החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פרקי ג'ורקה

מאת:
הוצאה: | 2004 | 176 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

גיורקה קליין נולד בלוס אנג׳לס, המוכרת ליוצאי בודפשט בשמה ההונגרי: אנג׳לפולד (Angyalfold) – ארץ המלאכים, שכונת פועלים מוכי עוני ובורות. לצרות של היהודים דרי השכונה, התווספה מארת האנטישמיות, הספונטנית של התושבים, והממוסדת של המדינה. בניגוד לביוגרפיות נפוצות אילן היוחסין של ג׳ורקה אינו כולל 'רופאים, עורכי דין, או בעלי ממון נדיבים. הגנאולוגיה שלו חפה מרבנים וגדולים בתורה.

עם המטען הזה שהיה יותר אבן ריחיים על צווארו מאשר מסלול המראה, זינק ג׳ורקה אל החיים, אל השואה ואל הגאולה. קשה היה ללמוד את השפה שהגאולה מדברת בה. עוד יותר קשה היה לדבר בה, כך שלא פעם פסקו שג׳ורקה אינו יהודי. עובדה: הוא אינו יודע יידיש. אך בסופו של דבר יצא ג׳ורקה וידו על העליונה. עובדה: הוא כתב את הספר הזה במו מקלדתו.

המחבר, משה איתם, אגרונום בגמלאות, מתגורר בחיפה עם רעייתו אילה, ולו ארבעה ילדים ותשעה נכדים.

מקט: 978-965-565-219-2
מסת"ב: 978-965-565-219-2

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


סבתא רוזה נוסעת למישקולץ

השחר העולה של יום חורפי בתחילת 1931 מצא את קליין דוד־נֵה (בהונגריה, עם נשואיה הייתה האשה מאבדת לא רק את שם המשפחה של נעוריה, אלא גם את שמה הפרטי. רוזה לב הייתה, למשל, ל"גברת" קליין דוד על ידי הוספת התיבה נֵה לקליין או דוד, תלוי בנסיבות) ברכבת שיצאה מתחנת הרכבת המזרחית בבודפשט ופניה למישקולץ, עיר תעשייה מתפתחת בצפון מזרחה של הונגריה המגומדת והמצומקת בעקבות הסכמי טריאנון. ההסכמים נכפו על המדינות שנחלו תבוסה במלחמת העולם הראשונה. באלף שנות ישיבתם באגן הקרפטים לא החמיצו ההונגרים אפילו הזדמנות אחת להיות מובסים במלחמה. זה קרה להם גם כשנלחמו לצדו של הקיסר הגרמני וילהלם בשנים 1918-1914. הם הצטרפו אל הצד הלא נכון, אל ה"רעים".

רכבת הנוסעים, המאספת, גמאה את המרחק של מאה ושמונים קילומטר בין שתי הערים בחמש שעות, מרחק שהרכבת המהירה עושה בשעתיים.

לסבתא רוזה היה זמן, די והותר, להרהר במצבם הלא מזהיר של ילדיה ושלה עצמה, ולתכנן תוכניות לעתיד. כבר מזמן עברה את שנתה השישים־וחמש. זה יותר משלושים שנה היא חיה לצדו של בעל אלים, שתיין מועד, שבזבז את כול שכרו בסבלות פחמים על אלכוהול. בור גמור, טיפש וגס רוח, שלא ידע קרוא וכתוב, לא תפילה מהסידור ולא עיתון בהונגרית. שנים מרות אלו נתנו בסבתא רוזה את אותותיהן. היא הייתה חולנית, שערותיה הלבינו כשלג ופניה היו חרושות קמטים. בנה הבכור, בלה, היה לא־יוצלח גמור. בהתקרבו לשנתו הארבעים לא היה נשוי (גם לא יהיה לעולם), התגורר בדירת חדר־ומטבח עם ההורים, לא היה לו מקצוע והתפרנס כנער שליחויות במפעל לפיצוח אגוזים. לפעמים הביא זונה צוענייה הביתה, שחיה עמו תקופה מסוימת ועזבה.

בנה השני, גזה, שנולד, כמו אחיו הבכור, בסוף המאה ה־19, נמצא במרחקים. גזה חזר מהשבי הרוסי אחרי ארבע שנים בסיביר, ולא נותרה לו בפה אף לא שן אחת לפליטה, כולן נשרו בגין תזונה לקויה ומחלת הקדחת. מה יכול לעשות בחור בן עשרים ושש במצב של משבר כלכלי קשה? משטרו של האדמירל הורטי, שבכל התמונות נראה רוכב זקוף על סוס לבן, באין לו ספינה, לא טרח, ולו במעט, לסייע לנפגעי מלחמת העולם. וכך אירע שגזה נסע לצרפת, שם עבד במקצועו, חרטות ברזל, במפעלי רנו שבביאנקור, ליד פריז. המשפחה שמרה על קשר מכתבים עמו.

את בתה יחידתה, אנה, שנולדה ב־1900, נאלצה סבתא רוזה, וגם הצליחה, להרחיק מקרבת השיכור כבר בגיל 18. היא השיאה את אנה – יפהפייה, תמירה ומחוטבת – ליהודי מילר, מפולין, שמשפחתו חצתה את הרי הקרפטים דרומה והתיישבה בעיר קאשה, המרוחקת כ־250 קילומטר מהבירה ההונגרית. קאשה, עכשיו קושיצה, נמצאת מעבר לגבול בסלובקיה, שבעת ההיא הייתה בצ'כוסלובקיה (יצור־כלאיים של הסכמי טריאנון).

אלכסנדר מילר היה חייט, אך בעל ייחוס של ממש: אחיו היה בנקאי. בקושיצה ילדה אנה את ארבעת ילדיה: שרה, גבי, נורמה ורגינה־מלכה. סבתא רוזה הייתה מודאגת וממורמרת: "הפולני הזה יכניס אותה, בוודאי, שוב להריון, למרות שהוא לא מסוגל לפרנס גם את אלה שכבר נולדו."

כך נותרה סבתא רוזה עם בן הזקונים – היקר לה מכל – אימרה, אִימרוּשקֶה. היא ילדה אותו ב־9 באפריל 1904, כשמלאו לה כבר 42 שנים. בעלה, דוד, היה אז בן 36. סבתא דאגה שאימרה יסיים שש כיתות יסוד, חובת ההשכלה המינימלית בהונגריה באותם ימים, ושיהיה לו מקצוע. אימרה היה שוליית פחחים, ואחרי שלוש שנים הוסמך לאומן. עם ההסמכה החל לעבוד במוסך של סדונה, ברחוב קרס גזה, כמכונאי אוטומובילים. משרתו הייתה יציבה ומשכורתו קבועה. "שידוך טוב" – זה מה שאימרושקה שלה צריך. אלא שדעתו של אימרושקה לא הייתה נתונה לחתונה. הוא שיחק בקלפים – לבילוי, לא להימורים – עם חברו הטוב מישקה טורזה ועם אחרים, וביקר אתם באופרה המפוארת של בודפשט, אם גם במקומות עמידה זולים. חוץ מזה, הוא היה מתאבק חובב באחד ממועדוני הספורט של העיר. עם מבנה גוף אתלטי כשלו, זה היה מתבקש. ברם, כל העיסוקים האלה דרשו זמן וכסף. כלה פוטנציאלית לא נראתה באופק. את הכוח הגופני הרב ירש כנראה מאביו, דוד, שנהג להתרברב, כי בצעירותו הופיע בקרקס, שם קרע חפיסת קלפים בשתי ידיו החזקות (חפיסה נוסח הונגריה – 32 קלפים בלבד).

מטרת הנסיעה של סבתא רוזה הייתה קשורה לענייני חתונה. בתו של אחי בעלה עמדה להינשא לבחיר – לא, לא לבה, אלא למי שבחרו לה הוריה והורי החתן. בת ממשפחת קליין השתדכה לבן ממשפחת וייס. לבת קראו מנצי ולבן מיקלוש. החתונה התקיימה כפי שהתקיימו חתונות רבות בק"ק מישקולץ. מיקלוש היה השלישי בחמשת ילדיהם של וילמוש וייס וסרנה לבית שפר. הבכור, שנדור, השתדך לא מזמן לאירן מנירלוו. שנדור היה המשכיל בבני המשפחה, תלמיד מבריק ועשה בגרות. השנייה בתור בילדי וילמוש וייס הייתה הלן, הלקה – הלנקה. אחריה החתן, מיקלוש. ליליקה, הרביעית, הייתה נערה בוגרת, בולטת ביופיה, והצעיר, פאלי, נער קטן בן עשר. בתוך כל הקהל הזה התמקדה סבתא רוזה בצעירה יפה, שהגיעה לפרקה. הנערה שקלטו עיניה הבולשות הייתה הלן.

הלן, נערה נאה ונבונה, הייתה כבר בגיל עשרים־וארבע תופרת עצמאית והעסיקה מספר מתלמדות במתפרה שלה. להלנקה היתה מכונת תפירה משלה. בסיום לימודי תפירה וגזירה נערכה תחרות בין הבנות מי תגמור ראשונה לתפור שמלה, שחלקיה הגזורים חולקו למשתתפות. הפרס הראשון היה מכונת תפירה, תוצרת "דירקופ", שהלנקה זכתה בה. שלד המכונה ניצב עד היום בביתנו, כמזכרת.

ברבות הימים הייתה הלנקה לאמא שלי.

ההורים שלה ודאי לא היו משועי העיר. וילמוש וייס היה אדם גבוה, רזה, ומהיר חימה. במקצועו – פחחות – לא עסק מעולם. הוא לא בורך בידיים זריזות. כמובן, ידע קרוא וכתוב, הן הונגרית והן יידיש, וידע לקרוא גם את התפילות הכתובות בלשון הקודש. האיש היה אדוק בדתו, אדיקות שלא הנחיל אף לא לאחד מיוצאי חלציו, פרט להלנקה. לפרנסתו עבד סבא וילמוש בגיוס כספים לקהילה האורתודוקסית. ואיך עשה זאת? הוא הלך בלוויות עם קופת נחושת גדולה בידו, שהמטבעות בתוכה קרקשו, ואמר: "צדוקה תציל ממובעס" — צדקה תציל ממוות. סבתא הייתה אישה גוצה ושמנמונת, שממדי הרוחב שלה התחרו בהצלחה בממדי הגובה. היא הייתה אישה טובת לב, אוהבת ומאירה פנים, שנשאה בעול גורלה בסבלנות ובהשלמה. כשהם שמעו שלקרובה החדשה, שזה מקרוב באה, יש בן המתאים בגיל, באופי וביופי לבתם הבוגרת, הסכימו שהצעירים ייפגשו. ההורים בשני הצדדים (סבל הפחמים השתיין לא גילה עניין) לא כפו את הנישואים. ייפגשו הצעירים ויחליטו.

אימרושקה בא למישקולץ ויצא עם הלנקה לטייל ולבלות. הלנקה חזרה מאוכזבת מהבילוי. החתיך מבודפשט לא נגע בה אפילו באצבע, היה מאופק להפליא. הם יצאו גם למחרת היום, והפעם אימרה לא אכזב. אמא מעולם לא נכנסה לפרטים, אבל אמרה שמה שאימרה עשה אתה היה מאוד נעים. כשסיפרה על כך, הזיכרונות העבירו בה צמרמורת ועיניה נצצו. עד אחרון ימיה היה הוא אהבת חייה, האחד והיחיד.

החתונה התקיימה במאי 1931 במישקולץ. אלה היו ההכנות המוקדמות להיוולדי ב־8 באפריל, 1932.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פרקי ג'ורקה”