החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פייר וז'אן

מאת:
מצרפתית: רמה איילון | הוצאה: | 2014-09 | 168 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

פייר וז'אן הם שני אחים, האחד רופא, האחר עורך דין. הם מתגוררים בבית הוריהם ולמרות אופיים השונה מצליחים לשמור על שלום בית. יום אחד נופל דבר בחיי המשפחה השקטים: מתברר כי חבר ותיק של ההורים הוריש במותו את כל כספו רק לצעיר הבנים, ז'אן. בלבו של פייר, הבכור, מתעוררת קנאה מייסרת, ומחשבות קדחתניות סוחפות אותו לנסות לפתור את התעלומה.

בפייר וז'אן מעמיד מופסן תמונה חיה של מארג משפחתי מורכב. הוא מפליא לתאר את תהומות הרגש האנושי כאשר איזון החיים העדין מופרע ומצייר חברה בורגנית השבויה בתוך נורמות של העמדות פנים. פייר וז'אן הוא קלאסיקה ספרותית; גי דה מופסן, מגדולי הסופרים הריאליסטיים במאה ה־19, מתבלט בה כצופה ביקורתי וחד אבחנה, אך גם מלא חמלה.

לרומן פייר וז'אן הקדים גי דה מופסן חיבור בשם "הרומן". זהו טקסט חשוב ואישי, שבו מגדיר מופסן את אמנות הרומן שלו,עומד על תפקידה של הביקורת הספרותית וחושף את יחסו המיוחד אל פלובר, אביו הרוחני. זהו תרגום ראשון לעברית של חיבור מכונן זה, והוא מוגש לקוראים כפי שפורסם בשנת 1887, כחלק בלתי נפרד מפייר וז'אן. לספר מצורף פתח דבר מאת המתרגמת, רמה איילון.

פייר וז'אן הוא השלישי מבין שישה רומנים שכתב מופסן בפרק זמן קצר של שבע שנים בלבד, שלאחריו, בעקבות מחלת העגבת, שקע בהזיות ובדיכאון עד למותו, בגיל 43 בלבד.

מן העתונות והמרשתת: הקיבוץ המאוחד |

קצת עלינו: פייסבוק | טוויטר | לינקדאין | YouTube |

מקט: 4-31-6038
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

"לעזאזל!" הצטעק פתאום מר רולאן אחרי חמש־עשרה דקות שבהן לא זע, מבטו רתוק אל המים, ורק מדי פעם משך קלות את חוט הדיג שלו, הטבול בים.

גברת רולאן, שנמנמה בירכתי הסירה לצדה של גברת רוזֶמילי, אורחתם למסע הדיג, התעוררה והפנתה את ראשה אל בעלה:

"נו, באמת, ז'רום… נו, באמת!"

האיש הכעוס השיב:

"הם בכלל לא נוגסים! לא תפסתי כלום מאז הצהריים! גברים צריכים לצאת לדוג לבד. כשהנשים בעסק, אף פעם לא יוצאים בזמן."

שני בניו, פייר וז'אן, שעמדו עם חוטי הדיג מגולגלים על אצבעם, זה בצד ימין של הסירה וזה בצדה השמאלי, פרצו בצחוק פה אחד, וז'אן ציין:

"אבא, אתה לא נוהג בנימוס באורחת שלנו."

מר רולאן בא במבוכה והתנצל:

"אני מבקש את סליחתך, גברת רוזֶמילי. כמה אופייני לי. אני מזמין גבירות מפני שאני נהנה בחברתן, אבל ברגע שיש תחתַי מים, אני חושב רק על דגים."

גברת רולאן התעוררה כעת לחלוטין והביטה בעין מפויסת באופק הצוקים והים.

"אני רואה שתפסתם שלל לא רע בכלל," מלמלה.

בעלה הניד ראשו בשלילה, אולם עיניו נדדו בקורת רוח לסל שבתוכו הדגים שלכדו שלושת הגברים עדיין פרפרו חלושות באוושת קשקשים דביקים וסנפירים מורמים ובמאמץ חסר ישע ונרפה, כשפיהם פעור אל האוויר הקטלני.

רולאן החזיק את הסל בין ברכיו והיטה אותו כך שזרם כסוף של דגים גלש אל שוליו וחשף את אלה הרובצים בתחתיתו. פרפורי גסיסתם גברו וריח גופם החָריף, צחנת דגה משובבת נפש, נישא מקרביו המלאים של הסל.

הדייג הזקן שאף אותו מלוא ריאותיו כאילו רחרח ורדים, והכריז:

"שככה יהיה לי טוב, איך שהם טריים!"

ומייד המשיך:

"כמה תפסת אתה, דוקטור?"

בכורו, פייר, גבר בן שלושים בעל פאות לחיים שחורות הגזוזות כדרך עורכי דין, שפמו וזקנו מגולחים, השיב:

"אה, לא הרבה. שלושה או ארבעה."

האב פנה אל הבן הצעיר:

"ואתה, ז'אן?"

ז'אן, גבה־קומה ובלונדיני, זקנו עבות והוא צעיר בהרבה מאחיו, מלמל בחיוך:

"פחות או יותר כמו פייר, ארבעה או חמישה."

הם חזרו על אותו שקר פעם אחר פעם כדי להסב נחת לאביהם.

הלה ליפף את חוט הדיג שלו סביב תושבת של משוט, שילב את זרועותיו וקרא:

"אף פעם לא אנסה שוב לדוג אחרי הצהריים. מעשר בבוקר ואילך אין עוד כלום. המנוולים כבר לא נוגסים, הם ישנים את שנת הצהריים שלהם בשמש."

הוא הביט על הים סביבו באדנות רווית נחת.

הוא היה סוחר תכשיטים פריזאי לשעבר, שאהבה נטולת רסן לשיט ולדיג עקרה אותו מדלפק חנותו ברגע שחסכונותיו הצטברו לסכום שהספיק לו לחיות חיי נוחות צנועים. או אז עקר ללה־האבר, קנה סירה והפך לספן חובב. שני בניו, פייר וז'אן, נשארו בפריז להמשך לימודיהם, ומזמן לזמן היו מגיעים לחופשות כדי ליטול חלק בתענוגותיו של אביהם.

בתום לימודיו התיכוניים, פייר, המבוגר מז'אן בחמש שנים, חש משיכה ארעית למקצועות שונים וניסה את כוחו בשישה מהם, אך כעבור זמן קצר מאס בכל אחד מהם ונפנה שוב ושוב אל התנסויות חדשות. בסופו של דבר צדה את לבו הרפואה והוא התמסר לה בלהט כה רב, עד שהוסמך לרופא בתום מסלול לימודים מקוצר שזכה בו מידי השר. הוא היה נלהב, פיקח, קל־דעת ועיקש, ומוחו שפע אוטופיות ורעיונות פילוסופיים.

ז'אן, בהיר שיער כשם שאחיו כהה, שלֵו כשם שאחיו רתחן ורך כשם שאחיו נוטר, למד משפטים בנחת וקיבל דיפלומה של עורך דין, באותו זמן שפייר הוסמך לרופא.

שניהם נפשו כעת בחוג משפחתם, ושניהם תכננו להשתקע בלה־האבר במידה שיוכלו לעשות זאת בתנאים המניחים את הדעת.

אולם קנאה עמומה, אחת מאותן קנאות רדומות אשר צומחות מתחת לפני השטח בין אחים או בין אחיות עד בגרותם ומתפרצות בעקבות נישואים או מאורע משמח אחר הנופל בחלקו של אחד מהם, שמרה על דריכותם במעין איבה ידידותית ובלתי מזיקה. הם אהבו זה את זה אהבה שאינה חפה מחשד. פייר, שמלאו לו חמש כשז'אן נולד, הסתכל בעוינות של חיית מחמד קטנה ומפונקת ביצור הקטן החדש שצץ בחיק אביו ואמו ושלא שׂבע אותות חיבה וליטופים.

למן יום היוולדו היה ז'אן מופת של מתיקות, טוב לב ושלוות נפש. ואילו נפשו של פייר נקעה אט־אט מהשבחים שהורעפו תדיר על הילד השמנמן שאת רכותו פירש כרפיסות, את טוב לבו כסכלות ואת חביבותו כעיוורון. הוריו, אנשים נוחים שביקשו לבניהם מעמד בינוני מכובד, הוכיחו אותו על הפכפכנותו, על גחמותיו, על התנסויותיו הכושלות ועל כל אותם מרדפים בטלים אחר אידאות נעלות ומשלחי יד ססגוניים.

מאז היה לגבר הם אמנם חדלו לומר לו "קח דוגמה מז'אן," אולם כל אימת ששמע את המשפט "ז'אן עשה כך," או "ז'אן עשה אחרת," הוא הבין את משמעותן של המילים ואת הרמיזה הטמונה בהן.

אמם, אישה מסודרת, בורגנית־חסכנית ורגשנית במקצת שניחנה בנפש אנינה כשל קופאית בחנות, שיככה את היריבויות הקטנות שהתעוררו מדי יום בין שני בניה הגדולים נוכח המאורעות השוליים של החיים המשותפים. אחד מאותם אירועים חסרי חשיבות הדריך כעת את מנוחתה של האם, שחששה מפני תסבוכת: במרוצת החורף, בעת שילדיה השלימו את לימודיהם, היא קשרה קשרי ידידות עם שכנה, גברת רוזֶמילי, אלמנת רב־חובל שנספה בלב־ים שנתיים קודם לכן. האלמנה הצעירה, שכל שנותיה לא היו אלא עשרים ושלוש, אשת חיל שתפסה את החיים באינסטינקט, בדומה לחיית־בר, וכמו ראתה, חוותה, הבינה ושקלה את כל התסריטים האפשריים ושפטה אותם בשכל בריא, מחמיר ואוהד, עשתה לה מנהג לפקוד את שכניה החביבים מדי ערב לצורך עבודת רקמה או שיחה קלה על כוס תה.

מר רולאן, ששיגעון הים לא הרפה ממנו לעולם, חקר את ידידתם החדשה על אודות רב־החובל המנוח והיא, בלי כל מבוכה, סיפרה עליו, על הפלגותיו ועל מעלליו הנושנים, כאישה שקולה ולמודת ניסיון האוהבת את החיים ומכבדת את המוות.

בשובם הביתה מצאו שני הבנים את האלמנה היפה שתקעה יתד בביתם והחלו עד מהרה לחזר אחריה, לא ממש מתוך רצון לשאת חן בעיניה, אלא מתוך יצר לגבור איש על אחיו. אמם הזהירה והמעשית ייחלה בכל לִבּה שאחד מהם יזכה בה, שכן העלמה הייתה עשירה, אך בה בעת התייראה מפני מפח נפשו של הבן האחר.

לגברת רוזֶמילי היו עיניים כחולות, עטרת תלתלים בלונדיניים פרועים, שהתנופפו לכל משב רוח קל וארשת גאה, תקיפה ולוחמנית שלא עלתה בקנה אחד עם דעתה המיושבת.

כבר נדמה כי העדיפה את ז'אן, שלבה נטה אליו מחמת טבעם הדומה. אלא שהעדפה זו ניכרה אך ורק בשינוי קל שבקלים בקולה ובמבטה, ובהבעת הסכמה מזדמנת עם דבריו. דומה כי ניחשה שדעתו של ז'אן תחזק את דעתה שלה, בעוד שדעתו של פייר מוכרחה להיות מנוגדת בתכלית. לא פעם, כשדיברה על השקפותיו של הרופא בענייני פוליטיקה, אמנות, פילוסופיה או מוסר, היא כינתה אותן: "דמיונות השווא שלך". או אז היה פייר נותן בה מבט צולב של עורך דין המנהל משפט כנגד הנשים כולן, בריות עלובות שכמותן.

לפני שהגיעו הבנים לחופשה, רולאן הזקן מעולם לא הזמין אותה למסעות הדיג שלו, וגם את אשתו לא לקח עמו, כיוון שאהב להפליג לפני עלות השחר בחברת הקפיטן בגמלאות בּוֹזִיר, שאותו פגש בנמל בשעת גאות ושהיה לרעו הקרוב, ובחברת הספן לשעבר פָּפָּאגְרִי, הידוע בכינויו ז'אן־בּאר, שהסירה הופקדה בידיו.

אלא שערב אחד בשבוע הקודם אמרה גברת רוזֶמילי בשעת הסעודה: "זה בטח נחמד לצאת לדוג, נכון?" וסוחר התכשיטים לשעבר, שהתעניינותה במושא תשוקתו החמיאה לו, נתקף רצון לחלוק בו ולהקים לעצמו קהל מאמינים, כדרכם של משיחים, ועל כן קרא:

"תרצי להצטרף?"

"בהחלט."

"ביום שלישי הבא?"

"כן, ביום שלישי הבא."

"האם את אישה המסוגלת לצאת בחמש בבוקר?"

היא הזדעקה בבעתה:

"הו, לא! זה מוקדם מדי."

הוא נכלם, התלהבותו הצטננה ולפתע פקפק בנכונותה. למרות זאת שאל:

"באיזו שעה תהיי מוכנה לצאת?"

"ובכן… בתשע!"

"לא לפני?"

"לא, לא לפני. תשע זה מוקדם די והותר!"

הזקן היסס. אין ספק שלא יצליחו לדוג כלום, כי כשהשמש שופכת את חומה הדגים מפסיקים לנגוס. אולם שני האחים הזדרזו לצדד בתכנית ולארגן את השיט על כל פרטיו.

וכך, ביום שלישי, הטילה "הפנינה" עוגן למרגלות הצוקים הלבנים של כֵּף לָה־הֶב. הם דגו עד הצהריים, נמנמו ואחר־כך השליכו שוב את חוטי הדיג בלי לתפוס מאום; ומר רולאן, שהבין סוף־סוף שגברת רוזֶמילי אינה מעריכה אלא את השיט בלב־ים, ומשנוכח שחכותיו חדלו לפרכס, פלט ברוגז בלתי רצוני את הגידוף "לעזאזל", שכוון לאלמנה האדישה ולדגים הסרבנים גם יחד.

כעת היה מביט על שלל הדגים, דגיו שלו, בחדווה רוטטת של קמצן. לאחר מכן נשא את עיניו והבחין בשמש השוקעת.

"ילדים, מה דעתכם שנתחיל לחזור?" שאל.

השניים משכו בחזרה את חוטי הדיג שלהם, גלגלו אותם, תקעו את הקרסים הנקיים בפקקי השעם וחיכו.

רולאן קם על רגליו והשקיף אל האופק כדרכו של רב־חובל.

"אין עוד רוח. קדימה, בחורים, לחתור!"

ולפתע הוסיף כשזרועו שלוחה אל הצפון:

"תראו, זו הספינה מסאות'המפטון."

הרחק על פני הים השוקט שהשתרע כיריעה כחולה, ענקית ומנצנצת בצבעי זהב ואש, התנשאה בכיוון שעליו הצביע עננה שחרחרה על רקע שמים ורודים. מתחתיה נגלתה האונייה, זערורית ממרחק זה. בדרום נראו תימרות עשן נוספות, כולן בדרכן אל המזח של לה־האבר, שבקושי ניתן להבחין בפס הלבן שלו ובמגדלור שהזדקר כקרן בקצהו.

"היום צריכה להגיע 'הנורמנדי', לא?" שאל רולאן.

"כן, אבא," השיב ז'אן.

"תן לי את הטלסקופ, אני חושב שזו היא, שם."

האב הניף את צינור הנחושת, כיוון אותו כנגד עינו, חיפש את הנקודה ואז, משהבחין בה, הצטעק בעונג:

"כן, כן, זו היא, אני מזהה את שתי הארובות שלה! תרצי להעיף מבט, גברת רוזֶמילי?"

היא נטלה את הטלסקופ וכיוונה אותו אל האופק הטרנס־אטלנטי, אך דומה כי הדבר לא עלה בידה, שכן ראתה רק מים כחולים ובתוכם הילה צבעונית, כמו קשת עגולה, ואחר־כך שלל מראות מוזרים, מעין ליקויים מרצדים שגרמו לה בחילה.

היא החזירה לרולאן את הטלסקופ ואמרה:

"מימַי לא ידעתי להשתמש במכשיר הזה. זה הכעיס את בעלי, שהיה יושב במשך שעות ליד החלון ומסתכל על הספינות החולפות."

מר רולאן אמר בעלבון:

"זה בוודאי בגלל העין שלך, כי הטלסקופ שלי מצוין."

והוא הושיט אותו לאשתו.

"רוצה להסתכל?"

"לא, תודה. אני כבר יודעת שלא אצליח לראות כלום."

גברת רולאן, אישה בת ארבעים ושמונה ששנותיה לא ניכרו בה, התמוגגה כמדומה יותר מכולם משיט זה בערבו של יום. שׂערה השאטני רק החל להלבין. הייתה לה חזות רגועה ושקולה ופנים עליזות וטובות לב שנעים להביט בהן. כפי שניסח זאת פייר, היא הכירה בערכו של הכסף, אך ידעה בד בבד להתענג על קסמו של חלום. היא אהבה לקרוא רומנים ושירה, לא על שום ערכם האמנותי, אלא בזכות החולמנות המלנכולית המתוקה שהשרו עליה. שורה אחת, לעתים נדושה, לעתים גרועה, הרעידה את המיתר הדק, כלשונה, והפעימה בה תשוקה מסתורית וממשית כמעט. והיא רוותה נחת מאותם רגשות אווריריים שפרעו מעט את נפשה הסדורה על פי רוב כספר חשבונות.

מאז הגיעה ללה־האבר היא הוסיפה משמנים שהכבידו על גזרתה הגמישה והדקיקה לפנים.

ההפלגה בים רוממה את רוחה. בעלה, הגם שלא היה זדוני, רדה בה כפי שרודה בלא כעס או משטמה בעל חנות, שמסוגל לתת הנחיות רק בגסות. בנוכחות זרים היה מתאפק, אולם בחוג משפחתו פרק כל עול והשליט טרור, אף שבעצמו פחד מכולם. ואילו היא, שחששה משערוריות, מסצנות ומהתנצלויות מיותרות, ויתרה תמיד ומעולם לא ביקשה לעצמה דבר. אי לכך לא העזה כבר שנים לבקש מבעלה לקחתה אל הים. ועל כן בירכה על הזדמנות זו בשמחה גדולה והשתכרה מהתענוג הנדיר והחדש.

מרגע שהפליגו היא התמסרה בכל נפשה ומאודה להחלקה המשובבת על פני הגלים. מוחה התרוקן ממחשבות, היא לא נדדה אל זיכרונות ולא אל משאלות לב, רק דימתה שלבה, כמו גופה, צף על דבר־מה רך, נוזלי וענוג שעִרסל אותה בתוכו והרדימהּ.

כשהאב פקד: "קדימה, בנים, לעמדת הזינוק!" היא חייכה למראה ילדיה, שני בניה הגדולים, שפשטו את מקטורניהם והפשילו שרוולים על זרועותיהם החשופות.

פייר, הסמוך יותר לצמד הנשים, תפס את המשוט בצד ימין, ואילו ז'אן נטל את המשוט שבצד שמאל. הם המתינו שהרב־חובל יכריז "קדימה חתור!" שכן הוא התעקש שהפעולות יבוצעו לפי כללי הסדר.

שכם אחד, כמו במאמץ משותף, הם שיקעו את המשוטים במים, היטו גבם לאחור ומשכו במלוא המרץ. ברגע זה החל קרב שנועד להראות את כוחו של כל אחד מהם. הם נעו בקלילות בעזרת המפרש, אך לפתע שככה הרוח וגאוותם הזכרית של האחים פרצה באחת נוכח האפשרות לאמוד את כוחם.

כשיצאו לדוג ביחידות עם אביהם היו חותרים בחופשיות יתרה, שכן רולאן היה עסוק בהכנת חכותיו, וכל מעייניו היו נתונים להתקדמות הסירה, שאותה ניהל בסימנים או במילים: "הרפה, ז'אן" או "תורך, פייר, בכוח". או לחלופין: "קדימה מספר אחת, קדימה מספר שתיים, ֹשמנו את הידיים". או אז הבן שחלם בהקיץ החל לחתור במשנה מרץ, הבן המשולהב, נרגע, והסירה התייצבה.

היום היה בדעתם להפגין את שריריהם. זרועותיו של פייר היו שעירות, מעט כחושות אך תזזיתיות; זרועותיו של ז'אן היו שמנמנות ולבנות, כמעט ורדרדות, עם גבשושית שרירים שזעה מתחת לעור.

בתחילה, ידו של פייר הייתה על העליונה. בשפתיים חשוקות, גבות מצופפות ורגליים מתוחות, הוא לפת את המשוט בידיים קפוצות ושיקע את כולו בתנופה במים. "הפנינה" התקדמה אל החוף. מר רולאן, שישב בחרטום כדי לפנות את המושב האחורי לרשות הנשים, צעק בגרון ניחר: "לאט לך, מספר אחת! חתור בכוח, מספר שתיים!" מספר אחת התלקח בזעם, ומספר שתיים התקשה להשתלב בחתירה המבולבלת.

לבסוף פקד הרב־חובל "עצור!" שני המשוטים התרוממו בצוותא, ובהוראתו של אביו חתר ז'אן במשך רגעים אחדים לבד. אולם החל מרגע זה, הוא שמר על יתרונו. הוא נמלא חיוּת ואון שעה שפייר, קצר נשימה ומותש מפרץ ההתלהבות האחרון, נחלש והתנשף. ארבע פעמים ציווה רולאן לעצור כדי לאפשר לבכור להחליף כוח ולייצב את הסירה הנטויה. אז גמגם הרופא, מושפל ורושף במצחו שטוף הזיעה ובלחייו החיוורות:

"אני לא יודע מה קרה לי, אני מרגיש לחץ בלב. התחלתי מצוין אבל המאמץ חיסל את כוחותַי."

ז'אן שאל:

"אתה רוצה שאחתור בשני המשוטים?"

"לא, תודה. זה יעבור."

אמו נזפה בו:

"מה אתך, פייר? איך הגעת למצב הזה? הרי אינך ילד קטן."

הוא משך בכתפיו והתחיל שוב לחתור.

גברת רוזֶמילי השימה עצמה כלא רואה, לא מבינה ולא שומעת. עם כל תנודה של הסירה הוטל לאחור ראשה הבלונדיני הקטן בתנועה חדה וכלילת חן שגרמה לשערותיה הדקיקות לרפרף על רקותיה.

מר רולאן קרא:

"תראו, 'פרינס אלברט' משיגה אותנו."

כולם הסתכלו. מוארכת ונמוכה, על שתי ארובותיה המקושתות ושני גלגלי החתירה הצהובים והמעוגלים כלחיים, שעטה לעברם הספינה מסאות'המפטון במלוא הקיטור, עמוסה נוסעים ושמשיות פתוחות. גלגליה המהירים והרעשניים צלפו במים שצנחו בחזרה בשצף־קצף ושיוו לה חזות נחפזת של רץ הבהול למלא את שליחותו, וחרטומה הזקור פילח את המים והגביה שני נחשולים דקים ושקופים שהחליקו על הדפנות.

כשקרבה האונייה אל "הפנינה", הסיר מר רולאן את כובעו ושתי הנשים נופפו במטפחותיהן. כחצי תריסר שמשיות השיבו לברכות השלום הללו בתנועות עליזות על סיפון האונייה המתרחקת, שהותירה אחריה תנודות גלים אִטיות על פני המים השקטים והמנצנצים.

אוניות נוספות, גם הן אפופות עשן, נראו נוהרות מכל קצוות האופק אל המזח הקטן והלבן שבלע אותן בזו אחר זו כמו לוע פעור. הדוגיות, לצד מפרשיות גדולות שתרניהן הקלילים ליטפו את הרקיע, שובלים של ספינות גרר בלתי נראות, זרמו מכל העברים בקצב מהיר או אִטי אל המפלצת התאוותנית, שמזמן לזמן גילתה סימני שובע כשפלטה אל לב־ים זרם אחר של אוניות נוסעים, דו־תרניות, סקונרים ותלת־תרניות עמוסות סבכות של חִיבֵּל. אוניות הקיטור הנחפזות לדרכן נמלטו ימינה ושמאלה על בטנו החלקה של האוקיינוס, בעת שהמפרשיות, רתומות לגוררות קיטור קטנות של הנמל, עמדו חסרות תנועה, עטויות למן התורן הגדול ועד המפרש הקטן באריג לבן או חום שהאדים תחת השמש השוקעת.

"אלי, כמה יפה הים!" לחשה גברת רולאן בעיניים עצומות למחצה.

גברת רוזֶמילי ענתה באנחה ממושכת שעם זאת לא הסגירה כל צער:

"כן, אף שהוא יכול להיות אכזרי מאוד לפעמים."

רולאן הצטעק:

"תראו, 'הנורמנדי' נכנסת למעגן! איזו אונייה ענקית, נכון?"

ומייד נפנה לתאר את החוף הנגדי, שם, הרחק, בצדו השני של שפך הסן, "שפך שמשתרע על פני עשרים קילומטרים", אמר. הוא הצביע על וִילֶרְוִיל, טְרוּבִיל, אוּלְגָט, לוּק, אָרוֹמָנְש, נהר קאן והצוקים של קלבדוס, שהופכים את השיט למסוכן עד שֶרְבּוּר. לאחר מכן ציין את סוגיית השרטונים בסֵן, שזזים בגאות ובשפל ומסוגלים להכשיל אפילו את הנווטים של קִיבּוֹף אם אינם בודקים את נתיב השיט יום־יום. הוא הסביר כיצד לה־האבר חוצצת בין נורמנדי תחתית ונורמנדי עילית. בנורמנדי תחתית, החוף השטוח יורד בשיפוע אל הים בכרי מרעה, אחו ושדות. ואילו הגדה של נורמנדי עילית אנכית: מצוק רחב ומרהיב, מחורץ ומשונן, המשתרע עד דָנְקֶרְק בחומה לבנה עצומה שכל סדק בה מסתיר כפר או נמל: אֶטְרֶטָה, פֶקאן, סן־ולרי, לֶה טְרֶפּוֹר, דִייפּ ועוד.

שתי הנשים לא היטו לו אוזן. תחושת הנועם הקהתה את חושיהן ומראה האוקיינוס הזרוע אוניות המתרוצצות כחיות סביב מאורתן רומם את נפשן. הן החרישו, מכושפות נוכח מרחבי האוויר והמים האדירים ושקיעת השמש המרגיעה, השגיבה. רק רולאן דיבר ללא הרף. הוא נמנה עם אלה שדבר אינו עוכר את שלוותם. נשים, שעצביהן חשופים יותר, מרגישות לפעמים, בלי לדעת למה, שרחש מיותר מציק כמו קללה גסת רוח.

פייר וז'אן חזרו לשלוותם וחתרו כעת בעצלתיים, ו"הפנינה" שטה לה אל הנמל, זערורית לצדן של הספינות הגדולות. כשהשיקה לרציף, נטל הספן פָּפָּאגְרִי, שהמתין לה, את ידיהן של הגבירות ועזר להן לרדת, וכולם שמו פעמיהם העירה. המון רב ונינוח, הפוקד את המזח יום־יום בשעת הגאות, חזר אף הוא אִתם.

הגברות רולאן ורוזֶמילי פסעו לפנים, ובעקבותיהן שלושת הגברים. במעלה רחוב פריז הן נעצרו מעת לעת לפני חנויות בגדים או צורפוּת והביטו על כובע או תכשיט. ולאחר שחיוו עליהם את דעתן, המשיכו בדרכן.

מול "כיכר הבורסה" נעמד רולאן, כמנהגו מדי יום, והשקיף על "מעגן המסחר" השוקק כלי שיט והצמוד למעגנים נוספים שבהם רבצו האוניות הגדולות זו לצד זו, מצופפות בארבע ובחמש שורות. שלל התרנים, שהתפרשו על פני קילומטרים אחדים של הרציף, עמוסים אסקריות, מוטות וחִיבֵּל, שיווה לפרישׂה זו בלב לבה של העיר מראה של חורש מת. מעל אותו יער עירום חגו שחפים וארבו לשעת כושר לצלול מטה כאבנים ולעוט על כל פסולת המושלכת למים. ונער סיפון, שחיבר גלגלת אל קצהו של מפרש עליון, נדמה כמי שטיפס על עץ בחיפוש אחר קני ציפורים.

"תרצי להצטרף אלינו לסעודת ערב נטולת גינונים, כדי שנוכל לחתום את היום בצוותא?" שאלה גברת רולאן את גברת רוזֶמילי.

"כן, ודאי, בחפץ לב. ובלי גינונים, בבקשה. זה יהיה עצוב לחזור הביתה לבד בערב כזה."

פייר, ששמע את חילופי הדברים ושאדישותה של האישה הצעירה החלה להטרידו, לחש:

"אי־אפשר עוד להיפטר מהאלמנה הזאת."

זה ימים אחדים הוא קרא לה "האלמנה". המילה התמימה הזאת עוררה את כעסו של ז'אן, ולו רק בשל הנימה שבה נאמרה, שנשמעה לאוזניו חורשת רע ופוגענית.

שלושת הגברים לא החליפו ביניהם מילה עד שהגיעו אל מפתן מעונם. זה היה בית צר בן שלוש קומות קטנות ברחוב בֶּל־נוֹרְמָנְד. ז'וזפין, משרתת כפרית כבת תשע־עשרה ששכרה זעום ועל פניה שפוכה אותה ארשת נדהמת ומטופשת של איכרים, ניגשה לפתוח להם את הדלת, סגרה אותה אחריהם ועלתה בעקבות אדוניה אל הסלון שבקומה הראשונה.

"איזה אדון אחד היה פה שלוש פעמים," אמרה.

מר רולאן, שדיבר אליה רק בצעקות ובגידופים, שאג:

"מי היה פה, לכל הרוחות?"

והיא, שמעולם לא הוטרדה מרעמי קולו של אדונה, השיבה:

"מישהו אחד שהנוטריון שלח."

"איזה נוטריון?"

"ההוא, אדון קאנוּ."

"ומה אמר האיש?"

"שאדון קאנוּ יבוא בעצמו יותר מאוחר בערב."

עורך הדין לֶקאנוּ היה הנוטריון וגם ידיד במידת־מה של רולאן, וניהל למענו את עסקיו. אם התריע על ביקור במהלך הערב, סימן שמדובר במאורע בהול בעל חשיבות יתֵרה. ארבעת בני רולאן החליפו מבטים דאוגים למשמע הבשורה הזאת, כדרך אנשים צנועי מעמד נוכח התערבותו של נוטריון, המעורר שצף של מחשבות על חוזים, ירושות, הליכים משפטיים ושאר דברים רצויים או מטילי מורא לחלופין. מקץ דממה קלה מלמל האב:

"מה זה כבר יכול להיות?"

גברת רוזֶמילי פרצה בצחוק:

"איזו שאלה, זו ירושה. אין לי ספק בכך. אני מביאה מזל."

אבל הם לא ציפו למותו של איש שעשוי להשאיר להם משהו.

גברת רולאן, שבורכה בזיכרון מצוין לקרובי משפחה, החלה מייד להתחקות אחרי כל בריתות הנישואים בצד משפחתו של בעלה ובצד משפחתה שלה, לפשפש באילנות היוחסין ולעקוב אחרי הענפים המשפחתיים.

עוד בטרם טרחה להסיר את כובעה, שאלה:

"תגיד, אבא" — היא כינתה את בעלה 'אבא' בבית, ולפעמים 'מר רולאן' בנוכחות זרים — "אתה זוכר מי התחתנה עם ז'וזף לֶבְּרוּ בפעם השנייה?"

"כן, נערה בשם דימֶנִיל, בת של סוחר נייר."

"היו להם ילדים?"

"נדמה לי שכן, ארבעה או חמישה לפחות."

"אם ככה ממקור זה אין כלום."

החיפוש הצית בה להט של התרגשות והיא נאחזה בשביב התקווה שהון קטן ייפול עליהם משמים. אולם פייר, שאהב מאוד את אמו והכיר את נטייתה לשקוע בחזיונות, חשש ממפח נפש, כאב לב או צער במידה שהבשורה תתגלה כרעה, ועצר בעדה:

"אל תתרגשי יותר מדי, אימא, אין לנו דוד מאמריקה! אני דווקא חושב שמדובר בהצעת נישואים לז'אן."

כולם הופתעו מהרעיון, וז'אן חש עצמו מוקנט מעט על שאחיו מדבר כך בנוכחות גברת רוזֶמילי.

"למה לי ולא לך? אתה הבכור, מכאן שעליך יחשבו קודם. מה גם שאני לא רוצה להתחתן."

פייר גיחך.

"למה, אתה מאוהב?"

ואחיו השיב בתרעומת:

"האם אתה מוכרח להיות מאוהב כדי להגיד שעוד מוקדם לך להתחתן?"

"אה, עכשיו אני מבין! ה'עוד מוקדם' מסביר הכול. אתה פשוט מחכה."

"נניח שאני מחכה. אם זה רצונך."

אבל מר רולאן, שהקשיב להם והרהר, מצא לפתע את הפתרון הסביר ביותר:

"לעזאזל! אנחנו שוברים את הראש כמו חבורה של כסילים. עורך הדין לֶקאנוּ הוא ידיד המשפחה, הוא יודע שפייר מחפש מרפאה, וז'אן — לשכת עורך דין. הוא ודאי מצא לאחד מכם מקום."

זה היה כל־כך פשוט ומתקבל על הדעת, שכולם הסכימו פה אחד.

"האוכל מוכן," אמרה המשרתת.

וכל אחד מהם הלך לחדרו כדי ליטול ידיים לפני שיסב אל השולחן.

כעבור עשר דקות הם סעדו את לבם בחדר האוכל הקטן שבקומת הקרקע.

תחילה התעטפו כולם בשתיקה. אולם מקץ כמה דקות של שקט, שב רולאן והשתומם על ביקורו של הנוטריון.

"אם כן, למה לא כתב לנו? למה שלח את הלבלר שלו שלוש פעמים? למה הוא מתכוון לבוא לכאן בעצמו?"

פייר מצא שזה טבעי.

"הוא ודאי זקוק לתשובה מיידית. ואולי הוא רוצה לדבר אתנו על דברים חסויים שלא כדאי להעלות על הכתב."

אך ארבעתם חשו אי־נחת ואף תרעומת על כך שהזמינו את האישה הזרה, שעתידה להפריע בנוכחותה לשיחה ולמסקנות שבצדה.

זה אך עלו בחזרה לסלון כשהתבשרו על בואו של הנוטריון.

רולאן זינק.

"שלום לך, ידידי העורך דין."

גברת רוזֶמילי קמה ממקומה.

"אלך הביתה, אני עייפה מאוד."

הם פלטו מילות מחאה רפות, אך היא עמדה על דעתה והלכה בלא שאיש משלושת הגברים ילווה אותה, כמנהגם תמיד.

גברת רולאן הזדרזה לגשת אל האורח.

"כוס קפה, אדוני?"

"לא, תודה. קמתי עכשיו מארוחת הערב."

"אם כך, אולי כוס תה?"

"לזה לא אסרב, אבל מאוחר יותר. תחילה נדון בעסקים."

בדומיית המוות שהשתררה בחדר נשמעו רק נקישות המטוטלת, ובקומה התחתונה, שאון הסירים שהדיחה המשרתת, טיפשה מכדי להאזין מאחורי דלתות.

הנוטריון פתח ואמר:

"האם הכרתם בפריז אדון בשם מָרֶשָל? לאון מָרֶשָל?"

בני הזוג רולאן קראו פה אחד:

"בוודאי!"

"הוא היה ידידכם?"

רולאן הכריז:

"הטוב שבהם, אדוני. אבל פריזאי מושבע. הוא לא עוזב את השדרה. האיש הוא פקיד בכיר במשרד האוצר. לא ראיתי אותו מאז שעזבתי את הבירה. גם להתכתב הפסקנו. אתה יודע איך זה, רחוק מן העין רחוק מן הלב…"

הנוטריון אמר בחומרה:

"מר מָרֶשָל הלך לעולמו!"

הגבר והאישה הגיבו באותה עווית של פתיעה כאובה, מזויפת או כנה אבל מוכנה תמיד לשליפה, שבה מקבלים חדשות ממין זה.

ומר לֶקאנוּ המשיך:

"עמיתי בפריז מסר לי את הסעיף העיקרי בצוואתו, לפיו מינה את בנכם ז'אן, מר ז'אן רולאן, ליורשו הבלעדי."

הפליאה הייתה כה עמוקה, שכולם נאלמו דום.

גברת רולאן הייתה הראשונה שהצליחה למשול ברגשותיה וגמגמה:

"ריבונו של עולם! לאון המסכן… ידידנו המסכן… אלוהים… אלוהים… איננו!"

דמעות נקוו בעיניה, אותן דמעות שקטות של נשים, אגלי צער המפכים מהנפש אל הלחיים ומבטאים עצבות גדולה בצלילותם העזה.

אבל רולאן שעה פחות לאָבדן הכאוב מאשר לתקווה שבבשורה, אף כי לבו לא מְלאו לחקור מייד על פרטי הצוואה ועל הסכום המדובר. כדי לזרז את העניינים, שאל:

"מה גרם למותו של מָרֶשָל המסכן?"

למר לֶקאנוּ לא היה שמץ של מושג.

"כל שאני יודע הוא, שהואיל ולא היו לו יורשים ישירים, הוא השאיר את כל הונו — כעשרים אלף פרנק לשנה בריבית של שלושה אחוזים — לבנך הצעיר שחזה בו בהיוולדו ועקב אחרי גדילתו, ושהוא מוצאו ראוי לעיזבון זה. במקרה של סירוב מצדו של מר ז'אן, הכסף ייתרם לבתי יתומים."

רולאן לא היה מסוגל עוד לכבוש את שמחתו וקרא:

"לכל הרוחות והשדים! הרי לכם מחשבות הבאות מלב רחב. גם אני, אלמלא היו לי בנים, לא הייתי שוכח את ידיד הנפש הזה!"

הנוטריון חייך.

"לא רציתי לוותר על התענוג למסור לכם את הידיעה בעצמי. תמיד נעים לבשר לאנשים חדשות טובות."

לא עלה בדעתו שהבשורה הטובה הזאת אינה אלא דבר מותו של חבר, הטוב בידידיו של רולאן, שגם מזיכרונו פרחה אותה קרבה שעליה הכריז לפני רגעים אחדים בחגיגיות רבה.

רק גברת רולאן ובניה שמרו על ארשת אבלה. היא עדיין התייפחה מעט, וקינחה את עיניה במטפחת שהצמידה כעבור רגע לפיה כדי לכבוש אנקות כבדות.

הרופא לחש:

"הוא היה אדם טוב ואוהב. הוא נהג להזמין את אחי ואותי לארוחות ערב בביתו."

ז'אן, עיניו קרועות לרווחה ונוצצות, החליק על זקנו הבלונדיני היפה בידו הימנית בתנועה האופיינית לו ומשך אותו בקצותיו, כאילו ביקש להאריכו ולרדדו.

פעמיים הניע את שפתיו במטרה לומר משפט הולם, ומשנואש מחיפושיו, לא מצא אלא זאת:

"זה נכון שהוא אהב אותי, הוא תמיד חיבק אותי כשבאתי לבקרו."

אולם מחשבותיו של האב כבר שעטו קדימה. הן דהרו סביב הירושה, שרק התבשרו עליה וכבר הייתה שרירה וקיימת, סביב הכסף שהמתין מאחורי הדלת ועמד להיכנס פנימה במהרה, מחר, בהישמע מילת הסכמה אחת.

"ומה לגבי קשיים אפשריים?…" שאל רולאן. "משפט? תביעות מצד אחרים?"

עורך הדין לֶקאנוּ לא נראה מודאג.

"לא. עמיתי מפריז ציין כי המצב ברור לכול. אנו זקוקים רק להסכמתו של מר ז'אן."

"הרי זה נהדר… והסכום, חד־משמעי?"

"בהחלט."

"כל המסמכים מולאו?"

"עד האחרון שבהם."

לפתע חש סוחר התכשיטים לשעבר כלימה כלשהי, מעורפלת, אינסטינקטיבית וחולפת על להיטותו אחר מידע, והוא הוסיף:

"אתה בוודאי מבין שאני שואל את כל השאלות האלה עכשיו כדי לחסוך מבני אי־נעימויות בלתי צפויות. לפעמים יש חובות, מצבים מביכים… מה אני יודע? ואז היורש טובע בצרות צרורות. בקיצור, אמנם אני לא היורש, אבל אני חושב בראש ובראשונה על הקטן."

בחוג המשפחה כונה ז'אן תמיד "הקטן", אף שהיה גבוה מפייר בהרבה.

דומה כי גברת רולאן הקיצה בבת אחת מחלום וניסתה להיזכר בדבר־מה רחוק, ששמעה עליו אי־פעם ושעורר בה ספקות. היא גמגמה:

"אתה אומר שמָרֶשָל המסכן שלנו השאיר את כל הונו לז'אן הקטן שלי?"

"כן, גברתי."

על כך אמרה בפשטות:

"זה משמח אותי מאוד, וזה מוכיח שאהב אותנו."

רולאן קם ממקומו.

"האם תרצה, אדוני היקר, שבני יחתום על הסכמתו ברגע זה?"

"לא… לא… מר רולאן. מחר. מחר, בלשכה שלי, בשתיים, אם זה בסדר מצדכם."

"כן, כן, כמובן!"

אז קמה גם גברת רולאן, בחיוך שמחה את דמעותיה, עשתה שתי פסיעות לעבר הנוטריון, הניחה את ידה על מסעד כורסתו ושאלה אותו במבט שופע רוך של אם אסירת תודה:

"ומה לגבי כוס התה, מר לֶקאנוּ?"

"עכשיו אני מוכן לשתות אותה בעונג, גברתי."

המשרתת נקראה והביאה תחילה עוגיות יבשות, אותם רקיקים אנגליים תפלים ונוקשים שכמו הותאמו למקור של תוכי ואוחסנו במכלי מתכת לצורך מסעות מסביב לעולם. לאחר מכן ניגשה להביא מפיות אפורות, מקופלות לריבועים קטנים, מפיות תה שלעולם אין מכבסים במשפחות הפועלים. היא חזרה בשלישית עם מכל הסוכר והספלים, ואחר־כך יצאה לחמם מים. כולם ישבו וחיכו.

איש לא היה מסוגל לפצות פה. היו להם מחשבות רבות לחשוב ואפס מילים לומר. רק גברת רולאן ליהגה במרץ. היא תיארה את מסע הדיג, והרעיפה שבחים על "הפנינה" ועל גברת רוזֶמילי.

"מקסימה, פשוט מקסימה," חזר־החרה אחריה הנוטריון.

רולאן, שעוּן על האח כבימי החורף עת שהאש בוערת, ידיו בכיסיו ושפתיו רוחשות בשריקה מדומה, לא הצליח עוד לעמוד במקומו והתענה מחמת הדחף הכביר לתת דרור לאושרו.

שני האחים ישבו בשתי כורסאות תאומות, רגליהם משוכלות באותו אופן משני צדי שולחן התה העגול שניצב במרכז, והביטו נכחם בתנוחה זהה אך בהבעות פנים שונות בתכלית.

סוף־סוף הגיע התה. הנוטריון מזג לעצמו, המתיק ולגם מכוסו לאחר שטבל בה רקיק קשה מדי לנגיסה. לאחר מכן קם, לחץ את ידי כולם ופסע אל הדלת.

"קבענו אם כן," אמר רולאן, "מחר בלשכתך, בשתיים."

"אכן, כן. בשתיים."

ז'אן לא פצה פה.

לאחר לכתו נפלה שתיקה נוספת, עד שרולאן ניגש אל בנו הצעיר, טפח בשתי ידיו על כתפיו וקרא:

"ובכן, בר־מזל שכמותך, לא תחבק את אביך?"

ז'אן העלה חיוך על פניו, חיבק את אביו ואמר:

"לא חשבתי שזה הכרחי."

אולם הזקן שוב לא מצא לו מנוחה. הוא צעד כה וכה, תופף באצבעותיו הגולמניות על הרהיטים, סב על עקביו ואמר:

"חתיכת מזל! חתיכת מזל! לזה אני קורא מזל!"

פייר שאל:

"הייתם חברים קרובים של מָרֶשָל זה?"

האב השיב:

"לעזאזל, הוא היה בא אלינו כל ערב! אתה לא זוכר איך אסף אותך מבית הספר, ואיך היה מסיע אותך הביתה אחרי ארוחת הערב? הנה, בבוקר שז'אן נולד, למשל, הוא היה זה שרץ להזעיק רופא! הוא אכל אִתנו ארוחת צהריים כשאמך נתקפה צירי לידה. מייד הבנו מה העניין, והוא יצא בריצה. בחפזונו הוא לקח את כובעי במקום את כובעו. אני זוכר את זה מפני שאחר־כך צחקנו על זה כהוגן. יכול מאוד להיות שהוא נזכר במקרה הזה על ערש דווי, וכיוון שלא היו לו יורשים אחרים אמר לעצמו: 'אני סייעתי ללידת הילד הזה, ולכן אוריש לו את הוני'."

גברת רולאן הייתה ספונה בכורסתה המרופדת ונראתה שטופת זיכרונות. היא לחשה, כאילו חשבה בקול רם:

"אה! הוא היה חבר טוב, מסור, נאמן, אדם נדיר בימינו אלה."

ז'אן קם מכיסאו.

"אני יוצא לטיול קצר."

אביו התפלא וביקש לעצור בעדו שכן היו להם דברים רבים לדון בהם, תכניות לערוך, החלטות לשקול. אולם האיש הצעיר התעקש לצאת באמתלה שיש לו פגישה. יהיה להם כל הזמן הדרוש לשוחח על כך עד שיקבלו לידיהם את הירושה.

והוא הלך, כיוון שנכסף להימצא ביחידות ולהרהר. כעבור דקות אחדות הודיע פייר שגם הוא יוצא, והלך בעקבות אחיו.

משנותרו לבדם, חיבק מר רולאן את אשתו, נשק לה עשר נשיקות על כל לחי, ואמר כמענה לתוכחה שנהגה להטיח בו בעבר:

"את רואה, יקירתי, שלא לחינם נשארנו בפריז זמן כה רב? לא לחינם התייגעתי למען הילדים במקום שאבוא לכאן ואדאג לבריאותי; הנה נפל עלינו כסף משמים."

פניה הרצינו.

"הוא נפל מהשמים על ז'אן, ומה עם פייר?"

"פייר! הרי הוא רופא, הוא ירוויח הרבה כסף… ואחיו מן הסתם לא יקפח אותו."

"לא, הוא לא ייקח. הירושה הזאת ניתנה לז'אן, ולז'אן בלבד. ואילו פייר נמצא בעמדת נחיתות גדולה."

הזקן נראה נבוך.

"אם כך, אנחנו נוריש לו קצת יותר."

"לא. גם זה לא צודק."

"אה, לעזאזל אִתך!" הוא צעק. "מה את רוצה שאעשה? את תמיד מוצאת לעצמך ערֵמה של מחשבות לא נעימות. את מוכרחה לקלקל את כל ההנאות שלי. ובכן, שיבושם לך. אני הולך לישון. לילה טוב. הרי לך מזל, מזל משמים!"

והוא הסתלק, מאושר למרות הכול, ובלא שהפטיר ולו מילה אחת של צער על החבר שגילה נדיבות כזאת במותו.

גברת רולאן שקעה בשרעפים אל מול העששית המעלה עשן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פייר וז'אן”