הסיוט המפחיד ביותר של אלכס וקונר התגשם. הדמויות מארץ האגדות – גיבורים ונבלים גם יחד – יצאו מעולמותיהם והגיעו אל […]
הקדמה
מסיבת יום הולדת
ב’גן העדן של תולעת הספרים’ מעולם לא היה צפוף כל־כך. יותר מאלף איש נדחסו לאגף האירועים של חנות הספרים, עד שלא נותרו בו מקומות ישיבה וגם לא מקומות עמידה. על במה קטנה מוצפת אור הוצבו שני כיסאות ושני מיקרופונים עבור תוכנית הערב. היה קשה לראותם מעל לשורת העיתונאים והצלמים שכרעו לפני הבמה, אבל למשתתפי האירוע הובטח שנציגי התקשורת יישארו שם רק ברגעים הראשונים.
אנשים בני כל הגילים נהרו לחנות הספרים לפגוש פנים אל פנים את הסופר האהוב עליהם. האורחים העומדים העבירו את משקלם מרגל לרגל והיושבים זעו בכיסאותיהם באי־שקט בעודם ממתינים בהתרגשות להופעתו הפומבית הראשונה זה שנים רבות. הם באו לאירוע שלא רק חגג חמישים שנות קריירה של הסופר, אלא גם ציין יום מיוחד מאוד בחייו. מעל לבמה הייתה תלויה כרזת בד שהכינו תלמידי בית הספר היסודי המקומי, ובה נכתב: מזל טוב ליום ההולדת ה־80, מר ביילי!
כפי שהבטיחה חנות הספרים, בשעה שמונה בדיוק עלה על הבמה גבר לבוש חליפה מחויטת והחגיגה התחילה.
‘ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, וברוכים הבאים לגן עדן של תולעת הספרים,’ אמר האיש למיקרופון. ‘אני גרגורי קווין מהניו יורק טיימס בּוּק רֶווְיוּ וכבוד גדול הוא לי להיות מנחה האירוע. התכנסנו כאן הערב כדי לחלוק כבוד לאיש שבזכות יותר ממאה ספרי פנטזיה לילדים פרי עטו, הפך את העולם למקום קסום יותר.’
הקהל הריע ומחא כפיים כשהוזכרה הקריירה עתירת ההישגים של מר ביילי. את כל ספריו היה אפשר למצוא בקרב הקהל, כי כל אחד מהאורחים אימץ אל לבו את הספר האהוב עליו ביותר מביניהם.
‘אני מביט סביבי ושמח מאוד לראות קהל מגוון כל־כך,’ המשיך מר קווין. ‘מר ביילי תמיד אמר שההישג הגדול ביותר שלו אינו מספר הספרים שכתב או כמות העותקים שנמכרו מכל אחד מהם, אלא המגוון הגדול של קוראיו. איני יכול לחשוב על הוכחה טובה יותר לכך מהעובדה שמשפחות מכל רחבי העולם נהנות מקריאתם.’
אנשים רבים בקהל הניחו יד מעל ללב כששבו ונזכרו בהנאה שהסב להם הסופר במרוצת השנים. עיניהם של חלקם נצצו מדמעות כשחשבו על ההשפעה שהייתה לסיפוריו של מר ביילי על חייהם הצעירים. למזלם הרב, הם גילו את ספריו בדיוק בשעה שבה היו זקוקים לסיפור טוב יותר מלכל דבר אחר.
‘קשה למצוא מישהו שאינו מחייך למשמע שמו,’ המשיך מר קווין. ‘מר ביילי העשיר את ילדותנו במתח ובהרפתקאות, דמויותיו לימדו אותנו להבדיל בין טוב לרע, וסיפוריו הראו לנו שהדמיון הוא הנשק החזק ביותר בעולם. אנחנו יודעים שמישהו הוא אדם מיוחד במינו אם העולם כולו רואה בו בן משפחה, אז הבה נזכיר לו עכשיו איזה אדם מיוחד הוא. גבירותיי ורבותיי, בנים ובנות, אנא קבלו בחום את פניו של האחד והיחיד, מר קוֹנֶר ג’ונתן ביילי.’
האורחים היושבים קפצו על רגליהם ותשואות סוערות מילאו את חלל אגף האירועים. הצלמים הרימו את מצלמותיהם וכיסו את הבמה בהבזקים חפוזים.
קשיש חביב ורזה עלה על הבמה ונופף לקהל הנרגש. היו לו עיניים גדולות, כחולות כשמים, ורעמת שיער לבן נחה על ראשו כמו ענן צמרירי. הוא הרכיב משקפיים עבי עדשות, לבש כתפיות כחולות ונעל נעלי ספורט אדומות זרחניות. התלבושת של מר ביילי והניצוץ הקונדסי בעיניו העידו על כך שהוא אדם ססגוני לא פחות מהדמויות בספריו.
מר קווין ניסה לעזור לסופר להתיישב בכיסאו, אבל מר ביילי סירב בתוקף לקבל עזרה וטען שאינו זקוק לה. גם אחרי שהתיישב במקומו, הקהל המשיך להרעיף עליו את תשואותיו.
‘תודה, תודה, תודה,’ אמר מר ביילי למיקרופון. ‘אתם אדיבים מאוד, אבל אולי כדאי שתפסיקו למחוא כפיים כדי שנוכל להמשיך בהצגה. אני בן שמונים – אין לי עודף זמן.’
הקהל צחק וחזר לשבת, אבל כל אחד ישב דרוך קצת יותר מאשר קודם.
‘אין די מילים בפינו להודות לך על שהסכמת להצטרף אלינו, מר ביילי,’ אמר מר קווין.
‘אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי,’ אמר הסופר. ‘ותודה לך, מר קווין, על דברי הפתיחה החמים. לא הבנתי שאתה מדבר עלי עד ששמעתי את שמי המלא. אחרי כל המחמאות שחלקת לי, חשבתי שהחנות הזמינה את מר ביילי הלא נכון.’
‘כל המחמאות מגיעות לך, אדוני,’ הבטיח לו המנחה. ‘ובראש ובראשונה, מזל טוב ליום הולדתך! זאת זכות גדולה לחגוג איתך את היום החשוב הזה.’
‘צריך לחפור עמוק באדמה כדי למצוא משהו עתיק יותר ממני,’ התלוצץ מר ביילי. ‘זה מצחיק, כי בילדותי יום ההולדת היה הדבר שהכי ציפיתי לו. כיום, עם כל שנה שחולפת, אני מרגיש יותר ויותר כמו קופסה של שימורי שעועית שפג תוקפה ואלוהים שכח לזרוק אותה לפח הזבל.’
‘אני לא מאמין בזה אפילו לרגע,’ אמר מר קווין. ‘בכל פעם שאני שומע מישהו מזכיר את שמך, הוא תמיד מציין גם את כושר העמידה המרשים שלך. יש לך סודות שעוזרים לך לשמור על הגִזרה ועל כוחותיך?’
‘כשאתה מזדקן, חשוב שתבחר את הגִזרה שאיתה אתה הכי מזדהה, וכפי שאתה רואה, אני בחרתי בדלעת,’ התבדח מר ביילי. ‘אשר לשמירה על כוחותיי, אני פשוט משתדל להפיק את המיטב מארבע השעות שבהן אני ער.’
חיוך מחוצף עלה על פניו של הסופר, והקהל פרץ בצחוק רועם. האנשים שמחו לשמוע אותו מדבר באותה שנינות שהייתה סימן ההיכר של כתיבתו.
‘גם משפחתו של מר ביילי נמצאת איתנו כאן הערב,’ אמר מר קווין ורמז בידו לעבר היושבים בשורה הראשונה. ‘אנחנו מודים לך על שהכרת לנו בספריך את אבא שלך ואת סבא שלך, מר ביילי. האם אתה מוכן לעשות לנו עכשיו היכרות גם עם הילדים ועם הנכדים שלך?’
‘ברצון רב,’ אמר מר ביילי. ‘זאת בתי הבכורה, אליזבת, בעלה בן ובתם צ’רלי. לידם יושבים הבן שלי מתיו, הבעל שלו, הנרי, ובניהם אֵיידן וגרייסון. ואחרונים חביבים בתי קארי, בעלה סקוט וילדיהם, ברייטון, סמי וליווַי. כפי שאתה יכול לראות, כולם מאומצים – בשום אופן לא יכול להיות לחבורת אנשים יפים כל־כך ולי דנ’א משותף.’
הקהל צִחקק וכיבד את בני משפחתו של הסופר בתשואות חמות, שאילצו אותם לקום ממקומם ולנופף בביישנות.
‘הצטערנו מאוד לשמוע על מותה של אשתך בתחילת השנה הזאת,’ אמר מר קווין, ‘כפי שרובכם יודעים, אשתו של מר ביילי, בְּרִיאֶן קמפבל־ביילי, הייתה גם היא סופרת מחוננת וכיהנה כחברת הסנאט של ארצות־הברית במשך עשרים וארבע שנים, עד צאתה לגמלאות.’
‘הייתם מאמינים שהיינו זוג מאז חטיבת הביניים?’ אמר מר ביילי בחיוך. ‘בכל מה שקשור אלי, אני הייתי השגיאה הראשונה והיחידה שהיא עשתה בחייה.’
‘כמה זמן הייתם נשואים?’ שאל מר קווין.
‘חמישים ושתיים שנים,’ אמר מר ביילי. ‘היא התעקשה לסיים את התואר השני שלה לפני החתונה ולהוציא לאור את ספרה החמישי לפני שהתחלנו להרחיב את המשפחה.’
‘זה לא מפתיע אותי,’ אמר מר קווין. ‘הסנאטורית המנוחה הייתה תומכת נלהבת בשיוויון זכויות לנשים.’
‘כן, אבל אני חייב להבהיר. בְּרִי מעולם לא הייתה חסרת מנוחה,’ אמר הסופר בצחוק. ‘היא בהחלט עשתה הכול בזמן המתאים לה, וכך היא גם מתה. אבל במשפחתנו לא אומרים מתה או נפטרה, אנחנו אומרים שבה אל הקסם – וזה מתאים לה הרבה יותר. לפני שובה אל הקסם, אשתי הטמינה בביתנו אלפי פתקים בכוונה שאמצא אותם אחרי לכתה. לא עובר יום בלי שאגלה פתק המזכיר לי לקחת את התרופות שלי או לאכול ארוחת בוקר.’
‘אכן קסם,’ אמר מר קווין. ‘שניכם נולדתם וגדלתם בווִילוֹאו קְרֶסט, קליפורניה. זה נכון?’
‘נכון מאוד,’ אמר מר ביילי בהנהון. ‘ואיזה עולם שונה זה היה אז. נייר יוּצַּר מעץ, מכוניות נסעו על דלק, והקפאין עוד היה חוקי. חשכת ימי הביניים ממש.’
‘אתה זוכר מי היה האדם הראשון שעודד אותך לכתוב?’ שאל המנחה.
‘המורה שלי בכיתה ו’, גברת פיטרס,’ אמר הסופר. ‘בהתחלה לא ראיתי איתה עין בעין; גברת פיטרס חשבה שהכיתה שלה היא מקום לימוד, אני חשבתי שזה מקום מצוין לחטוף בו תנומה. כעבור שנה היא התמנתה למנהלת חטיבת הביניים ואז קראה חלק מהסיפורים הקצרים שכתבתי לשיעורי ספרות. גברת פיטרס ראתה את הפוטנציאל שלי וטמנה את זרע הכתיבה בראשי. אני תמיד אהיה אסיר תודה לה. הקדשתי לה את אחד מספריי – אבל אני לא מצליח להיזכר איזה מהם.’
‘זה אגדוטופיה 4: המסע הספרותי!’ צעקה ילדה נרגשת מהשורה האחרונה.
‘כן, נכון, הספר הזה,’ אמר מר ביילי וגירד את ראשו. ‘תצטרכו להיות סבלניים איתי, הזיכרון שלי בחופשה מאז שמלאו לי שבעים. בימים אלה אני לוקח ספר וקורא את כולו בלי להבין שכתבתי אותו בעצמי.’
‘ומעניין לעניין באותו עניין, בוא נדבר על קריירת הכתיבה המרשימה שלך,’ אמר מר קווין. ‘כפי שציינתי קודם, בחמישים שנות עבודתך פרסמת יותר ממאה ספרים. עם אלה נמנים סדרת עלילות יָמִינְיָה, סדרת ספרי המתח הרפתקאותיו של נער ספינת האוויר, סדרת קורות מלכת הגלקסיה, סדרת הרומנים הגרפיים האַחָאִימים, והמפורסמים מכולם, הספרים בסדרת אַגָדוֹטוֹפּיָה.’
האזכור של סדרת הפנטזיה של מר ביילי, אגדוטופיה, עורר את התשואות הנלהבות והרמות ביותר של הקהל. ששת ספרי הסדרה היו המצליחים והמהוללים ביותר בקריירה של הסופר. הם תורגמו לחמישים שפות, נמכרו ביותר ממאה מדינות, וסייעו לשיפור האוריינות של ילדים בכל רחבי העולם. ספרי האגדוטופיה גם עובדו לסרטי קולנוע, לסדרות טלוויזיה ולשלל מוצרים נלווים.
‘אף שרוב רובם של הספרים שלך היו רבי מכר וזכו לשבחי הביקורת, התפרסמת במיוחד כמחברה של סדרת אגדוטופיה,’ אמר מר קווין. ‘מהם המרכיבים המיוחדים שעשו את הסדרה הזאת אהובה כל־כך?’
‘קל מאוד לענות על השאלה הזאת. את ספרי הסדרה כתב ילד,’ הודה מר ביילי. ‘לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל גמרתי לכתוב את הטיוטה הראשונה של אגדוטופיה: קמע המשאלות כשהייתי בן שלוש־עשרה. באותה תקופה התביישתי מאוד לספר שאני כותב, לכן שמרתי את זה בסוד; לא הראיתי את כתב היד אפילו לבני משפחתי. מאוחר יותר, בשנות העשרים שלי, אחרי כמה הצלחות ספרותיות צנועות, מצאתי במקרה את כתב היד הישן והמאובק בעליית הגג של אמי. ניערתי ממנו את האבק, תיקנתי כמה שגיאות דפוס ומסרתי אותו להוצאה לאור. אילו ידעתי איזה להיט הוא יהיה, הייתי עושה את זה הרבה קודם.’
‘מעניין מאוד,’ אמר מר קווין. ‘אתה אומר לנו בעצם שהסדרה מצליחה בקרב הילדים כי ילד הגה את הרעיון שמאחורי כתיבת הספרים האלה.’
‘בדיוק,’ אמר מר ביילי. ‘ילדים תמיד נמשכים לסיפורים שכתובים בשפתם. ובתור סופרים של ספרי ילדים, מחובתנו להקפיד לא לאבד את הקשר עם השפה הזאת.’
‘היו לך לא מעט הזדמנויות לכתוב למבוגרים, אבל תמיד נשארת בעולמם של ילדים ובני נוער. אתה נהנה לכתוב לילדים?’
‘נראה לי שאני פשוט אוהב ילדים יותר מכפי שאני אוהב מבוגרים,’ אמר הסופר במשיכת כתפיים חסרת בושה. ‘לא משנה אילו שינויים יחולו בעולם, ילדי העולם לא ישתנו. כל ילד נולד עם אותו הצורך באהבה, בכבוד ובהבנה. הם מאוחדים בפחדים, בחמלה ובאמונות שלהם. יש להם סקרנות בלתי נדלית, צימאון עצום לידע, ויצר הרפתקנות. הטרגדיה הגדולה ביותר בחיים היא המהירות שבה נגזלות התכונות הללו מהילדים. היינו יכולים להגיע להישגים כבירים אילו ידענו לשמור על דרך ראיית הדברים הרעננה הזאת. תחשוב כמה נפלא היה העולם הזה אילו כולנו היינו רואים אותו מבעד לעיניו של ילד.’
‘מה היית מייעץ לסופרים מתחילים?’ שאל מר קווין.
השאלה הזאת הייתה חשובה לסופר, והוא שתק רגע בעודו חושב על תשובה הולמת.
‘תמיד תאפשרו לעולם לעורר בכם השראה ולהשפיע עליכם, אבל אל תאפשרו לו לרפות את ידיכם. למעשה, ככל שהעולם מְרַפֶּה את ידיכם יותר, כך נראה שהוא זקוק לכם יותר. בתור סופרים יש לנו הזכות והחובה לברוא עולם חדש כל אימת שהעולם הקיים נעשה גרוע מדי. מספרי סיפורים הם הרבה יותר מסתם בדרנים; אנחנו הרועים של מכלול הרעיונות, הסוללים של דרכי הקִדמה, והמדענים של הנפש. בלי אנשים כמותנו, שמסוגלים לדמיין עולם טוב יותר, ושאמיצים דיים לשאול שאלות ולהתנגד לרשויות המדכאות אותם… טוב, בלעדינו עוד היינו חיים בימי הביניים החשוכים שבהם נולדתי.’
הדממה שהשתררה בעקבות דבריו הייתה עמוקה כל־כך עד שהקהל יכול לשמוע את תקתוקו של שעון. בהתחלה הסופר חשש שהוא אמר משהו מביך, אבל אחרי שניתנה לקהל שהות של שניות אחדות לעכל את הדברים, הם התקבלו בסבב נוסף של תשואות סוערות.
‘אחרי תשובה כזאת לא נעים לי להציג עוד שאלות, אז אולי ניתן את רשות השאלה לקהל,’ הציע מר קווין.
כמעט כל הידיים הורמו בבת־אחת. מר ביילי צחקק למראה הידיים המורמות, הוא היה משועשע מכך שלאנשים רבים כל־כך יש שאלות לתרח זקן כמוהו.
‘בואו נתחיל באישה עם החולצה החומה,’ אמר מר קווין.
‘הסדרה עלילות יָמִינְיָה קודרת יותר מרוב היצירות האחרות שלך, במיוחד החלק הקשור להיסטוריה של העבדות האמריקאית. לא חששת שזה יהיה קשה מדי לקוראים הצעירים יותר שלך?’
‘אפילו לא לרגע,’ אמר מר ביילי. ‘אני לעולם לא אמתיק את ההיסטוריה כדי שאנשים מסוימים יוכלו לישון טוב יותר בלילה. ככל שנשפוך יותר אור על הבעיות של העולם בעבר ובהווה, כך יהיה לנו קל יותר לפתור אותן.’
‘בואו נעבר עכשיו לילד שיושב כאן מלפנים,’ אמר מר קווין.
‘כמה מהדמויות שלך מבוססות עליך?’
‘כולן – במיוחד דמויות הנבלים,’ אמר מר ביילי בקריצה.
‘ועכשיו נעבור לבחור שיושב בשורה האמצעית,’ אמר מר קווין.
‘מה נתן לך את ההשראה לכתוב את סדרת אגדוטופיה?’
הזיק הקונדסי בעיניו של הסופר התלקח וכעת הן זהרו באור גדול כמו שני זרקורים.
‘היית מאמין לי אילו אמרתי לך שכל הסיפורים בסדרה הזאת הם אוטוביוגרפיים?’
הקהל צחקק וילדיו של מר ביילי פלטו אנחה משותפת למשמע הערתו של אביהם – אוי לא, הוא שוב מתחיל עם זה. כך או כך, הזיק שניצת בעיניו של מר ביילי לא כבה. הוא הוליך אותן סביב החדר כאילו היה מאוכזב מכך שהמאזינים אינם מתייחסים לתשובתו ברצינות הראויה.
‘זה נכון,’ אמר בהחלטיות. ‘בעולם הזה יש הרבה קסם אם רק תבחרו לראות אותו, אבל זאת הבחירה שלכם ואני לא יכול לבחור במקומכם.’
ההערה דרבנה ילדה קטנה שישבה בשורה השלישית לעלות על הכיסא שלה ולנופף בידה במרץ. תהיה שאלתה אשר תהיה, היא השתוקקה לשאול אותה יותר מכל אדם אחר בחדר.
‘כן, גברתי הצעירה עם הצמות,’ אמר מר קווין.
‘שלום, מר ביילי,’ אמרה הילדה. ‘שמי אנני ואני אוהבת את הספרים שלך. קראתי את כל ששת הספרים של סדרת אגדוטופיה לפחות עשר פעמים.’
‘אין מילים בפי לתאר כמה זה משמח אותי,’ אמר הסופר. ‘אז מה רצית לשאול?’
‘טוב, השאלה שלי קשורה למה שאמרת עכשיו, שכל מה שכתוב באגדוטופיה אמיתי,’ אמרה הילדה. ‘כולם יודעים שבאגדוטופיה מסופר על תאומים שעברו לעולם האגדות, אבל אני בטוחה שלא הרבה אנשים יודעים שאתה בעצמך אח תאום. חיפשתי באינטרנט וראיתי שיש לך אחות תאומה ששמה אלכס. אז אני מניחה שביססת את אלֶק וקוֹני בקסטר מאגדוטופיה עליך ועל אחותך.’
השאלה הפתיעה מאוד את מר ביילי. הקוראים שלו היו שקועים כל־כך בעולמות שיצר עד שרק לעתים נדירות שאלו אותו על חייו הפרטיים, ובפרט על משפחתו.
‘זה גם מפחיד וגם נכון, אנני,’ אמר מר ביילי. ‘הייתי אומר שיש לך כל התכונות הדרושות להיות חוקרת פרטית יום -‘
‘זאת לא הייתה השאלה שלי,’ אמרה הילדה. ‘לפי המחקר שערכתי, אלכס ביילי למדה בבית הספר בווילואו קרסט עד כיתה ז’, אבל אז היא נעלמה ממאגרי המידע הציבוריים. חיפשתי בכל מקום ולא הצלחתי למצוא אפילו מסמך אחד המתעד לאן היא עברה או מה קרה לה לאחר מכן. אז אני משערת שהשאלה שלי לא כל־כך קשורה לספרים, אלא לאחותך. מה קרה לאלכס?’
הסופר בעל השם העולמי שתק והזיק בעיניו דעך. הוא היה מזועזע, לא מהשאלה, אלא מחוסר היכולת שלו להיזכר בתשובה. הוא נבר בנבכי זיכרונו הפגום, אבל לא הצליח לדלות ממנו שום פרט על המקום שבו הייתה אחותו בפעם האחרונה שדיבר איתה. הזיכרונות היחידים שלו ממנה היו מהזמן שעוד הייתה נערה, והוא סירב להאמין שמאז לא ראה אותה יותר. הוא היה בטוח שיש לו מדי פעם קשר עם אלכס. לא ייתכן שהיא פשוט נעלמה, כמו שטענה הילדה עם הצמות… ואולי כן?
‘אני… אני…’ מלמל מר ביילי בעודו מתאמץ להתרכז.
היה ברור שמשהו לא בסדר, והקהל התחיל לזוע באי־שקט על מושבו. הסופר הבחין שמאזיניו מתחילים לחוש שלא בנוח, לכן הוא צחקק, כאילו רק התבדח איתם.
‘טוב, התשובה לשאלתך פשוטה מאוד,’ אמר. ‘מה קרה לקוני בסוף סדרת אגדוטופיה?’
הסופר ניסח את השאלה כאילו שיחק עם הילדה הקטנה בטריוויה, אבל בסתר לבו הבין שלא יצליח להיזכר גם איך הסתיימה הסדרה האהובה שלו. הניסיון להיזכר איפה נמצאת אחותו רק הבהיר לו כמה מידע פרח מזיכרונו.
‘היא ואלק חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה,’ אמרה אנני.
‘באמת?’ שאל הסופר. ‘זאת אומרת, נכון מאוד! הרי לך התשובה לשאלתך.’
‘אבל, מר ביילי -‘
‘טוב, זה היה ערב נפלא, אבל אני חייב לסיים אותו עכשיו,’ אמר הסופר. ‘הייתי שמח להישאר ולענות על כל השאלות שלכם, אבל ארבע השעות שבהן אני בהכרה מגיעות לקִצן.’
הסופר פיהק והתמתח כאילו הוא עייף, אבל ההצגה שלו לא הייתה משכנעת. למען האמת, החורים בזיכרונו הפחידו אותו, והוא לא ידע כמה זמן עוד יצליח להסתיר את פחדו. מר ביילי תמיד התבדח על זיכרונו הנחלש והולך, אבל רק הערב הבין שזה בכלל לא מצחיק.
בשעה מאוחרת יותר, אחרי שילדיו החזירו אותו לביתו ודאגו לנוחיותו, הפך מר ביילי את הבית בחיפוש אחר רמזים למקום הימצאה של אחותו, אך לא מצא דבר – אפילו לא תצלום. ילדיו כבר התייחסו אליו כאל ילד קטן, לכן חשש לשאול אחד מהם מה קרה לה. למען שלוות נפשו, הוא יצטרך למצוא אותה בעצמו.
הסופר הצליח לראות בעיני רוחו כל פרט מפניה של אחותו. עורה הבהיר, לחייה הוורודות, הנמשים על גשר אפה ושערותיה הבלונדיניות־אדמדמות הארוכות הופיעו מיד בכל פעם שעצם את עיניו וחשב עליה. עם זאת, כך נראתה אלכס בצעירותה. קרוב לוודאי שהיא כבר אישה זקנה כעת – אז מדוע אינו מצליח לדמיין אותה ככה?
‘אוי, אלכס, לאן הלכת?’ אמר לעצמו.
מר ביילי ידע שרק דבר אחד יכול לעורר מחדש את זיכרונו. הוא הסתגר בחדר העבודה שלו וחיפש על מדפי ספרייתו העשירה עד שמצא את עותקי הספרים של סדרת אגדוטופיה. בדיוק כפי שאמר לקהל מעריציו בחנות הספרים, ששת הספרים היו מבוססים על אירועים אמיתיים שקרו לו ולאחותו בצעירותם. אם אינו מצליח להיזכר באירועים בעצמו, אולי אחד מהסיפורים שלו יזכיר לו אותם.
מר ביילי שלף בשקיקה את הראשון מספרי אגדוטופיה מהמדף, אבל ההיזכרות באירועים ששימשו השראה לכתיבתו של כל ספר לא הייתה קלה כפי שקיווה.
‘תחשוב, זקן, תחשוב!’ אמר. ‘באגדוטופיה 1: קמע המשאלות מסופר על המסע הראשון שלנו לארץ האגדות… אנחנו אספנו שם משהו… היו שם דברים שהיינו צריכים להחזיר הביתה… אה, אני יודע, קסם המשאלה! היומן של אבא שלנו עזר לנו לנווט ולמצוא את כל הפריטים! להקת הזאב הגדול הרע רדפה אחרינו ובקושי יצאנו בשלום מהמפגש עם המלכה הרעה! זאת גם הייתה השנה שבה הכרנו את צפרדי, כיפה אדומה, ג’ק וזהבה!’
הזקן היה נרגש עד מאוד מהצלחתו לשלוף מזיכרונו את הזיכרונות הללו וניתר באוויר מרוב שמחה, אבל החריקה בגבו הזכירה לו שהוא זקן מדי לתנועות נמרצות כאלה. הוא הניח את הראשון מספרי הסדרה בצד ועבר לבא אחריו.
‘אגדוטופיה 2: נקמת הקוסמת הרעה,’ קרא. ‘על מה מסופר כאן, למען השם? רגע, זאת הייתה שנת שובה של הקוסמת! טסנו ברחבי עולם הפיות בספינה מעופפת ששמה סַבְתוּש! אלכס גזלה את גאוותה של הקוסמת וככה היא הביסה אותה. בחיי, זה היה מעשה גאוני. זאת הייתה גם השנה שבה הכרנו את אימא אווזה ואימא שלנו התחתנה עם בוב.’
ההיזכרות השנייה חיזקה את ביטחונו והוא עבר בלהיטות לספר השלישי בסדרה.
‘אגדוטופיה 3: הצבא האבוד,’ קרא. ‘הספר הזה מבוסס על הצבא הגדול של נפוליאון שחייליו היו לכודים בשער הכניסה במשך מאתיים שנה! הם ניסו לכבוש את ארץ האגדות ונכשלו, הודות לאימא אווזה ולאזהרת האחים גרים! הדוד שלנו הצטרף אליהם ומצא את ביצת הדרקון! הוא גידל את היצור וסבתא שלנו קטלה אותו ממש לפני שובה אל הקסם! וואו, אני לא מאמין שאימא שלנו נתנה לנו לצאת מהבית אחרי ההרפתקה הזאת.’
הוא עבר לספר הרביעי ולחמישי והזיכרונות התחילו לצוף בחופשיות רבה כל־כך עד שהוא התקשה לעמוד בקצב שלהם. זה דמה לסופת גשמים טרופית שנוצרת באמצע בצורת קשה.
‘אגדוטופיה 4: המסע הספרותי מבוסס על הרדיפה של אלכס ושלי אחרי הדוד לויד מעבר לממלכות, בעולמות הספרות הקלאסית. היינו עוצרים בעדו מוקדם יותר אלמלא הפריד בינינו ושלח את אלכס לקמלוט ואותי לרובין הוד. אגדוטופיה 5: חקירותיו של הסופר מבוסס על המסעות שלנו לסיפורים הקצרים שלי! נכנסנו בטעות ליצירה של בְּרִי, והדוד שלנו נלכד בבית קברות של אַל־מתים! מיהרנו לחזור לבית החולים כדי לספר לאלכס מה קרה, אבל היא נעלמה…’
הסופר שלף מהמדף את הספר השישי והאחרון בסדרה שלו והביט בעטיפה.
‘אגדוטופיה 6: ההרפתקה הגדולה בניו יורק,’ קרא.
לרוע המזל, שם הספר הזה לא עורר בו זיכרונות כמו השמות של קודמיו. מר ביילי עשה מאמצים גדולים להיזכר מה מסופר בספר ומה היו האירועים שבהשראתם נכתב, אך כל מאמציו נכשלו והתשובה חמקה ממנו כליל. אבל הוא ידע שהמידע המבוקש נמצא במקום כלשהו בספר. גם אם הציג בפני קוראיו סוף טוב בדוי, הוא היה בטוח שיוכל לקרוא בין השורות ולגלות את האמת.
כיוון שכך, נשם סופר הילדים האהוב נשימה עמוקה, פתח את ספרו בעמוד הראשון, והחל לקרוא. הוא קיווה בכל לבו שהסיפור יזכיר לו לאן הלכה אחותו לפני שנים רבות כל־כך…
אין עדיין תגובות