החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לחיות בכל מחיר

מאת:
הוצאה: | 2011 | 64 עמ'
זמינות:

18.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

בספר זה מובא סיפורו האמיתי של יוסף וסרלאוף, שכונה בפי כל "הנער יוסל'ה". בזמן שהגרמנים הנאצים המרצחים ולצדם עוזריהם הפולנים ימח שמם, עשו כל מאמץ לדכא ולהשמיד את העם היהודי, קיבל על עצמו יוסל'ה לחיות בכל מחיר. הנער יוסל'ה נדרש לאומץ רב. הוא נקרע מחיק משפחתו האוהבת ונאלץ לחמוק פעם אחר פעם מידם של מבקשי רעתו ולהסתדר בכוחות עצמו. הוא ברח מהגטאות, מהמחנות, מהרכבות ומהשומרים, והיטלטל ממקום למקום בדרך לא דרך תוך סכנה מתמדת. יוסל'ה דאג לא רק לעצמו אלא גם לאחיו היהודים. הוא סחר עם הגויים באוכל והציל יהודים רבים מחרפת רעב, כך עזר לרבים מהם לשרוד את המלחמה. במשך כל התקופה חיפש יוסל'ה את משפחתו ואת שכניו מהם הופרד כבר בתחילת המלחמה.

מקט: 1-530-1
בספר זה מובא סיפורו האמיתי של יוסף וסרלאוף, שכונה בפי כל "הנער יוסל'ה". בזמן שהגרמנים הנאצים המרצחים ולצדם עוזריהם הפולנים […]

ניתוק ממשפחתי: בחודש ספטמבר, 1939, כשהייתי נער בן שש עשרה פרצה מלחמת העולם השניה ששינתה את כל חיי.
עם פרוץ המלחמה, נכנסו הגרמנים  לפולין, הם גזרו על היהודים גזירות קשות ושיבשו את שיגרת החיים.
הגזירה הראשונה שפגעה בי כנער הייתה סגירת בית הספר. ללא הודעה מוקדמת וללא הכנה רגשית ננעלו שערי בית הספר והופסקו לימודיי.
אני זוכר את עמידתי מול שער בית הספר הנעול, את ההלם שהכה בי ואת הרגשת הזעם על שכלל לא הספקתי להיפרד מחברי וממורי. חשבתי לעצמי שאולי תחלוף הגזירה כשם שהופיעה ויום אחד יפתח שער בית הספר ואחזור אל חברי ומורי ושוב אלמד בו. אך, לא כך היה ומעולם לא ניתנה לי הזדמנות נוספת לחזור אל ספסל הלימודים.
חששתי מחיי שעמום ולא ידעתי כיצד אעביר את ימי ללא מסגרת קבועה. אבל, הגרמנים כבר "דאגו" שלא אהיה משועמם. הם עברו בין בתי היהודים וחיפשו צעירים שיעבדו בשבילם. הם דיברו עם הורי והבטיחו להם שאם הם ישלחו נציג אחד מהמשפחה לעבודה, למשפחה לא יאונה כל רע.

הורי האמינו לתרמית זו של הגרמנים ולאחר התייעצות ארוכה בינם לבין עצמם הם החליטו שאני הוא זה שיוכל להסתדר טוב יותר מאשר כל בני המשפחה. מתוך דאגה רבה, שלחה אותי אמי עם הגרמנים תוך שהיא ממררת בבכי.
קיבלתי על עצמי את הדין, לקחתי את התיק שארזה לי אמא ובו קצת בגדים ומעט מזון ויצאתי אל הלא נודע. כך, הופרדתי ממשפחתי ונלקחתי למחנה העבודה פוסקוב שהיה לא רחוק מביתי.
כארבעה חודשים הייתי במחנה, ובזמן קצר הפכתי מנער מפונק הרגיל לשבת וללמוד ולהיות חופשי אחר הצהריים, לפועל מיוזע, העמל בעל כורחו בעבודה מפרכת.
קשה היה לי להתמודד עם העבודה הפיזית הקשה ועם הניתוק מהורי וממשפחתי ותכננתי כיצד לברוח. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי אזרתי אומץ וברחתי הביתה.
גם בקרקוב כבר לא היה כל כך טוב ומיום ליום החמיר המצב. הגרמנים העבידו עוד ועוד יהודים בעבודות כפיה והכריחו את כל היהודים לענוד פיסת בד צהוב, שבדרך כלל הייתה בצורת מגן דוד וכונתה "טלאי צהוב". על היהודים היה לענוד את הטלאי הצהוב על בגדיהם כדי שניתן יהיה לזהות אותם מרחוק.
הגרמנים החלו לגזול מהיהודים את כל רכושם. אחיי הגדולים הבינו שבקרוב יילקח ביתנו מאתנו וחשבו שעדיף כסף ביד מאשר בית שעוד מעט יוחרם. לכן, מכרו אחיי את ביתנו לפולנים בכל סכום שניתן היה לקבל.
הפולנים, שהבינו שבקרוב יוכלו לקבל את בתי היהודים בזול, נתנו לאחיי סכום כסף זעום שבקושי הספיק לקניית שני קרטונים של סיגריות.
יום אחד, כשהלכתי ברחוב, תפסו אותי הגרמנים. לא ידעתי לאן ייקחו אותי ומה יעשו בי. אך, הבנתי כי הפעם נותקתי ממשפחתי לצמיתות, והסיכוי שאשוב ואראה מישהו מהם הוא קלוש. בליבי התפללתי שאשרוד וקיבלתי על עצמי שעלי לחיות בכל מחיר, להתאמץ ולהתמודד עם כל הקשיים והבעיות שהם יציבו בפני. כמובן, שלא יכולתי לתאר עד כמה קשים ומסוכנים הם יהיו.
הגרמנים לקחו אותי מביתי למחנה העבודה פלשוב שהיה אף הוא בעיר קרקוב ולא ניתנה לנו אפשרות לצאת ממנו.
כשהגעתי אל המחנה וראיתי מה קורה בו הבנתי, שכדי לשרוד ולהישאר בחיים עלי לפתח את חוש האינטואיציה, שהוא חוש המבוסס על הרגשה פנימית ונרכש בעיקר על ידי ניסיון אישי בחיים.
ומאותו הזמן, במחנות העבודה ובמהלך כל הקורות אותי, פעלתי לפי הרגשת לבי.

החיים במחנה פלשוב היו קשים מאוד.
במשך שנתיים הכריחו אותנו הגרמנים לעבוד בעבודות מפרכות שדרשו מאתנו התמודדות פיזית ונפשית. חופשות לא קבלנו, גם בשבתות ובחגים עבדנו ועבדנו. מידי פעם הגיעו אנשים נוספים למחנה ומיד שובצו לעבודה. אלה שלא החזיקו מעמד בעבודה המפרכת, הוצאו מהמחנה על ידי הגרמנים ולא ידענו לאן נלקחו ומה עלה בגורלם. מדי יום היו מראות הזוועה חוזרים על עצמם ויהודים רבים נורו ונרצחו מול עינינו או הוצאו להורג במיתות משונות אחרות. הגרמנים לא חיפשו עילה למעשיהם, הם הרגו בנו ללא רחם. לנו לא היה זמן להתאבל על המתים. היינו עסוקים בהישרדות יום יומית ובדאגה לעצמנו.
בכל בוקר, בשעה שש, עוד לפני הזריחה, התחיל יום העבודה ביציאה משותפת למקלחות. בחורף היה בחוץ מושלג וקר והמים במקלחת בקושי זרמו כי כמעט קפאו בצינורות. לאחר המקלחת הקפואה, היה עלינו להשתחל החוצה מבעד לחור קטן בקיר. רק מי שהצליח לעבור דרך החור, קיבל שתי פרוסות לחם וכוס קפה שחור. מחוסר זמן לשבת ולאכול באופן מסודר, בלענו את הלחם ושתינו במהירות ובשקיקה את הקפה.
אחר ארוחת הבוקר החטופה, יצאנו לעבודה בבית החרושת לייצור רעפים. היה עלינו להספיק לייצר שישים רעפים בכל שעה. רעף אחד בכל דקה. תפקידי היה להשגיח על הוצאת הרעפים מהמכונה, בדיוק ברגע בו הרעף מוכן.
יום יום עבדתי בחריצות בבית החרושת. בערב, לאחר השקיעה, כשהסתיים יום העבודה וכולם התפזרו לחדריהם במחנה, הייתי מתגנב אל מחוץ לגדרות כדי להשיג אוכל לי ולחברי.
ניצלתי את מה שלמדתי בבית הספר למסחר והצלחתי להרוויח כסף לקניית האוכל ובעיקר להרוויח את חיי תמורת שוחד שנתתי לגרמנים ולפולנים.
תוך סיכון רב ומתוך ידיעה שאם אתפס יהרגו אותי הגרמנים, עברתי מתחת לגדר התיל שהקיפה את המחנה, הורדתי את הטלאי הצהוב ויצאתי דרך השדות לקנות אוכל אצל הגויים.
חברי היהודים במחנה ידעו כי אני מביא מזון במשך שישה ימים בשבוע. כל מי שפגש אותי שאל אם נשאר לי משהו ואם אני יכול לעזור לו ולהחיות את נפשו ואני השתדלתי לעזור ככל שביכולתי. בשבתות, איש לא שאל ואיש לא חקר. כולם ידעו כי אני, יוסל'ה הנער, הולך להתפלל ולא יוצא החוצה לחפש מזון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לחיות בכל מחיר”