פיסות חיים

מבוא וכרטיס ביקור

שמי ניר דונת. בימים אלה, שבהם אני עומד לסיים את כתיבת ספרי הנוכחי, אני מתקרב בקצב מהיר ליום הולדתי ה-79, מה שאומר שאם ישפר גורלי אזכה בעוד זמן לא רב להגיע לגבורות.

כתבתי 'אם ישפר גורלי' מכמה וכמה נימוקים.

הראשון הוא ההיסטוריה של גברים במשפחתי: סבי, אליעזר-לויקו דונת עליו השלום, נפטר בגיל 67. אבי ראובן, מנוחתו עדן, נפטר בגיל 63. כשנפטר השני מבין השניים האלה, אמרתי לעצמי כי לפי טור חשבוני יורד, שעתי תגיע בסביבות יום הולדתי ה-59. מאחר שגם בצידה של אימי, אאוג'ניה-נוגה, הגברים (סבי השני, רפאל כהן — ובנו, דוֹדי, אלברטו כהן) לא ממש האריכו ימים, לא היה לי על מי לבנות, ובמשך שנים ספרתי את שנותיי לאחור בחרדה מתמדת, עד שסגרתי חמישים ותשע שנים. משם, בחשש בלתי נשלט, המשכתי לספור עד 63, ואחר כך עד 67 — ואז יצאתי לחופשי, כאילו.

למה כאילו? משום שהפחד שמא המלאך השחור ההוא — שמפאת הפחד ממנו אינני נוקב בשמו — יבוא לבקרני בפתאומיות כואבת, לא עזב אותי, וכל שנה שחלפה מאז חילצה ממני אנחת רווחה חרישית.

ולמה חרישית? משום שֶׁמֵּעֵבֶר להלצה על הטור החשבוני, מעולם לא שיתפתי איש או אישה בחששותיי. נשאתי אותם בליבי בבדידות איומה, שנה אחרי שנה. פרקתי מעליי את הסיפור רק כשחציתי את קו שישים ושבע השנים.

חלק מאותם החששות התפוגגו כשכתבתי את ספרי הראשון 'אם תרצו זו אגדה'. מן המחקר שערכתי לקראת כתיבתו למדתי שאביו של הסבא רבא שלי, הרב משה שמואל (מור) דונת, נפטר בהיותו בן קרוב ל-95 — ואביו שלו, הלוחם בצבא נפוליאון, נאסף אל אבותיו בגיל 98, ועד לגיל הזה 'נהג לצאת לשדותיו כשהוא רכוב על סוסו.' נו, אמרתי לעצמי אז, לא כל הגברים במשפחה הלכו מן העולם הזה 'בדמי ימיהם.' היו גם אחרים, שהאריכו ימים — ואם ההוא היה מסוגל לרכוב על סוס בגיל כה מופלג, אין סיבה שלא אמשיך לנהוג במכוניתי עד שגם אני אגיע לשיבה טובה.

הבעיה הייתה שמשחר נעוריי הייתי 'ריאליסט,' והלכתי בקלות רבה יותר אחרי המתמטיקה, מאשר אחרי ההיסטוריה. הטור החשבוני, אֵפוא, המשיך ללוותני גם בשנים הבאות, עד שאימי נפטרה, בגיל קרוב מאד ל-95. או אז נגמלתי לגמרי מפחדיי. פתאום ירד לי האסימון שיש בי גם גֶּנִים שלה, והתעוררה בי התקווה שאולי אלה יגברו על הגנים הזכריים המתרוצצים בעורקיי. בפרפראזה על שירו של ביאליק ('לבדי'), 'שירה חדשה את בוקר חיי הרנינה.' אימי הפכה לַמודל — וכל מה שנותר לי לעשות הוא לסמוך עליה ולעזור קצת, אבל על כך אספר בהמשך.

מדוע החלטתי לכתוב את הדברים הבאים?

ראשית משום גילי, שכאמור, מתקרב במהירות לִגְבוּרוֹת. 78 שנים לא הולכות ברגל — ובימים טרופים אלה (השנה, 2024, היא שנת מלחמת 'חרבות ברזל' הארורה), כשכל הזמן אני שומע על מנהרות ברצועת עזה ומנהרות בלבנון, איני יכול שלא לחשוב על אורכה של מנהרת חיי, ומתי היא תגיע אל קָצֶהָ. עם כל האופטימיות שבה ניחנתי, קשה לי מאד להשתחרר מהמחשבה על סופי המתקרב, ואיני רוצה לעזוב את העולם בהותירי אחריי רק צוואה יבשה שמחלקת את רכושי בין שאיריי (שאירותיי, כמוסבר להלן). אני בהחלט רוצה שאלה מבְּנֵי או בנות הדורות שבאו ועוד יבואו אחריי וירצו בכך, יוכלו לדעת מי ומה הייתי ומה עשיתי בחיי עֲלֵי אדמות.

הנימוק השני שבעטיו התיישבתי לכתוב הוא הידיעה שנסיבות חיי הטילו עליי את תפקיד מסיים שושלתה של משפחת דונת. עם כל הצער והכאב הכרוכים בכך, אני ה-דונת האחרון בענף המוכר לי של משפחתנו. זכיתי לגדול בחיקן של שתי סבתות (קרולה ורוזה), ושל אימא נוגה. נהניתי מטובן של שתי דודות (דינה, אחות אבי — ומריוצ'ה, אשת דודי מצד אימא). גָּדלתי לצידן של שתי אחיות (נָוְיָה ועדנה-עדי) וארבע בנות דודה (יעלי ורותי מצד אחד, ופאולה ורפאלה-רפי מן הצד השני). אהבתי — ועודני אוהב אהבת נפש — את שָקִי שלי, אשת חיקי הנצחית. גידלתי לתפארת שתי בנות (גליה ואורנה), ורוויתי — ועודני רווה — נחת משלוש נכדות אהובות (אֵלָה, רוני ו-דנה). מי שעקבו עד כאן הבחינו בוודאי שחיי הקיפוני בנשים מכל עבר. אמנם יש לי גם בן דוד אחד (גדי), אך הוא צעיר ממני בשנות דור — ושֵׁם משפחתו, בלנדר, בא לו מכיוון אחר. עד כדי כך הייתי משופע בנשים סביבי, שברגעי משובה שפקדוני מעת לעת על פני השנים, נהגתי להתבדח ולומר כי גם כשלקחנו הביתה כלב, זו הייתה כלבה (ג'יני). בקיצור, לא אותיר אף לא דונת אחד אחריי — מ.ש.ל.

הנימוק השלישי הוא ציווי שקיבלתי מסבי אליעזר האהוב במכתב שכתב לי כשהגעתי למצוות (פרטים בהמשך). 'מן הצדק,' כך כתב לי, 'שתדע מי היו אבות אבותיך, כדי שתוכל להמשיך ולמסור את ידיעתך זו לבניך ולילדיך שיבואו אחריך, כפי שנמסרה לי, לסבא שלך, מאביו ז'ל.' כשכתב 'בניך וילדיך,' לא הייתה לו כל יכולת לדעת שאהיה מוקף בבנות בלבד, וממילא גם לא התכוון בשום אופן לקפח את בנותיי ונכדותיי.

הנימוק הרביעי לכתיבה — אם תבטיחו לא לצחוק ממני — מתקשר אל הראשון. דבר ידוע הוא שבגיל השלישי אנשים נוטים לשכוח דברים. כמו ששמעתי מבִּתי אורנה, ששמעה ממישהי אחרת: 'עם הגיל, השיכחה משתפרת…' איפה שמתי את הטלפון הנייד/המפתחות? היכן החניתי את המכונית? מתי לאחרונה הייתי במקום זה וזה? מה שמו או שם משפחתו של פלוני? מיהו הפרצוף הזה, שנראה לי כל כך מוכר? האם לקחתי כבר את הכדורים — תרופות ו/או ויטמינים — שעליי לקחת מדי בוקר/צוהריים/ערב? האם לקחתי את הכדורים הנכונים? איך אומרים בעברית דמנציה?… ההחלטה לכתוב את הדברים הבאים נבעה, אפוא, בנוסף על הגורמים שהזכרתי לעיל, גם מאיזה צורך פנימי להיזכר במקרים ואירועים ממהלך חיי. לבחון את זיכרוני ולאתגר אותו אל מול שאלות שאציב בפניו.

במילים אחרות, ההחלטה לכתוב נבעה כולה מצרכים פנימיים שלי — ולא משום גורם חיצוני שהפעיל עליי לחץ כזה או אחר.

אין לראות בספר מסמך היסטורי. אנא אל תחפשו בו אי דיוקים בתאריכים, מקומות ואירועים, שבוודאי יש בו פה ושם. הוא מייצג אך ורק זיכרונות שלי (בכפוף לגורם הרביעי הנזכר לעיל), ומתמקד בחוויות שחוויתי, רגשות שעברו בי ורשמים שצברתי בלבד — ובהקשר הזה, כמו שאמר הסופר הידוע אוסקר וויילד, 'דייקנות היא גנב הזמן הגדול מכולם.' ואם מי מכם.ן מוצא.ת בספר אי דיוק כלשהו הנוגע לקשר שלו.ה איתי או בחוויה משותפת שחווינו, אני מתנצל על כך מראש ומכל הלב. ואני מתנצל על עוד דבר. חלק מהאנשים הנזכרים בספר נהרגו או נפטרו במהלך השנים, כל אחד בנסיבותיו. בסבב הכתיבה הראשון ציינתי ליד שמותיהם את הצירוף 'ז'ל'. במחשבה שנייה החלטתי לוותר על התוספות האלה, בעיקר משום הרצון שלי לזכור את כולם כמו שהיו בחייהם. אני מרשה לעצמי להוסיף כאן — יהי זכרם ברוך!

טיילתי/נו הרבה בחיים. כמו שאיני רואה בספר מסמך היסטורי, איני רוצה להפוך אותו לעוד 'למטייל', כרבים אחרים שניתן למצוא היום בגרסאות מודפסות או דיגיטליות. אי לכך, לא אתאר בספר את כל הטיולים שעשיתי/עשינו בארץ ובעולם. אתמקד באלה שנתפסים בעיניי כמיוחדים מכולם — וגם בהם, אשתדל לחסוך מכם לפחות חלק מתיאורי המסלולים שבהם עברתי/נו. תחת זאת אבחר בכל טיול מקומות שהרשימו אותי במיוחד, ואתמקד בעיקר במחשבות וברגשות שחלפו בי תוך כדי ביקור בהם. אחרי ככלות הכול, אני כותב את הספר עליי ועל חיי — ולא על שאר העולם.

והסתייגות אחרונה, לשלב הזה. פגשתי במהלך השנים הרבה מאד אנשים. חלקם אף היו חברים טובים שלי בשלבים אלה או אחרים של חיי. לא את כולם הזכרתי בספרי. לא מרוע לב עשיתי זאת — ואם אתם קוראים את הספר ואינכם מוצאים בו את עצמכם למרות הקשר בינינו, איתכם הסליחה. דעו כי גם אם לא הזכרתי אתכם, אני נושא את כולכם בליבי.

אני דור שלישי בארץ. סבי וסבתי מצד אבי עלו — מהונגריה ומפולין בהתאמה — ב-1921; אבי נולד בירושלים, אימי במילאנו — והם התחתנו בכפר האיטלקי סלבינו ב-2 בינואר 1946. נולדתי 9 חודשים 'על היום' אחרי חתונתם — ומאז ש'עליתי' על זה נהגתי להתלוצץ על חשבונם תדיר. מה, לא יכולתם להתאפק עוד יום, נהגתי לשאול אותם וליהנות ממבוכתם.

להבדיל מרבים מבני דורי — ולמזלי, יש לציין — לא נולדתי ולא גדלתי כ'דור שני לשואה.' אם יורשה לי לצטט מסִפרי 'אם תרצו זו אגדה' הנזכר לעיל, אוֹמָר כי –

'…ביתנו לא היה מן הבתים הרבים כל-כך שהשואה הייתה בהם דיירת של קבע. גם אם דיברו בה אצלנו, הדבר נעשה בחדרי חדרים, ולרוב בגוף שלישי. לא אני או אנחנו, אלא הוא או היא או הם. מעטים מהמשפחה שלתוכה נולדתי חוו את השואה בגופם, וגם אלה, למזלם ולמזלנו כולנו, 'זכו' שחווייתם, ככל שהייתה קשה במונחים מוחלטים, הייתה — לפחות במבט מהצד — 'קלה' באופן יחסי… במילים מפורשות יותר… מעטים בלבד [מבני משפחתי] יכלו לספר על השואה מִיֶדַע אישי… בזכות נסיבות אלה, או בעטיין, המעט שבכל זאת שמעתי עליה בבית התייחס, בדרך כלל בלשון רפה ביותר, אל בני משפחותיהם של סבי לויקו וסבתי קרולה, שנרצחו בידי הנאצים ועושי דברם. הם, כך אמרו לנו, כולם הלכו… — ללא פירוט נוסף…'

חשוב היה לי לחזור על הדברים הללו כדי לתת מסגרת וצבעי רקע נאותים לסביבה ולאווירה שבהן גדלתי — ולהבהיר כי חרף היותה של אימי 'עולה חדשה' בימיי הראשונים, המצע הכללי ששימש לי כְּכַר גידול היה צברי לכל דבר ועניין, ללא שום סימנים או סממנים של גלות. חיזוק לטענה זו ניתן לראות בשמי, ניר, שניתן לי על ידי אבי ראובן — והיה בו ניחוח של ראשוניות, ללא כל רמז לדורות הקודמים.

אז מי אני, ניר בן נוגה וראובן דונת?

נתחיל בשמי, ניר. השם נבחר, כאמור, על ידי אבי, לשביעות רצוני המלאה. מבלי לפגוע בזכויותיו של איש, מאד לא הייתי רוצה לשאת על גבי לשארית ימי שם של אחד מאבותיי, אנשי הגלות, כמקובל במשפחות יהודיות רבות. נראה שגם אבי, ראובן, חשב כך. מבירורים שערכתי עלה כי במופעיו של השם בתנ'ך יש משום רמז לזכר העבר ('וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלַיִם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם.' [מלכים א' פרק י'א]) — וציפייה לגידול וצמיחה בעתיד ('כִּי כֹּה אָמַר יְהוָה לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם, נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל-תִּזְרְעוּ אֶל-קֹצִים…' [ירמיהו ד' פרק ג']). החיבור בשמי בין עבר ועתיד נעם לי מאד, אם כי עם השם עצמו חוויתי לא פעם קשיים, כפי שעוד אתאר בהמשך, בהקשרים המתאימים.

משחר ילדותי הייתי מאד גאה בשמי המיוחד. הפעם הראשונה שנתקלתי בבעיה בעניינו הייתה כשהתגייסתי לשירות בצה'ל, ליחידה קרבית. למען האמת, זו לא הייתה בעיה, אלא אתגר. להסביר לכל מי ששמע את שמי והיה משוכנע שאני קיבוצניק, שאינני כזה — ושאני 'בסך הכול' עירוני מחיפה. איך זה יכול להיות, שאלו אותי חברים ששירתו איתי — שרבים מהם היו קיבוצניקים — לאור העובדה שגם שם משפחתי 'צלצל' להם כשם עִבְרִי. בעיקר כשנקרא במלרע — למרות שבמקור נקרא במלעיל והיה שם משפחה הונגרי-צ'כו-סלובקי למהדרין.

ככל שחלפו השנים, שמות הבנים שנולדו הלכו והתרחקו מהמסורת של קריאה על שם — ונעשו יותר ויותר עדכניים-עד-כדי-יצירתיים. בדורות שאחריי הופיעו עוד ועוד נירים, עד שלאחרונה, אצל ילדים שהם בגילן של נכדותיי, ניתן למצוא גם בנות הקרויות בשם הזה. ניר חדל מלהיות שם נדיר לבֵן — והפך להיות שם שכיח הן לבנים והן לבנות. כמו עופר, טל, נטע, גיל — ועוד שמות רבים אחרים.

אני חייב להודות שעם כל הגאווה על היותי סבא, אני מוצא עצמי לא פעם מחייך בתוכי בידיעה ששמי מתייג אותי כבן דורן של הנכדות. תודו שזה נחמד ומיוחד.

כאמור, אני קשיש, שתוך כדי כתיבתן של שורות אלה חצה את גיל 78.

מאז ומתמיד אני בעל קומה נמוכה, יחסית, שהולכת ומתקצרת בהדרגה עם הגיל. לעומת זאת אני מוצק, גם כן יחסית — ובשנים האחרונות אני מגלה נטייה קלה להשמנה, אף שבילדותי הייתי תמיד כל כך רזה, שאימי שָׁבה ולקחה אותי לרופאי קופת חולים כדי שיפריכו את חששהּ שיש לי תולעים בבטן.

אני גאה בשיער ראשי השופע, שנשאר איתי לתפארת למרות גילי המתקדם, מורשת לסבי ואבי שגם הם היו עטורי שיער עד ליום מותם — וזֵכר לילדותי, שבה אימי (אותה האימא) נהגה לנעוץ בִּשְׂעָרִי סיכת ראש כדי שלא יתבדר ברוח. כל מחאותיי נגד המנהג הנלוז הזה ('אני לא ילדה'), אגב, לא עזרו. לאימי היה ראש משלה.

פניי מאופיינים באף גדול ההולך לפניי, שגם אותו ירשתי ככל הנראה מסבי אליעזר. בילדותי היו בין חבריי כאלה שהתגרו בי בשל אפי — ועם הזמן סיגלתי לעצמי תשובה ניצחת לכל מי שסנטו בי באכזריות של ילדים. 'כשהאוויר בעולם ייגמר,' אמרתי להם, 'ולכם כבר לא יהיה, באפי עוד תהיה רזרבה שתספיק לי להמשיך לנשום.'

גם כפות ידיי ורגליי גדולות, יחסית למידותיי האחרות. בין השאר גודלן נובע מאורכן של אצבעותיי (ידיים ורגליים). לא פעם עברה בי המחשבה שאילו ניגנתי בפסנתר, יכולתי לנגן ב-20 אצבעות. איני יכול להעיד על אצבעות רגליו של סבי, שכן מעולם לא ראיתין, אך את אורך אצבעות ידיי ירשתי ללא ספק ממנו — בהבדל אחד: אצלו הן באו בהמשך לכפות צרות ועדינות, וכפותיי שלי רחבות ומלאות כוח. מראה ידיה הקטנות של שקי שלי, כשהן מונחות על כפות ידיי, מעורר בי עד היום התרגשות עצומה.

עיניי חומות, כעיניהם של שני הוריי. לצערי סבי הסתפק בכך שהוריש לי את אפו ושערו — ושלל ממני את עיניו התכולות, הטובות, שאהבתי כל כך. חבל, אך עם השנים למדתי להסתפק במועט ולהודות על מה שיש.

מאז ערב יום הכיפורים 1973 (ערב המלחמה ההיא) פניי מעוטרים בזקן, ששינה צורתו פעמים רבות עד שזו התייצבה ב-1994 תוך כדי טיול בפורטוגל. פסיכולוגים שלא עשו שירות קרבי, אילו נשאלו, היו טוענים בוודאי שזהו פיצוי על ימיי הראשונים בצה'ל, שבהם 'זקני' מנה בקושי 5-4 שערות. ומה טעם מצאתי לציין כי לא עשו שירות קרבי? שאילו עשו שירות כזה, היו יודעים כי לא נדרש לי כל פיצוי על הימים ההם, שכן האיחור בצמיחת זקני הִקנה לי מדי בוקר כחמש דקות נוספות בין השמיכות, לעומת חבריי שהיו בני גילוח. ואגב זקָן, באחד הימים רציתי לחזור לימים שהייתי בלעדיו — ושלושת הנשים בחיי (שקי, גליה ואורנה) התנפלו עליי בזעקות שבר, וטענו ש'זה לא הפנים שלך, ואתה לא תחליט.'

במאמר מוסגר אני מבקש לציין בחיוך את כל הפעמים שבהן שקי בוחנת את פניי ואומרת לי כי אני 'צריך' לקצר את הזיפים — ואני עונה לה במלוא הרצינות כי אני 'לא צריך,' ואעשה זאת בזמני החופשי.

מעולם לא הייתי ספורטאי מחונן. הייתי, כמו שאומרים, 'בסדר.' לא יותר. לראייה, זכור לי כי באחד הימים, במסגרת אימוני הגדנ'ע או שיעורי ההתעמלות בבית הספר, נִבְחַנּוּ בריצה ל-1,500 מ'. בעוד שהיו בינינו כאלה שהוציאו את נשמתם להגיע ראשונים, מצאתי את עצמי נשְׂרך עם עוד שני חברים בסוף טור הרצים. מסתפק במועט. התכונה הזו התהפכה כשהגעתי לצבא, ובעזרת כוח רצון שמעולם לא חסר לי, הצלחתי לעמוד בכל האתגרים ללא כל רגשי נחיתות. יתרה מכך, מהיום שעמדתי על דעתי העצמאית — בשנים מאוחרות יותר — הכרחתי את עצמי לעסוק בפעילות שתכליתה לשמור על כושרי ובריאותי. אין גאה ממני כאשר שעון ה-GARMIN שברשותי מעיד עליי ממש בימים אלה כי גיל כושרי הגופני (Fitness Age) הוא 63.5, להבדיל מגילי הכרונולוגי.

יש אומרים כי יש לי 'כישרון לשפות.' איני יודע אם זו ההגדרה הנכונה, אך עובדה היא שאני שולט היטב בשלוש שפות (עברית, איטלקית ואנגלית) — ומסוגל לתקשר במשפטים קצרים ובמילות מפתח גם בצרפתית, בספרדית, ובפורטוגזית. בפעם האחרונה (עד כה!…) שביקרתי באיטליה, פגשתי יוצאי איראן, והסתבר, להפתעתי ולהפתעתם, שעודני זוכר לא מעט מילים ומשפטים גם בשפתם, מהימים שחיינו בטהרן (הסיפור המלא בהמשך). יכולותיי הלינגוויסטיות שימשו אותי לכל אורך חיי בכלל, ובמהלך הקריירה המקצועית שלי, בפרט — ועשו את חיי קלים כל אימת שנדרשתי להשתלב בסביבה ששפתה שונה מעברית.

אני מאד אוהב מוזיקה. נראה כי ירשתי תכונה זו במשולב מסבי אליעזר, שנהג לשרוק יצירות קלאסיות של מלחינים ידועי-שם מראשיתן ועד סופן — ומאימא נוגה שלי, שלא חדלה מלשיר שירים איטלקיים בני זמנה, וליוותה בשיריה כמעט כל פעולה שעשתה בבית. עם השנים טעמי במוזיקה התבהר — ובדין וחשבון שנתתי לעצמי בנושא ציינתי כי אני אוהב מאד מוזיקת ג'אז (מסיבות שמניתי בְּמאמר שכתבתי בנושא בימים שעסקתי בייעוץ), ושירים בכל השפות שאני שולט בהן, בדגש על עברית ואיטלקית. למעט ג'אז, שהוא החריג, אני אוהב בעיקר מוזיקה שאני יכול לשרוק, כמו סבא, או לשיר/לזמזם, כמו אימא. אם איני יכול לקלוט מנגינה עד כדי היכולת לשרוק או לזמזם אותה, איני מסוגל להתחבר אליה. זו הסיבה העיקרית שחדלתי ללכת לקונצרטים של הפילהרמונית, שבהם, בשנים האחרונות, משולבות יצירות 'מודרניות' שרבות מהן נשמעות לאוזניי כצרצור צרצרים.

סבלנותי וסובלנותי סלקטיביות. אני יכול להקשיב בסבלנות אינסופית לדברי אחרים, אם הם נתפסים בעיניי כנבונים, כנים, ואמיתיים. לעומת זאת אני ממש קצר רוח בְּשִׁבְתִּי מול מי שנראים לי טיפשים, חסרי יושרה, גסי רוח ונטולי מידות טובות. למשל, רבים מהפוליטיקאים — ולאו דווקא מהצד השני של המפה. גם כאלה מהצד שלי, אם הם עונים לקריטריונים שהגדרתי. או, למשל, נהגי מכוניות בכביש, אנשי WOLT ודומיהם, או רוכבי אופניים וקורקינטים שנוהגים כאילו שאין בְּלְתָּם, ומסכנים לא רק את עצמם, אלא גם אחרים. או, עוד למשל, בני שיח חסרי תרבות דיון, שכול מה שמעניין אותם הוא לשמוע את עצמם. ועוד למשל, אחרון לכאן, נותני שירות שאינם יודעים את עבודתם ועושים אותה כדי לצאת ידי חובה. אנשים כאלה יכולים להוציאני משלוותי ומדעתי עד כדי תגובות שהן לא פעם לא רציונאליות עד גבול האגרסיה. פניי נעשים אז אדומים, עיניי מרגישות כיוצאות מחוריהן — ובתלות במזג האוויר אני עשוי אף להתחיל להזיע מהעצבים. מן הראוי לציין כי אף שעם השנים סבלנותי כלפי מי שרע בעיניי התמעטה, תגובותיי התמתנו — והיום אני הרבה פחות חמום מוח משהייתי בצעירותי.

כל האמור לעיל בענייני סבלנות, נכון ביחס לאנשים בלבד. אין גבול לסבלנותי כשמדובר בלימוד נושאים חדשים. כל חיי הייתי (ועודני) למדן בלתי נלאה: קורא ספרים כפייתי (עד כדי כך, שבזמנו אבי החרים לי ספר בעיצומה של קריאה, משום שלא קפצתי לדום כשאימי קראה לי לעזרה כלשהי שנדרשה לה ממני); מפרק ומרכיב מכשירים כדי לעמוד על דרך פעולתם; מטייל ברחבי הארץ והעולם, לראות ולהכיר עוד ועוד מקומות; משתלם בנושאים מקצועיים חדשים שלא הכרתי בלימודיי הסדירים, כדי להרחיב ידע ולהיות מסוגל להעניק ללקוחות שירות מגוון ועדכני יותר. בנקודה האחרונה הזו אני חייב להעיר כי הדרך שעשיתי מתום לימודיי בהנדסת מכונות ועד להיותי יועץ מבוקש בתחום השירות וניהול קשרי הלקוחות, בהחלט אינה עניין של מה בכך — ואני זוקף את רובהּ לזכות סקרנותי.

מאז שאני זוכר את עצמי אני סובל מקיבה רגישה. לא לאוכל. עם אוכל אני דווקא מסתדר לא רע ואוכל ללא בעיות כמעט 'כל מה שזז.' קיבתי רגישה לתנודות — של מכוניות, סירות ומטוסים. יש לי רשימה של אירועים ממהלך חיי שבהם, בעת נסיעות/הפלגות/טיסות, הִקאתי את נשמתי עד שביקשתי את נפשי למות. זה קרה לי (בין השאר) בילדותי בתורכיה, בנסיעה עם הוריי מקוניה לאנקרה; באיטליה, בעת טיול עם המשפחה ל-סלבינו, שיש לה מקום חשוב ביותר בהיסטוריה שלנו; זה קרה לי בטיסה מחוף לחוף בארצות הברית, באחד מביקוריי בה לרגל עבודתי; וזה קרה לי בצורה קשה ביותר בהפלגות שהשתתפתי בהן, פעם בסירתו של איתן יעקובסון, הבוס ב'סקר', כשהזמין עובדים ל'הפלגת כיף,' פעם במסגרת טיול לרפובליקה הדומיניקנית — ופעם ביציאה לדיג מעמקים באנגולה (פרטים על כל אלה בהמשך). ברבות הימים למדתי להימנע ככל האפשר מעלייה על סירות, להיעזר בכדורי 'טרבמין' לפני טיסות או לקראת הפלגות הכרחיות, ולא לוותר על ההגה בנסיעות ממושכות. בשבתי 'על ההגה' אני מרגיש מצוין.

לעומת קיבתי, המוּכֶּרֶת לבני משפחתי מקדמת דנא, נדמה לי שאיש מהם אינו יודע שאני סובל גם מסוג של פחד גבהים. לא פחד משתק שמונע ממני לפעול, אך כזה שגורם לקרביי להתהפך בכל פעם שאני עומד מול תהום פעורה. אולי זה חלק מאותה הרגישות. זה קורה לי במבט אל נופים הניבטים מראשיהם של בניינים רבי קומות, או בעמידה על מרפסות נוף תלויות באתרים הרריים — וגם בסרטים שגיבוריהם נאלצים להתמודד עם אתגרים הקשורים בגובה (למשל, אך לא רק, 'טיפוס מסוכן', 'אוורסט', 'מעֵבר לגבול הסכנה' — ואחרים). בזמן שאני צופה בהם ידיי מזיעות, ליבי הולם בקצב מהיר — ואני שב ומברך את עצמי (פנימה) על שאיני במקומם של אותם הגיבורים. מן הסתם זו גם הסיבה שבגללה מעולם לא התפתיתי לספורט טיפוס הצוקים. איך אני מסביר את העובדה שעברתי קורס צניחה וגלשתי באינסוף מורדות בחופשות סקי? בשני המקרים מדובר בניצחון הרוח על החומר. באותו כוח הרצון שכבר הזכרתי בהקשר אחר, שאין דבר העומד בפניו. עובדה!

בזמן האחרון נהייתי קצת היפוכונדר. לא כזה שרץ לרופאים עם כל כאב קטן, או משתף את יקיריי בתופעות פיסיות כאלה או אחרות שאני חווה, אך בהחלט כזה שרואה בעיני רוחו כל מיני סרטים עם הופעתם של כאבים או תסמינים חריגים. בשנים האחרונות שוטטתי לא מעט פעמים באינטרנט, בחיפושיי אחרי משמעותן של תופעות שחוויתי — ובדמיוני כבר עברתי אינסוף מחלות, שמפאת חששי מעין הרע (טפו, טפו…) לא אנקוב פה בשמותיהן. בשורה התחתונה, עודני חי — וכנראה שזה מה שחשוב. ניסיתי פעם להבהיר לעצמי מהיכן באה אליי התכונה הזו. התשובה היחידה שהעליתי בדעתי לסוגייה זו הייתה שאולי היא באה ממותם המוקדם של סבי ואבי, ואולי מקורה בעובדה ששניהם סבלו במשך שנים רבות מ'אולקוס', מושג ששמעתיו בבית במהלך כל שנות ילדותי, לצד כל התרופות שנטלו והניתוחים שעברו לא פעם בגין המחלה.

כדי לשנות את רוח הדברים, אני מצהיר בזאת שאני טיפוס אוהב, במובן הרחב ביותר של המילה.

אני אוהב את משפחתי על כל ענפיה אהבה גדולה. אני אוהב את אשתי, ילדותיי ונכדותיי אהבת נפש — ומוכן לעשות עבורן הרבה דברים שלמיטב ידיעתי, בצניעות, לא כל אב-סב היה מוכן לעשות. מאז שבעצמי הייתי ילד, אני 'מת' על ילדים. אילו הדברים היו תלויים בי, היו לי יותר ילדים.ות ויותר נכדים.ות — אולם גם בעניין הזה למדתי להודות על מה שיש, אולי משום האנלוגיה המקובלת בין צאצאים לעיניים ('הילדים הם העיניים שלי').

אני אוהב אנשים (בכפוף להערתי בעניין הסבלנות), ומשתדל להראות את אהבתי להם, גם אם איני מכירם — באדיבות, בחיוך, ב'תודה', 'סליחה', ו'בבקשה', ביטויים שרבים כל כך מסביבי אינם מכירים כלל. אני גם מאלה שמקפידים לאותת לקראת פנייה או סטייה מנתיב הנסיעה ולא להיתקע באמצע צומת כשהרמזור מתחלף — ומשתדל שלא להפתיע נהגים אחרים. ככה אני אוהב. כל עוד נשמתי באפי לא אשכח מקרה שנסעתי לאיטי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, עצרתי באחד הצמתים כדי לתת לנהג שבא מימיני אפשרות לצאת ולהשתלב בתנועה — ונהג אחר, מאלה ה'נחמדים', עקף אותי בתוקפנות, עצר לידי וצעק לי מבעד לחלון מכוניתו 'תהיה אדיב על חשבונך, לא על חשבון אחרים.' טיפוסים כאלה איני אוהב, בלשון המעטה.

אני אוהב מאד יין. להבדיל מרבים מחבריי, אינני איש של משקאות חריפים. איני מאלה המקדימים וויסקי, ג'ין או וודקה לארוחותיהם, ומסיימים אותן בקוניאק, ארמניאק או קלבדוס. אמנם יש לי בבית בקבוקים של כל אלה ועוד רבים אחרים שצברתי במשך השנים — אך כולם משמשים אותי לכבד את חבריי. אני מסתפק ביין, ומזה שנים רבות שאני מלווה ארוחותיי בכוס של יין אדום או לבן, לפי מצב רוחי — ושקי שלי מצטרפת אליי לפי מצב רוחה. בעבר נהגנו לשתות רק יינות מתוצרת הארץ, בטענה שתרמנו בכך ליקבים 'כחול-לבן'. בשנים האחרונות, כאשר מחירי היינות הישראלים הטובים האמירו לשחקים, חדלנו חלקית מן המנהג הזה. לא הפסקתי לשתות יינות 'שלנו', אך צמצמתי את צריכתם — ואני לא מתבייש לשתות גם יינות 'תוצרת חוץ'. כחלק מהמגמה הזו, אין נסיעה שאנו עורכים לאחת מארצות אירופה (ובעבר גם ארצות הברית), שלא מסתיימת עם כמה בקבוקי יין במזוודותינו. אני מאמין ש'יין ישמח לבב אנוש', אך לא מאמין שהסיסמה 'כחול-לבן' צריכה לשמש מסווה לסחיטה-שחיטה של קהל הלקוחות, ואני בתוכם.

אני אוהב לאכול. מאכלי בשר וחלב, דגים ופירות ים, פסטות למיניהן ומיני פחמימות אחרים, ירקות ופירות. הכול. תנו לי סטייק טוב, או גבינה איכותית, או, להבדיל, צדפות טריות — וליבי מתרונן. אני חייב להוסיף כאן כוכבית, לפיה עם השנים הלכו והצטמצמו כמויות המזון שאני מסוגל לתקוע אל קרבי. פעם יכולתי לחסל לבדי סטייק 'פורטרהאוז' (טי-בון) במשקל 750 גרם (שהדי במרומים שאף עשיתי זאת). היום כשאני קונה מנת בשר כזו, היא מספיקה לי לשלושה ימים. פעם, כשהתיישבתי במסעדה, הייתי אוכל כל מנה שהושמה בפניי מבלי להותיר פירור. היום אין כמעט ארוחה שאני אוכל במסעדה, שאינה מסתיימת ב'את זה תארזו לי בבקשה.' מסתבר שעם הגיל, העיניים נהיות פחות גדולות — ומתאימות עצמן לקיבה המצטמקת.

גם קפה אני אוהב, עם הסתייגות אחת מהותית. כאיטלקי למחצה, איני יכול לשתות קפה שלא נוצר במכונת אספרסו. נס קפה (כולל המגורענים למיניהם), קפה בוץ, אמריקנו — כל אלה הם, לטעמי, מוקצים מחמת מיאוס. אמנם נהגתי לשתותם בעברי, אך עם השנים טעמי התעצב לכיוון משקאות הקפה שמקורם בתרבות האיטלקית: ריסטרטו1, קפה2, מקיאטו3, הקפוצ'ינו המוכר לכולנו, אפוגאטו4 — וכיו'ב גרסאות שניתן לפגוש בברים ובתי קפה באיטליה. רק אלה לגיטימיים בעיניי. היחיד שאני מוכן להחריג מהרשימה הזו הוא הקפה התורכי, שכמוהו אני שותה עד היום בכל ביקור שלי במספרה של 'נעים' שבה אני נוהג להסתפר. על דרך הלצון אני אפילו נוהג לומר שאני הולך למספרה כדי לשתות את הקפה שלהם — וכשאני נמצא שם, אני גם מסתפר…

אני אוהב מאד את השפה שלנו, השפה העברית. אוהב לפלרטט איתה בִּכתיבה, לדייק ולדקדק בשימוש בה, ולהוסיף וללמוד אותה ללא הפסק, בסיועם של כל הגורמים העומדים לרשותי לצורך כך — ובראשם האקדמיה ללשון העברית. אילו רק ידעתם כמה שעות השקעתי בשנים האחרונות בחיפוש תשובות לשאלותיי באתר האקדמיה, וכמה שאלות ישירות הפניתי לאנשי האקדמיה, הייתם ללא ספק מתפעלים מנחישותי בתחום המרתק הזה.

אני גם איש של תחביבים. משחר ילדותי היו לי כאלה. חלקם עדיין איתי ואת חלקם האחר נטשתי עם השנים. אני מאמין כי תוך כדי קריאת הפרקים הבאים, תכירו את תחביביי ואת עומק עיסוקיי בהם. פה, בנקודה הזו, אני מבקש להזכיר רק את תחביב הכתיבה שבלעדיו, מן הסתם, לא הייתי מוצא בעצמי את הדחף והאנרגיה הדרושים לספר את סיפורִי זה.

ואני אוהב אהבה גדולה גם את המדינה, למרות כל הרוע שמתגלה בה במלוא כיעורו לעיתים מזומנות מדי, לטעמי — ובמיוחד בשנתיים האחרונות (2025-2023). למען המדינה הזו עשיתי את שירותי הצבאי על כל מרכיביו (פרטים בהמשך), ונטלתי חלק בהפגנות נגד עוולות שזוהו בדרך התנהלותה. מתוך אהבת המדינה כתבתי חלק מספריי (פרטים בהמשך), בתקווה שתהיה בהם תרומה לעתיד טוב יותר. ומתוך אותה האהבה 'עודני כאן,' כמילות שירה של אהובה עוזרי, להבדיל מאחדים מחבריי, חלקם חברים טובים, שעזבו על פני השנים ומצאו את מקומם בארצות הנֵיכר.

אם בענייני אהבה עסקינן, ממש אינני אוהב לחיצות יד רכות, שנותנות לי תחושה שמולי ניצב חילזון או רכיכה אחרת כלשהי. אולי משום כף ידי הגדולה (ראו לעיל), לחיצת ידי הייתה תמיד איתנה — ותמיד העדפתי להרגיש יד חזקה גם בצד השני.

ואינני אוהב כסף. כלומר, אני מאד אוהב כסף — ולאורך השנים גם עבדתי הרבה כדי שיהיה לי, אך איני אוהב לעסוק בו. לא לִגְבּוֹת, לא לנהל תיקי השקעות, לא לעקוב אחרי יתרות ולדעת כמה יש לי או כמה חסר לי. את כל אלה השארתי תמיד לאחרים. אני עסקתי ב'לייצר' אותו, ואחרים עסקו בשימורו ובהגדלת ערכו. כך היה כשהייתי שותף בחברת 'סקר' (פרטים בהמשך), ושותפי המוערך יצחק הופקד על ניהול כספי החברה — וכך זה מאז שפרשתי מ'סקר', כשמי שמנהלת את ההיבטים הכספיים של חיינו היא שקי שלי.

נטלתי חלק בכל מלחמות ישראל שבהן הייתי בר גיוס, החל ממלחמת ששת הימים (1967), עבור במלחמת ההתשה (1970) ובמלחמת יום הכיפורים (1973) — וכלה במלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה, 1982). 'עשיתי' אינסוף 'קווים' כל עוד שירתי במילואים. בכל אותן השנים שימשתי כקצין סיור — בתחילה כמפקד מחלקת סיור בגדוד טנקים, ובהמשך כמפקד פלוגת סיור בחטיבת טנקים. השתחררתי בגיל 49 בדרגת רס'ן, אחרי ארבע שנות שירות בהתנדבות. מי שיעשה סדר בחפציי אחרי לכתי מן העולם, בוודאי ימצא את אותות כל המלחמות הנ'ל בתוספת 'אות המערכה ברצועת הביטחון בלבנון'. בכולם זכיתי בגין שירותי במלחמות ובתקופות הנזכרות.

להשלמת 'כרטיס הביקור' כפי שהגדרתי את הפרק הנוכחי, אוסיף עוד, בקצרה, כי כאשר נשאלתי באחד הימים על ידי אחת מנכדותיי אם היא ספרדיה או אשכנזיה, עניתי בנחרצות כי היא לא כזו וגם לא כזו — ועם זאת היא גם כזו וגם כזו. הכיצד, הייתה השאלה הבאה, ותשובתי הייתה שמהצד שלי, אימי הייתה בת להורים יוצאי תורכיה, המוגדרים כספרדים, ואבי היה בן לאימא יוצאת פולין ולאבא יוצא הונגריה, ששניהם מוגדרים כאשכנזים. נתונים אלה, כך הסברתי לה, עשו אותי לסוג של בן תערובת. ואם נוסיף על כך את סבתא שקי, ששני הוריה באו מבתים אשכנזים, אזי היא, הנכדה, עודנה מעורבת, עם נטייה מסוימת לצד האשכנזי. כך אמרתי לה — וביני לביני אמרתי שממש חבל שההבחנה הזו ממשיכה להיעשות גם היום. ובהמשך, באותה נשימה, שאלתי את עצמי למי אכפת אם אנחנו דתיים או חילוניים (לטענתי אנחנו לא כאלה ולא כאלה)? למי, ובעיקר מדוע זה צריך להיות אכפת למישהו, כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו כישראלים, יהודים, ואוהבי בני אדם באשר הם — ובלבד שהם אנשים טובים שאוהבים אנשים, ללא הבדל דת, גזע ומגדר.

לאחר שהתלבטתי הרבה כיצד לבנות את הספר, החלטתי כי יהיה נכון לחלקו לפרקים החופפים לסדר העשורים בחיי. העשור הראשון — מיום היוולדי ועד שמלאו לי עשר שנים. העשור השני, מגיל עשר עד לגיל עשרים — וכן הלאה. נראה היה לי שבאופן הזה גם יקל עליי לכתוב — וגם יקל על קוראים.ות המכירים.ות אותי מתקופות שונות בחיי, 'למצוא את עצמם.ן' בספר, לפחות באופן וירטואלי. אני מאד מקווה שֶׁהֶחֱלַטְתִּי נכון.

את התייחסותי לעשור השמיני בחיי עצרתי במחצית שנת 2025, למרות שהוא עצמו עתיד להסתיים בסוף ספטמבר 2026. חשתי שעליי לעצור את הכתיבה בנקודת זמן כלשהי, בהנחה שממילא לא אכתוב עד יומי האחרון — ובתחילת 25' חוויתי כמה חוויות שיא שהתאימו לי כבסיס לנקודת עצירה. ההסבר, במקום המתאים.