החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מרוץ עכברים

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2010 | 224 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

33.00

רכשו ספר זה:

‫מאט שור היה טייס מנוסה, אך הצרות לא הפסיקו לרדוף אחריו. שערוריות ויריבויות גרמו לו לעזוב חברת תעופה אחרי חברת תעופה עד שנאלץ אף להטיס אספקה צבאית באפריקה. גרוש, שקוע בחובות עד צוואר, ואומלל לחלוטין. כשקיבל עבודה להטיס את בני המעמד העליון למסלולי מרוצי הסוסים באנגליה, הוא בהחלט ציפה לחיים שלווים. אבל אז התפוצץ המטוס שלו בכדור אש אימתני. הוא היה עלול להיות בתוכו. ממש חיים שלווים. תחת זאת הוא נוחת באמצע סיוט שכסף רב מוטל בו על הכף. כסף רב מאוד. במהרה הוא מוצא את עצמו במרוץ עכברים עם פושעים אכזריים שלא יהססו להרוס כל מה שנמצא בדרכם. הוא חייב לחשוף אותם לפני שישלימו את מזימתם הקטלנית.

מקט: 4-317-18
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אספתי אותם בשדה התעופה ווייט וולטהאם בפייפר צ'רוקי שש 300 החדש שלעולם לא תינתן לו ההזדמנות להתיישן. לריפוד התכלת עדיין היה ריח של עור חדש ועל גוף המטוס הלבן והנוצץ לא הייתה אפילו שריטה אחת.

מטוס קטן ונחמד, כל עוד החזיק מעמד.

הם הזמינו אותי לשעה שתים עשרה אבל ישבו כבר בבר כשנחתי באחת עשרה וארבעים. שלוש כוסיות ויסקי כפול ולימונדה. הזיהוי היה פשוט: כמה כיסאות סביב שולחן קטן כוסו בארבעה מעילי גשם קלים, שלושה נרתיקי משקפות, שני עותקים של ספורטינג לייף ואוכף מרוץ זעיר. ארבעת הנוסעים ניצבו ליד השולחן בקבוצה מפוזרת שמאפיינת אנשים שחברו להם יחדיו בגלל עסקים משותפים ולא מידידות. הם לא שוחחו זה עם זה, אף שנדמה היה שכך עשו. אחד מהם, שהיה גבר רחב ממדים, עטה ארשת פנים זועמת. הקטן מביניהם, מן הסתם הג'וקי, עטה ארשת סמוקה וקפואה. שני האחרים, גבר זקן ואישה בגיל העמידה, בהו בחלל החדר באופן שהעיד על הסערה שמתחוללת בקרבם. חציתי את הלובי הגדול לכיוון הארבעה ופניתי בדברים לנקודה בלתי מוגדרת באוויר.

"מייג'ור טידרמן?"

הגבר הזקן שענה "כן?" קיבל את דרגת המייג'ור לפני זמן רב. הוא היה קרוב יותר לגיל שבעים מאשר לשישים, אך גופו עדיין היה רזה וקשוח. פניו עטו שפם דקיק ועיניו הקטנות היו חדות. שערו המקליש והמאפיר היה מסורק מעבר לקודקוד ראשו הקירח. הוא התקשה להרים את ראשו וסנטרו נותר תחוב בצווארו.

מתוח: מאוד מתוח. ודרוך, מביט בעולם בחשד.

הוא לבש חליפה חומה מנוקדת שגזרתה העידה במעורפל על עברו הצבאי, ובניגוד לאחרים לא הניח את המשקפת שלו על השולחן אלא תלה אותה על חזהו כשנרתיקה ניצב על בטנו כצקלון סקוטי. סמלי מועדונים ממתכת ומקרטון צבעוני נתלו מכל צד בצפיפות. "מייג'ור, המטוס שלך כאן," אמרתי. "אני מאט שור… הטייס שלך."

הוא הציץ מעבר לכתפי, כאילו חיפש מישהו אחר.

"איפה לארי?" שאל בבוטות.

"הוא עזב," אמרתי. "הוא קיבל עבודה בטורקיה."

מבטו של המייג'ור שב בן רגע להתמקד בי. "אתה חדש," אמר בנימה מאשימה.

"כן," הסכמתי.

"אני מקווה שאתה מכיר את הדרך," אמר ברצינות רבה.

"אעשה כמיטב יכולתי," עניתי בנימוס.

"בפעם האחרונה שטסתי למרוצים," אמרה ביבושת האישה לשמאלו של המייג'ור, "הטייס איבד את הדרך."

הבטתי בה והענקתי לה את החיוך נוסך הבטחון הטוב ביותר שלי. "אין כל סיבה לפחד, מזג האוויר היום מעולה." זה לא היה נכון. הייתה תחזית לעננות כבדה באחר צהריים זה של חודש יוני. כל אחד יכול לאבד את דרכו אם יותר מדי דברים משתבשים. האישה נעצה בי מבט מפוכח והפסקתי לבזבז עליה את נוסך הבטחון שלי. היא לא הייתה זקוקה לו. היה לה את כל הבטחון שבעולם. היא הייתה בת חמישים ובעלת מראה שברירי, עם קארה מאפיר ופוני ישר. היו לה זוג עיניים חומות בהירות תחת גבות כהות עבותות ופה עדין למראה; אך היא זקפה קומתה והתנהגה כאדם בעל סמכות רבה יותר מזו של המייג'ור. היא הייתה היחידה בחבורה שבגדיה לא היו סתורים.

המייג'ור הציץ בשעונו. "הקדמת," אמר. "יש לנו זמן לחצי השני." הוא פנה לברמן והזמין סיבוב נוסף, ובמחשבה שנייה שאל אותי, "משהו בשבילך?"

נענעתי בראשי. "לא תודה."

"החוק הוא בלי אלכוהול שמונה שעות לפני הטיסה, נכון?" שאלה האישה באדישות.

"פחות או יותר," עניתי.

הנוסע השלישי, הגבר רחב הממדים הכועס, הביט בקדרות בברמן מודד שתי מנות של ג'וני ווקר. "שמונה שעות. אלוהים אדירים," אמר. הוא נראה כאילו לעתים רחוקות חלפו שמונה שעות מבלי שמילא את עצמו באלכוהול. האף הבולבוסי, הוורידים הסגולים בלחייו, הכרס הנפוחה, כולם הניבו הרבה במס בלוֹ.

האווירה שלתוכה פסעתי החלה להירגע לאיטה.

הג'וקי לגם את הלימונדה דלת הקלוריות שלו והסומק הוורוד דהה מעצמות לחייו וירד לצווארו בגוונים בהירים יותר. הוא נראה כבן עשרים ואחת או עשרים ושתיים, שיערו היה אדמוני, מבנה גופו קטן מטבעו ועורו שמנוני למראה. מעט בעיות משקל, חשבתי. ללא התייבשות. יש לו מזל.

המייג'ור וחברו רחב הממדים שתו בחופזה בעודם רוטנים מילים חסרות פשר ושמו פעמיהם לשירותי הגברים. האישה נעצה מבט בג'וקי ואמרה בנימה שנשמעה יותר ידידותית מהמילים עצמן, "קני בייסט, יצאת מדעתך? אם תמשיך להכעיס את מייג'ור טידרמן אתה בדרך לחפש לעצמך עבודה אחרת."

קני בייסט שלח בי מבט חטוף וקפץ את שפתיו הדקות. הוא הניח את כוס הלימונדה הריקה למחצה על השולחן ונטל את אחד ממעילי הגשם ואת אוכף המרוצים.

"איזה מטוס?" שאל אותי. "אני אעמיס את הציוד שלי."

היה לו מבטא אוסטרלי כבד ונימת קולו הייתה מעט נעלבת. האישה הביטה בו במה שהיה עשוי להיות חיוך אלמלא הכפור בעיניה.

"דלת תא המטען נעולה," אמרתי, "אני אלווה אותך." פניתי לאישה, "אני יכול לשאת את המעיל שלך?"

"תודה." היא הצביעה על המעיל שניכר לעין שהיה שייך לה. צבעו היה כתום מבריק וכפתוריו היו עשויים נחושת. נטלתי אותו לידי וגם את המשקפת המקצועית שנחה עליו ופסעתי בעקבות קני בייסט החוצה. לאחר עשרה צעדים כעוסים הוא התפרץ, "תמיד קל להאשים את הבחור שלמעלה."

"תמיד מאשימים את הטייס," אמרתי בנועם. "זה חלק מהחיים."

"הא?" אמר. "אה, כן. אתם צודק. זה מה שהם עושים."

הגענו לסוף השביל ועלינו על הדשא. הוא עדיין נטף טינה, אבל זה לא ממש עניין אותי.

"בשביל רישום הטיסה," אמרתי, "איך קוראים לשאר הנוסעים שלי? כלומר, חוץ מהמייג'ור."

הוא סובב את ראשו בהפתעה. "אתה לא מכיר אותה? את אנני וילרס שלנו? נראית כמו הסבתא הנחמדה של מישהו אבל יש לה לשון שיכולה לשפד קנגורו. כולם מכירים את אנני שלנו." נימת קולו הייתה חמוצה ומאוכזבת.

"אני לא יודע הרבה על מרוצי סוסים," אמרתי.

"הא? טוב, היא מאמנת. עלי להודות, אפילו מאמנת טובה. אחרת לא הייתי נשאר אתה. לא עם הלשון הזו שלה. שמע, אני אומר לך, היא יכולה לשטוף את נערי האורווה שלה במילים שאפילו סמל משמעת לא יכול להוציא מהפה, אבל עם הבעלים היא מתוקה כחלב. הם אוכלים מכף ידה הקטנה."

"גם הסוסים?"

"אה? כן, בטח. הסוסים מתים עליה. היא גם יכולה לרכוב כמו ג'וקי כשהיא רוצה. אבל עכשיו היא כמעט ולא עושה את זה. היא בטח מזדקנת. על כל פנים, היא יודעת מה היא עושה, זה בטוח. היא יודעת מה סוס יכול לעשות ומה לא, וזה החלק הכי חשוב במשחק הזה."

בנימת קולו הייתה טינה והערכה במידות כמעט שוות.

"מה שמו של הגבר השני, הגדול?" שאלתי.

הפעם הייתה בנימת קולו שנאה טהורה. ללא כל הערכה. הוא ירק את השם בבוטות, הברה אחרי הברה, כששפתיו מזדקרות החוצה.

"מר אריק גולדנברג."

לאחר שפלט את השם הוא סגר את פיו בחוזקה. כנראה ממש לקח ללב את הערות מעסיקו. הגענו למטוס ואחסנו את המעילים והאוכף בתא המטען מאחורי המושבים האחוריים.

"אנחנו נוסעים קודם לניובורי, לא?" שאל. "לאסוף את קולין רוס?"

"כן."

הוא נעץ בי מבט לגלגני. "טוב, בטח שמעת על קולין רוס."

"נראה לי," השבתי.

זה בהחלט היה קשה לא לשמוע עליו. אלוף המרוצים היה פופולרי פי שניים מראש הממשלה והרוויח פי שישה ממנו. פניו הופיעו במחצית לוחות המודעות בבריטניה ועודדו את האוכלוסיה לשתות עוד חלב. הייתה לו אפילו דמות בקומיקס לילדים. כולם, אבל כולם, שמעו על קולין רוס.

קני בייסט טיפס פנימה דרך הדלת האחורית והתיישב באחד משני המושבים האחוריים. העפתי מבט זריז מסביב ומחוץ למטוס, אף על פי שביצעתי בדיקת טרום טיסה לפני שעה, בטרם יצאתי מהבסיס. זה היה השבוע הראשון שלי, היום הרביעי שלי, הטיסה השלישית שלי עבור מוניות אוויר דרידאון, ולפי האופן שבו הגורל התעלל בי בעבר, לא לקחתי שום סיכון. לא היה כל אום משוחרר ואף מסמרת חסרה במטוס בעל ששת המושבים והחרטום המחודד. היו שמונה ליטרים של שמן היכן שאמורים להיות שמונה ליטרים של שמן, לא היו כל ציפורים מתות בפתחי הכניסה של המנוע, לא היו כל נקרים בצמיגים, לא סדקים בזכוכית הירוקה או האדומה מעל לאורות הניווט, לא שברים בלהבי המדחף, לא אנטנות רדיו משוחררות. כיסוי המנוע בצבע התכלת היה נעול היטב והכיסויים התואמים מעל הסמוכות והגלגלים של תושבת המטוס היו חזקים כסלע. עד שסיימתי את הבדיקה הופיעו שלושת הנוסעים האחרים וחצו את הדשא לעברי. גולדנברג היה היחיד שדיבר וקיטור עדיין יצא מאוזניו, שעה שהמייג'ור הנהן בהסכמה בתנודות ראש קטנות וזועפות ואנני וילרס נראתה כאילו היא בכלל לא מקשיבה לשיחה. כשהגיעו למטחווי שמיעה שמעתי את גולדנברג אומר, "אי אפשר להעמיד את הסוס עד שלא נהיה בטוחים שהוא מסוגל לעשות את זה…" אבל הוא נדם באחת כשהמייג'ור הצביע לעברי בחדות. הוא לא היה צריך לטרוח. לא הייתה בי כל סקרנות לענייניהם.

מתוך ההנחה שמרכז הכובד במטוס קל צריך להיות במיקום קדמי ככל האפשר, ביקשתי מגולדנברג לשבת במושב מימיני, והושבתי את המייג'ור ואת אנני וילרס בשני המושבים המרכזיים, כשקני נותר מאחור ליד המקום השמור לקולין רוס. אל ארבעת המושבים האחוריים אפשר להגיע דרך הדלת בצדו השמאלי של המטוס, אבל גולדנברג היה צריך לטפס פנימה מצד ימין על הכנף הנמוכה ולהידחק למושבו דרך הדלת הקדמית.

הוא המתין כשנכנסתי לפניו וזזתי לצד שלי ואז דחק את גופו פנימה והתיישב בכבדות במושב. כולם היו רגילים לטוס במונית אוויר: הם חגרו את חגורות הבטיחות עוד בטרם חגרתי את שלי, וכשהעפתי מבט לראות אם הם מוכנים להמראה, המייג'ור כבר היה שקוע בגליון של ספורטינג לייף. קני בייסט ניקה את ציפורניו באלימות כמו ניסה להקל על המתח העצור בקרבו באמצעות פגיעה עצמית.

קיבלתי אישור מהמגדל והרמתי את המטוס הקטן לאוויר לקפיצה בת עשרים המייל לברקשייר. טיסה במונית אוויר הייתה שונה מטיסה במטוס מסחרי, וחיפוש מסלולי מרוצים היה קשה יותר מניווט במכ"ם לתוך נמל התעופה היתרו. מעולם לא הטסתי טיול מסלולי מרוצים, ושאלתי על כך את קודמי בתפקיד, לארי, בבוקר שבא למשרד לאסוף את המסמכים שלו. "ניובורי זה קלי קלות," אמר כלאחר יד. "פשוט תכוון את החרטום שלך למסלול ההמראה שהיאנקים בנו בגרינהאם קומון. אתה יכול לראות אותו אפילו מסקוטלנד. מסלול המרוצים נמצא בדיוק צפונית אליו, והמנחת מקביל למעקה הלבן של הישורת האחרונה. אתה לא יכול להחמיץ אותו. מנחת ארוך ומשובח. שום בעיות. מסלול היידוק נמצא בדיוק איפה שהכביש המהיר M6 חוצה את דרך מזרח לנקשייר. פשוט וקל." הוא יצא לטורקיה, לא לפני שעצר בפתח הדלת לעצת פרידה. "אתה תצטרך להתאמן בנחיתות קצרות לפני שתטוס לבאת; ותימנע מירמות כשיש גל חום. עכשיו הכל שלך, בחור, שיהיה במזל."

אמת הדבר שניתן לראות את גרינהאם קומון ממרחק רב, אבל ביום יפה בכל מקרה היה קשה לאבד את הדרך מווייט וולטהאם לניובורי; מסילת הברזל הראשית לאקסטר עוברת בקו כמעט ישר מפה לשם. הנוסעים שלי טסו לניובורי בעבר והמייג'ור התריע בפניי שיש להיזהר מחוטי החשמל שפרושים לאורך המסלול. נחתנו ללא קושי על הדשא שזה עתה כוסח והמשכנו לאורך המסלול עד קצה יציע הצופים. עצרנו פסע לפני הגדר.

קולין רוס לא היה שם.

כיביתי את המנוע, ובדממה הפתאומית פתחה אנני וילרס את פיה, "זה היה ברור שהוא יאחר. הוא אמר שיש לו עבודת רכיבה לבוב סמית, ובוב אף פעם לא מוציא את הסוסים שלו בזמן." שלושת האחרים הנהנו בהיסח הדעת אך הם עדיין חשו בנוח לשוחח זה עם זה באורח ידידותי ואחרי חמש דקות של דממה מעיקה ביקשתי מגולדנברג להניח לי לצאת למתוח את הרגליים. הוא נהם ורטן שאני מכריח אותו לעלות שוב על הכנף כדי להניח לי לעבור אותו ולפתע קלטתי שאני עובר על החוק מספר אחת של דרידאון: אף פעם אל תרגיז את הלקוחות, אתה תצטרך אותם שוב. ברגע שנותרו לבדם הם בכל זאת שבו לשוחח. הקפתי את המטוס ונשענתי על הצד הקדמי של הכנף. הרמתי את מבטי לעננים המפוזרים בשמיים הכחולים-אפורים ושקעתי בשרעפים. מאחוריי עלו קולותיהם לצווחות, וכשהם פתחו את הדלת להכניס אוויר שמעתי כמה קטעי שיחה.

"…פשוט לבקש בדיקת סמים." אנני וילרס.

"…אם אתה לא מסוגל להפסיד במרוץ… תמצא מישהו אחר." גולדנברג.

"…זה קשה מאוד…" מייג'ור טידרמן.

התפרצות קצרה מצד קני והצעקה הנרגזת של אנני וילרס, "בייסט!"

"…לא משלם לך יותר מהפעם האחרונה." המייג'ור, בצורה נחרצת.

עוד מחאה בלתי מורגשת מצד קני ותגובה אלימה מגולדנברג: "שיזדיין הרשיון שלך."

קני, חשבתי, אם לא תיזהר אתה תסיים כמוני, עדיין עם רשיון אבל בלי שום דבר אחר.

טנדר פורד נסע במורד השביל, חלף על פני היציעים, עבר בשער הגדר ההיקפית וקיפץ על סלעי הטוף לכיוון המטוס. הוא עצר במרחק קצר ממנו ושני גברים יצאו מתוכו. הגדול מביניהם, זה שנהג, הלך לאחורי הטנדר והוציא מזוודה מקנבס ועור. הקטן מביניהם פסע לעברנו על הדשא. ירדתי מהכנף והזדקפתי. הוא עצר כמה צעדים ממני והמתין לבחור הגדול שישיג אותו. הוא לבש ג'ינס כחול דהוי וסוודר כותנה לבן עם שוליים כחולים. על רגליו הוא נעל נעלי קנבס שחורות. היה לו שיער חום חסר ייחוד מעל מצח רחב במיוחד, אף קצר וישר וסנטר עדין למראה. כל עצמותיו היו דקיקות ומותניו וירכיו היו יכולים להיות מושא הקנאה של העלמות הויקטוריאניות. ועם זאת היה בו משהו גברי בבירור, וכן בגרות. הוא הביט בי בחיוך קטן וקפוא ובמבט שמאפיין את האנשים שיודעים מהי משמעות החיים. נשמתו הייתה זקנה. הוא היה בן עשרים ושש.

"בוקר טוב," אמרתי. הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה. לחיצתו הייתה קרירה, חזקה וקצרה.

"איפה לארי?" שאל.

"הוא עזב. אני מאט שור."

"טוב," אמר באורח בלתי מחייב. הוא לא הציג את עצמו. הוא ידע שאין בזה צורך. תהיתי איך ההרגשה להיות במעמד זה. נראה שזה לא השפיע על קולין רוס. לא הייתה סביבו הילת החשיבות העצמית שמתהדרים בה האנשים המצליחים, ומפשטותם הרבה של בגדיו הבנתי שהוא נמנע ממנה באופן מודע.

"אני חושש שאנחנו מאחרים," אמר. "תצטרך לשים גז."

"אעשה כמיטב יכולתי…"

הגבר הגדול הגיע עם המזוודה ואני אחסנתי אותה בתא המטען הקדמי בין המנוע לתא הטייס. עד שנעלתי את תא המטען כבר התיישב קולין רוס במושב הריק וחגר את עצמו. גולדנברג שוב נהם ורטן כשנאלץ לזוז ולהניח לי לעבור למקומי בצד השמאלי. הגבר הגדול, שככל הנראה היה המאמן העצלן בוב סמית, נפרד לשלום מהנוסעים וצפה בנו בעת שהתנעתי את המטוס והסעתי אותו לקצה השני של המנחת כדי להמריא בכיוון הרוח.

הטיסה צפונה הייתה חסרת אירועים. טסתי בנתיב האווירי אמבר ואן וניווטתי בעזרת גלי הרדיו מדבנטרי, ליצ'פילד ואולדהאם. מגדל הפיקוח במנצ'סטר כיוון אותנו לעקוף אותו מצפון ולאחר מכן שבתי ופניתי דרומה למסלול המרוץ היידוק, והנה הוא הופיע לנגד עיניי, בדיוק כמו שלארי אמר, על הצומת בין שתי הדרכים הראשיות. נחתנו על כר הדשא המסומן במרכז המסלול והמשכנו לנסוע עד לחניה שאליה הנחה אותי המייג'ור, ליד מעקה המסלול, כמאה יארדים מהיציע. הנוסעים ירדו מהמטוס עם מיטלטליהם וקולין רוס הציץ בשעונו. חיוך קלוש הופיע על שפתיו לשנייה.

"אתה נכנס אתנו למרוץ?" שאל.

נענעתי בראשי. "אני חושב שאני אשאר כאן."

"אני אגיד לבחור בשער שיכניס אותך למגרש אם תשנה את דעתך."

"תודה," אמרתי בהפתעה. "תודה רבה."

הוא נד בראשו קצרות. מבלי להמתין לאחרים הוא התכופף מתחת לגדר הלבנה ונכנס למסלול המרוצים.

"זו הטבה לטייסים בלבד," אמר קני. הוא לקח את מעיל הגשם שלו מידי והושיט את ידו לאוכף. "כדאי לך לנצל אותה."

"אולי אעשה זאת," אמרתי, אבל לא התכוונתי לכך. מרוץ הסוסים התחיל ונגמר מבחינתי במרוץ עצמו, כל מה שמסביב לא עניין אותי, במיוחד לא הימורים.

"אתה יודע שאנחנו ממשיכים לניומרקט אחרי המרוצים?" שאלה אנני וילרס בעדינות מעושה, "אנחנו לא חוזרים לניובורי."

"כן," עניתי, "זה מה שאמרו לי."

"יופי."

"אם לא נלך לכלא," מלמל קני חרישית.

גולדנברג נעץ בי מבט חד, כמו ביקש לראות אם שמעתי זאת, אך אני לא נתתי כל סימן לכך. תהיה אשר תהיה תכניתם, היא עניינה אותי כמו שעניין אותי מי רצח את אדום החזה. מייג'ור טידרמן מרט בשפמו בחוסר מנוחה ואמר, "המרוץ האחרון בארבע וחצי. אחרי זה אנחנו צריכים לשתות משהו. נהיה מוכנים לחזור בסביבות חמש ורבע. זה בסדר לך?"

"מצוין, מייג'ור," הנהנתי.

"יופי," אמר, "טוב מאוד." מבטו סקר את חבר מרעיו בחשד. עיניו הצטמצמו בפראות כשנחת מבטו על קני בייסט, נפקחו ונצטמצמו בשנית כשהביט בגולדנברג, נרגעו כשחלפו על אנני וילרס וקפאו כשהביטו בגבו המתרחק של קולין רוס. לא הצלחתי לנחש את המחשבות מאחורי התגובות הגופניות הבולטות, וכשבסופו של דבר השיב את מבטו אלי, נדמה שעיניו כלל לא רואות אותי. הוא היה עסוק בפעילות בתוך ראשו.

"חמש ורבע," שנה בהיסח הדעת. "יופי."

"אל תבזבז את הכסף שלך על המרוץ של שלוש וחצי," אמר לי קני.

גולדנברג האדים בזעם והניף את אגרופו להכות אותו.

"שלוט בעצמך, חתיכת אידיוט," נזפה בו אנני וילרס. הפלדה בקולה מחצה באלימות את הנימה העדינה, ומרותה הייתה מוחלטת ומשפילה.

פיו של גולדנברג נפער, פשוטו כמשמעו, וחשף שורת שיניים חומות ומוכתמות. אגרופו המונף נשמט באיטיות הוא נראה מטופש לחלוטין.

"ואתה," אמרה לקני, "אמרתי לך לשמור על לשונך, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה שלך."

"את מפטרת אותי?" שאל.

"אני אחליט זאת כשייגמר האירוע."

קני נראה שווה נפש ולפתע קלטתי שלמעשה הוא מנסה לגרום להם להיפטר ממנו. הוא הכניס את עצמו לתוך מפצח אגוזים שלחץ אותו ולא הניח לו לעזוב. הסתקרנתי מעט לדעת מה הולך לקרות במרוץ של שלוש וחצי. זה יעזור להעביר את אחר הצהריים הארוך.

הם שמו פעמיהם ליציע; קני צעד ראשון, המייג'ור וגולדנברג ביחד מאחוריו ואנני וילרס כמה צעדים מאחוריהם. המייג'ור עצר מפעם לפעם, שלח מבט לאחור והמתין לה, אך כשהגיעה אליו הוא מיד שב ואץ קדימה, וכך התבזבזה לה מחוות הנימוס. הוא הזכיר לי דודה שלי שלקחה אותי בילדותי לטיולים בדיוק באופן הזה. אני זוכר בבירור כמה מכעיס זה היה.

שחררתי אנחה, סגרתי את דלתות תא המטען וניקיתי את המטוס. אנני וילרס עישנה סיגריות חומות דקות. גולדנברג בלע טבליות נגד קשיי עיכול, וכל אחת מהן הייתה עטופה בנפרד. המייג'ור זרק את הספורטינג לייף שלו על הרצפה.

בזמן שהרמתי את הפסולת הגיעו עוד שני מטוסים, ססנה ארבע-מושבי עם כנפיים עליונות ופייפר אצטק דו-מנועי עם שישה מושבים.

הבטתי בנחיתות בעין לא ביקורתית, אף על פי שלא הייתי נותן לטייס האצטק מדליית זהב על הקפיצה הכפולה שעשה. קבוצה של גברים קטני גוף בקעו החוצה ושעטו לאורך המסלול כלהק זרזירים לעבר המגרש. שלושה או ארבעה אנשים גדולים יותר באו בעקבותיהם באיטיות עם משקפות ותיקים, שמאוחר יותר הבנתי שנועדו לנשיאת צבעי מרוץ. לבסוף יצא מכל מטוס האדם הכי נינוח בחבורה. שניהם היו לבושים כמוני, במכנסיים כהים, חולצה לבנה ועניבה כהה ופשוטה.

הם התקרבו זה לזה והדליקו סיגריות. לא רציתי להפגין חוסר ידידות והצטרפתי אליהם. הם פנו לעברי והביטו בי כשהתקרבתי, אך לא בירכו אותי לשלום או חייכו.

"שלום," אמרתי ביובש. "יום יפה."

"אולי," אמר אחד מהם.

"נראה לך?" אמר השני.

הם נעצו בי מבטים מזוגגים ולא הציעו לי סיגריה. התנהגות כזו כבר לא הרתיעה אותי. פניתי מעמם וקראתי את שמות החברות שעבורן טסו, שנכתבו על זנבות המטוסים. על שניהם נכתב אותו השם. פוליפליין סרוויסס.

כמה מיותרת העוינות הזו, חשבתי. נתתי להם הזדמנות אחת אחרונה.

"טסתם מרחק רב?"

הם לא ענו. רק המשיכו להביט בי כצמד דגים.

פלטתי נהמת צחוק כאילו אני חושב שהתנהגותם מעוררת רחמים, מה שאמנם חשבתי, וסבתי על עקביי בחזרה לטריטוריה שלי. לאחר כמה צעדים קרא אחד מהם אחריי, "איפה לארי גדג'…" אבל הוא לא נשמע כאילו חיבתו ללארי עולה על זו שהוא חש כלפיי.

החלטתי לא לשמוע. אם הם באמת רוצים לדעת, הם יכולים לבוא ולשאול בנימוס. כעת תורם לחצות את הדשא.

הם לא טרחו לעשות זאת. לא הצטערתי במיוחד. לפני זמן רב גיליתי שטייסים אינם חברים באחווה גדולה ומאושרת. טייסים יכולים לשנוא זה את זה בדיוק כמו כל קבוצה אחרת על כדור הארץ.

טיפסתי חזרה למושב שלי בצ'רוקי וסידרתי את המפות ותכניות הטיסה שלי לטיסה חזרה. היו לי ארבע שעות לעשות את זה וזה לקח לי עשר דקות. לאחר מכן התלבטתי אם ללכת ליציע ולקנות משהו לאכול, אבל החלטתי שאני לא רעב. לאחר מכן פיהקתי. מתוך הרגל.

הייתי מדוכא זמן כה רב עד שזה הפך להיות לחלק קבוע ממני. הציפיות מהעבודה החדשה הרימו מעט את הקדרות, אבל החיים אף פעם לא טובים כמו שקיווינו. זו הייתה העבודה השישית שלי מאז שהלכתי ללמוד טיסה עם כוכבים בעיניים והרביעית מאז שהכוכבים נעלמו לבלי שוב. חשבתי שטיסה במונית אוויר תהיה מעניינת, ואחרי העבודה האחרונה שלי בריסוס יבולים, כל דבר יהיה מעניין; ואולי היא באמת עשויה להיות מעניינת, אבל הוניתי את עצמי אם חשבתי שלא יהיו בה תלונות ומצב רוח רע. הנה הם כאן, כמו תמיד. נוסעים מתקוטטים וטייסים מתחרים עוינים, וללא כל הנאה ניכרת לעין.

לפתע נשמעה מהלומה על גוף המטוס וצליל החריקה של אדם שמטפס על הכנף. הדלת, שהייתה פתוחה קמעה, נפתחה לרווחה בקול רעם, ובפתח הופיעה נערה שכופפה את מותניה, ברכיה וצווארה כדי להביט בחלל המטוס ובי.

היא הייתה רזה ושחורת שיער והרכיבה משקפי שמש גדולים ורבועים. היא לבשה חצאית פשתן כחולה ונעלה מגפיים לבנים ארוכים. היא נראתה נפלא. אחר הצהריים השתפר פלאים.

"איזה בן זונה," אמרה.

זה באמת היה אחד מהימים האלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מרוץ עכברים”