החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כל הלילות

מאת:
הוצאה: | 2003 | 303 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

שנים אחדות לאחר שאשתו נהרגה בתאונת פגע וברח, ולאחר הרבה לילות של געגועים ובדידות, פוקח רם רימון את עיניו לראשונה לתחושות של אהבה חדשה לאישה אחרת, ואולם הזיק שנולד ביניהם לא היה יכול לומר איזו דרמה תוביל את סיפורם, ואם אכן תעניק להם בסופה מנה סבירה של אושר ושל שמחה, או שמא תוביל אותם לטרגדיה. המחבר פורש לפנינו רומן מרתק, והוא כמו הצגה שיש בה רגשות אמיתיים וכאב אמיתי, האנשים שבה אכן חיים והמתים אכן מתים, ומי שמנצח בדרמה הזאת הם החיים עצמם, ויהיו אלה ציניים והזויים ככל שיהיו. רומנים אחרים של הסופר והמשורר יוסף כהן אלרן היו תקרית נישואין, אספירונס, אחד בלב, שמועות על אושר, תהילה אחרונה, והמלאכים שותקים – ושני ספריו האחרים שיצאו עכשיו במהדורה דיגיטאלית בהוצאתנו: "עקרון הכמיהה" ו"עזה כמוות".

מקט: 1-490-3
קטע וידאו/אודיו קשור
ביקורת על הספר
סקירת הספר באתר סימניה

שנים אחדות לאחר שאשתו נהרגה בתאונת פגע וברח, ולאחר הרבה לילות של געגועים ובדידות, פוקח רם רימון את עיניו לראשונה לתחושות של אהבה חדשה לאישה אחרת, ואולם הזיק שנולד ביניהם לא היה יכול לומר איזו דרמה תוביל את סיפורם, ואם אכן תעניק להם בסופה מנה סבירה של אושר ושל שמחה, או שמא תוביל אותם לטרגדיה.


1: מאוחר יותר מתו דברים שחיו ודברים שכבר מתו קמו לתחייה. וימים ולילות היו, ימים בלי לילות גם. ושניהם קיללו את היום ושנאו את השעה אשר הפגישו אותם, ואת האור הסמיך שנשפך ביניהם וטמן את המועקה. מועקת שנים, מסתבר, מועקת עולם, מועקת של חיים ושל מוות.
היא הייתה אחת מן הקבוצה שעמדה לצאת לניו-יורק, שבדחף פתאומי ולא ברור הוא החליט להצטרף אליה. היא הבחינה במבטו ונבוכה. הסבה פניה ובתוכה אמרה לעצמה הנה, כבר זה מתחיל, רואים אישה נוסעת לבדה והמחשבות מיד מתרוצצות להן. הוא לא התכוון לנעוץ בה עיניו, לא היה מדרכו, אך כל מה שקרה למן אותו היום לא היה נתון להחלטתו. כשראה את מבוכתה ואת תגובתה, והבין מה חלף במוחה, שם מיד סייג לעצמו והסיט את מבטו. עמד קרוב אליה, מעט מאחור, כמעט חש אותה, חושש להשיב אליה מבטו. הוא חשב שעתה תהיה זו בסביבתו שבעה ימים ושבעה לילות, ונוכחות הקבוצה הגדולה הזאת, על עשרות אנשיה, הרגיעה אותו.
כאשר הציע לה, כחצי שעה מאוחר יותר לסייע לה, אמרה לא, תודה, אני בסדר. כאשר מצא עצמו מתיישב לידה כשעה לאחר מכן, אמרה, מרצינה, זה בוודאי מקרה שאתה ככה, לידי. והוא מלמל, באיזה בלבול, מצטער, לא יכולתי לדעת, כך זה יצא, אני מקווה שלא אפריע לך. רוצה שאבקש להתחלף עם מישהו?
גביניה התכווצו אז והיא אמרה, "לא. בכל מקרה מישהו ישב כאן."
והוא אמר, "את אפילו לא צריכה לדבר אתי."
והנה חשה שלא בנוח עם עצמה ואמרה, "מצטערת. לא רציתי לפגוע, כמובן."
"יש לנו עוד חצי יממה להיות באוויר," הוא אמר, קולו שקט ומשהו כאילו מחויך בצלילו. "יהיה בידך די זמן לזה, אם תרצי."
היא חייכה עכשיו, אך עיניה חמקו ממנו במהרה, מסרבות להשתהות עליו בצבען התכול ובברק שבהן. אך את קצה החיוך שהסתירה הוא הצליח לראות בצדודיתו, וספג אותו.
מעט אחר-כך, במפתיע, הביטה בו ואמרה, "הקבוצה תהיה שבוע שלם יחד, אבל זה אינו אומר דבר לגביי."
הוא אמר, "גם לא לגביי."
הגניבה אליו מבט, מלכסנת את עיניה, ומשהו בדבריו גרם לה לתהות.
שאלה, "מה השם שלך, אם אפשר?"
אמר, "שמי רם. רם רימון."
היא אמרה, "אתה היחיד מהעיר שלנו. זה רק שנינו."
חייך ואמר, "גם את. רק אחת הייתה ברשימה שהעבירו. שמך, אם כן, חגית."
"כן, חגית ברעם," השיבה. ושאלה, "מה עוד אתה יודע עליי?"
"זהו," מלמל. "נעים מאוד, חגית."
סובבה את ראשה חצי סיבוב, הביטה בו ואמרה, "אני נשואה. אני לבד מסיבות כלשהן."
"אני רואה, יש לך טבעת," השיב לה.
ואמרה, "גם לך."
הוא הנהן בראשו ושתק, אך כעבור רגע, כמו נמלך בדעתו והפטיר, "מסיבות שהן."
דיילת חלפה לידו והוא הריח את בשמה הדק מרחף לידו, וחש את רחש הבגד ליד אוזנו. אחר חלף הכול ושוב כאילו התחיל שומע את זמזום המטוס. משהו דחף אותו לשוב ולהביט באצבעה, בטבעת הנישואין הדקה שנכרכה עליה, ואחר מכן הביט באצבעו שלו. הוא זע במושבו, רואה את צדודיתה ועוצם את עיניו. הוא חש זרימה מוזרה חולפת בגופו.
רוב השעות שתקו. המטוס נשא אותם בין עולמות, שעות ארוכות של הינתקות מקרקע כלשהי. לעתים חש כי תנומה נופלת עליו בניגוד לרצונו, ולפחות פעם אחת ידע כי ברכו נשמטה לעברה. עובדת היותו לבדו, הרהר, לא באה לומר דבר או לבטא דבר. זה שנתיים שיש לו את הדס, ידידה אינטימית, חריפה, עצמאית וחושנית. לפי-כך יכול היה לומר לעצמו כי עובדת נסיעתה של זו, חגית, בגפה לניו-יורק הרחוקה והקרה, גם היא אינה מלמדת דבר וחצי דבר. אך מבטו השתהה עליה השתהויות ארוכות ובלתי נשלטות, והיא הבחינה בכך ושתקה. היא קראה משהו, ספר בכריכה רכה, והוא לא זכר מתי נטלה אותו לידיה. וכאשר הגישו להם את ארוחתם החלו שוב מדברים ביניהם.
שאל, "מדוע בעלך לא הצטרף?"
אמרה, "זה חשוב לך, אני רואה."
"סתם סקרנות. מצטער, לא התכוונתי לחטט."
"הוא עסוק, גם לא מעניין אותו לנסוע לארץ אחרת. לכן אני לבד. ואשתך?"
הדיילת נעמדה מעליהם בדרכה חזרה ושאלה אם הם זקוקים למשהו נוסף. הוא הניד בראשו לשלילה וכך עשתה גם חגית. הוא חייך והודה בנימוס לדיילת ותחב אוכל אל פיו, מתמרן את תנועות ברכיו ואת מגש האוכל הקטן בתוך המרווח הצר שבינו לבין המושב שלפניו.
כעבור רגע אמר, "אני לא איש בודד ואת לא אישה בודדה, נכון?"
"זה נכון. בוא לא נשכח את זה ולא נחשוב דברים."
"אל תחשבי," הוא אמר, "שיש לי חשבונות או מחשבות. גם את. אבל לא נוכל שבוע שלם לא לדבר. תצטרכי לדבר עם מישהו."
היא תלתה בו עיניה ולראשונה מבטה השתהתה עליו. משהו בו גרם לה לחבב אותו או אולי את עיניו, לתת בו אמון מסוים. והוא הגביה את מצחו נוכח מבטה וקימט אותו.
היא אמרה, שקטות, מחייכת, "טוב, אנחנו נדבר."
מאוחר יותר היו להם הימים אך לא היו להם הלילות. והם קיללו את היום ושנאו את השעה, אך שם, על-אף הכול, מצאו קרבה מסוימת זה אל זה. קירבת שיחה, היא אמרה, ולמחרת אף ביקשה אותה באופן שהפתיע אותו.
"אתה יודע, חשבתי על זה. אנחנו צריכים להתיידד, ככה מעט, שנוכל לשוחח, שלא להיסגר בפני העולם. הרי אי-אפשר להתיידד עם כל הקבוצה."
הוא מלמל, "מה את רוצה לומר לי, בעצם?"
"לא נוכל להיות קרובים בשביל שיחה, מעט ידידות? ככה גם תהיה לידי ותמנע מטפילים להתקרב אליי."
הוא הביט בה משועשע ומחייך, ובחן באריכות את פניה. חש כיצד נאנח אנחה גנובה ולא ברורה, תוהה לעצמו, מחשבה דקה חולפת בראשו. היא סבה מעט אחריו, מצפה כי יאמר איזה דבר ותמהה על מחשבותיו. היא ניסתה להבין את מבטו, את העיניים שלבשו פתאום איזה רוך רחוק ותהתה על האיש הנעים הזה ועל עצמה.
"כן ," מלמל לבסוף, "מעט ידידות, בוודאי."
"ידידות נטו, טהורה, קטנה ולצורך השעה."
והוא אמר, "בטח ידידות, מה חשבת? ולצורך השעה בלבד."
והיא הביטה בו ותהתה, שואלת את עצמה אם יש שביב של חיוך בעיניו או לא.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל הלילות”