החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רות בונדי

רות בּוֹנְדִי (19 ביוני 1923 – 14 בנובמבר 2017) רות בונדי הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית. מחברת ומתרגמת של עשרות ספרים מצ'כית לעברית. זכתה ב: 1964 – פרס שרה רייכנשטיין לראיון העיתונאי הטוב, על ראיונה עם המשורר אורי צבי גרינברג 1967 – פרס סוקולוב ... עוד >>

רצינות ההומור

מאת:
הוצאה: | 2018-11 | 160 עמ'
קטגוריות: הומור, עיון

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

"לכתוב על הומור זה כמו להניח כנפי פרפר מתחת לזכוכית מגדלת: המחקר עשוי להרחיב את הידע המדעי, אך יופיו של הפרפר יימחק, הוא לא יתרומם יותר", כתבה הסופרת, המתרגמת והעיתונאית הנפלאה רות בונדי בפתח

רצינות ההומור, הספר האחרון שאת כתיבתו השלימה לפני מותה.

למרות זאת, החליטה בונדי לחקור את שורשי ההומור הצ'כי המפורסם ואת השפעתו על ההומור של היהודים הצ'כים. בגיל 93, מצוידת בחוכמת חיים, ידע עצום והומור צ'כי דק אך נוקב, יוצאת בונדי למסע מרתק שבו היא מלהטטת בין קורותיהם וכתביהם של מיטב הסופרים הצ'כים, שרבים מהם נחשפו לקהל הישראלי באמצעות תרגומיה. מקארל צ'אפק ועד האשק ו"החייל האמיץ שווייק", ממילן קונדרה ועד בוהומיל הראבאל, מיאן נרודה עד ואצלב האוול. וגם קפקא, כמובן. ובעזרת כל אלה, היא חוזרת לסיפור חייה שלה.

האם יש הומור של עם? עד כמה משפיעים עליו בירה ("שאלת מיליון הליטרים") ומשטרים דיקטטוריים? האם גם בשואה אפשר היה להשתמש בהומור והאם המציאות הישראלית עדיין מאפשרת התייחסות הומוריסטית?

רצינות ההומור הוא ספר קטן־גדול, קליל־רציני, מתוק־מריר, מצחיק־עצוב, שכל חובבי הספרות הצ'כית וכתיבתה של רות בונדי ימצאו בו הנאה ועניין גדולים מאוד.

 

רות בונדי נולדה בפראג ב־1923, שרדה את גטו טרזין ואת מחנות הריכוז בירקנאו וברגן בלזן, וב־1949 עלתה ארצה. זמן קצר לאחר מכן החלה לעבוד בעיתונות, ובמשך שנים רבות היתה בעלת מדור אישי ב"דבר השבוע". בין ספריה ארבע ביוגרפיות, מחקרים בתולדות יהודי צ'כיה, ספר בישול ועשרות תרגומים ממיטב הספרות הצ'כית. כלת פרס סוקולוב לעיתונות, פרס יצחק שדה לספרות צבאית, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

רות בונדי הלכה לעולמה בנובמבר 2017.

מקט: 15100971
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ממעמקי העבר

לכתוב בכובד ראש על הומור זה כמו להניח כנפי פרפר אדמירל מתחת לזכוכית מגדלת כדי לקבוע את הרכבם: המחקר עשוי להרחיב את הידע המדעי — אך יופיו יימחק, הוא לא יתרומם יותר.

ותיקי מפא’י התייחסו להומור בחשדנות, חשבו שהוא לא רציני, מקל ראש באיתני האמונה הרעיונית: כאשר באתי בשנת 1965 לבן־גוריון בשדה בוקר כדי לראיין אותו, הניף לנגדי אצבע מאשימה: ‘רות בונדי, רות בונדי, את לא השתתפת בשלושה בסירה אחת?’ הודיתי בפשעי, על כך הגיב: ‘תיארתי לעצמי אישה פראית לגמרי.’ לצערי הרב אכזבתי את בן גוריון, הייתי רוב חיי נורמטיבית, אף שמילה זו לא היתה אז בשימוש. הציפיות מצד קהל הסטודנטים לשעשוע בתוכנית שלושה בסירה אחת הטילו עלי מועקה מתמשכת, שהומתקה רק על ידי שכר השתתפות בגובה משכורת חודשית של כתבת דבר השבוע.

לצ’כים יצא שם של אומה בעלת חוש הומור ועדיין לא מצאתי את שורשיו. לא במיתוס נדידת אבי השבט הסלאבי הקטן, המצביא צ’ך, יחד עם אחיו לך, שעזבו את מולדתם קרואטיה הגדולה, מוכת ריב ומלחמות עקובות מדם, כדי לחפש ארץ שבה יוכל השבט לחיות בשלום ובביטחון. בדרכם מערבה חצו המהגרים — לוחמיהם על סוסים, עם זקנים, נשים וטף — את נהרות האודר והאלבה, עד שהגיעו ערב אחד עייפים לרגלי הר עגול שכונה ז’יפ והדליקו מדורות, כדי ללון שם. למחרת ראו מפסגת ההר ארץ מישורית יפהפייה, בעלת אדמה טובה, יערות באופק, נהרות מלאי דגה, והחליטו שזו ארצם המובטחת.

מניין לי כל זאת? מספר האגדות הצ’כיות העתיקות של אבי סופרי התקומה הצ’כית אלואיס ייראסק, שאמנם גם הוא לא היה ממש נוכח בלידת האומה, אך כתב כאילו הקליט את שיחות האבות ברשמקול, בשפה נשגבת וארכאית. לאנשי צ’ך היה נדמה שהארץ מיושבת בדלילות ותושביה (היו אלה קלטים, כולל שבט הבויים, ולכן קראו הרומאים לאזור Boiohaemum ומכאן בוהמיה — ארץ מתירנית מעבר להרי החושך), ילידים לבושי עורות, שאותם הביסו לוחמי צ’ך בנקל. ומאז ידעה אדמת צ’כיה כובשים למכביר.

‘רואה אני עיר גדולה שתהילתה עד לכוכבים תגיע,’ ניבאה ליבושה, הכוהנת הגדולה ומייסדת פראג, בעומדה על גדת הנהר הוולטאווה במקום שנקרא בעבר וכיום וישהראד. אף שהיתה שליטה מתונה ונבונה, שאליה נהרו בני עמה לבקש עצה ומשפט, כאשר פנו אליה שני אחים מסוכסכים בענייני רכוש, וליבושה פסקה לטובת הצעיר, זעק הבכור בזעם: ‘בושה לגברים הנשלטים על ידי אישה!’ ליבושה הבינה את הכמיהה לשלטון גברי נוקשה, שילחה את זקני השבט מובלים על ידי הסוס שלה לאי שם, למצוא איש החורש את אדמתו עם שני שוורים מנומרים, שתינשא לו והוא ישלוט במקומה. ואכן, פרשמיסל (Premysl בעל האות r הייחודית לצ’כית), אבי שושלת הפרשמיסלידים, היה עובד אדמה ולא צאצא אלים.

האגדות הצ’כיות רוויות פחות מיסטיקה וכובד ראש ממיתוסי הגרמנים השכנים, וכנראה שהצ’כים מלכתחילה לא ראו את עצמם כעם נבחר וגזע עליון. הוכחה מאוחרת לכך היא ההבדל בין האופרות הלאומיות של שני העמים: הצ’כית, ‘הכלה המכורה’ של סמטנה, שנכתבה אף היא בתקופת תקומה לאומית כמו האופרות של ואגנר, מלאת חדוות חיים (‘למה לא נשמח, אם אלוהים נותן לנו בריאות?’), ספוגת בירה ומעניקה ניצחון לאוהבים — ולעומתה ואגנר עם האלים, גיבורי העל והמיסטיקה שלו. לצערי אני חסרה השכלה מוזיקלית, ולא מוסמכת לחוות דעה על פער הכישרון המוזיקלי בין שני המלחינים, יען כי נמנמתי מדי פעם בהצגות הערב המוזלות לתלמידים של אופרות ואגנר בתיאטרון הגרמני בפראג.

כיוון שאבא צ’ך לא ניהל יומן וכנראה גם לא ידע קרוא וכתוב, נחוץ לחפש את שורשי ההומור הצ’כי במקורות הלאומיים הקדומים פחות, בפתגמים ושירי עם. עברתי על שני קבצים עבים, אחד מהם, שפאלצ’ק עם איורי הצייר הלאומי מיקולאש אלש, ומצאתי במאות השירים הכלולים בהם חוכמת חיים, ביטוי לסבל, חרדת המוות של המגויסים בכפייה לשנים רבות, צער אהובות עזובות, כאב אימהות שכולות, קרבה לטבע ולחיות הבית, לציפורים ולשירתן, וגם חידות לילדים:

למה שר התרנגול בבוקר בשמחה כזאת?

מפני שהוא לא צריך להתרחץ.

והרבה שירים על נשיקות ואהובים:

אמי תמיד היתה אומרת לי

להתרחק מבחורים

והם דווקא בלבי שמורים:

כל הצעירים

בחורים טובים.

מה הציפור אומרת

בחורה שלה אהוב

תמיד חיוורת.

שתקי ציפורה, את משקרת!

גם לי אהוב

ואני בכלל לא חיוורת.

ועל חשיבות הכסף גם באהבה:

יפה את, מי תדמה לך,

רק חבל, חבל מאוד, שכסף אין לך!

את שואלת על כסף, אם יהיה לי,

תחילה תשאלי

אם ארצה בך!

ודברי כפירה:

כשאני רואה אותך, אהובה

כורעת ברך בכנסייה,

לא אוכל לשרת את האל

אני מוכרח להביט בך.

אילו אהבתי את אלוהים

כפי שאני אוהב אותך

מזמן הייתי בין הקדושים

בשמים מלאך.

ואפילו על אבות בעלי זימה:

אבינו נשמתו עדן

היה מעניק לבתולות זקנות

מדי פעם תענוגות.

אבינו המנוח

נשמתו עדן,

היה מסיע בתולות זקנות

ליער על מריצות.

מהשירים מדברים עייפות מעמל מפרך, מעבודת צמיתים, המכונה robota בצ’כית (מכאן המילה רובוט של האחים צ’אפק), ורצון להתחמק, לנוח, להשתכר.

וישנם אפילו רמזים להטרדה מינית על ידי כמרים:

אני כומר פרנציסקני, אין לי מאומה

רק קבקבי עץ טיליה

מחרוזת תפילה על חגורה

ועמי ספר תפילות

מתפלל למען נערות בוגדניות.

והנערה משיבה לו:

אם אתה נזיר פרנציסקני, פאטר נוסטר,

עזוב את הנערות במנוחה,

דאג לכנסייה שלך!

ואין חדש תחת השמש:

הלבלר יודע יפה לכתוב

ולעשות חשבון,

מוסיף אפסים רק לעצמו

אם לו נועד הסכום.

אפשר להירגע. לאבות היה הומור. גם הצ’כים וגם היהודים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רצינות ההומור”