החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

פחד וגבורה בששה ימים

מאת:
הוצאה: | 2011 | 129 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

יומן לוחם שנרשם בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים ולאחריהן במשך 40 שנה. הסתכלות ביקורתית דרך כוונת של בזוקה על הפחד, על הגבורה והגאווה, על המוות והאהבה, על מציאות מרה ואכזרית ועל חברת גברים ישראלית בצבא שנכתבה בחזית הקרבות של צפון השומרון וצפון הגולן.

מקט: 4-698-169
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
יומן לוחם שנרשם בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים ולאחריהן במשך 40 שנה.

צבא המילואים לפני מלחמת ששת הימים – אנחנו, חיילי המילואים הקרביים של שנות השישים למאה הקודמת, הופקדנו על המשימה לתת תשובה לדוקטרינה הסובייטית:

ברית-המועצות סיפקה נשק ותחמושת למצרים וסוריה, כולל את דוקטרינת המלחמה הסובייטית. בצה"ל הכינו תשובות, ואנחנו התאמנו במציאת שיטה לקראת פריצת "קו ההגנה הסובייטי". בגיוס של כוחות המילואים העבירו "הסבה" את יחידות החי"ר (חיל רגלים) לחרמ"ש (חיל רגלי משוריין). האימונים היו שריון משולב עם חיל רגלים מוסע על גבי הזחל"מים המשוריינים. היינו מתאמנים בשיטת הפריצה החזיתית של תעלות ההגנה ה"סובייטיות". הפתרון הצבאי של קציני הצבא, הממונים על הלוגיסטיקה שלנו, היה לנסוע במהירות מקסימלית שהזחל המשוריין והמיושן מסוגל על פני קרקע של דיונות חול בניצב לתעלות ההגנה של האויב. התעלות ייצגו את קו ההגנה של הדוקטרינה הסובייטית. הזחל"מים הוותיקים שלנו היו עוד שאריות של מלחמת העולם השנייה, שם השתמשו בהם בעת הפלישה המפורסמת לנורמנדי שבצרפת – הפלישה של הגנרל אייזנהאואר. הזחל היה כמעט עף באוויר ונוחת בתעלה או בשוליים של התעלות. כך היינו מצליחים לעבור את המכשול הסובייטי, אלא שלעתים היינו נזרקים לאוויר ונוחתים בחזרה על גבי שולי התעלה, ואז היינו נתקלים באחת מפינות המתכת שנמצאות בתוך המבנה הפנימי של הכלי המשוריין. סימני אחת המכות הללו אני נושא על גופי עד היום. נפלתי על פינת מתכת של ארגז כלים, והוא פגע באחת הצלעות של פרק גופי הימני. מעוצמת המכה והכאב הפכתי חיוור כל כך, שמפקד הגדוד, אשר ישב באותה עת בתוך הזחל, נבהל עד כדי כך שפנה אלי בצעקה: "מה קרה לך, יהודה?". סיפור זה ממחיש ומזכיר לי עד כמה היה המפקד הבכיר מעורה, נמצא ובודק את כל פרטי האימונים. התנהגות זו הוכיחה את עצמה בעת המלחמה והקרבות שהשתתפנו בהם בעתיד.

בשטחי הנגב הצפוני, בין משאבי שדה וביר עסלוג', נרתמנו, אנו חיילי המילואים, לתוך הרק"ם (רכב קרבי משוריין). קיבלנו טנקים ת"פ (תחת פיקוד), למדנו לחצות תעלות, עמדות מוגנות, קווי אויב מאולתרים ולהפעיל כוחות שריון משולבים בסיוע אווירי.

באחד התרגילים של סיכום שירות האימונים על גבי הגבעות הצחיחות והאפורות שם בנגב, ליד ביר עסלוג', לא רחוק מקיבוץ משאבי שדה וצומת ירוחם, ערכנו התקפה עם שחר על "מוצב אויב" – תרגיל גדול ומשולב של סיכום האימונים המפרכים והממושכים. הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, עם צוות קציני המטה באו לצפות בתרגיל המסכם, לבקר ולתקן את יכולת הביצוע שלנו.

היה לילה קריר של מדבר. נסענו באורות שיירה (אורות קטנים) על גבעות החמדה, הנושאות על גבן את אבני המדבר המעוגלות, חרוצות ושרוטות, חרוכות וצרובות בצבע שחום מבריק משפשוף אבק הרוחות. בין אבני החמדה המדברית הללו, בערוצים ובוואדיות, היו פזורים שיחי הזוגן הגלדני, הבשרני (סוקולנטי) והיבש. אדמת הלס הצחיחה של הנגב נשחקת ונטחנת תחת שרשראות הרכב המשוריין, המעלה אבק דק ומחניק שנראה כערפל הצובע את השמים ואת פני הלוחמים. אבני החמדה, הצרובות מקרני השמש הקופחת, מקשות על התנועה של הרכבים, ובלילה האבק מקטין את הראות עד למרחק של מטרים ספורים.

עלי הוטלה המשימה להוביל את ההתקפה אל גבעת האויב. תחת פיקודי מחלקת טנקים ומחלקת זחל"מים, בסך הכול תשעה כלי רכב. מאחוריי בשיירה נעים באטיות הלילה המדברי עוד שתי מחלקות, ובסך הכול 27 רכבים משוריינים. כל הזמן שאלתי את המ"פ, שישב בג'יפ לפניי: "תראה לי במפה או בתצלום אוויר היכן הגבעה שאנו תוקפים". גדי מיטר, המ"פ, היה יוצא דופן בהתנהגותו החברית והסימפטית, לעומת אסף יגורי המקביל שלו, שהיה פונה אל חבריו לנשק במעין התנשאות וביטחון עצמי מוגזם.

הוא, המ"פ שלי, השיב: "אין לי עדיין נתונים. גם אני לא קיבלתי את המקום המדויק של הגבעה עליה יושב 'האויב האכזר'. אני פשוט לא יודע". לאט-לאט נסענו בעקבות הסיירים עד אור השחר הראשון. נכנסתי ללחץ וניסיתי בכל דרך לקבל נתונים ולהבין היכן "גבעת האויב", כי עוד מעט קט צריך לכוון את נהגי הטנקים להיערך במבנה קרב חזיתי, להסתער על יעד האויב ולפתוח באש חיה. מפקד פלוגת הטנקים ת"פ שואל אותי כל הזמן היכן מתקיפים ולהיכן לכוון את האש.

לבסוף השחר הפציע והתרגיל החל לנוע, עדיין לא קבלתי נתונים היכן יש לתקוף. אני צופה במטוסי סילון מסוג "מיסטר" צרפתיים, היורדים ביעף על אחת הגבעות ממול ומפילים פצצות נפל"ם (אז עוד השתמשו בהן). החלטתי שזו כנראה הגבעה וכיוונתי את הרכבים לשם. לפתע שמעתי במכשיר הקשר פקודה לתקוף את יעד האויב מבלי להגיד היכן הוא. מיהרתי להעביר הוראות גם לפלוגת הטנקים, ופתחנו במתקפה וירי תוך כדי נסיעה עם אש מכל הכלים. "כבשנו" את היעד, "גירשנו" את האויב ודיווחנו לפיקוד. נתתי פקודת "חדל אש!" וכל הגזרות השתתקו. נעשה דיווח שגרתי על פצועים ונפגעים, מצב תחמושת – הכול כנהוג בתרגולת.

בלבי ספק הקלה ספק חשש – שמא לא התקפתי את הגבעה הנכונה. לפתע אני צופה ומבחין שסמל המחלקה משלח פגזי תאורת לילה באמצעות מרגמה קטנה מתוך הזחל שלו. אני צורח לכיוון הזחל הסורר ואומר: "מה אתה יורה פגזי תאורת לילה באור היום – מה עוד כשהתרגיל כבר הסתיים!" סמל המחלקה מיהר להתנצל ואמר: "אבל נשארה לי תחמושת עודפת"… תשובתי הייתה: "הרמטכ"ל צופה בנו מטווח קרוב, מהגבעה הכי שולטת באזור. דע לך, שאם אני נכנס לבית הסוהר, אתה יושב אתי"…

שקט משתרר בשדה הקרב, מעין אנטי-קליימקס, והחיילים מתחילים לנקות את הנשק ולהתכונן לקראת החזרת הציוד של סוף תקופת שירות המילואים. סיכום התרגיל על-ידי הקצינים והרמטכ"ל רק החל, שם על הגבעה הצופה עלינו מלמעלה.

בראש הגבעה, בנקודת התצפית, מוצבים שני אוהלים גדולים, שם מצטופפים קצינים רבים כדי לשמוע מילות סיכום ולהיות קרוב לפיקוד הגבוה. לפתע נשמע קולו של הקשָר בוקע ממכשיר הקשר הגדודי:

"המפקד על הכוח המסתער על הגבעה מתבקש אל הרמטכ"ל".

הרגשתי שיום הדין הגיע, וכנראה פספסתי את הגבעה ו/או יריתי פצצות תאורה לאחר גמר הקרבות.

התנעתי את הרכב ונסעתי לגבעת התצפית, אל ראש המטה הכללי של צה"ל. שם, סביב השולחנות, הסתופפו קצינים בעלי כל הדרגות. עד כדי כך צפוף היה שם, שלא ניתן היה לראות לא את שולחן המפות ולא את פניו של הרמטכ"ל, יצחק רבין. כך עמדתי מאחורי גבם הרחב של הקצינים הבכירים, שומע חצאי משפטים הנעלמים ברוח המדבר עם אבק אדמת הלס העדין, הצורב את העין ומייבש את הפה.

סוף-סוף נשמע קול רם עמוק וסמכותי: "המפקד של הכוח הקדמי הפורץ ראשון מתבקש לחשוף עצמו למרכז האוהל". נפתח פתח מעין שביל צר בין חומת הקצינים, אל מרכז השולחנות הבנוי בצורת ח, ואני נדחק פנימה, ספק רץ ספק הולך בעל כורחי, בהססנות ובחוסר ביטחון בולט. "אתה המפקד של הכוח התוקף הראשון?" שאל הרמטכ"ל. "כן, אני הוא". "רציתי לומר לך", המשיך הרמטכ"ל בקולו העמוק, "שההתקפה שלך הייתה יוצאת מן הכלל טובה: בדיוק במועד הנכון, פריסת הכוח הייתה אחידה וטובה מאוד, קצב האש וניהול המערכה. כך יש לעשות את המלאכה". כולי המום ומבולבל ומופתע משטף התשבחות השבתי: "כן, המפקד".

חזרתי למחלקה והתכוננתי להחזרת הציוד והשחרור משירות המילואים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פחד וגבורה בששה ימים”