לסדר את המיטה הזוגית

מדוע כל כך הרבה זוגות מתחילים את החיים המשותפים עם ציפיות שהאהבה תפתור את כל הבעיות, אבל מגלים שיש פער בין הציפיות למציאות, ובכלל זה "לא מה שחשבנו"? סידור המטה הזוגית הוא משימה שנועדה לנשים, משום שאמנות השיתוף הבין-אישי טבועה במהותן. אבל  תהליך שחרור האישה, שהתרכז בהישגיות ובהצלחה מקצועית, הזניח את פתוחה של סגולה זו. לאותן נשים , פנויות ולא פנויות , המחפשות את המפתחות האבודים לאהבה אינטליגנטית, ספר זה מציע דרך חיים חדשה, המשלבת שיטות טיפוליות מן המערב והמזרח. צביה גרנות, ד"ר למדעי ההתנהגות, מדריכה לתקשורת זוגית, מרצה, סופרת, ובעתת טור ב"מעריב". עוסקת בהכוונת זוגות לבניית מסגרת יציבה, וכן בהדרכת נשים בפתוח המיומנויות הנשיות שלהן לחיבור זוגי אינטליגנטי.

מקט: 4-3-13149

סקירת הספר באתר סימניה

מילים ראשונות של כאב ואהבה: ספר זה מיועד לנשים. כוונתו לעורר נשים להכיר בכך שהן מהוות חיבור טבעי בין אהבה וחוכמה, ולדרבן אותן לשאת עליהן את המשימה הגדולה של ניתוב מערכות היחסים שלהן אל המקום שאליו הן נכספות. פנייה זו דווקא אל נשים אין בה כדי לרמוז שהן אשמות בכך שהמיטה הזוגית כה הפוכה. הכוונה היא להזכיר להן שבכל תא בגופן הן נושאות את חותם החיבור והשיתוף, שתפקיד נשגב זה הוא ייעודן הטבעי, ושאם לא הן אין איש זולתן שיעשה זאת.
לפני כחמישים שנה התחוללה אחת המהפכות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה האנושית, המהפכה הפמיניסטית, שהביאה את האישה בת ימינו לדרגת עצמאות המאפשרת לה לעשות כל דבר: ליצור, להנהיג, לשלוט ולנהל. אבל המהפכה נעצרה באמצע הדרך, והיא לא תסתיים כל עוד האישה לא תגשים את עצמה גם כבת זוג במערכת יחסים המצמיחה ערכים בעלי איכות של אחווה וסובלנות.
המהלך המהפכני לשחרור האישה סילק מההסדר הזוגי אחת ולתמיד את הדרישות הבלתי הוגנות שכלאו את האישה במעמד נחות, ואִפשר להוסיף לקשר הזוגי את הממד שכל כך היה חסר בו: עומק רגשי והתחברות רוחנית. ממד זה, שהוא תמציתה של הנשיות, נועד להיות תרומתה העיקרית והטבעית של האישה המשוחררת, לאחר שהשיגה חופש לבטא את נשיותה מלאת ההשראה בעוצמה ובגאווה. על פי כל היגיון צפוי היה אפוא שגל השחרור יציב את הקשר הזוגי על בסיס חדש של שוויון וכבוד הדדי.
האמנם זה מה שקרה? האם יש פחות מאבקים? פחות עוינות? פחות בגידות? פחות קנאה וחשדנות וסבל? האם יש יותר אמון? יותר התחשבות? יותר שיתוף? יותר הבנה? יותר קבלה? האמנם יש יותר אהבה? מאחורי גלימת ההצלחה וההישגיות שרבות מאתנו נעטפות בה מציצה מציאות עצובה של המוני נשים שאינן מצליחות להגשים את הצורך הבסיסי ביותר: להעניק ולקבל אהבה.
הבדידות, הפירוד, הסבל וההחמצה מעולם לא זכו לממדים כאלה, ומעולם לא היה שגשוג כזה לאלימות, לפשע, לסמים, לחמדנות, לתאוותנות, לאונס ולסטיות מיניות. החברה של ימינו איננה טובה יותר מהחברה שהעניקה עדיפות מלאה לעולם הגברי, ומערכות יחסים זוגיות נעות על ציר של כעס ואיבה הרבה יותר מאשר בעבר. האישה איננה האשמה היחידה בכך, כמובן. אבל היא הגורם היחיד שבידיו המפתח ליצירת אווירה של הגינות והתחשבות, והיא מועלת בייעודה ברגע שהיא בוחרת להסתגל לסמלים הגבריים שכה תיעבה בעבר, ובמקום לחולל את השינוי היא מגבירה את אווירת הכוח והשליטה.
* * *
במשך עשרות שנים נאבקו נשים לחופש ולעצמאות במחשבה שהאיזון החברתי יושג כאשר נשים יפתחו יותר את הצד הגברי באישיותן, ומחשבה זו המריצה נשים רבות להפוך את הדגם הגברי למודל החיקוי שלהן. טעות זו נבעה מהאמונה המוטעית שנשיות היא כניעות. אכן, אלפי דורות לפנינו נשים נכנעו לשתלטנות הגברית. אבל לא היה זה ביטוי של תכונות נשיות אלא פשוט ביטוי של חולשה, שבגללה לא יכלו הנשים לתת ביטוי אמיתי למהותן הנשית.
בימינו יכולות נשים בפעם הראשונה בהיסטוריה לבטא את האלכימיה הנשית המיוחדת: עדנה, נועם, אהדה, אמפתיה, חמלה, חסד – כל מרכיביהן של הסובלנות והשוויונות. אבל במקום לנצל את העוצמה והביטחון שרכשנו כדי להביא לחברה סגולות חדשות שלא יכולנו לבטא בעידן הדיכוי, אנחנו מעניקות חיזוק לכוחנות, לאנוכיות ולתחרותיות. במקום לחזק את יסודות השיתוף הבין-אישי סוגדות נשים בהמוניהן לכוח ולשליטה, ובכך הן מעמיקות את הפירוד בין אדם לאדם ואת ההתרכזות איש איש בצרכיו האישיים.
וכך, בהוסיפן גירסה משלהן למצ’ואיזם מחזקות נשים עצמאיות את ההוויה הכוחנית השולטת בחיינו, והופכות לקורבן העיקרי שלה. חמישים שנות עצמאות השאירו את הנשים לא רק עם יוקרה והצלחה אלא גם עם חופש מיני שמביא רווחים בעיקר לגברים. יותר ויותר גברים דוחים את כניסתם לקשר מחייב, או מוותרים עליה לגמרי, כדי למצות את מלוא ההנאות המיניות שהאישה המשוחררת מציעה להם. במקום שנרתום את טבענו ועוצמתנו כדי להעשיר את חיינו בחוכמת הלב, אנחנו מסייעות להפיכת מערכות היחסים לחממה של מאבקי כוח. את המחיר על כך משלמות קודם כל אנחנו עצמנו, משום שאת הכמיהה הטבועה בנו לקרבה לא הצלחנו להכרית, אבל את היכולת להשיגה אנחנו לא משכילות לפתח.

* * *

התרבות והפסיכולוגיה מעודדות נשים בדרכים רבות “להיות חזקות”, “לדרוש את המגיע להן”, “לעמוד על שלהן”, ולהציג מול השריר הגברי את השריר הנשי. אבל עידן השגשוג של הפסיכולוגיה והתרבות הפמיניסטית רק העצים ללא שיעור את הניכור והבדידות, ואין לנו הוכחה טובה מזאת שגישות אלה אינן מציעות מפתח לאיכות חיים של אהבה וקבלה. מתוך חשבון נפש והרהור שני הולכת ומתעוררת בתודעתן של יותר ויותר תרפיסטיות ומנהיגות פמיניסטיות ההכרה בצורך להצעיד את מהלך השחרור התקוע צעד נוסף קדימה, ולהמריץ נשים להוביל את מערכות היחסים שלהן למקום שבו משגשגים ערכים של שיתוף ושוויון ואמון.
בדפים הבאים אנסה להלך על החבל הדק שבין הערצתי לאישה העצמאית שנפרדה ממוסכמות בנות אלפי שנה וזקפה את גווה, ובין אמונתי העמוקה שלא נמצא את אושרנו לעולם אם נסתפק בהגשמה חלקית של מרדף הישגי ונחמיץ את הגשמתנו המלאה. כדי לסייע בקידומו של מהלך זה אני נעזרת ברעיונות ששאבתי מפילוסופיות עתיקות מהמזרח הרחוק, החותרות לרוח של אחווה ואהבה. אין ברעיונות אלה שום זיקה עם כניעוּת, ואין בהם שום עידוד לחזור לעידן האישה המוותרת. נהפוך הוא, רוח של אחווה ואהבה יכולה להתקיים רק במקום שבו איש אינו נכנע לשני ואיש אינו שולט בשני. אין צורך לוותר על קריירה, על הישגיות, על מטרות ויעדים. מערכת יחסים הרמונית לא רק שאינה סותרת הצלחה, היא תומכת בבניית כל מסלול מקצועי שנרצה לפתח ומחזקת אותו.
שחרורנו ועצמאותנו לא באו כדי להכשיר אותנו להעמיק את הפירוד ואת הסבל, אלא כדי שנכיר בכך שהיותנו מקור השראה של חיבור ושיתוף מטיל עלינו חובה להביא רוח אחרת לחיינו. אנחנו אחראיות למסע חיינו, והוא יוביל אותנו למחוז חפצנו רק אם נעשה את הצעד הנוסף לקראת הגשמה מלאה וניתן לסגולות מהותנו הנשית את הביטוי הראוי.