי שנים של סבל, עכשיו אוכל להפיק מהם משהו חיובי, ורק חיובי, ובכך להגשים את הייעוד שלהם. כך הנקתי שלושה ילדים, במשך יותר מארבע שנים במצטבר.
אז סוף סוף סלחתי, הרגשתי מפויסת, ואחרי שנים של תחרות ומלחמות… עשינו שלום.
הרגשתי שעכשיו אני יכולה אפילו להודות להם, והגיע הזמן לחשוב על הניתוח. נגמרו התירוצים.
הקולות בתוך הראש לא אכזבו, והמשיכו לצעוק לעברי ועליי: "נו באמת… עכשיו נזכרת? מה זאת רוח השטות הזאת? ועוד בגיל שלך? אישה נשואה, אימא לשלושה ילדים, מה זה כבר משנה איך הציצים שלך נראים? זאת סיבה לעלות על שולחן הניתוחים?"
לקח לי זמן לארגן בראש את התשובה הפנימית המדויקת שלי לקולות האלה. נדרשו ממני זמן ואומץ לבוא ולומר: זה בסדר גמור לעשות את זה עכשיו, בגיל הזה, כי אין דבר כזה "מאוחר מדי" להיות מאושרת, ואין דבר כזה "מאוחר מדי" לחיות בלי כאב ולהרגיש טוב.
אומרים "יפה שעה אחת קודם", זה נכון. אבל למי שהשתהה אפשר לומר "מוטב מאוחר מאשר אף פעם". היום ברור לי שהזמן "הנכון" הוא זה שבו את מחליטה, וזו השעה לפעול – או לא לפעול – לפי רצונך ובקצב שלך.
הגיעה השעה הנכונה שלי להחליט להיפרד מחזיות הענק, מהעול הנפשי שנשאתי, ומכאבי הגב שסבלתי בשתיקה יותר מ-30 שנה – הגיעה השעה להגשים את החלום ולעבור ניתוח הקטנה. אחרי הניתוח, אולי סוף סוף יהיה לי האומץ למדוד את ה"בייבידול" תחרה בצבע שמנת, שקיבלתי מאחותי הגדולה במתנה ל"מִקווה" שלי לפני 15 שנה – והוא עדיין עם ה"טיקט", תלוי בארון. לא רציתי אפילו למדוד. חסכתי מעצמי את המבוכה והתסכול.
אבל עכשיו הגיעה השעה! כלום לא יעמוד בדרכי, לא קולות חיצוניים ולא פנימיים. זה הזמן שלי, הגוף שלי, ההחלטה שלי, ואני יוצאת למסע שלי – אני רוצה בחזרה "ציצים"!

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.