נער, דרקון

ג'יי לי אמור להיות בשיקגו, לסיים תיכון ולעבוד במסעדה של משפחתו

במקום זאת, כחבר מלידה בשבט הדרקון הצהוב – כמו סבתו – הוא נמצא במסע שהוא עצמו אינו מבין. דרכו מובילה אותו לסַנְטוֹ דֶל וָאדוֹ וִייֶחוֹ במדבר אריזונה – עיר הנשלטת על-ידי כנופיות, רדופה על-ידי חברי שבטי חיות אחרים, מבושמת על-ידי מאכלים ערבים לחיך וחיה בקצב של מאלו-מאלו, להקת רוק מקומית שהגיטריסטית המובילה שלה לוכדת את ליבו של ג'יי. לג'יי לי יש גם סוד עליו הוא שמר במשך שש שנים – דרקון גדול ומוזהב מצויר בפרוטרוט על גבו. זה אינו קעקוע כי אם דוגמה שהופיעה יום אחד על עורו כשהיה בן אחת עשרה וסימנה אותו כממשיך הדרך של סבתו. אלא שבמשך שש השנים שהיא אימנה אותו למלא את ייעודו היא מעולם לא אמרה לו מהו בדיוק אותו ייעוד ואיך בדיוק הוא אמור לנצל את כוחותיו המיוחדים. למען האמת, היא מעולם לא פירטה מהם אותם כוחות. כעת ג'יי חייב להתמודד עם סדרה של אתגרים מסוכנים – לא טבעיים אך מאוד אנושיים – על מנת להפוך לאיש, ולדרקון, שהוא מתכוון להיות.
בעיני רבים צ'רלס דה לינט בישר את לידתו של ז'אנר הפנטזיה בת זמננו בפנטזיה האורבנית שלו Moonheart (1984). הוא הגיע לגמר ה-World Fantasy Award שבע-עשרה פעמים וזכה בו בשנת 2000 עבור קובץ הסיפורים הקצרים שלו Moonlight and Vines, שבדומה לאחדים מספריו וסיפוריו הקצרים, מתרחש בניופורד, העיר הבדיונית הפופולרית שהמציא דה לינט. דה לינט הוא גם מוזיקאי מקצועי כבר יותר מעשרים וחמש שנים, ומתמחה במוזיקה קלטית מסורתית ובת זמננו ובמוזיקה אמריקאית עממית. הוא מופיע לעתים קרובות בלוויית אשתו, מרי-אן האריס, מוזיקאית אף היא. צ'רלס דה לינט ומרי-אן האריס מתגוררים באוטווה שבאונטריו, קנדה, ואתרי האינטרנט שלהם הם:
www.charlesdelint.com www.reclectica.com

מקט: 4-1088-7

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה על הספר בבלוגיה

קישור אל הספר בגוגל-בוקס

סקירה

עמוד הפייסבוק

גן הדרקון, צ’יינה טאון, שיקגו, 2003
אבן ירקן שאין מלטשים אותה
אינה יכולה להפוך לאבן חן.
—פתגם סיני
הילד נרדם סוף–סוף.
סוזן לי שעמדה ליד מיטתו הפשילה את השמיכה והתבוננה בקעקוע הדרקון שלא היה קעקוע. הוא כיסה כמעט את כל גבו של בנה בן האחת–עשרה, דוגמה מורכבת בצבעי זהב וצהוב, עם קווי מתאר שחורים, שהזכירה במידה מטרידה את הלוגו של המסעדה שבקומה התחתונה.
מאז ומתמיד היה ילד אמיץ. הוא מעולם לא הניד עפעף בשל חתכים ושריטות, אבל הוא בכה בכי מיוסר במשך שעות בשל הכאב שגרם לו הציור שהתרקם על עורו.
הסמל המשפחתי.
הסבל המשפחתי, כך קראה לזה סוזן.
היו לה שלושה ילדים נוספים. היא התייסרה בנוגע לכל אחד מהם עד שהגיע לגיל ההתבגרות, ואז הודתה לרוחות אבותיה הקדמונים על שהילד ניצל. שלוש פעמים שיחק לה המזל.
אבל לא הפעם.
“הוא ישן?” שאל קול במנדרינית.
היא הסתובבה וראתה את אימה עומדת בפתח.
“אין לך איזה קסם שיגלה לך את זה?” היא שאלה.
פּאוּפּאוּ הזעיפה פנים בתגובה לעלבון הכפול — נימת הקול של בתה והעובדה שפנתה אליה בשפתן המאומצת במקום במנדרינית — אבל לאחר מכן התרככו פניה.
“רק ניסיתי לפתוח בשיחה, בתי,” היא אמרה.
סוזן הינהנה. היא רצתה להשתלח בזקנה, אבל ידעה שאין זו אשמתה של פאופאו. הדבר הזה היה טמון עמוק בדמה של משפחתה. כך היה זה דורות.
“חשבתי שהילדים שלי יהיו חופשיים מהקללה,” היא אמרה. “שהיא תדלג על דור הילדים שלי כמו שהיא דילגה על הדור שלי.”
“זאת לא קללה — את יודעת את זה, בתי. זו אחריות. וכבוד גדול.”
“יכולתי להסתדר מצוין גם בלי הכבוד הזה,” אמרה סוזן, הפעם במנדרינית.
ההבעה שעל פניה של פאופאו הייתה בלתי מובנת.
“אני יודעת,” היא אמרה לבתה. “אבל החובה זורמת בדמנו. לא נוכל להתכחש לה בדיוק כמו שלא נוכל לקטוף את הירח מהשמים ולענוד אותו כתכשיט.”
“מה לומר לו כשהוא יתעורר?” אמרה סוזן. “איך אני מסבירה לו את זה?”
פאופאו העבירה את מבטה אל הילד הישן.
“זאת כבר האחריות שלי,” היא אמרה לבסוף.