פגישות

"דמה את עצמך כי שרוי אתה בבראשית, יחידי, יחידי לגמרי בעולם; והנה ניתן לך להשיג אחת משתיים: ספרים או אנשים. אמנם שומע אני בני אדם מקלסים קילוסים לבדידותם, אך הלא אין הם מצליחים בכך אלא משום שבכל זאת מצויים אנשים בעולם, אם גם בריחוק מקום. בגיחי מרחם אמי לא ידעתי ספרים, ויש את נפשי למות בלי ספרים, עם שיד־אדם תהא בידי. אמנם עתה יש ואני מגיף את דלת חדרי ומתמכר לספר, אבל — רק משום שיכולני לחזור ולפותחה, ואדם יהא מציץ לעומתי." [מרטין בובר, מתוך הספר]
"בתוך היסח־הדעת של העולם מבקש בובר לנהל חיים של דיאלוג, התובעים קשב למפגש המזדמן בדרכנו. ספרון זה הוא אפוא עדות לאפשרות זו עבור אותם הנכונים ללכת בעקבות אצבע שלוחה זו המורה את הכיוון, ואף כי יש ויטעו לעיתים בדרך — הרי הם מצויים אם לא יוציאו עצמם — בתוך הדיאלוג." [ד"ר ימימה חדד, מתוך אחרית הדבר]

מקט: 4-644-1111

האם

לא מענייני כאן לספר על קורות חיי האישיים, אלא זה בלבד כל ענייני: למסור דין־וחשבון על רגעים אחדים המבצבצים ועולים לעינַי כשאני מביט לאחור. רגעים שהשפיעו השפעה קובעת על אופן וכיוון חשיבתי.

הקדוּם שבזכרונותי, הנראה לי בעל צביון כזה, מקורו בשנה הרביעית לחיי. שנה אחת בקירוב קודם־לכן נתערער בית ילדותי בווינה עם התפרדותם של אבי ואמי. אז הובאתי אל סבי וסבתי מצד אבי בלְבוֹב, שהיתה באותם הימים עיר־בירתה של גליציה, ‘ארץ־הכתר’ האוסטרית. הם היו שניהם בני־עלייה, אצילי־נפש במלוא מובנה של המלה, והיו מתאימים זה לזה ומשלימים זה את זה באורח מיוחד במינו. מן הדיבור על עניינים שבחיים הפרטיים נמנעו שניהם. על מה שנתארע בין הורי לא שוחחו כמובן במעמדי; אבל אני משער שגם בינם לבין עצמם לא היה זה נושא לשיחה, אלא אם כן היתה השעה צריכה לכך והיה עניין בדבר מצד המעשה. הילד עצמו ציפה כי יראה שוב את אמו במהרה, אבל לא העלה שום שאלה על דל שפתיו. ואז נתרחש פעם אחת הדבר, שעלי לספרו כאן.

בבית מגוּרי הורי הזקנים היתה חצר פנימית גדולה ומרובעת, מוקפת יציע־עץ שהגיע עד הגג ושאפשר היה להקיף בו בכל דיוטה את כל הבניין כולו. כאן עמדתי פעם אחת, בשנה הרביעית לחיי, יחד עם ילדה גדולה ממני בשנים, בתו של שכן, שסבתי הפקידה בידה את ההשגחה עלי. שנינו נשענו על המעקה. אינני יכול לזכור, ששוחחתי עם בת־לווייתי הגדולה ממני על אמי. אבל עודני שומע את הילדה הגדולה אומרת אלי: ‘לא, לעולם היא לא תחזור’. אני יודע שנאלמתי דומיה, וכן יודע אני שלא הגיתי ספק באמיתו של הדיבור אשר נאמר. הוא דבק בי, הוא נכבש משנה לשנה יותר בתוך לבי, אבל כעבור עשר שנים בקירוב כבר התחלתי לחוש בו שאין הוא מענייני בלבד, אלא שהוא מעניינם של בני־אדם בכלל. לאחר זמן התקנתי לי פעם את המלה ‘שגישה’, שבה ביקשתי לציין את החטאתה ושיבושה של פגישה ממשית בין בני־אדם. כעבור עוד עשרים שנה, כשראיתי שוב את אמי, אשר באה ממרחקים לבקר אותי ואת אשתי ואת ילדי, לא יכולתי להביט בעיניה היפות עדיין להפליא בלא שאשמע אי־מזה את המלה ‘שגישה’ כדיבור הנאמר אלי. כל מה שנודע לי במרוצת־חיי על הפגישה האמיתית מקור־ראשיתו אותה שעה על היציע.