החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

החיים החדשים של סבא נפוליאון

מאת:
מצרפתית: מיכל אסייג | הוצאה: | 2018 | 246 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

סיפורו המצחיק והמרגש של מתאגרף קשיש הבורח מהבית בתקווה לנצח בקרב האחרון של חייו – הקרב נגד הזקנה
בגיל שמונים וחמש מחליט נפוליאון בונור – מתאגרף ונהג מונית לשעבר – לעזוב הכל ולפתוח דף חדש. הוא מתגרש מאשתו ז'וזפין, מתעלם מהביקורת של בנו הרכרוכי, ומגייס את נכדו לשורה של תעלולים והרפתקאות שמטרתם להציל אותו מגורלם האכזר של קשישי העולם המערבי – חיי גלות בבית אבות.
בעיני לאונר, נכדו בן העשר של נפוליאון, סבו הוא בן אלמוות. אבל אט אט הוא מגלה שיש יריב אחד שאפילו נפוליאון הגדול אינו יכול לו – יריב שחושף את הסדקים באימפריה של נפוליאון ושופך אור על הסיום המשונה של קריירת האגרוף שלו, על הקשר שלו עם בנו ועל הסיבה האמיתית שבגללה החליט להתגרש מאשתו.
החיים החדשים של סבא נפוליאון הוא ספר סוחף, מצחיק ומרגש שמתאר הקשר המיוחד שנרקם בין נפוליאון לנכדו לאונר ואת נסיונם המשותף להתמרד כנגד כל אותם דברים שהורסים את ההנאה בחיים.
פסקל רוטר הוא סופר צרפתי שגדל בפרבריה הדרומיים של פאריס. החיים החדשים של סבא נפוליאון הוא ספרו הראשון הרואה אור בתרגום לעברית.
"סיפור מצחיק, מקורי, אבל גם מרגש… תענוג אמיתי לקריאה" – לה פריזיאן –
"ספר מלא רוך שגורם לנו לצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת" – מגזין ז'ה בוּקין –
"רומן רגיש עם דמויות מקסימות" – מגזין פם אקטואל –
"פסקל רוטר שולט היטב בסיפור שלו, בקצב, יודע לכתוב דמויות מקסימות, ולמצוא את האיזון בין הומור לרגש ובין רצינות למוזרות" – מגזין ליר –

מקט: 4-1265-48
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בגיל שמונים וחמש החליט סבא נפוליאון שהגיע הזמן
לפתוח דף חדש, וגרר את סבתא ז’וזפין לבית הדין לענייני משפחה. מאחר שמעולם לא הייתה מסוגלת לסרב לו, היא לא התנגדה.

הם התגרשו ביום הראשון של הסתיו.

‘אני רוצה לפתוח פרק חדש בחיים,’ אמר לשופט שדן בעניינם.

‘זו זכותך המלאה,’ ענה לו השופט.

ליווינו אותם, ההורים שלי ואני, לבית המשפט. אבא שלי קיווה שנפוליאון יתחרט ברגע האחרון, אבל אני ידעתי היטב שהוא טועה: סבא אף פעם לא שינה את דעתו.

סבתא ז’וזפין בכתה ולא הצליחה להירגע. אחזתי בזרועה והושטתי לה ממחטות נייר, שבתוך שניות נספגו בדמעות.

‘תודה, לֵאוֹנָר יקירי,’ היא אמרה. ‘איזה חמור הנפוליאון הזה, באמת!’

היא קינחה את אפה ונאנחה, וחיוך עדין וסלחני התפשט על פניה.

‘טוב,’ היא המשיכה, ‘אם זה מה שהוא רוצה, החמור הזה.’

שמו של סבא התאים לו כמו כפפה ליד. על מדרגות בית המשפט, כשידיו בכיסי מכנסיו הלבנים החדשים, הוא נראה גאה ביותר ובעיניו מבט של קיסר שזה עתה כבש ממלכה. הוא סקר את הרחוב ואת העוברים והשבים במבט של חשיבות עצמית ושביעות רצון.

הערצתי אותו. אמרתי לעצמי שבחיים יש המון סודות, וסבא שלי יודע את כולם.

זה היה בתחילת הסתיו, האוויר היה נעים ולח. ז’וזפין רעדה והרימה את צווארון המעיל.

‘בואו נחגוג!’ הכריז נפוליאון.

אבא ואימא סירבו, בוודאי ז’וזפין, לכן המשכנו אל תחנת המטרו.

‘אתה רוצה גלידת וניל?’ שאל אותי נפוליאון לפני דוכן גלידה שניצב ברחוב.

הוא הושיט למוכר הצעיר שטר.

‘שתי גלידות, אחת בשבילי ואחת בשביל קוֹקוֹ שלי. עם קצפת? כן. מה דעתך, קוקו, עם קצפת?’

הוא קרץ לי. הנהנתי. אימא משכה בכתפיה. אבא הסתכל היישר לפנים בעיניים ריקות.

‘ברור שהוא רוצה קצפת, קוקו שלי!’

קוקו… כך הוא קרא לי מאז ומעולם. לא ידעתי למה, אבל אהבתי לדמיין שבאולמות ובזירות האִגרוף שהסתובב בהם בעבר, זכו כולם ללא יוצא מן הכלל להיקרא קוקו.

ואין שום קשר לשם לאונר. לאונר בּוֹנוֹר.* הייתי בן עשר, העולם עדיין היה עבורי בלתי מפוענח, מסתורי, קצת עוין, ולעתים קרובות חשתי שדמותי לא הוטבעה כלל ברשתית של האנשים שפגשתי. נפוליאון, בתפקיד המנחם, אמר לי שמתאגרף לא חייב להיות שרירן, שרוב האלופים זכו לתהילה רק בזכות מיומנותם וכישרונם. אבל אני לא הייתי מתאגרף. אני הייתי הרואה ואינו נראה.

יצאתי לאוויר העולם בליל סערה: הנורות בחדר הלידה נשרפו, והבכי הראשון בקע באפלה. האושר הקטן הגיע, אם כן, אפוף בחשכה, ולא היה די בעשר השנים שחלפו מאז כדי לפוגג אותה לגמרי.

‘טעים, קוקו?’ שאל אותי נפוליאון.

‘מעולה!’ עניתי. ‘תודה.’

סבתא נרגעה קצת. מבטי הצטלב במבטה החיוור, והיא חייכה אליי.

‘תיהנה לך,’ היא לחשה.

המוכר הושיט את העודף, ונפוליאון שאל אותו: ‘בן כמה אתה?’

‘בן עשרים ושלוש, אדוני. למה?’

‘סתם רציתי לדעת. העודף בשבילך. כן, כן, אין בעיה. היום הוא יום חג!’

‘נו, זה השיא,’ מלמלה סבתא.

ברכבת הביתה ישבנו בין החוזרים מהעבודה ושתקנו. לסבתא חזר קצת הביטחון העצמי. היא פידרה שוב את לחייה, ואני התרפקתי עליה כאילו בקרוב מאוד יפרידו אותי ממנה. היא השעינה את המצח על הזגוגית והביטה בנוף החולף. העצבות שיוותה לה מין יופי מכובד כזה. לרגעים היא הציצה באיש שחלקה איתו את חייה. צבע עיניה היה כשל עלי השלכת המתעופפים בשמים. שאלתי את עצמי אילו מחשבות עוררו את החיוכים הקצרים שעלו מדי פעם על פניה.

אמרתי לעצמי שאין שום דבר שהיא לא מסוגלת להבין.

ובאשר לסבא שלי, היה לו שפם לבן מגלידת וניל. הוא הניח את הרגליים על הספסל מולו ושרק.

‘איזה יום נפלא היה לנו!’ קרא בקול.

‘נפלא, זו בדיוק המילה שחיפשתי,’ מלמלה סבתא.

* בּוֹנוֹר (Bonheur) בצרפתית פירושו אושר (הערת המתרגמת).

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החיים החדשים של סבא נפוליאון”