החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יונתן שתיל

ד"ר יונתן שתיל, פסיכולוג ילדים ומשפחה. עד לאחרונה מרצה בכיר בחוגים לפסיכולוגיה ולחינוך במכללה האקדמית תל-חי. בעבר ניהל את השירות הפסיכולוגי-חינוכי בגוש עציון. עוסק כיום בייעוץ פסיכולוגי ובמחקר. ספר זה הוא נדבך נוסף לגישתו המקורית: 'הפסיכולוגיה החיסונית', שמוצגת מהיבטיה הייחודיים ... עוד >>

פענוח ציורי ילדים – מה מספר לנו הילד בציוריו? שיטת הגרפו-דרמה

מאת:
הוצאה: | 2017-09 | 251 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

57.00

רכשו ספר זה:

אילו סודות חבויים בציורי הילד שלי?
כיצד אוכל לפענח את האמירות הנסתרות של הילד בשפת הציור?

הורים ואנשי חינוך רבים שואלים עצמם שאלות אלה, וספר זה נועד כדי להשיב עליהן.

הספר מציג לפני הקורא דרך חדשה ומקורית להסתכלות בציורי ילדים ולפענוחם: גרפו-דרמה.

הגרפו-דרמה היא שיטה ייחודית, בת חמישה שלבים, המאפשרת להבין את המסר החבוי מאחורי הקווים, הצבעים והדמויות שבציור הגלוי. השיטה מקנה תובנות חדשות ומפתיעות בהבנת עולמו הפנימי של הילד.

הפענוח בשיטת הגרפו-דרמה הוא יצירתי: יש להפיח חיים בציור כאילו היה סצנה מתוך דרמה מרכזית בחיי הילד, דרמה ממשית ועמוקה, המובעת בציור באופן מרומז. בעזרת 'התבוננות קשובה' אנו מחיים מתוך הציור את הקולות, הצלילים והתנועות, והופכים את הדמויות לתלת־ממדיות – כך מתבהר לנו המסר הנסתר בציור, שהוא האמירה האותנטית של הילד.
בחלק הארי של הספר מוצגת ה'גלריה' של ציורי הילדים. לצד כל ציור מסופר הרקע של הילד ומפוענחת האמירה המוצפנת בציורו.

ד"ר יונתן שתיל, פסיכולוג ילדים ומשפחה. עד לאחרונה מרצה בכיר בחוגים לפסיכולוגיה ולחינוך במכללה האקדמית תל-חי. מתמקד בהוראה, במחקר ובייעוץ בתחומים של ליקויי למידה, חוסן והתמודדות, יהדות ופסיכולוגיה.

ספר זה הוא נדבך נוסף לגישתו המקורית של המחבר, 'הפסיכולוגיה החיסונית'. היבטיה הייחודיים של הגישה מוצגים גם בספריו הקודמים, שזכו להתעניינות ולהערכה, ביניהם: 'הפסיכוגרפיה של הילד', 'פסיכולוגיה חיסונית', 'פסיכולוג בישיבת ברסלב'.

מקט: 978-965-571-141-7
מסת"ב: 978-965-571-141-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

ספר זה מציע שיטה חדשה וייחודית לאבחון ציורי ילדים, שיטת הגרפו-דרמה. שיטה זאת מתייחסת לציורי הילדים, ובמיוחד למושקעים ולמעניינים שבהם, כאל במה, בימת הציור, שהילד מבטא בה, בשפה החסכונית והמופשטת של הציור, סצנה מתוך הדרמה המרכזית של חייו. פענוח הציור נעשה על ידי שחזורה והחייאתה לכאורה של הסצנה, בעזרת טכניקה מיוחדת של פרשנות יצירתית הנקראת הוליגרפיה.

הגרפו-דרמה אינה באה במקום דרך האבחון המקובלת, אלא היא פיתוח הנובע מתוכה, ומאפשר התייחסות הוליסטית להבנת הילד. שיטה זאת מתעניינת פחות במשמעותם האבחונית של הקווים, הצורות וגווני הצבע השונים, ויותר בתכניו של הציור, באמירה שלו, במסר שלו. בה בשעה, בגרפו-דרמה גם מתמקדים פחות בתכונותיה של האישיות ובכישוריה, ויותר בדרך בה הילד חווה את המציאות העכשווית שלו ומתמודד עִמה. יתרונו של האבחון הגרפו-דרמטי הוא הביטוי התמציתי והממוקד שלו. הוא פשוט, קצר, ומביע בבהירות את האמירה המרכזית של הילד בציורו. בכך תורם האבחון הגרפו-דרמטי את הממד ההוליסטי לאבחון המסורתי, ואף יכול לעמוד בפני עצמו.

לציורי ילדים מספר איכויות ההופכות אותם למקורות אבחוניים יוצאי דופן וייחודיים, בהשוואה לכל מבחן אחר:

  1. זהו מבחן המבוסס על פעילות טבעית ואהודה על הילדים.
  2. זהו מבחן שאין בו גירוי מוגדר מראש, שהילד אמור להתייחס אליו, אלא גיליון הנייר הלבן והריק.
  3. זהו מבחן הוליסטי ופשוט, המקנה מידע מגוּון ורב ממדי, ככל הנראה, יותר מכל מבחן אחר.

דומני שיתרונות אלה הם המסבירים את עליית ההתעניינות באבחון זה בשנים האחרונות, הן בקרב מאבחנים מקצועיים ומוסמכים, הן בקרב אנשי חינוך והורים. הם חשים כי בציורים גלום מידע עשיר וחיוני, אך כמוס בעיקרו, על אודות הילד.

גם הספרות המחקרית והמקצועית בנושא נמצאת בתנופה. הספרים שהתפרסמו בשני העשורים האחרונים בתחום ציורי ילדים, מתמקדים בהסבר ובהמחשה מפורטים של מעין מילון תרגום, משפת הציור הגרפית-חזותית לשפה המילולית, שפת הדיבור והקריאה. לפי הבנתי, קוד התרגום מן השפה האחת לשנייה, לגבי מאפייני אישיותו של המצייר, נראה כמוסכם בעיקרו על המומחים השונים. בנושא זה אין כמעט מחלוקת ביניהם, והדבר לכאורה תמוה ואינו מובן מאליו. למשל, מהי משמעותם האישיותית של הצבע האדום, של כפות ידיים חסרות, של שיניים חשופות ומובלטות? או, למשל, המשמעות של בית ללא חלונות, של עץ דמוי ברוש, וכן גם של דמות אב המרוחקת מן האם והילדים – לכל מאפיין מעין זה בציורו של הילד, עשויים אמנם להיות מספר פירושים אפשריים, אך פירושים אלה, בעיקרם, מוכרים ומוסכמים על העוסקים בתחום (רימרמן, 1993, 1996; אורון, 1997, 1998).

דוגמה מובהקת וקיצונית לתפיסה אבחונית מקובלת זאת של ‘מילון תרגום’ ניתן לראות בספרו של יצחק ניר (ניר, 2005). הוא מציג בצורה מסודרת ושיטתית, בלא כל הנמקות, את ה’מילון האבחוני המלא’. במילון זה מפורט המאפיין האישיותי המתאים לכל סממן בציור. לפי הבנתי, הסכמה זאת בין המומחים לפענוח ציורי ילדים מקורה בכך שבשפת הציורים קיים תמיד רציונל המאפשר להבין מדוע סממן כלשהו בציור מתורגם דווקא למאפיין אישיותי ספציפי. העיון בנושא זה הביא אותי למסקנה כי באבחון ציורי ילדים שום היסק או קביעה אבחונית, מרמת הפרטים הקטנים ביותר ועד לרמה של משמעות הציור כמכלול, אינם שרירותיים.

נושא זה נדון ומוסבר בפרק הראשון.

בעבודתי כפסיכולוג של ילדים הסתייעתי באבחוניי פעמים רבות במבחן הציורים. ברוב המקרים היה לי מידע קודם רב על אודות הרקע של הילד ודרך תפקודו בבית ובבית הספר. העברתי לילד מספר מבחנים, מאלו המקובלים והמוכרים באבחון ילדים, תוך התאמתם לגילו, לאופי בעייתו ולאישיותו. כך היה בפניי מידע רב על אודות הילד, ולכאורה לא הייתי זקוק כלל שמבחן הציורים יספק לי אינפורמציה נוספת.

יחד עם זאת, שוב ושוב נוכחתי כי מבחן הציורים מביא לי ברכה רבה מכיוון שונה לחלוטין: הילדים פשוט מספרים לי בציור על עצמם. ומכיוון שהם הופנו תמיד לאבחון הפסיכולוגי עקב קשיים שהתעוררו בתפקודם, והיו מודעים לעובדה זאת, הרי שבציוריהם הם ביטאו את הרגשתם ואת יחסם למה שקורה להם ואתם, כעת, בזמן הווה. למידע חיוני זה אין כמעט כל מקור אחר.

כאשר חזרתי ועיינתי בספרות המקצועית בתחום ציורי ילדים, התרשמתי כי כמעט תמיד השאלה המרכזית עליה מכוון להשיב הספר או המאמר היא: ‘מה ניתן ללמוד ולהסיק על אודות מאפייני התפקוד והאישיות של הילד מתוך ציוריו?’ גם הספרות המחקרית בנושא היא באותו כיוון: מתמקדת בתיקוף אמפירי של ההתאמה בין מאפייניו של הילד לבין סממני הציור שלו (Koppitz, 1998).

ואולם, השאלה שאני שואל היא שונה. איני שואל את השאלה המסורתית: מה אוכל ללמוד מן הציור על אודות הילד, אלא: מה מספר לי הילד בציורו על אודות עצמו? כלומר, אני מתייחס אל הציור כסיפורו של הילד על אודות עצמו, בשפה גרפית. במקום לספר את סיפורו בשפת המילים, הילד מדבר בשפת הקווים, הצורות, הצבעים והדימויים. מכאן התעוררו מספר שאלות חדשות, ושיטת הגרפו-דרמה מהווה את התשובה המקיפה להן. הנה כמה מִשאֵלות אלה:

האם יש למבחן הציורים תרומה ייחודית וערך מיוחד, לעומת דרכי אבחון אחרות?

עד כמה מבחן זה אכן מבטא את ‘קולו’ של הילד, בתשובתו לשאלה כיצד הוא חווה את מצבו?

בהשוואת שיטת אבחון זאת לדרכי אבחון אחרות מצאתי כי הנושא המרכזי המייחד את מבחן הציורים מתייחס לשאלת הרציונל. כלומר, מהו הרציונל שמספקת כל אחת מדרכי האבחון לכך שהמסקנות של האבחון, שהוסקו על סמך תוצאות המבחן, אכן מצביעות על המאפיינים של המאובחן.

בפרק הראשון ובפרק השני של הספר נדונה שאלה זאת.

במהלך הקורסים שהעברתי בנושא ציורי ילדים לאורך השנים, שבהם לימדתי והדרכתי סטודנטים מתחומי החינוך המיוחד והפסיכולוגיה, נוכחתי לדעת עד כמה אין זה פשוט להקנות ואף לרכוש מיומנות זאת. לכן חיפשתי דרך שיטתית ומובנית, מעין אלגוריתם, מתכון שלבים, שיקנה נוסחה כללית וקבועה לתהליך של אבחון ילד בעזרת ציוריו.

בפרק השלישי של הספר אני מציע ‘מתכון אבחוני’ כזה. המתכון מבוסס הן על ניסיוני המעשי באבחון ילדים בעזרת ציוריהם, הן על ניסיוני בהקניה ובהדרכה של אמנות אבחון זו לסטודנטים, לאנשי חינוך ולהורים, במשך למעלה מ-20 שנה. התרומה החשובה של מתכון זה היא בכך שהוא מנסח את התהליך האבחוני האינטואיטיבי והרציף כתהליך של שלבים. השלבים נבנים כמגדל זה על גבי זה, על פי רציונל הגיוני. רציונל זה מסביר מדוע כל אחד מהשלבים הכרחי, וכן מדוע חיוני לשמור על הסדר הקבוע שלהם בזה אחר זה. לשם דוגמה, שלב ‘מאפייני האישיות’ בא תמיד רק לאחר שלב ה’יכולת הגרפית’, כדי להבטיח שמאפייני האישיות המתגלים בציור אינם נובעים מקושי או ממגבלה ביכולתו הגרפית של הילד.

בשני נושאים אלה אני רואה תרומה מקורית של הספר: הראשון – זיהוי הרציונל המשמש להסבר ולתיקוף של כל אחת מדרכי האבחון השונות, ושמזהה את ייחודו ואת מעלותיו של אבחון הציורים; השני – היצירה של ‘מתכון שלבים’ אחיד, לצורכי לימוד והקניה של אמנות אבחון הציורים.

הגרפו-דרמה מבוססת על הניסיון ‘להאזין לציור’, ובמעין קשב-ויזואלי לשמוע ולפענח מה מביע ומספר לנו הילד בעזרת ציורו. מאמץ זה הביא אותי לפיתוחה של טכניקה חדשה וייחודית, שכיניתי ‘הוליגרפיה’, גרפיקה הוליסטית, ‘הסתכלות הוליסטית על תוצרים גרפיים’. טכניקה זאת מתוארת ומוסברת בפרק הרביעי.

הטכניקה של הסתכלות קשובה והוליסטית בציור מאפשרת למסתכל לערוך מעין ‘ניסיונות בהסתכלות’. בניסיונות אלה המסתכל מפעיל בעזרת דמיונו מניפולציות של פרשנות לגבי הציור. טכניקת ההוליגרפיה מאפשרת לחשוף רבדים נסתרים ותת-מודעים באישיות הילד, החבויים מאחורי הציור הגלוי.

החלק הראשון של הספר מתאר את הגישה הגרפו-דרמטית ומסביר את מאפייניה ואת המרכיבים הייחודיים שלה. בחלקו השני של הספר מוצגת ‘הגלריה’: למעלה מ-150 ציורים, שצוירו על ידי קרוב ל-100 ילדים. הציורים בגלריה סודרו על פי ט’ז נושאים, שאליהם שובצו הילדים המציירים בהתאם לרקע ולבעיה שלהם. לכל ילד ניתן שם מייצג בגלריה, והובא תיאור קצר של הרקע האישי שלו ושל מאפייני תפקודו. כל הפרטים המזהים של הילדים שונו או הוסרו. לכל אחד מן הציורים מובא פענוח תמציתי בצורת אמירה מילולית של הילד בגוף ראשון. לרוב הציורים נוספו גם דברי פרשנות קצרים.

נוסף על כך, לחלק מציורי הילדים הוספו הוליגרפיות, שהן וריאציות יצירתיות של הציור המקורי, המבטאות בדרך ויזואלית את הפירוש שלי לציור. במקום לפענח את הציור כמקובל, בשפת המילים, מאפשרת טכניקת ההוליגרפיה לפרש אותו בשפה הוויזואלית, שהיא תמציתית יותר וקלה להבנה.

בסוקרנו את הציורים המוצגים בגלריה, אל לנו לשכוח פשוט להתבונן בהם בתשומת לב ולהתרשם מהם, שהרי כל אחד מן הציורים הוא בראש ובראשונה יצירת אמנות אותנטית של הילד. יצירה המאירה את העולם כפי שהוא משתקף מבפנים, בגילויו הראשוני, הילדי, העולם שכולנו היינו בו פעם, אך במרוצת השנים בגרנו ורחקנו ממנו.

דומני שניתן לראות את התחום של ציורי ילדים כז’אנר אמנותי ייחודי ויוצא דופן: האמנות של נרטיביות ויזואלית, של ‘ציור הסיפור-האישי’. הז’אנר מתאפיין בכך שכדי להתבטא בו אין הכרח במיומנות או בכשרון יוצאי דופן, שהרי הוא זמין ופתוח לציורו-סיפורו של כל ילד באשר הוא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פענוח ציורי ילדים – מה מספר לנו הילד בציוריו? שיטת הגרפו-דרמה”