לינה אורַן ביירן סחט ממני הסכמה לאירוסין מזויפים והשתלט על כל היבט בחיי. הוא חיבל במערכת היחסים שהייתה לי והרס […]
1
לינה
צוללנים לומדים להאט את קצב הלב לאחת־עשרה פעימות לדקה בלבד. ראיתי את זה בסרט תיעודי והייתי מוקסמת. לו רק הייתי מתעניינת מספיק כדי לזכור איך הם השיגו שליטה מהסוג הזה.
ליבי הלם בעוצמה וחששתי שתישבר לי צלע.
אבל זה היה עונשי על כך שחזרתי מרצוני למועדון ה'אולימפוס' – מגרש המשחקים החשאי של האנשים העשירים והחזקים ביותר בעיר. אבל הדופק המואץ שלי לא נבע מהתרגשות. ידעתי טוב מאוד שעושר ועוצמה היו רק מילים יפות שמאחוריהן הסתתרו מניאקים נהנתנים שחשבו שהכול מגיע להם והיו מוכנים לרמוס את כולם כדי להשיג את מבוקשם.
מי כמוני יודעת. נולדתי לעולם הזה.
מחוץ לחוגי העילית, אף אחד לא ידע כמעט דבר על מועדון ה'אולימפוס'. ובין החוגים הללו, כולם חשקו בחברות למועדון. אנשים היו מוכנים לעשות כמעט הכול כדי להיכנס מבעד לדלתות עץ המהגוני המלא הללו – עובדה שלצערי הכרתי ממקור ראשון.
למזלי, הצלחתי להיכנס מספר פעמים כאורחת עם גבר שהכרתי לפני חודשים אחדים. לורנס ולינגטון – איל ספנות ואחד הרווקים המבוגרים המבוקשים ביותר בעיר. היה לו בן, צעיר ממני לא בהרבה, אבל אף פעם לא פגשתי אותו. לשמחתי, לורנס נראה צעיר יחסית לגילו. שערו עדיין היה כהה עם נגיעה אפורה ברקות, וגופו היה חטוב בזכות פעילות גופנית סדירה.
באופן מפתיע, לורנס התקדם לאט במערכת היחסים המתהווה שלנו. לא הצלחתי להבין אם מתוך זהירות או חוסר עניין מוחלט בכל מה שלא קשור בצבירת כוח. לא שהוא היה זקוק לכוח נוסף. העוצמה אפפה אותו כמו ענן הלכלוך סביב דמותו של פיג־פן מסדרת הקומיקס 'פינאטס'. כולם סביבו הגיבו כאילו הילת העוצמה הזאת ערפלה את תודעתם והתחילו למלמל שטויות או להרעיף עליו מחמאות.
הוא היה רגיל לתשומת לב מוגזמת, לכן לא ידעתי אם הוא יעיף בי מבט שני כשניגשתי אליו. בחרתי בגישה הקרירה והמרוחקת והצלחתי. הגנטיקה הנחשקת שלי גם עזרה – שיער בלונדיני, עיניים כחולות, שפתיים מלאות וגוף שלא ניתן להתעלם ממנו – רגליים ארוכות וחזה שופע. הכול טבעי. המתנה והקללה שלי. בכל פעם שנכנסתי לחדר, כולם מייד הסתכלו עליי. העדפתי להיות בלתי נראית, אבל לא יכולתי לבחור את הגנטיקה שלי. ולא התלוננתי. המראה החיצוני בעיקר קידם אותי בחיים, לא הפריע.
באותו ערב, התכוונתי להפיק ממנו את מלוא התועלת. שמלה אדומה שחבקה את גופי עם גב פתוח שהגיע כמעט עד הישבן. המחשוף נתפר במיוחד כך שהשמלה לא תזוז ממקומה. אספתי את רעמת התלתלים שלי לתסרוקת מעוצבת כדי לחשוף את הצוואר ולהדגיש את המחשוף העמוק של השמלה.
מניסיוני, גברים אהבו להסתכל על צוואר של אישה. עדינות ופגיעות תמיד משכו את עיניו של טורף. ובמקרה הזה, גילמתי את תפקיד הטרף בשמחה.
וכדי לוודא שלא איכשל, מרחתי גוון בורדו מושלם על השפתיים והציפורניים. אם כל המבטים לא היו מופנים אליי גם קודם, באותו ערב הם בהחלט היו. נראיתי כאילו צעדתי על השטיח האדום בטקס פרסי האוסקר. אומנם זה היה ערב רגיל של יום רביעי, אבל במועדון ה'אולימפוס' כל ערב היה מיוחד.
"מה דעתך על הברווז? בשבוע שעבר, הוא היה אפוי יתר על המידה," לורנס נשען לאחור ולגם מהיין.
טפחתי על השפתיים בעזרת מפית פשתן לבנה בלי שנמרחה עליה אפילו טיפה של אודם, והנחתי אותה ליד הצלחת הריקה שלי. "הוא היה בסדר והשתלב טוב עם היין הלבן שבחרת." לגמתי מהכוס. "שנשחק קלפים?"
"אולי אשכח מהיום המתסכל במשרד אם אקח כסף מאחרים." הוא שתה את טיפות היין האחרונות, נעמד ועזר לי לקום מהכיסא.
חדר האוכל היה קטן, אבל לא הומה. מועדון ה'אולימפוס' כולו היה מקום אינטימי ועם זאת מפואר. הצבע הכהה שלט במקום עם נגיעות של גוונים בהירים וחמים. עושר קלסי בגרסה עכשווית. עיצוב העץ וגימור האבן רוככו באמצעות עור חמים ובדי קטיפה נעימים, אבל המקום לא נראה מצועצע כפי שהיה נהוג בעבר. הוא עוצב באופן מעודן ומהוקצע, בקווים נקיים ואלגנטיות פשוטה. ייאמר לזכותו של המעצב, הוא עשה עבודה מצוינת.
בקצה השני, מול חדר האוכל, היה חדר משחקים ששימש למפגשים חברתיים ולבידור לאחר ארוחת הערב. בכל אחת מארבע הפעמים שלורנס הזמין אותי לארוחת הערב השבועית במועדון, אנשים שיחקו פוקר סביב השולחנות לאורך כל שהותנו במקום. באותו ערב, ארבעה שולחנות כבר היו תפוסים ונותר רק שולחן אחד פנוי.
לורנס עצר את ההתקדמות שלנו, היד שנחה על גבי התחתון נכרכה סביב מותניי כדי לאותת לי לעצור. הצצתי לעברו ונדהמתי מפני ששפתיו התעקלו מעט במעין חיוך לגלגני.
עד אותו רגע מעולם לא חזיתי בלורנס מפגין רגשות.
"מה קרה?" שאלתי בשקט.
"נראה כי רף הקבלה למקום התרופף מאוד."
התחקיתי אחר מבטו לעבר שני הגברים ששוחחו ליד השולחן הרחוק. אחד מהם ענב עניבת פרפר מתוחכמת ושערו היה מסורק לצד. את האיש השני ראיתי רק מהצד, אבל זה הספיק כדי להבחין שהוא נאה להחריד. לסת מסותתת, קו מצח חזק, אף מושלם ושפתיים מלאות, כאשר השפה התחתונה רחבה מהעליונה. שערו החום הכהה סורק לאחור, ללא אף שערה סוררת, וחליפת הטוקסידו השחורה חיבקה את כתפיו הרחבות ובבירור נתפרה בידי חייט מיומן. הבחור נראה שייך למעמד הגבוה. בהסתמך על היהלום בגודל כדור קטן על הזרת של הגבר השני, גם הוא לא היה מסכן. תהיתי מה לורנס מצא לא הולם.
"אנחנו תמיד יכולים לסיים את הערב," הצעתי בתקווה שהוא סוף־סוף יזמין אותי לביתו. יצאתי עם האיש במשך שלושה חודשים, והוא לא לקח אותי לביתו אפילו פעם אחת.
"לא. אף אחד לא יבריח אותי מהמועדון הזה או משום מקום אחר." הוא הוביל אותנו לשולחן שבקצה החדר, צעדיו מדודים אך בטוחים.
הבטתי בחטף בלורנס והבנתי שהגבר הצעיר הנאה הוא שהכעיס אותו. מעניין.
"ולינגטון, טוב שהצטרפת," אמר הגבר המזוקן. "אני רוצה שתכיר את אורַן, זה הערב הראשון שלו פה. הוא רק הצטרף למועדון."
האיש ששמו אורַן נעמד, הסתובב כדי לברך אותנו לשלום ונשימתי כמעט נעתקה. הוא נראה מרשים מהצד, אבל מקרוב, הוא שידר שלמות גברית יוצאת מגדר הרגיל. והוא היה גבוה. התרגלתי להביט בגברים בגובה העיניים. עם עקבים בגובה בינוני, הייתי גבוהה מלורנס בסנטימטרים אחדים. אבל אדוניס אפור העיניים שניצב מולי כנראה התנשא לגובה מטר תשעים לפחות, וכל סנטימטר בו הקרין עוצמה.
חתיך וגם עשיר? הוא בטח מעולם לא שמע את המילה 'לא'.
מייד חשתי סלידה כלפיו.
"אני מכיר את משפחת ביירן. אתה ביירן, נכון?" לורנס הצליח להסתכל מלמעלה על אדם שהיה גבוה ממנו במספר סנטימטרים. כמעט התרשמתי.
"נכון." מבטו החד של האיש זינק אליי, וחבל בלתי נראה כמו נכרך סביב מותניי וניקז את האוויר מריאותיי. "אורַן ביירן." הוא הושיט לי יד.
נעניתי מכיוון שלא רציתי להיות גסת רוח, ושנאתי את העובדה שלחיי האדימו כששפתיו ליטפו את פרקי אצבעותיי.
"לשירותך," הוא מלמל, עיניו לא ניתקו מעיניי לרגע בזמן שידו השתהתה מעבר לנדרש.
ידו של לורנס עדיין נחה על גבי התחתון. הוא לא ראה את זה? מי לעזאזל הוא חושב שהוא, לבצע מהלך מפתה שכזה מול הדייט שלי?
״לינה שולץ," עניתי בחיוך מאולץ.
ולינגטון משך אותי קרוב אליו במעין הצהרת בעלות. "אתה לא באמת רוצה להגיד לי ששוקלים להפוך אותך לחבר פה?"
"לא שוקלים. הנושא סגור. זה הלילה הראשון שלי בתור חבר ב'אולימפוס'."
"אני בטוח שיש ארגונים חברתיים… מתאימים יותר לאדם עם תחומי עניין כמו שלך."
תחומי העניין שלו? למה לורנס התכוון? מי הוא אורַן ביירן?
חיוכו של אורַן היה מושך להחריד ושמעתי את הצליל העמום של התחתונים שצנחו על הרצפה סביבי. "בוא לא נגזים, לורנס. אנחנו לא שונים כל־כך, אתה ואני."
הדייט שלי צחק בזלזול.
אורַן הרים יד. "מה דעתך שניתן לקלפים להחליט? אם תנצח, אבטל את החברות שלי ולעולם לא תראה אותי שוב."
ידו של לורנס נשמטה מגבי, והוא זקף את הסנטר. "ואם אתה תנצח?"
מבטו של אורַן חדר עמוק לתוך עיניי – ולרגע ציפיתי שהוא יבקש אותי. איזו מחשבה מגוחכת. לא היה לי מושג מאיפה המחשבה הזו הגיעה, כמו גם קורטוב האכזבה שהציף אותי בעקבות המשפט שהוא אמר.
"אם אני אנצח, תיתן לי להציע לך הצעה עסקית." אורַן סוף־סוף העביר את המבט חזרה ללורנס, ואני עשיתי כמוהו. אפילו הזר המזוקן ששתק במהלך חילופי הדברים נראה מרותק ומשתוקק לשמוע את התגובה של לורנס.
שפתיו התעקלו בחיוך זחוח. "נשמע שאין לי מה להפסיד." לורנס משך לאחור כיסא והתיישב ליד השולחן.
הושטתי יד לכיסא שלידו וידי התנגשה בידו של אורַן. לא הספקתי להתרחק ואצבעותיו החזקות נכרכו סביב אצבעותיי. "בבקשה, הרשי לי." נימוסיו היו מוגזמים והוסיפו שכבה למתח שכבר החניק את האווירה בחדר.
אגודלו ליטף בחושניות במעלה ומורד כף ידי, ולאחר מכן הוא הניח לה כדי להרחיק את הכיסא מהשולחן עבורי. האחרים לא הבחינו בתנועה הקטנה, אבל מבחינתי הוא הפשיט אותי, השכיב אותי על השולחן בפישוק והעביר את הלשון על איברי. לא היה לי מושג שכף יד יכולה להיות ארוטית כל־כך.
לפי החיוך הזחוח שריצד על שפתיו, אורַן ידע בדיוק מהי השפעת מעשיו.
לפתע, רגליי איבדו את יציבותן, כאילו הייתי תינוקת רכה, וצנחתי על הכיסא כדי שאיש לא יבחין במצוקתי. הגברים האלה לא היו היחידים שלמדו לשמור על חזות אדישה. הנהנתי בביטול אל אורַן והסתובבתי אל הדייט שלי – הגבר היחיד בחדר שהיה ראוי לתשומת ליבי הבלתי מעורערת.
מישהו היה צריך להעביר את המסר ללב שלי. הוא הלם בקצב קדחתני כי הוא היה משוכנע שעליי לנוס על נפשי.
אולי הוא צדק.
לפי המתח ששרר מסביב, נקלעתי לקרב אגו מהזן הגברי ביותר. לורנס ישב מימיני ואורן ישב משמאלי, קצת קרוב מדי. אני הייתי נתח הבשר העסיסי שביניהם.
"רבותיי, הניחו את ההימור ההתחלתי שלכם על השולחן." הדילר התחיל לערבב את הקלפים.
אורַן דחף שלושה אסימונים ורודים למרכז השולחן. כל אחד ייצג אלף דולר. לורנס החווה למשגיח להביא לו ערמת אסימונים שינוכו מהחשבון שלו במועדון. הוא זרק את ההימור בזלזול על השולחן, כאילו הסכום לא היה שווה ערך למכונית בגודל בינוני.
האוויר התמלא בטסטוסטרון סמיך כל־כך, עד שהריאות שלי נחסמו.
לא ככה דמיינתי שהערב יסתיים, אבל כבר לא יכולתי לעצור את זה. הנוכחות של אורַן במועדון שיבשה את תוכניותיי ולא הותירה לי שום אפשרות חוץ מלנשום נשימה איטית ועמוקה ולראות לאן הערב מתפתח.
2
אורן
האדישות של לינה הייתה מרשימה. אבל הייתי אמור לצפות את זה. רק מלכת קרח מסוגלת להיות קפואה מספיק כדי להיות בזוגיות עם גבר כמו ולינגטון.
לינה הייתה אדישה לחלוטין. בובת ברבי בגודל אנושי חסרת מטרה בחיים למעט להיות צעצוע ומושא להערצה. חבל. כמו מתנת חג מולד ריקה מבפנים, אבל כזו שמגיעה באריזה מושלמת. היא הזכירה לי דוגמנית זוהרת משנות החמישים – מרלין מונרו עם עיניים כחולות בוהקות, שכמותן מעולם לא ראיתי. והקול שלה. אלוהים אדירים. הקול שלה. צרידות טבעית שהפכה כל מילה למשהו שלוחשים בחושך בעירום.
השילוב הספיק כדי לגרום לגבר לשכוח את שמו.
אבל ידעתי מניסיון שמראה חיצוני יכול להיות מטעה מאוד. האישה שאיתה התחתנתי נראתה כמו פרס – היא לא הייתה מפתה כמו לינה, אבל מרתקת מספיק כדי לעורר בי תחושת ביטחון כוזבת. אשתי, שעומדת בקרוב להיות גרושתי, לימדה אותי שיעור חשוב לגבי הקלות שבה אריזה יפה יכולה להולך שולל. קייטלין נראתה והתנהגה כמו האישה המושלמת במשך שנה שלמה, עד שגיליתי שהיא בוגדת ומשוגעת.
הנישואים שלנו הוסדרו מראש, לכן מערכת היחסים שלנו לא הייתה מבוססת על נאמנות, אבל בכל זאת הייתי עיוור. המשפחה שלי חשפה את הסוד שלה והיא יושבת בכלא על רצח. זאת הייתה סדרת אירועים דפוקה, אבל היא הזכירה לי כמה חשוב להציב מגננות ולשמור עליהן. מנה מכובדת של ספקנות השאירה אותנו בחיים. למדתי שיעור חשוב שלא עמדתי לשכוח בקרוב.
ללינה הייתה מטרה. הייתי מוכן להישבע בחיי.
המניעים שלה כנראה היו פשוטים, היא בטח רצתה למצוא מישהו שיממן את אורח החיים היוקרתי שלה, אבל בכל זאת היה מדובר במטרה. שמחתי. יהיה קל לתמרן מישהי שטחית כמוה ברגע שאוכיח לה שאני עוצמתי לא פחות מהכיבוש הנוכחי שלה, ולא רק זה, אני גם מגיע עם בונוס. היכולת להעמיד אותו בלי כדור כחול קטן. לא הבנתי איך מישהי צעירה ויפה כמוה הגיעה למסקנה שלורנס פאקינג ולינגטון הוא האפשרות הטובה ביותר. האיש היה מבוגר מספיק כדי להיות אביה. כל המצב הזה הדיף ריח חריף של תסביכי אב בילדות.
אבל המחויבות שהיא הפגינה כלפיו הפתיעה אותי. לא פספסתי את האופן שבו היא הטתה את גופה מעט לכיוונו – והרחק ממני – ברגע שהתיישבה ליד שולחן ההימורים. הייתי מפקפק ביכולת שלי לגנוב אותה ממנו, לולא נקודת הדופק הזעירה בבסיס צווארה שהסגירה אותה.
לינה גילמה היטב את התפקיד, אבל אף אדם לא מסוגל להסתיר לחלוטין את תגובות הגוף. וברגע שגיליתי איך תשומת ליבי השפיעה עליה, הייתי מוכן להתחיל במלחמת פיתויים עד שהיא תרד על הברכיים ותתחנן שאגע בה. עד שהיא תשכח מקיומו של לורנס ולינגטון.
3
לינה
המילה 'מתח' אפילו לא התחילה לתאר את האווירה. במשך שעה שלמה, לורנס ואורן עקבו זה אחר זה משני צידי השולחן. איש מהם לא נעמד, אבל שניהם היו במצוד.
המחזה היה מרתק. ובמיוחד אורן. ניסיתי לא לשים אליו לב, אבל המניעים שלו סקרנו אותי מאוד. הוא באמת היה מוכן לוותר על החברות שלו אם יפסיד? זאת הייתה מעין דרך מצ'ואיסטית להרוויח את מקומו במועדון, או שהוא באמת רצה לשוחח עם לורנס על עסקים? ואם כן, למה הוא רצה לעבוד עם גבר שבבירור לא כיבד אותו?
הייתי מבולבלת, והגישה האדישה של אורן למצב כולו הייתה מבלבלת אפילו יותר. כאילו הוא היה זה שלא היה לו מה להפסיד, ולא לורנס. וכך אורן שיחק בקלפים – באומץ וללא פחד מההשלכות. הוא ביצע הימורים מסוכנים ולורנס המשיך לקחת את האסימונים שלו.
עד מהרה, לורנס תקף אותו. כשהגיע הרגע המתאים, לורנס העלה את ההימור והשתמש בכל האסימונים שלו. אורן היה צריך להחליט אם לפרוש כדי לשרוד למשחק נוסף או להיענות ולהשתמש גם הוא בכל האסימונים שברשותו.
חברי מועדון אחרים נטשו את המשחקים שלהם והתאספו סביב השולחן שלנו. הלחישות סביבנו התאימו לחשמל שזמזם באוויר ואפף את החדר כולו. כל נשימה שנשמתי נעשתה רדודה יותר והציפייה התפתלה בתוכי לקשר הדוק.
ושוב, לא הצלחתי להתנגד לדחף להציץ באיש המסתורין לשמאלי בזמן שהוא החליט לגבי גורלו. תהיתי אם הוא מטורף. הוא נראה אדיש לחלוטין, כאילו לא היה מודע לעובדה שבהדרגה גזלו ממנו את כל אסימוניו ואולי גם את החברות שלו במועדון. לא היה אכפת לו? הוא לא הבין כמה קשה היה לקבל גישה למקום?
לבחור לא הייתה אף שערה סוררת או טיפת זיעה על המצח. אפשר היה לחשוב שהוא הימר על כסף קטן ולא על מושב יקר ערך בין האנשים העוצמתיים ביותר בעיר. הוא היה מרשים להפליא או משוגע לחלוטין. אולי קצת משניהם.
"אני מניח שאני תמיד יכול להצטרף למועדון אחר," אורן ציין באיטיות והוסיף את האסימונים הנותרים למרכז השולחן.
לורנס שאף אוויר במהירות, כמו גם רבים אחרים, וסביבנו נשמעו לחישות עמומות.
"רבותיי." הדילר אותת לשני השחקנים לחשוף את קלפיהם.
חיוך ערמומי נפרש על שפתיו של לורנס. הוא הניח שתי מלכות ושלוש שביעיות – פול האוס. שוב, החדר סביבנו רחש וזמזם.
"בכל מקרה 'אולימפוס' לא היה המקום הנכון בשבילך. יהיה לך נוח יותר במקום אחר."
אורן עיווה את פניו והנהן. "אולי אתה צודק." הוא הניח חמישה קלפים בערמה, פרש אותם באיטיות וחשף סטרייט פלאש מושלם. חמישה קלפים לפי סדר מספרי וכולם מאותה הסדרה. "אבל בכל מקרה אישאר בינתיים."
הוא ניצח. הממזר עשה זאת.
כל הנוכחים בחדר פרצו בזעקות תדהמה וקולות צחוק.
לורנס זינק על רגליו ופניו האדימו. "אני לא מוכן לקבל רמאות," הוא נבח מעל ראשי לעבר האיש שישב לצידי.
נוכחותי הפרידה, כמו גדר תיל דקה, בין אריה רעב לארוחת הערב שלו. הזזתי באיטיות את הכיסא לאחור.
אורן, רגוע כמו תמיד, התרחק באגביות מהשולחן ושילב רגליים. משום מה, העובדה שהוא המשיך לשבת שידרה סמכותיות בלתי מעורערת, אף שהוא היה נמוך יותר, והוא ידע זאת. הוא היה מיומן בניווט מצבים חברתיים, בייחוד כאלה שהיו כרוכים בעימותים. תהיתי באיזו תדירות הוא נקלע לעימותים מהסוג הזה.
"כמו שאמרת בהתחלה, לא באמת הפסדת. אני רק רוצה שתקשיב לי, אבל אם המחשבה עד כדי כך דוחה אותך…" מבטו הערמומי עבר אליי. "אתה תמיד יכול לתת לי את לינה במקום." קול הבריטון שלו התעבה וליטף את עורי כמו קשמיר דק.
אבל ברגע שהפנמתי את דבריו, הזדקפתי. הוא הפתיע אותי כל־כך, עד שלא ידעתי איך להגיב להצעה החצופה, והתגובה הראשונית שלי הייתה חלשה ומביכה.
"אתה עובר את הגבול," לורנס סינן מבין שיניים חשוקות.
אורן הרים יד במחווה מרגיעה. "אני מתנצל. פשוט חשבתי להציע את החלופה הזאת. אתה נראה כמו איש שאוהב אפשרויות."
שפתיו של לורנס, שכבר היו דקות, התהדקו יותר ונעלמו לחלוטין. "תפגוש אותי ברחוב 71 מזרח, מספר 106. מחר, תשע בבוקר. אקדיש לך עשר דקות ולא שנייה מעבר." הוא הושיט יד כדי לעזור לי לקום מהכיסא. "בואי, לינה."
הצצתי באורן בפעם האחרונה מזווית העין. הממזר הזחוח גיחך ומבטו הצטלב במבטי, כאילו הוא ידע שאסתכל עליו.
היהירות שלו הייתה מכעיסה. והניצוץ השובב והמשועשע בעיניו האפורות עורר בי רצון לצעוק מרוב תסכול, כי הוא היה פשוט מרהיב.
מה לעזאזל לא בסדר איתי ואיך יכולתי להימשך לגבר שניסה להפוך אותי לפרס על ניצחון במשחק קלפים? מה לא בסדר איתו שהוא חשב שזאת הצעה הגיונית?
המילה 'חצופה' לא התחילה לתאר את ההתנהגות שלו.
הוא היה טיפוס אנוכי ומרוכז בעצמו עם זחיחות של פוליטיקאי. זה היה כנראה התיאור המתאים.
הלכתי בעקבות לורנס למעלית ונאלצתי להילחם בדחף לרקוע ברגליי. אף שהוא היה נוקשה ומנוכר, ההתרחשות הזאת הטרידה אותו.
"ועדת הקבלה כנראה יצאה מדעתה," הוא מלמל בזמן שירדנו במעלית. "אבל אני חייב להודות שהאיש סקרן אותי קצת."
לא הופתעתי. אורן בטח הזכיר לו את עצמו לפני עשרים שנה.
"מי הוא?" השתוקקתי לשאול מוקדם יותר, אבל לא הייתה לי הזדמנות.
"למשפחה שלו יש את הארגון החזק ביותר של… אנשי עסקים איריים בעיר." הוא החזיק את דלת המעלית כדי שאצא.
אנשי עסקים? כלומר פשע מאורגן? אורן היה איש מאפיה אירי?
אלוהים. המצב רק המשיך להשתפר.
אין עדיין תגובות