"פסיכופריחה" מביא את סיפורו של אורי, מ"פ לוחמים בשטחים, בחור כארז, שבמהלך שירות מילואים קרבי לקה בפסיכוזה חמורה, המערערת את עולמו ומעמתת אותו עם עולם שבו אין ערכים, אין סדר ואין דבר להישען עליו.
במקביל, מתערערת אצל אורי האמונה בערכים היפים שעליהם חונך: זוגיות, אהבת אדם לרעהו, מחויבות ואהבת המולדת. המסגרות הישנות והטובות, מסגרות מציאות חייו הפנימית והחיצונית גם יחד מתמוטטות אחת אחרי השנייה ואורי נאלץ להתמודד עם החוקים החדשים שהוצבו בפניו, עם רופאיו ועם מציאות שונה לגמרי מזו שהייתה מנת חלקו קודם לשירות המילואים הגורלי.
ספרו של רונן דוד חושף צוהר אל הוויה אישית עלומה, מיוחדת במינה ובתוך כך מאפשר לקורא ללוות את אורי בדקדקנות מצמררת, בחוויות מדהימות שהוא עובר. סיפורו המרגש נקרא בנשימה עצורה.
"פסיכופריחה" הוא ספרו הראשון של רונן דוד, מהנדס מכונות, יליד צפת, בן 35, נשוי ואב לילדה.
על רונן דוד
רונן דוד, בוגר מכללת "צור" בהנדסת מכונות, בעל תואר שני במנהל עסקים,יליד 1970, נשוי ואב לשתי בנות. סופר, עובד בתעשיית המתכת ונכה צה"ל. כסופר – בעל רקע אישי וכותב ספרים בתחום בריאות הנפש. מביא לספריו מנסיונו הרב בתחום. ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
26.00 ₪
מקט: 001-3830-003
1. התחלות
עמדנו להיכנס לפגישה עם דרור. בינתיים ישבנו, נועה ואני, זה לצד זה, אוחזים ידיים בחדר ההמתנה של “המשרד”. לא היינו לבדנו. בצדו השני של החדר ישבו גבר ואישה. מהמבטים שהחליפו בינם לבין עצמם שיערתי שגם הם שרויים בציפייה דרוכה. הם לא בירכו אותנו לשלום כשהצטרפנו, נראו עטופים בתוך עצמם, מצפים כנראה לפגוש מישהו באחד החדרים האפלים שמעבר לדלת הפלדה. פגישה הרת גורל? רבת השפעה על חייהם, אבן דרך אולי?
עיני סרקו את המקום, כהרגלי בעת שאני נמצא במקום חדש ולא מוכר לי. בין היתר צד את עיני מטבחון עם מקרר זעיר. מסביב לחלון בודד ומסורג תלויות שלוש תמונות נוף.נועה, שאין לה אלוהים, הציצה לתוך המקרר.
“יש כאן קולה!” דיווחה לי, “רוצה אחת?”
פי היה יבש מצמא, נסענו קילומטרים רבים עד הנה, אבל גם מהתרגשות. והיא כאילו ניחשה מה עובר עלי, יש לה מין יכולת כזו לפעמים, ושאלה אותי פתאום אם אני מתרגש, בלחישה, כדי שלא ישמעו האחרים. שפתיה הרטובות מקולה נגעו בלחיי.
נתתי בה מבט נוזף. לא שואלים גברים שאלות כאלה. גם לעצמי שיקרתי. ההתרגשות כבר ממני והלאה. אני מנסה להתגבר על חששותי מפני הפגישה המזומנת לנו עם דרור. לגמנו מהקולה כאילו היתה תרופה למחלה קשה.
האמת היא שאכן חששתי מהפגישה הזו. יותר נכון, מהאפשרות שזו תוביל לשינוי חריף בחיי שנינו. הרעיון לצאת מהארץ לכמה שנים בשליחות המדינה קסם לי ביותר, ולו רק מפני שלא באמת ידעתי מה זה בדיוק אומר. הדמיון שלי תמיד עבד שעות נוספות. אמא שלי היתה אומרת שהיא אף פעם לא יודעת מה עובר לי בראש, שהעיניים שלי פתאום נתקעות באיזו נקודה וזה סימן שאני “במקום אחר”. שליחות בחו”ל. שתי מילים קסומות שחובקות בתוכן המון תכנים, רובם ככולם בלתי ידועים ואפילו סתומים, ודווקא משום כך אני יכול לעשות בהן ככל העולה בדמיוני.
בסופו של דבר, לאחר ששקלתי מחד ודמיינתי מאידך, תחושת המסתורין שאופפת תפקידים מעין אלה, הטון הזה של סודיות “בשליחות המדינה”, טלטלו אותי בין ריגוש גדול, לחשש עוד יותר גדול.
“אנחנו הולכים לעשות חיים משוגעים,” מילמלתי לא אחת באוזני נועה בימים שלפני הפגישה שלנו עם דרור, והיא חייכה חיוך גדול ומבין והנהנה.
להיות רחוק מההורים ומהחברים, לצאת לדרך חדשה. דרך שיודעים איך היא מתחילה, אבל לא איך היא מסתיימת…
לימים יתברר שלא ידענו כלום. לא נועה ולא אני. אני מסתכל היום לאחור ומבקש להחזיר את השעון אחורנית עד לאותן דקות בהן המתנו לדלת שתיפתח. הלוואי ויכולתי.
דקות ארוכות עברו עד שדלת הברזל חרקה ונפתחה. גבר באמצע שנותיו, בעל מראה מסוגף וקשוח, מאלה שמעצם הופעתם ברור מיד שלא כדאי להתעסק איתם, הופיע וקרא שני שמות מתוך רשימה שאחז בידו. השניים האחרים שהמתינו בחדר הביטו זה בזה, וקמו ממקום מושבם.
“נחום מחכה לכם,” אמר להם האיש בפתח, והם נבלעו מאחורי דלת הברזל.
השעה היתה כבר עשר ושלושים. נועה החלה לגלות סימנים של חוסר סבלנות.
“זה קצת מוגזם לחכות שעה שלמה,” רטנה, “אפשר לחשוב שאנחנו בתור לרופא קופת חולים…”
שמתי את ידי על כף ידה בניסיון להרגיע אותה. “עוד מעט יקראו גם לנו, הרי אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו.”
זמן ההמתנה התארך לו ושנינו התחלנו לאבד סבלנות. פוסעים הלוך ושוב, מתבוננים עמוקות בתמונות, ושוב מתיישבים. בדיוק כשנועה איימה שעוד רגע היא הולכת הביתה, נפתחה שוב הדלת.
“אורי ונועה?” זה היה דרור, שאותו היינו אמורים לפגוש.
דרור סימן לנו שנלך אחריו. משני צדי דלת הפלדה היו מצלמות של מעגל סגור. מה באמת מסתתר מאחורי הדלתות? חשבתי לעצמי.
נכנסנו לחדר מרווח למדי. ניכר בו שמישהו ניסה להשרות שם אווירה של נועם ושל נינוחות. עוד תמונת נוף על הקיר, מרשימה במיוחד, הפעם – הגדלת ענק של צילום אתר נופש מדהים. אולי מהקריביים, ניסיתי לנחש.
“מישהו עשה חיים איפה שהוא…” לחשתי.
על השולחן הגדול, שמאחוריו התיישב דרור, לא היה מונח דבר למעֵט כוס קפה עם חלב.
“שבו,” פקד עלינו.
הפגישה, שהיתה בעצם ריאיון, נמשכה שעה ארוכה. ברור היה לי שאני זה שדרור מנסה לתהות על קנקנו, אך גם אל נועה הוא חזר ופנה בשאלות מרובות . הוא ביקש שתספר על עצמה, על מה שקורה ביני לבינה, איך אנחנו מסתדרים ביחד, כמה זמן אנחנו ביחד ועוד שאלות ממין זה .
דרור לא טרח להתנצל על שאלות שהצנעה יפה להן, אבל גם אני וגם נועה קיבלנו עלינו את הדין. כשרוצים ללכת בעקבות מטרה כלשהי לא בודקים בציציות, ואם כבר הגענו עד “המשרד”, לא זה הזמן ולא זה המקום לסרב לשתף פעולה.
שוב ושב חזר דרור ושאל בכל מיני צורות ודרכים אם אנחנו מתחילים להבין לקראת מה אנחנו הולכים. שנינו ענינו בהן מוחלט, כמו שני ילדי כיתה א’ שרוצים למצוא חן בעיני המורה ועדיין לא ממש יודעים לקרוא.
אני את השאלות שלי שמרתי בלבי. הן היו מופנות אל נועה דווקא. מה מביא את הצעירה קטנת הגוף שישבה לצדי מול דרור להחלטה גורלית מעין זו? הרי היא עומדת להיות שותפה למסע שרב בו הנסתר על הנגלה. ולא רק זאת, הוסבר לה שלא תוכל לעבוד בעת שהותנו המשותפת באותה מדינה אליה נישלח. האם אהובתי המיניאטורית אינה אלא הרפתקנית ללא תקנה? או אולי מרדנית הסבורה ששם יוּתר לה לעשות כאוות נפשה מבלי שמישהו יכתיב לה מה לעשות, מבלי שההורים, האחיות והחברים יציקו וישאלו למה היא לא עובדת ומה עם לימודים? בסיכלותי ניסיתילהחניףלעצמי שבעצם אני הוא זה שבשבילו היא עוזבת הכול.
אני הרביתי לשתוק, הנהנתי או רק הנדתי את ראשי ל”כן” ו”לא”, אבל נועה כהרגלה לא עשתה חשבון והתפרצה לא פעם ולא פעמיים לדברי דרור. ברור היה שהוא אינו רגיל לכך, ורק בזכות החן הרב שלה לא נעץ בה מבט זועף ומצמית. אנשים בתפקידים כמו שלו רגילים שמפחדים מהם, שמתייחסים אליהם ביראת כבוד כאל מי שהממסד מאחוריהם. אבל נועה הזעירה שלי, לא עושה חשבון לאיש, ואף אחד לא עומד בפניה.
לקראת סיום הפגישה דרור הניח לפני דף נייר שבראשו רשומה כותרת: ילדות ובגרות. “תכתוב כל מה שעולה לך בראש,” אמר לי.
