החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אור בחשכה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 158 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

ספר נדיר זה מגולל את סיפור גבורתו יוצאת הדופן של שמעון סטרלינג. המילים הפשוטות שלו נוגעות עמוק, וחודרות מבעד לזמן ומבעד להגיון. דרך זיכרונו המופלא וההתבוננות הדרוכה שלו, שמעון סטרלינג מוביל אותנו צעד צעד, בסיפור הישרדות אישי המתרחש בזמן השואה ולאחריה, וממחיש את זוועות ההיסטוריה של המאה הקודמת. הספר לוקח אותנו אל הגטו, אל המחנות, ואל היערות וממחיש היטב את חווית הבריחה הבלתי פוסקת של שימעון ורעייתו ומנגד, מגלה את האומץ והנחישות הנדרשים בכל פעם מחדש, לקום, לפעול ולבחור בחיים. הספר מעניק השראה ואמונה ביכולת לגלות תושיה בכל מצב: בבקשת עזרה ממכרים פולנים, שיחוד פקידים קומוניסטים, הנהגת ניצולים אחרים, ועד להקמת חיים חדשים בארץ אחרת. זהו סיפור קולח ועוצר נשימה שמסופר בפשטות וביושר נדיר, המאפשר לחוות במשהו את המציאות הבלתי נתפסת בתקופת מלחמת העולם השנייה.
"רוב חייו, שמעון סטרלינג לא היה מסוגל לשוחח עם בתו אודות חוויית השואה שלו. בסוף, לאחר ארבעים שנה, הוא מצא את המילים לחלוק איתה ויחד הם החלו את מסע הזכרונות שלו. כאן תמצאו את הסיפור המדהים של אדם אשר שמר על האנושיות שלו בעולם חסר אנושיות ובנה את חייו מחדש מתוך החשיכה. קראו ספר זה ואני מבטיחה שתזכרו את האיש מעורר ההשראה הזה הרבה זמן."
אן ווייס, מחברת "האלבום האחרון: תמונות מתוך האפר של אושוויץ ובירקנאו"
"רק קולו המקורי של ניצול יכול להציג את המורכבות של חוויה אישית במהלך השואה. אך לא כל ניצול מסוגל לספר את סיפורו אפילו לילדיו. העדות המרתקת של שמעון סטרלינג מונעת בידי הדחף של בתו להחזיר לחיים את הפרטים. בהשפעת הקשב השקט אך האוהב שלה, שמעון מספר את סיפורו על אכזריות, גבורה ואומץ לב נדיר. מכתבים למשפחה ותמונות מרחיבים את חשיפת הזיכרונות לידי מסמך יחיד במינו הנוגע לא רק בהישרדות אלא בתחייה."
ג'וסי ג. פישר, מנהלת "הארכיון להיסטוריה בעל פה של השואה" במכללת גרץ

מקט: 978-965-565-282-6
ספר נדיר זה מגולל את סיפור גבורתו יוצאת הדופן של שמעון סטרלינג. המילים הפשוטות שלו נוגעות עמוק, וחודרות מבעד לזמן […]

סיפורה של בת

לאבי היה סיפור לספר, ולאחר ארבעים שנה של שתיקה, הוא סיפר לי אותו. עכשיו, לאחר שחלפו עשרים שנה נוספות, אני מספרת אותו לכם. יש סיפורים שלוקח זמן רב לספרם.

ספר זה לא נכתב על ידי, או על ידי אבי. למעשה, זהו שיכתוב של שיחות מוקלטות שקיימנו בינינו על חייו ועל חיי אמי בתקופת השואה ולאחריה. ההקלטות נעשו לאורך תקופה של מספר חודשים בשנת 1984, כשאבי היה אז בן שמונים. הוא נפטר שנתיים לאחר מכן.

השכתוב של ההקלטות נעשה בדייקנות, תוך התערבות מינימלית שנועדה להבהיר נקודות ולהימנע מחזרות מיותרות. לפיכך, רוב הספר כתוב על פי מילותיו המדויקות של אבי. למרות שנכחתי בכל ההקלטות כמקשיבה, קולי, שנשמע מדי פעם בהקלטות, איננו מופיע כחלק מהסיפור.

דרך ספר זה אני מציגה לכם את אבי. אני מקווה שמרגע שתפגשו אותו, הנוכחות שלו תישאר איתכם כמו שהיא נשארת איתי.

 

הוריי, שמעון וסופי סטרלינג, הכירו עוד בנעוריהם. הם גדלו באותה העיירה, שטרביץ (Szczurowice), שליד לבוב (Lvov), שהייתה אז תחת שלטון פולני וכיום היא בשטחה של אוקראינה. הם התחתנו ב-1937 ונולד להם ילד אחד, זיגמונד, שהיה בן חמש כשהנאצים פלשו לעיירה ב-1941.

הם גרו ליד המשפחה המורחבת שכללה: הורים, אחים, אחיות, דודים, בני דודים, אחיינים ואחייניות. מכל משפחתי שהתגוררה בפולין רק הוריי ושניים מדודיי שרדו את השואה.

אחי, שהיה בן שש כשנרצח בגטו ברודי, בקושי מוזכר בסיפור, והוא האדם היחיד שידעתי שהוריי לא מסוגלים לדבר עליו.

למעשה, עד גיל שלושים וארבע לא ידעתי שהיה לי אח. יום אחד שאלתי את אבי אם היו לי אחים. הוא החוויר, אמר לי את שמו וגילו, וביקש ממני לעולם לא לדבר עליו בפני אמי. מרגע זה לא שאלתי יותר על זיגמונד.

נולדתי ב-1946 בזמן שהוריי שהו בפרנוואלד,

 

אבי מתחיל את סיפורו בפלישת הנאצים לעיירה שלו, שטרביץ שבפולין, ב-1941. הוא מתאר את חייו בגטו ברודי; בריחתו ממחנה המוות זלוצ'וב שבפולין, הסתתרותו באסם של החבר הנוצרי שלו ושנה של מחבוא תת-קרקעי יחד עם אמי ביערות העצומים של פולין. הוא ממשיך בתיאור חייהם ברוסיה שלאחר המלחמה, במחנה עקורים בגרמניה, ולאחר מכן כמהגרים בארצות הברית.

שנתיים לפני שביקשתי מאבי להקליט את הראיונות אמי נפטרה. על החוויות והאובדן שלה היא לא דיברה איתי ישירות מעולם, ואני מצדי מעולם לא שאלתי. אפילו כשהייתה מחייכת, היה נראה לי שהיא בוכה. היה לה קול מדהים ביופיו אך לעתים רחוקות שמעתי אותה שרה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאוסיף לה עוד כאב בשאלותיי. והיום ברור לי שגם פחדתי ממה שאני עלולה לשמוע, כי ידעתי שהיא רדופה בזיכרונות שלא יתוארו. אני זוכרת שפעם אחת, בהיותי ילדה, אמי צרחה "הם הרגו אותו מול עיני!" הייתי יותר מדי חרדה ומפוחדת מכדי לחשוב על מי היא מדברת. אך לאחר שלושים שנה שהזיכרון הזה חי בתוכי, הוא גרם לי לבסוף לשאול את אבי אם היה לי אח.

בניסיון לגונן על שתינו, עליה ועלי, החמצתי את האפשרות לנחם אותה בבדידותה. יש בי חרטה עמוקה על כך שבשתיקתנו ההדדית לא התאפשר לי לנחמה באבלה, או לשכך את רגשות האשם הבלתי נסבלים על עצם הישרדותה. הלוואי ויכולתי לומר לה כעת, "זאת לא הייתה אשמתך." הלוואי שיכולתי לשמוע את סיפורה.

כשביקשתי מאבי שיקליט את סיפורו, הופתעתי שהוא הסכים מיד, ללא היסוס. על אף שגדלתי בבית שבו החותם הנפשי שהטביעה השואה שרר באוויר והורגש בכל נשימה ונשימה, הפרטים – האנשים, המקומות, התאריכים – היו כמו חלקי פאזל שריחפו סביב ראשי. רציתי לצרף את כל החלקים זה לזה ולראות את התמונה בשלמותה. לאחר שנים כה רבות של שתיקה, אבי היה מוכן לדבר. ואני הייתי מוכנה להקשיב.

ישבנו בשולחן שבחדר האוכל והקלטנו במכשיר הקלטה, לפעמים שעה תמימה, ולפעמים רבע שעה בלבד. עצרנו כשהוא לא יכול היה עוד להמשיך לדבר. רציתי מאוד שיהיה רצף כרונולוגי ברור, ולכן בכל פעם, לפני שהתחלנו להקליט, הקשבנו לקלטת לבדוק איפה עצרנו. הוא דיבר ללא היסוס, כמו תכנן בראשו שנים ארוכות איך בסופו של דבר הוא יספר את סיפורו.

באותן שיחות רווח לי שאבי דיבר בלי שאדחק בו. נמנעתי מלחקור אותו בשאלות שיהיה כואב מדי לענות עליהן, וכואב מדי לשאול. על אף העובדה שהקלטנו את השיחות כשאנו יושבים זה מול זה, הייתה לנו עדיין מחויבות להגן אחד על השני מהכאב העמוק. אני מצרה על כך שאף פעם לא ביקשתי מאבי, במהלך ההקלטות ולאחריהן, להוסיף ולספר מעבר למה שהוא תיאר.

היום שיחתנו הייתה נראית אחרת; הייתי מבקשת ממנו לספר על המשפחה שלנו, ובמיוחד על אחי. הייתי בוכה איתו בתקווה שהשותפות בצער תעניק לו מעט נחמה. הייתי מבקשת ממנו להסביר איך הוא הצליח להישאר נאמן לעצמו, לשמור על האמונה ועל האופטימיות שלו. הייתי אומרת לו כמה אני מודה לו על כך שהשאיר לי את סיפורו הבלתי ייאמן.

בביקור אצל בני דודתי בישראל, התמזל מזלי לגלות ערימת מכתבים ישנים שאמי, אבי ודוד יצחק שלחו לדודתי נחמה, אחותם של אבי ושל יצחק, שעלתה לישראל לפני המלחמה. המכתבים נכתבו ביידיש מיד לאחר המלחמה, בין השנים 1945-1949, בזמן שהוריי המתינו לאשרת הגירה לארצות הברית. סוף כל סוף הגיעה לידי פיסה ממשית של הפאזל. חלק מאותם מכתבים נכללים בספר זה.

סיפורו של אבי הוא תיעוד של אדם השומר על צלם אנוש בעולם שאיבד את שפיותו. זוהי כרוניקה של אהבה, מסירות נפש, אומץ, אמונה, תקווה וצלילות הדעת בתוך הטראומה והאובדן. כמו כן זהו סיפור של מהגר המוצא את מקומו באמריקה הנערצת והאופטימית, בעודו סובל בסתר מסיוטים על העולם שהיה ואיננו עוד, עולם יפה שנקרע לגזרים.

משאלתי לקורא היא, שככל ששכבות הסיפור ילכו ויחשפו בפניך, יחול בך שינוי – הבנה עמוקה יותר של החוזק, האומץ והתקווה הטמונים בנו, והכרה רבה יותר ביכולתנו לגלות את הכוחות הללו בנו ובאחרים.

 

פיליס סטרלינג ג'ייקובס

פברואר, 2005