החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

תקרית נישואין

מאת:
הוצאה: | 1986 | 243 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סיפורו של גבר הנקלע לפרשיית נישואין מתוך פסיביות ובוסריות של צעיר ביישני שעדיין איננו יודע את נפשו, מתחבט בייסורי עקרותה של אשתו ומתקשר בעבותות של משיכה עזה עם ידידת נפשה הקרובה והאהובה של רעייתו. התהליכים הנפשיים שעוברים שלושה גיבורי הסיפור, התלבטויותיהם והיטלטלויותיהם, מערכת השקרים, האמיתות, ההסתרות והעיוותים שהם יוצרים בינם לבין עצמם, מאבקיהם ותבוסותיהם תוך כדי גילוי נאמנות, ידידות, תשוקה, הורות, ויתור, כל אלה שאובים ממקור אמיתי ונאמן מאוד, ללא שמץ של קיטש או זיוף.

מקט: 1-490-6
קטע וידאו/אודיו קשור
סקירת הספר באתר סימניה
סיפורו של גבר המתחבט בייסורי עקרותה של אשתו ומתקשר בעבותות של משיכה עזה עם ידידת נפשה הקרובה והאהובה של רעייתו.

1 – קוֹבי: אני זוכר שהערב היה חמים, אבל הלילה כבר התחיל מתגנב אל החוף. עמדתי, כפות רגליי טובלות במים והתבוננתי בגלים השטוחים שבאו בזחילה לעבר העיר, קומטים את החול באיזו תרמית לוטפנית ונסחפים חזרה אל הים. זמן ממושך למדי עמדתי כך, בוהה באדמומית כהה ואחרונה השוקעת במים. זה היה מראה שבדרך כלל יכול להעציב אותי, אבל רוחי הייתה טובה עליי באופן מוזר. משהו כאילו ריחף בי, כאילו עמדה בי איזו ציפייה לא ברורה, לא מודעת.

כזה היה היום וכזאת הייתה השעה, ואני אז עלם, ומשהסטתי את עיניי לעבר החוף המתמשך ראיתי אותה מתקרבת אליי, פסיעה אחת משתהה אחר רעותה, והיא שחרחורת ומעוגלת חזה ונראית בודדה. הייתה איזו התנכרות וחוסר תכלית ברגליה כאשר פסעה לאטה על החול. היא התקרבה ועיניה נשלחו אליי, רואָה אדם צעיר עומד ורגליו במים, לבוש בגד ים כחול ועליו חולצה פתוחה שניד קל של רוח היה רוחש בה. היו לה עיניים שחורות וגדולות, מסוג העיניים שיכלו לעורר אמון, שנראו גלויות נפש. קבעתי בה עיניי ובחנתי אותה ועיניה נותרו קבועות בי. כך היה, ואני לא ידעתי כי אותה צעירה שחורת שיער ממוצעת קומה וזרה אמורה לפלוש בהינף בלתי נשלט אל תוך חיי.

הימים היו של אמצע שנות השבעים. הייתי אז שרטט שלמד גראפיקה בשעות הערב, פעמיים בשבוע, ואמרו עליי שאני טיפוס מתבודד למדיי ואפילו נוטה להיעצב. הייתי ימים אחדים אחרי שרות מילואים, חייל נ"מ שמטוסים מפלצתיים שלנו עשו לעתים גיחות אימון מעליי ומעל חבריי, והייתי בן יחיד להוריי. עובדה זו בוודאי גרמה להם לגונן עליי בשנות ילדותי, וגם בשנות בחרותי לא חדלו מכך. לא רציתי בהגנתם, זו הטרידה אותי ונכפתה עליי. לא פעם חשתי חסר ביטחון והאשמתי אותם בכך. מעט הידידים שהיו לי נהגו לקנטר אותי ולומר שלא מביישנים ולא מדיבורים נכנסות בחורות להיריון. אבל עליי להודות שהייתי צעיר נאה ומוכשר למדיי, ואולם נראה שבדיבורים על היותי מתבודד ומסוגר יחסית הייתה אמת לא מעטה. זה גם מה שהביא אותי פעמים רבות לעמוד כך על קו המים ולתהות, ולא להבין בערב ההוא איך על אף קטע החוף שהיה ריק כמעט, מצאה עצמה אותה צעירה דורכת על משקפי השמש שלי שהיו מונחים על המכנסיים.

אם היה בי רצון לשוחח עם הבחורה, אולי היה עליי לשמוח שכך קרה. לא יודע. אבל כך או כך היא עמדה מבולבלת וחיפשה מילים להתנצל. עיניה הקרועות הביטו פעם בי ופעם במשקפיים שנופצו, והיא נשאה ידה והחליקה על שערה במבוכה ובחוסר אונים.

"אני מצטערת, איך לא ראיתי, אני מצטערת," קולה בא צרוד משהו. "אני כל-כך מצטערת ששברתי. כנראה מעדתי."

"זה בסדר," אמרתי. "אין דבר."

"לא, אני צריכה לפצות אותך, זה לא בסדר," התרגשה.

"את לא צריכה לפצות אותי."

"כן, בוודאי אני צריכה," התעקשה.

"אבל הרגעי, טוב? לא אתבע אותך."

"איך עשיתי את זה? זה כל-כך טיפשי."

ואז שמעתי את עצמי אומר, "את הסתכלת עליי."

הביטה בי ושקלה את דבריי. למען האמת לא התכוונתי לדברים מעבר למילים.

אמרה לאחר מכן, "כנראה חשבתי על משהו."

ומשהו דחף אותי להגיד, "גם אני הסתכלתי עלייך וחשבתי על משהו."

מבוכה נחה על פניה והיא אמרה, שקטות, "מה אתה מתכוון? פשוט לא ראיתי."

"לא חשוב. אל תעשי עניין מהמשקפיים," אמרתי עכשיו.

העולם כבר האפיר כאשר אמרה, "אבל כן. אני צריכה לפצות אותך ואני עומדת על כך."

חשתי כי המצב מגוחך וחייכתי.

"טוב, בסדר," אמרתי. "את תפצי אותי."

היא התעכבה רגע והרהרה ואז אמרה, "אני אפילו לא מכירה אותך. איך אמצא אותך ואיך אפצה אותך?"

בתעוזה פתאומית, אולי של ביישנים אמרתי, "תתחתני אתי."

היא פלטה, "אה – " באיזה בלבול, מנסה לחייך אליי. "מה, בשביל משקפיים? נראה לי שאין לך מעצורים."

"יש לי הרבה, תאמיני לי. אבל נתת לשנינו סיבה לדבר."

"זה נכון," אמרה.

"אני קובי. קובי קינן."

באותו קול צרוד מעט ועדיין מתנצל אמרה, "אני לאה."

הושטתי לה את ידי ואולי בלית ברירה לחצה אותה. ידה הייתה לחה מעט וכאילו יש בה איזו רתיעה, כי מייד משכה אותה חזרה אל עצמה.

"נעים מאוד להכיר אותך, לאה."

"כמה עולים משקפיים כאלה?"

"אל תדאגי. מעט מאוד."

"אבל אפילו מעט אין עליי לתת לך." ואז הוסיפה, "שמע, אני גרה לא רחוק מכאן ומגיעה בטיול רגלי. אתה תל-אביבי?"

"אני מרמת-גן. אני בא לכאן מדי פעם אחרי העבודה."

"תהיה מוכן לבוא אתי?"

"הֵיי, לאה," אמרתי, וכבר הייתה בי יגיעות מסוימת. "אני לא רוצה שתשלמי לי. בסדר? אבל כך וכך כבר מחשיך ואני יכול ללוות אותך, בלי קשר למשקפיים."

"פשוט רציתי לשלם לך. אני לא צריכה שתלווה אותי. אני שוב מצטערת."

התכופפתי והרמתי את מכנסיי מעל החול. התחלתי משחיל את רגליי פנימה והיא נעה מרגל לרגל. מכנסיה הקצרים הגיעו על מעל לברכיה. רגליה היו מלאות ולא חסרות חיטוב אך נראו עצבניות. כאשר הגבהתי את עיניי נתקלתי בחזה המלא ואחר שוב בעיניה.

"טוב, " מלמלתי.

ואז אמרה, "אתה בא לכאן לעתים קרובות?"

"לפעמים, אחרי העבודה."

"אוכל להגיע לכאן ביום אחר. עכשיו אין לי מה לעשות, סיימתי צבא ואני מחפשת עבודה. משהו לעשות."

"אם כך אהיה כאן בעוד יומיים. זה עוזר לך?"

"בוודאי. אקח את השבורים ואמצא משקפיים זהים. תהיה פה. עוד יומיים מהיום. טוב? שאספיק לחפש."

"ותבואי בגלל המשקפיים?"

אמרה, "אני אבוא. מחרתיים אבוא."

"אבל שעה קודם," ביקשתי.

נעשה חשוך כמעט. היא התכופפה ונטלה את המשקפיים השבורים. כאשר הזדקפה סקרו אותי עיניה. עשיתי תנועה של שאלה בגבותיי ונראה שנרתעה. כאילו כעסה על עצמה.

"בסדר," מלמלה. "אני אבוא שעה קודם."

נשאה רגליה ורחקה משם, ועד אשר רכסתי את מכנסיי ונעלתי את נעליי כבר נבלעה היא ושיערה השחור, היא וגופה המלא וקומתה הבינונית, עד אשר נמוגה אל תוך העיר שכבר הדליקה אורותיה. הים איוושש כאילו ביתר שאת עכשיו, ואני תהיתי על עצמי ועל השיחה שפיתחתי עמה באופן לא צפוי כל-כך. ואחר כך יצאתי מהחול, עליתי על הקטנוע שלי ונסעתי הביתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “תקרית נישואין”