החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מה קרה בדרך לבית הספר?

מאת:
הוצאה: | 2010 | 30 עמ'
קטגוריות: 20-0 שח, ילדים ונוער
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

יוסף  שפירא מחבר קובץ סיפורים זה, כותב על אודות עולמם  וחוויותיהם של ילדים ושל בני נוער. האהבה לארץ, לתולדותיה, לנופיה ולמגניה בולטת בספר זה ואף בספריו האחרים: "החלילן מגוש דן" על אודות דמויות מעניינות בעברה של ארץ ישראל, "למה צלצל הפעמון?" על אודות הילדים שחיו במושבה רחובות והאווירה שהייתה אז במושבה, "למה לילד יוסל'ה קראו ניקולאי" סיפור על אודות נער יהודי בשואה, "לקסיקון מקיף לתולדות הציונות", "ספר עזר לבחינות הבגרות  בהיסטוריה  של  העם היהודי", "מושגים בהיסטוריה לנבחני הבגרות בחטיבה העליונה" ו"לדבר בשפת השירים".‬ ‫יוסף שפירא, חבר באיגוד הסופרים בישראל, רכש את השכלתו בסמינרים ובמוסדות להשכלה גבוהה. הוא היה מחנך שנים רבות, ניהל בית ספר ומילא תפקידים מרכזיים במערכת החינוך בישראל.‬

מקט: 4-7038-23
סקירת הספר באתר סימניה
יוסף שפירא מחבר קובץ סיפורים זה, כותב על אודות עולמם וחוויותיהם של ילדים ושל בני נוער.

אם מבקשים ממני לספר על החבורה שלנו, אני עושה זאת ברצון רב, מכיוון שהחברים בחבורה שלנו הם חברים אמיתיים. בחבורה שלנו ארבעה חברים: רוני, מעיין, יוחאי ואני – רמי. אנחנו לומדים ביחד מגן הילדים, וגם עכשיו בחטיבת הביניים אנחנו לומדים יחד. כולנו גרים ברחוב חנה סנש, לוחמת וצנחנית אמיצה, שהתנדבה לצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה. היא הייתה חברת קיבוץ שדות-ים ויצאה למשימה מסוכנת מאוד ממנה לא שבה. חנה סנש נשלחה להונגריה כדי לעודד יהודים לעלות לארץ ישראל ולעזור להם להתארגן לקראת העלייה לארץ. היא צנחה על אדמת הונגריה, נתפסה על ידי כפריים, הוסגרה לחיילי צבא הונגריה , נשפטה והוצאה להורג. כשמתה הייתה חנה סנש רק בת 23.את הסיפור על חנה סנש סיפרו לי הוריי. הם הסבירו לי, שכל אחד צריך לדעת מהו שם הרחוב שבו הוא גר ומי האיש או האישה שעל שמו נקרא הרחוב.

בחבורה שלנו יש הסכם לא כתוב שכולנו מכבדים; כל פעם כשיש מבחן אנחנו מתכוננים ביחד, ככה בכיף. גם לקראת המבחן בתנ"ך, שהתקיים ממש לפני היציאה לחופשת חג פורים, התכוננו ביחד. קבענו שכל אחד ילמד לבד בבית את החומר, ואת החזרה המשותפת לקראת המבחן נעשה בדרך לבית הספר כשנשאל זה את זה שאלות בנושא המבחן. כבר יש לנו ניסיון מוצלח בלמידה למבחן בתוך כדי ההליכה. לכולנו ציונים טובים. אף על פי שחג פורים הקרב ובא קצת בלבל לנו את הראש – ככה זה לקראת פורים – החלטנו ללמוד למבחן בתנ"ך בדרך לבית הספר וקבענו להיפגש בכניסה לביתי.

את הצעידה הלימודית פתחה רוני ששאלה את השאלה הראשונה: "מתי בני ישראל חצו את נהר הירדן?" מעיין, יוחאי ואני חשבנו על התשובה והתלבטנו מי מבין שלושתנו יענה. לכל אחד מאתנו הייתה תשובה אחרת, והוויכוח בינינו התלהט בתוך כדי ההליכה.

לפתע, בלא התראה מוקדמת, עפנו ארבעתנו באוויר ונחתנו על המדרכה כבולי עץ. הרגשנו שמשהו תפס את צווארוני חולצותינו ואת חגורות מכנסינו והעיף אותנו באוויר. המעשה האלים והפתאומי הזה לווה בקריאה פראית: "עופו מהדרך כבר!"

שכבנו על הרצפה חבולים ולא יכולנו לקום, עד שעוברי אורח אדיבים עזרו לנו להתיישב ואחר כך לעמוד. פגועים, מבוהלים וכועסים, כשגופינו כואב ודואב רצנו בעקבות הנערים האלימים. כשהשגנו אותם שאלנו: "למה? מדוע פגעתם בנו?"

הנערים ענו בלשון גסה ומאיימת: "בפעם הבאה תפנו את הדרך לבוגרים מכם, הבנתם? אל תהיו חצופים!"

מכיוון שחששנו מאוד מאלימות נוספת כלפינו, שתקנו. לא המשכנו את הדו-שיח בינינו, אלא המשכנו ללכת בצעדים זריזים לבית הספר, אל חדר האחות, שם חבשו את הפצעים וניקו את השפשופים בידיים וברגליים שלנו. מחדר האחות פנינו לכיתה. אל השיעור הראשון, שלימדה המחנכת דינה. לשיעור הגענו באיחור.

המורה דינה מיד שמה לב למראה פנינו המבוהלות. היא הפסיקה את השיעור ושאלה: "האם קרה לכם משהו לא נעים בדרך לבית הספר?"

כל אחד מאתנו סיפר בקצרה את אשר קרה. מעיניו של יוחאי זלגו דמעות של סבל ושל כאב. המורה דינה הקשיבה בדריכות לסיפור המזעזע שלנו ואמרה: "עכשיו שמענו מהי אלימות. על האלימות הזאת אנחנו קוראים בעיתון, את האלימות הזאת אנחנו רואים בטלוויזיה ומפעם לפעם אנו נפגשים באלימות הזאת כשחברים ומכרים נפגעים מבריונים אלימים." אחר כך המורה דינה פנתה אלינו ואמרה: "אגש למנהלת ואספר לה את אשר קרה. היא תחליט מה לעשות בעניין, וכיצד לטפל במקרה שקרה בדרך לבית הספר".

אחרי שדינה המחנכת סיפרה למנהלת בית הספר את מה שקרה לחבורה שלנו, המנהלת נפגשה עמנו והחליטה לכנס את כל תלמידי בית הספר באולם. כל תלמידי בית הספר שמעו כיצד תלמידים מבית הספר התיכון הסמוך פגעו בנו מבלי שתהיה להם סיבה לכך. המנהלת אף הראתה את תוצאות המעשה האלים הזה – את פצעינו ואת חבורותינו. בסיום דבריה הבטיחה המנהלת להתקשר אל מנהל בית הספר הסמוך. היא דרשה ממנו לטפל מיד בגילויי האלימות של תלמידיו.

כעבור שעה דיווח מנהל התיכון למנהלת כי תלמידיו התוקפים זוהו, הודו במעשה ונענשו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מה קרה בדרך לבית הספר?”