היא אמרה לי שגן עדן ידפוק יום אחד על דלתי וייקח אותי מהגיהינום שבו אני חי. היא צדקה לגבי הדבר […]
פרק ראשון
קורה – בת שבע־עשרה
זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מרגישה שאני חווה את הרגע המכונן שבו חיי חולפים לנגד עיניי, היכן שהוא בין הזיכרון המתוק הראשון לאחרון, בסדר כרונולוגי. היום הראשון ללימודים, האהבה הראשונה, ימי הולדת, חגים, לידת הילד. לראות את הילד הולך ומדבר לראשונה. כל הזיכרונות נאגרים בתוך ליבך ומתים איתך כשאתה נושם את נשימתך האחרונה.
אין דבר חשוב יותר מלהיות אימא. התקופות שבהן צוחקים על דברים מטופשים, ההנאה מהדברים הפשוטים. אלה חוויות משנות חיים שהופכות אישה לאדם שהיא אמורה להיות. אני צעירה. יש כאלה שיאמרו שאני צעירה מכדי להיות אימא של מישהו. אני רוצה לחלוק על כולם אם תינתן לי הזדמנות.
מסיבה לא ידועה, זה הגורל שלי. חיים בגיהינום כשגן עדן קרוב כל־כך ובכל זאת מחוץ להישג ידי, ולא משנה כמה אמתח, עדיין לא אצליח לאחוז בו בחוזקה עד שלא ירפה. כאילו החיים שלי מתקיימים עכשיו, בשנייה זו. רגע אחד אני מכינה לעצמי ארוחת ערב, ברגע השני קוראים לי למשרד של אחי, ארבעה קילומטרים מהמקום שבו גרתי כל חיי. במקום להתקשר אליי כמו תמיד או להסתער פנימה מלווה במשב רוח קר, הפעם זה שונה. מלווים אותי ליציאה ודוחפים אותי לתא מטען של ג’יפ בידיים וברגליים קשורות עד שאני מצונפת בתנוחת יוגה שאני לא מצליחה לצאת ממנה. כשאנחנו מגיעים למשרד שלו, אני צורחת ותובעת לדעת מה, לעזאזל, קורה כאן. הגרון שלי חרוך, מפרקי ידיי מדממים ואני שוברת את הראש מה עשיתי לא בסדר. לא עשיתי שום דבר שצריך לגרום לקאטר, החבר השמוק של אחי, לגרור אותי מהבית למקום שבו אני לא רוצה להיות.
‘תסתמי את הפה שלך לפני שאסתום לך אותו עם הזין שתמצצי לי, קורה.’
אני מחווירה מרוב בחילה. קאטר תמיד צמרר אותי בגלל איך שהסתכל עליי מלמטה עד למעלה, נועץ מבט בשדיים ובפה שלי, אבל הוא אף פעם לא ביטא את התשוקה שלו במעשים או במילים. הבטן שלי מתהפכת מהמחשבה על האיבר הדוחה והמגעיל שבין הרגליים שלו. אני מעדיפה שיעקצו אותי אלף דבורים מאשר שייגע בי. בכל פעם שהוא מסתכל עליי, אני מרגישה מלוכלכת. אני משפשפת את עורי עד זוב דם בהזדמנות הראשונה אחרי כל פעם שהוא מתקרב אליי. האיש דוחה. כל דבר שקשור בו גורם לי לרצות להקיא. לא הוא ולא אח שלי יֵדעו איך להתייחס לאישה גם אם יחטפו סטירה שתגרום להם זעזוע מוח.
איומיו של קאטר אמורים לגרום לי לסתום את הפה. בפועל הם לא. אני משמיעה את כל הרעש שבעולם כדי לברר למה אני מרגישה שגוררים אותי אל מותי. אוי, אלוהים, בבקשה תגיד לי שהם לא יודעים!
ללא התראה, קאטר תופס אותי בשיער ושולף אותי מהמקום שלי בפינה. התחת שלי נוחת על העפר הקשה בחבטה גדולה. האבנים החדות חודרות לעור שעל גבי. אני צורחת בייסורים בזמן שציפורניו של האיש הזה חופרות בלחיי. הן חודרות לבשרי ומקיזות מעורי דם. הם הולכים לרצוח אותי.
‘את סוף־סוף מקבלת הזדמנות לעוף מפה. אם תדפקי את זה, אני אהרוג אותו. הבנת?’
מה? אני מתעלמת ממה שאמר לגבי לעוף מפה. המערבולת בבטן שלי יוצאת משליטה עד שהיא מתנגשת בחזי ומקשה עליי לנשום. אני יודעת בדיוק למי הוא מתכוון והמחשבה גורמת לי לרצות לתקוע את הזין שלו בפה שלי כדי שאוכל לכרות את הדבר הקטן והדוחה הזה בנשיכה. הוא מדבר על רידיק. קאטר מהנהן בראשי במקומי בעזרת ידיו המוכתמות והמשומנות, הציפורניים שלו כל־כך מלוכלכות שהמראה גורם לי להקיא. הידיים האלה, שגורמות לי להתכווץ בכל פעם שהן נוגעות בי, עוזבות את פניי וחוזרות היישר לשערי, שבעזרתו הוא גורר אותי על פני מגרש החנייה בזמן שאני מחניקה זעקות כאב. לא מהעפר שננעץ בי ושורט את עורי, אלא מהמילים שהוא יורק כאילו מבחינתו זה עניין שגרתי לאיים עליי בדבר היחיד שעלול להפריח את נשמתי. זו הפעם הראשונה שהוא פוגע בי פיזית ואני מבינה שלא משנה למה הביאו אותי לכאן, גרוע יותר מזה אין.
החיים שלי כבר לא ברשותי. הם שייכים לאחי, ואני משתגעת מזה. אני גרה בתוך הראש שלי, מדברת אל עצמי, מעמידה פנים שאני ממשיכה בשיחה עם הבן אדם היחיד שאני רוצה שיהיה איתי כל הזמן. רידיק. אני בוהה בקירות במשך שעות על גבי שעות ביום ובלילה, חולמת בהקיץ על חיים טובים יותר בים, שם אוכל לשוטט בחופשיות, להרגיש את הרוח נסחפת עם הגאות, שם שערי יתבדר הרחק מפניי בזמן שאנשום את האוויר המלוח. הפנטזיות האלה הן סיפור האגדה של אישה צעירה, סיפור שכולנו היינו רוצות שיתגשם. רידיק יודע כמה המגורים בקרבת הים חשובים לי. הוא ירצח אותם על זה שחשבו שהם יכולים להניח עליי את הידיים המטונפות שלהם. זה ישים סוף לכנופיית הרחוב שאחי חושב שהוא המלך שלה. לאנשים יש סיבה טובה להתרחק מג’סי בריק. הוא פסיכי חמום מוח. הוא רשמית על סף אי־שפיות. לא משנה מה הסיבות שלו להתעלל בי ככה, הן הטריפו אותו ברמה שאני אהיה הראשונה שאותה הוא ישליך מהצוק.
אף אחד לא יודע עליי ועל רידיק, אז איך יכול להיות שג’סי גילה? זו הסיבה היחידה שאני מסוגלת להעלות על דעתי להתנהגות הפרועה והמתעללת הזאת.
ברור שאנחנו עדיין צעירים ואפשר להותיר עלינו רושם בקלות, ושהעתיד של רידיק סלול לפניו. מה שטוב הוא שאבא שלו הוא איש אוהב. הוא ייתן לרידיק לפתוח דף חדש ב’מלאכי גיהינום’ בכל מקום שירצה ללכת אליו ברגע שאסיים את התיכון. למרות שהוא אף פעם לא אמר לי, אני באמת לא חושבת שזה בדם של רידיק לתפוס פיקוד על הכנופיה של אבא שלו ביום מן הימים. אבל זה רידיק בשבילכם. נאמן, אדיב ועם הלב הכי גדול בעולם.
רידיק מורדוק ואני יוצאים בחשאי כבר שנה. הוא מבוגר ממני בשנתיים והוא האדם היחיד שאח שלי אסר עליי להיות איתו בכל סוג של קשר. שנינו ידענו שיקרו צרות בעיר הזאת. שתפרוץ מלחמה אם אחי יגלה שאנחנו בקשר. זה לא הזיז לאף אחד מאיתנו. התאהבנו. נפגשנו ביום הראשון של התיכון, כשהוא כמעט דרס אותי עם האופנוע במגרש החנייה. זו הייתה אשמתי שהייתי לחוצה ולא שמתי לב כשחציתי את הכביש, מנסה בכל כוחי להגיע לשיעור בזמן. חשבתי שיש לי זמן לחצות בבטחה. לא ידעתי שגם הוא מאחר, והוא פילס את דרכו בין גדודי תלמידים במהירות שיא, לבוש בג’ינס כהה, עטור כמה קעקועים על הזרועות ושיער שגלש עד הכתפיים. ממש שם החלטתי שהוא הנער הכי סקסי בעולם. הוא לחץ על הבלמים וסטה הצידה, גורם לי לקפוא במקומי. עמדתי נטועה במקום עם לסת שמוטה, לא בגלל הצמיגים הצווחים או המבוכה, אלא מפני שהבחור הכי חתיך שראיתי מימיי הופיע מתחת לקסדה השחורה והשאיר אותי ללא ניע, מבולבלת ומחוסרת מילים. התאהבתי במקום. לא ממש, אבל באותו רגע ככה הרגשתי. תשוקה בצורת אני־חייבת־להכיר־אותך חבטה לי בתחת כשעיניו הכחולות שאבו לתוכן את עיניי.
הוא ידע איך קוראים לי ואיפה אני גרה וגרם לי להרגיש רצויה תוך שבועות ספורים לאחר המפגש הראשון שלנו. התאהבנו בחשאי כשהיה אסור לנו. עכשיו, כשגוררים אותי אלוהים יודע לאן, האשמה מכרסמת בחריצי פי היבש בעודי מתעצבנת על האנשים שאותם אני מאשימה בכך שזרקו אותי להירקב בגיהינום. ההורים שלי.
אני הבת של ברנרדו בריק המפורסם, מנהיג כנופיית ‘החוטאים האדירים’ בעבר ומת בהווה, ושל אימי היפהפייה והמתה, מרדית סטלר. שניהם נורו ממש מחוץ לבית שלנו לפני עשר שנים. ירי מרכב חולף על רקע סכסוך כנופיות. אני זוכרת אותם בבהירות כאילו היו שמיים כחולים. אני זוכרת צחוק, אושר, ושלא כמו אחי, הם אהבו אותי, אהבו אותו. הם היו מתהפכים בקברם לו היו עדים למה שקורה.
הם עשו דברים איומים. דברים ששנאתי לשמוע. דברים שהייתי צעירה מכדי להבין. ידעתי שהם לא היו אנשים נחמדים כשהם לא היו בבית. הילדים בבית הספר היו מספרים לי. הם גנבו, סחרו בסמים ושלטו בעיירה הקטנה שלנו. למרות כל זאת, הם אף פעם לא התאכזרו אל אחי או אליי.
נראה שלעולם לא אדע למה אחי התעצבן עליי לפני שההורים שלנו נקברו. ממש לא אכפת לי. הוא אמר לי שלא אפריע לו והוא לא יפריע לי. עד עכשיו, זה מה שבאמת קרה. גם אחרי שההורים שלי מתו, הסתדרתי בכוחות עצמי רוב הזמן. אכלתי ארוחות מוקפאות ודגני בוקר. קניתי אוכל בבית הספר. צפיתי בטלוויזיה. קניתי בגדים בחנויות יד שנייה. לא היה אכפת לי, רק הפריע לי להיות לבד, הפריע לי שאין לי עם מי לדבר, שאין אף אחד שאכפת לו ממני. עד שהגיע רידיק.
הרוצחים של ההורים שלי מעולם לא נתפסו, אבל השמועות שהתרוצצו היו ש’מלאכי גיהינום’ עומדים מאחורי הרצח. היריבים שלנו. עדים אפילו הצביעו על המנהיג מתוך כמה תמונות שהוצגו לפניהם. כולם נשבעו שזה היה רוברט, אבא של רידיק, וחבורת הנגררים אחריו. זו הסיבה למה רידיק מחוץ לתחום ואחי עצבני, כי למרות שאנשים אמרו שראו את אבא של רידיק במכונית באותו יום, לא נמצאו עוד ראיות שיגבו את הגרסה הזאת. הביאו אותו לחקירה ואז שחררו אותו בגלל שורה של עדים שטענו שהוא לא היה בעיר. אני לא מאמינה שהוא היה קשור לזה. תמיד חשבתי שאחי תכנן את זה. התאים לו, לשמוק הפסיכי וחסר חוט השדרה. הוא חולה ויש לו ראש מעוות. הוא חמדן ומופרע עד כדי כך שאני מופתעת שלא רצח אותי עד היום.
‘על מה הוא מדבר, ג’סי? ולמען השם, למה אני קשורה?’ דרשתי תשובות בצרחות קולניות כל־כך שהלוואי שבאמת יכולתי להעיר מתים בזמן שגררו אותי אל המשרד שלו דרך הדלת. ‘אני שונאת אותך. אתה כלום מבחינתי. שמעת אותי? כלום, ג’סי.’ קולי מחריש אוזניים וצורם גם לי.
אם יכריחו אותי לעזוב, הם יהרסו אותי. החיוכים המרושעים על פניהם מעידים שגם הם יודעים את זה. מנוולים. זה גם בטוח לא ימנע ממני להפריע להם. אני דואגת לעצמי. הדבר היחיד שאחי עושה הוא לזרוק לי ערימה של כסף פעם בשבוע. הוא אף פעם לא מנהל איתי שיחה כמו אח נורמלי. הוא רק מקטר ומתלונן כמה אני מטרד וטורק את הדלת. זה לא מטריד אותי, אלא אם כן הוא שיכור או עצלן מדי ולא מביא לי את הכסף. כשזה קורה, קאטר מביא אותו. רק שהחלאה נשאר יותר זמן משהייתי רוצה. חזיר מזדיין.
שניהם מתכננים בשבילי משהו. אני יודעת את זה.
‘אני הולך לתת לך קצת חופש, אחותי. בתמורה לחופש הזה, את תתרחקי מרידיק מורדוק,’ אומר אחי ברצינות. אני רוצה לצחוק כי הקול השתלטני שלו ממש מגוחך, אבל אני מתאפקת. לא כשהפנים שלו מראות לי כמה אני מכעיסה ודוחה אותו. לא אכפת לי מה הוא מרגיש כלפיי, אגן על רידיק עד נשימתי האחרונה. לא אכנע בלי קרב כדי להגן על האהבה שלנו.
זו הפעם השנייה בתוך דקות שבה החיים חולפים לי מול העיניים, רק שהפעם זה העתיד שלי, העתיד שרידיק ואני תכננו, העתיד שבו נהיה יחד. אסור לי להרשות לאחי לגזול את זה ממני.
‘לכו תזדיינו, שניכם. אני לא אעשה את זה. אתם רוצים לנקום על משהו ששניכם יודעים שהוא שמועות ושקרים, ואתם רוצים שאני אשלם את המחיר? חוצפנים!’ אני צורחת בקול ממקומי על הרצפה. עיניו של ג’סי ניצתות ותוך רגע אני חוטפת בעיטה בבטן. הקרביים שלי עולים ויורדים בכאב. אני נושמת דרך האף, שואפת אוויר בפעם האחרונה ואז הכאב של איבוד קצב הנשימה מוציא אותי משליטה. אני שונאת להיות חלשה, לא להיות מסוגלת לעמוד מול בשר מבשרי. אני לא צריכה. הוא אחי, לעזאזל. אני עוצמת עיניים ומנסה להסדיר נשימה שוב. זרועותיי מתכווצות כדי לעטוף את הבטן. כדי להגן. הדבר היחיד שאני רואה מולי הוא את הגבר שאני אוהבת. את שערו השחור כעורב, את עיניו הכחולות־בהירות שיכולות להתמזג בקלות במי האוקיינוס. אני רוצה חיים טובים יותר בשביל עצמי. אעשה כל דבר כדי לוודא שאזכה בחיים כאלה. אבל זה, זה משהו שאני לא באמת יודעת אם אוכל לעשות.
‘את תעשי את זה, כלבה מזדיינת. תעזבי אותו או שקאטר יהרוג אותך. אני נשבע באלוהים, קורה, את תעזבי אותו!’ האוזניים שלי מצלצלות, ואני מנסה להסדיר נשימה. אני מרימה את ראשי בכוח כדי לאמוד את תגובתו של קאטר לדבריו של ג’סי. פניו מתכווצות במבט מתרה ובעונג טהור, ובכל זאת המבט הזה אומר הכול. הוא אומר נראה אותך ממרה את פיו. הוא מטה את ראשו באיטיות, שולף סכין ומביט בי בצורה הכי מחרידה שיש. האנשים האלה פסיכים. איזה מין בן אדם מאיים לתת למישהו לרצוח את אחותו? אדם חולה.
אני בולעת את האמת באחת. זה מצב שבו אמות משברון לב אם אסכים, או שאמות מפני שיוציאו לי את הקרביים אם לא אסכים. לא משנה כמה אני מתה לעוף מכאן, המחשבה שאשאיר את החבר שלי מאחור בלי להגיד לו מה שיש לו זכות לדעת, די בה כדי להרוג אותי משברון לב.
בחודשים האחרונים רציתי שרידיק ואני נברח יותר פעמים משיכולתי לספור, ותמיד שכנעתי את עצמי לוותר כי פשוט לא היינו מוכנים עדיין. לפחות ככה אמרתי לעצמי כל הזמן. האמת היא שחששתי ממה שג’סי יעשה, ועכשיו הפחד הזה דוחק בי לעזוב. זה לא הגיוני. איך, לעזאזל, אפתח דף חדש כשאני מתה מפחד שהם איכשהו יעלו עליי? אני לא יכולה לפנות למשטרה או לאף־בי־איי מחשש שג’סי משלם להם. או גרוע יותר, אני חוששת שכולם ימצאו דרך לקחת ממני את האדם שבאמת חשוב לי. האדם היחיד שאוהב אותי. כמה מוזר שהם הצליחו להביס אותי במשחק משונה של חתול ועכבר. מה שלא מדאיג אותם הוא שאין מצב שבו המצפון שלי ירשה לי לעזוב בלי שאתחנן לפניהם לתת גם לרידיק לעזוב.
‘אני לא אעשה את זה. רק אם רידיק יבוא איתי,’ אני אומרת בשיא האומץ שיש לי.
צחוק גס מהדהד סביבי. כואב ומעליב. העלבון מענה אותי עד שהוא מתיישב במרכז חזי.
‘את הרבה יותר סתומה ממה שנראה, קורה. אין שום מצב שתברחי עם הטינופת הזאת. מספיק גרוע שאני יכול להריח אותו עלייך, חתיכת זונה. וואו, כמה את מסריחה ממנו. אני חייב שקאטר יפשיט אותך וינקה אותך כמו שצריך. אבל אני לא אעשה את זה ושנינו יודעים למה, נכון, כלבה מטומטמת? תעשי מה שאני אגיד או שאשרוף אותך חיה. את מבינה אותי, קורה?’
יש לי בחילה. אני שוכבת כאן חסרת תחושה ומקשיבה לו מאיים עליי שהוא יגיד לגבר לנקות אותי מריח של גבר אחר. השפתיים שלי רועדות.
אלוהים, למה זה קורה לי?
אני רוצה לומר להם שילכו על זה וישרפו אותי. שימסמרו את הגוף שלי לצלב ויהרגו אותי. אני כבר ממילא עם רגל אחת בקבר. הגיהינום הגיע אליי הביתה לפני כמה דקות וגרר אותי אל מאורתו של השטן. הגיהינום הביא אותי לכאן והוא עומד מאחוריי, משרת את מלך המקום הארור הזה, שאיכשהו גילה את סודי. אם אמות אולי אדע שלווה, או כמו שאומרים, טעם גן עדן. אני עדיין לא מצליחה לגרום למילים לצאת לי מהפה והוא יודע את זה.
אחי עומד מולי עם השנאה המוכרת בוערת בעיניו. אני מצליחה לראות רק את הנקמה במורדוק. זה מחזיר אותי לסיבה שבגללה הוא שונא אותם כל־כך. לא הייתה הוכחה. אבא של רידיק נשבע עד עצם היום הזה שהוא לא קשור לרצח. אני מתאפקת ולא שואלת אף אחד מהם לגבי מלחמת הכנופיות. אישה לא אמורה לדעת חרא כזה. המקום שלה במחראה הזאת הוא לשכב על הגב ולעשות דברים בניגוד לרצונה. להיות מחוללת. מעונה. מוכה. אולי טיפשי מצידי לחשוב ככה, אבל אני מודה לאלוהים שאני הבת של מייסד הכנופיה. ‘אי אפשר לגעת בך’, אבא היה אומר. אם מישהו מהם היה מניח עליי יד, הוא היה רודף אותו מהקבר.
‘קאטר, נראה לי שאחותי חושבת שאנחנו צוחקים. לך תביא את הפרחח, היא תסתכל איך אני מוריד לו את הזין.’
שאני אמות. הם תפסו את רידיק? הם מחזיקים אותו כאן? במשך שבריר שנייה אני חושבת בתמימותי שהוא צוחק, ואז אני פורצת בבכי כשאני מבינה שטעיתי. ‘לא, ג’סי. לא! לא!’ אני צורחת בכל האהבה שיש לי כדי שרידיק לא ייפגע. ‘אל תעשה את זה, ג’סי. אני מצטערת. לא נגיד כלום, ניעלם, אני מבטיחה,’ אני זועקת. דמעותיי מטשטשות את ראייתי. אני נאבקת בכבלי החבלים. מפרקי ידיי מדממים, צורבים. ‘איפה הוא?’ אני דורשת לדעת בקול רם. הם ירביצו לי מכות רצח על שאני מתנהגת ככה, אני יודעת, אבל כרגע לא אכפת לי. אני צריכה לדעת איפה הוא.
‘לכי תזדייני, זונה עלובה. אני לא צריך להגיד לך שום דבר. הילד הולך לשלם על זה שהניח עלייך את הידיים שלו. על שדרש לעצמו משהו שאין לו זכות לגעת בו. הוא האויב הדפוק, קורה. עכשיו תראי אותך. את סוחבת בבטן שלך את הילד הממזר והמטונף שלו. שיניתי את דעתי לגביו. אני אהרוג אותו על זה שנגע בך. אני אגרום לו לשלם על שהכניס לתוכך את הזרע של הבן של מי שרצח את ההורים שלנו. זה לא משאיר לך שום ברירה, כלבה עלובה, אלא אם כן את רוצה שקאטר ירצח אותך ואת הממזר שלך. אני עושה לך טובה אדירה, אחות קטנה, בזה שאני נותן לך לחיות.’
נותן לי לחיות? על מה, לעזאזל, הוא מקשקש? אני אהרוג אותו גם על זה שהוא קרא ככה לילד שלי. יום אחד. אני נשבעת. ‘אל תיגע בו, בבקשה. אני צריכה אותו. הוא צריך אותי. שנינו צריכים אחד את השני,’ אני מייללת. אלוהים, מה עשיתי? בעצם רצחתי את הגבר שאני אוהבת.
‘בחיי, את מקשיבה לעצמך? צריכה, רוצה. תן לי! תן לי! אני מטפל בך יותר מדי זמן. חשבת שתוכלי לשחק את המשחק מאחורי הגב שלי, להיכנס להיריון ושאני אמשיך לפרנס אותך? זה לא עובד ככה, קורה. תישאי בתוצאות, אישה או לא אישה.’ הרוק של ג’סי עף לכל הכיוונים. אני פוחדת, בודדה ולא מסוגלת לנשום, אבל לא אשתפן מול אף אחד מהם. אני אומרת מילים אחרונות לפני שהחיים שלי מידרדרים לתהום. לפני שאין לי שום ברירה יותר.
‘לך תזדיין. אני אלך. רק תעזוב אותו.’ זה כל מה שאני יכולה לומר לפני שהוא מניח את ידו על פי כדי להשתיק אותי.
‘כן, את תעזבי ועוד איך, ותחיי את כל החיים שלך בידיעה שבגללך האבא של התינוק שלך מת. ועוד משהו, ילדה, אם אי פעם תחזרי לכאן או תנסי ללכת למשטרה, אני ארדוף אותך וארצח גם אותך וגם את הילד המזדיין שיש לך בבטן. הבנת אותי, אחותי?’
שאני אמות, אני לא מאמינה שאח שלי יעשה דבר כזה.
‘לא! אני מבטיחה! רק בבקשה אל תפגע ברידיק!’ אני צורחת ומייבבת כדי שישחרר את רידיק. הוא אומר לי שהוא לא יכול, שהוא נחשב למת ברגע שאצא מפה.
ברגע הבא אני עפה באוויר, נוחתת על גבי בחבטה קולנית ובלסת כואבת. אני שוכבת, עקומה כמו בייגל מעוות, והראש שלי מסתחרר בתוהו ובוהו. שביעות רצון מציפה אותי בשל הידיעה שהשניים האלה יירקבו בגיהינום על שפגעו בי ובילדי שטרם נולד.
את גן עדן עלי אדמות, מלאך שלי – המילים רוחשות באוזניי בקול רם כשאני נופלת אל תוך החשיכה. המילים שאני אוהבת לשמוע ממנו בכל פעם שאנחנו נפרדים הן האחרונות שאני זוכרת.
אין עדיין תגובות