החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נלחמים כאחד

מאת: ,
מאנגלית: ארז אשרוב | הוצאה: | 2019 | 352 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

״מותח, מלהיב ומלא עוצמה.״  האובזרוור

חברי הגארד לא פתחו במלחמה הזאת, אבל הם יעשו הכול כדי לסיים אותה אחת ולתמיד…

המוגדוריאנים פלשו לכדור הארץ,  וחברי הגארד הם הדבר היחיד שעומד בדרכם. אבל כדי לנצח בקרב הזה הם זקוקים לכוחות חיזוק, שמגיעים ממקומות לא צפויים. בני נוער מכל רחבי העולם פיתחו יכולות שונות, ועכשיו ג'ון והאחרים חייבים להגיע אליהם לפני המוגים כי אם לא, האויב ישתמש בהם לצרכיו הנבזיים.

אחרי כל מה שנלקח מג'ון, לא נשאר לו מה להפסיד. כיוון שזכה במורשת חדשה ומופלאה, הוא מסוגל להפוך את עצמו לכלי הנשק המושלם. האם יסכן את חייו ויצא לבדו להציל את העולם, או יבין שהוא זקוק לעזרתם של חברים?

מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים־עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע.

נלחמים כאחד הוא ספר פעולה עתידני, השביעי והאחרון בסדרת

בני לוריאן, שספריה הם רבי מכר בינלאומיים. הספר הראשון בסדרה, אני מספר ארבע, זכה לעיבוד קולנועי.

מקט: 15101030
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

הנערה עומדת על צוק סלעי, כשבהונותיה אחוזות מעבר לקצה. תהום כהה פעורה לפניה, וכמה חלוקי אבן ניתקים מתחת לרגליה ונופלים, נעלמים עמוק מטה, בתהומות, בינות לצללים. פעם היה שם משהו, מִגדל או אולי מקדש — הנערה לא מסוגלת לזכור מה בדיוק זה היה. היא מביטה מטה לתוך הבור שאין לו תחתית, ואיכשהו יודעת שבעבר המקום הזה היה חשוב. מקום מבטחים.

מקלט.

היא רוצה לסגת לאחור ולהתרחק מהמתלול החד. מסוכן להתנדנד ככה בחוסר יציבות על סף תהום. אך היא מגלה שאינה מסוגלת לזוז. רגליה נטועות במקום. הבור לפניה מתרחב. עד מהרה הסף שהיא ניצבת עליו יתפרק תחתיה, והיא תיפול ותיבלע בחשכה.

האם זה יהיה כל כך גרוע?

ראשה של הנערה כואב. זה כאֵב רחוק, כמעט כאילו הוא פוקד מישהו אחר. פעימה עמומה שמתחילה במצחה, ומשם מתלפפת סביב רקותיה ובמורד לחייה. היא מדמיינת את ראשה כביצה שהחלה להיסדק, ואת הסדקים בקליפה מתפשטים על פני המשטח כולו. היא משפשפת את פניה בידיה ומנסה להתרכז.

היא זוכרת במעורפל שהושלכה על הקרקע המסולעת. פעם אחר פעם הונפה מקרסולה בכוח אימתני מכדי שתוכל להתנגד לו, כשראשה מתרסק ונחבט על הסלעים חסרי הרחמים. אבל נדמה שזה קרה במקום אחר. כמו הכאב, גם הזיכרון נראה רחוק.

יש שלווה בחשכה. היא לא תצטרך להיזכר בהכאה, או בכאב שהיא עצמה גרמה, או במה שאבד כשהתהום חסרת התחתית הזאת נוצרה בתוך האדמה בפיצוץ. היא תוכל להרפות, אחת ולתמיד, אם רק תחליק את שאר הדרך מעבר לקצה ותיפול.

משהו מושך אותה אחורה. ידיעה, עמוק בפנים, שאַל לה לברוח מהכאב. עליה להסתער בחזרה לעברו. עליה להמשיך להיאבק.

באפלה מתחתיה יש ריצוד של כחול, גחל בודד של אור. לבה מרפרף למראהו. זה מזכיר לה על מה היא נלחמה להגן ולמה היא כל כך פגועה. האור מתחיל כנקודה זעירה, כאילו היא מביטה לתוך שמי הלילה ובכוכב היחיד הזורח בהם. עד מהרה הוא מתרחב ונוסק, כוכב שביט שעושה את דרכו ישר אליה. היא מתנדנדת על קצה התהום.

ואז הוא מרחף לפניה, לוהט בדיוק כמו בפעם האחרונה שראתה אותו. שערו השחור המתולתל פרוע באופן מושלם, עיניו הירוקות כברקת מקובעות עליה — הוא בדיוק כפי שהיא זוכרת אותו. הוא מחייך אליה את אותו חיוך חסר דאגות, ומושיט אליה יד.

‘זה בסדר, מרינה,’ הוא אומר. ‘את כבר לא צריכה להמשיך להילחם.’

שריריה נרגעים לשמע קולו. האפלה המשתרעת מתחתיה כבר לא נראית כל כך צופנת רעות. היא מניחה לאחת מרגליה להשתלשל מעל התהום. נדמה שהכאב בראשה מצטמצם. נעשה מרוחק יותר.

‘בדיוק,’ הוא אומר. ‘בואי איתי הביתה.’

היא כמעט לוקחת את ידו. אבל משהו אינו כשורה. היא מסיטה את מבטה מעיניו, מחיוכו, ורואה את הצלקת. רצועה רחבה של רקמה סגולה בולטת, שכרוכה סביב צווארו. היא מושכת את ידה לאחור בתנועה חדה וכמעט מועדת מעבר לקצה.

‘זה לא אמיתי!’ היא צועקת, לאחר שמצאה את קולה. היא נוטעת את שתי רגליה היטב בקרקע הסלעית ודוחפת את עצמה הלאה מהחשכה.

היא מביטה בחיוכו של הנער המתולתל נמוג, הופך למשהו רשע ואכזרי, הבעה שמעולם לא ראתה על פניו הממשיים.

‘אם זה לא אמיתי, מדוע את לא מסוגלת להתעורר?’ הוא שואל.

היא לא יודעת. היא תקועה שם על הסף, במקום הביניים הזה, עם הנער שחור השיער — היא אהבה אותו פעם, אבל זה לא באמת הוא. זה האיש שהציב אותה כאן, שהכה אותה באלימות מופרזת ואז השמיד את המקום שאהבה. ועכשיו הוא מחלל את זיכרונותיה. היא מישירה מבט אליו.

‘אוהו, איך אני הולכת להתעורר, חתיכת מנוול. ואז אני ארדוף אותך.’

עיניו מבזיקות והוא מנסה לעטות הבעה משועשעת; אבל היא רואה שהוא כועס. התכסיס הסוטה שלו לא עבד.

‘זה יכול היה להביא לך שלווה, טיפשה קטנה. פשוט היית מחליקה לתוך החשכה. הצעתי לך רחמים.’ הוא מתחיל לסגת לתוך תהום התחתיות, משאיר אותה לבדה במקום ההוא. מילותיו מתרוממות בחזרה אליה. ‘עכשיו כל מה שצפוי לך זה כאב נוסף.’

‘שיהיה,’ היא אומרת.

הנער בעל העין האחת יושב על אחוריו בכלא הכריות שלו. הוא מחבק את עצמו — לא מבחירה; זרועותיו נתונות בכתונת כפייה. עינו האחת בוהה עמומות בקירות הלבנים, שכולם מרופדים ורכים. לדלת אין ידית, אין דרך הימלטות נראית לעין. אפו מגרד, והוא טומן את פניו בכתף לגרד אותו.

כשהוא מרים את מבטו, הוא רואה צל על הקיר. מישהו עומד מאחוריו. הנער בעל העין האחת מעווה את פניו כששתי ידיים חזקות מונחות על כתפיו ומתהדקות עליהן בעדינות. הקול העמוק נשמע ממש בתוך אוזנו.

‘יכולתי לסלוח לך,’ אומר המבקר. ‘לכישלונות שלך, לחוסר הציות שלך. במידה מסוימת זאת היתה אשמתי. מלכתחילה לא הייתי צריך לשלוח אותך אל האנשים ההם. לבקש ממך להסתנן לקרבם. זה רק טבעי שתפתח כל מיני… חיבות.’

‘מנהיג אהוב,’ אומר הנער בעל העין האחת בקול לעגני מתנגן. הוא נלחם בכתונת הכפייה. ‘הגעת להציל אותי.’

‘אמת,’ אומר האיש בקול של אב גאה תוך התעלמות מהנימה העוקצנית של הנער. ‘זה יכול לחזור להיות כפי שזה היה בעבר. כמו שתמיד הבטחתי לך. נוכל לשלוט ביחד. ראה מה הם עוללו לך, איך הם מתייחסים אליך. מישהו עם הכוחות שלך, ואתה נותן להם לכלוא אותך כמו איזה מין חיה…’

‘נרדמתי, נכון?’ שואל הנער בעל העין האחת בנימה יבשה. ‘זה חלום.’

‘כן. אבל הפיוס שלנו יהיה אמיתי מאוד, ילדי.’ הידיים החזקות נושרות מכתפיו ומתחילות לפתוח את אבזמי הכתונת. ‘מה שאני רוצה בתמורה הוא דבר קטן. הפגנת נאמנות מצדך. פשוט אמור לי איפה אני יכול למצוא אותם. איפה אני יכול למצוא אותך. בני עמי — בני עמנו — יהיו פה עוד לפני שתתעורר. הם ישחררו אותך וישיבו לך את כבודך.’

הנער בעל העין האחת לא ממש מקשיב להצעתו של האיש. הוא מרגיש את כתונת הכפייה מתחילה להתרפות עם פתיחת האבזמים. הוא מתרכז ונזכר שמדובר בחלום.

‘אתה זרקת אותי כמו שזורקים זבל,’ הוא אומר. ‘למה אני? למה עכשיו?’

‘הבנתי שזאת היתה טעות,’ מסנן האיש בין שיניו. זאת הפעם הראשונה אי־פעם שהנער שמע את האיש מתנצל. ‘אתה יד ימיני. אתה חזק.’

הנער בעל העין האחת מגחך בלעג. הוא יודע שמדובר בשקר. האיש הגיע משום שהוא סבור שהנער חלש. הוא מתמרן אותו. מגשש אחר נקודות תורפה.

אבל זה אינו אלא חלום. חלומו של הנער בעל העין האחת. מה שאומר שהוא השולט.

‘מה אתה אומר?’ שואל האיש, והבל פיו חמים על אוזנו של הנער. ‘לאן הם לקחו אותך?’

‘לא יודע,’ עונה הנער בכנות. הוא לא יודע איפה ממוקם התא המרופד הזה. האחרים וידאו שהוא לא יוכל לראות. ‘באשר ל… איך קראת לזה? הפיוס? יש לי הצעה נגדית, זקן.’

הוא מדמיין את כלי הנשק האהוב עליו, הלהב דמוי המחט המולבש על האמה שלו, והנה הוא באמת שם. הוא מקפיץ אותו — החוד הקטלני נשלף ומנקב את הבד של כתונת הכפייה — ומסתובב על מקומו לנעוץ את הלהב ישר לתוך לבו של האיש.

אבל האיש כבר איננו. הנער בעל העין האחת רוטן במרירות, מאוכזב על שלא בא על סיפוקו. נדרש לו רגע למתוח את זרועותיו. כשיתעורר, הוא יהיה בדיוק במקום הזה, רק שידיו שוב יהיו כבולות. התא המרופד לא מפריע לו. נוח שם, ואין מי שיציק לו. הוא בוודאי יכול להישאר שם עוד קצת זמן. לחשוב קצת. להתאפס על עצמו.

אבל ברגע שיהיה מוכן, הנער בעל העין האחת יפעל וישחרר את עצמו משם.

הנער חוצה מגרש פוטבול בתחילת החורף. הדשא, חום ופריך, נגרס תחת רגליו. מושבי המתכת לימינו ולשמאלו ריקים לחלוטין. באוויר עומד ריח של שריפה, ומשב רוח מעיף אפר על לחייו של הנער.

הוא מביט בלוח התוצאות שלפניו. האורות הכתומים מרצדים ומשמיעים קולות נפץ, כאילו החשמל בא והולך.

מאחורי לוח התוצאות הנער רואה את התיכון, או לפחות מה שנשאר ממנו. הגג קרס, טיל פוצץ אותו. כל החלונות מרוסקים. בשדה לפניו שוכבים כמה שולחנות כתיבה מרוטשים שהעיף הכוח שהשמיד את בית הספר; משטחי הפלסטיק המבריקים שלהם נעוצים בקרקע כמו מצבות.

הוא רואה אותה באופק, מרחפת מעל העיר. ספינת המלחמה. היא אורבת על קו הרקיע כמו חיפושית שרירית שעשויה מתכת אפורה קרה.

הנער לא מרגיש דבר מעבר לכניעה לגורלו. יש לו כמה זיכרונות טובים מהמקום הזה, מבית הספר הזה, מהעיר הזאת. הוא היה מאושר שם לזמן־מה, לפני שהכול הלך לכל הרוחות. עכשיו כבר לא משנה מה יקרה למקום הזה.

הוא מביט למטה ומבין שהוא נושא בידו נייר שנתלש מספר מחזור. הצילום שלה. שיער בלונדיני חלק, עצמות לחיים מושלמות, העיניים הכחולות ההן. חיוך שמרמז שהיא משתפת אותך באיזו בדיחה פרטית. קיבתו מתכווצת כשהוא נזכר במה שקרה.

‘זה לא חייב להיות ככה.’

הנער סב על מקומו בחטף לשמע הקול — מוזיקלי ומרגיע, לחלוטין חריג בתפאורה השרופה הזאת. גבר חוצה את מגרש הפוטבול לעברו. הוא לבוש בפשטות: בלייזר חום מעל סוודר, מכנסי חאקי ומוקסינים. הוא יכול היה להיות מורה למתמטיקה, אלא שיש משהו מלכותי ביציבה שלו.

‘מי אתה?’ שואל הנער בבהלה.

האיש עוצר במרחק כמה מטרים ממנו. הוא מרים את ידיו לסמן שאינו מחפש צרות. ‘זאת הספינה שלי, שם מאחור,’ הוא אומר ברוגע.

הנער קומץ את אגרופו. האיש אינו נראה כמו המפלצת שראה בחטף במקסיקו, אבל כאן, בחלום, הוא יודע שזה לא נכון.

אז הוא מסתער קדימה. כמה פעמים הוא חצה בריצה את המגרש הזה כששחקן יריב על הכוונת שלו? הריגוש שבריצה המהירה על הדשא הנבול מרומם את רוחו של הנער. הוא חובט באיש באגרופו ומתקל אותו בכתפו בתנועה סוחפת.

האיש נופל על הקרקע ושוכב שם על גבו. הנער נישא מעליו כשאגרוף אחד עדיין קמוץ, והשני לופת את הצילום שלה.

הוא לא יודע מה לעשות הלאה. הוא ציפה להתנגדות ממשית יותר.

‘זה הגיע לי,’ אומר האיש ומרים מבט אל הנער בעיניים לחלוחיות. ‘אני יודע מה קרה לחברה שלך ואני… אני כל כך מצטער.’

הנער עושה צעד לאחור. ‘אתה… אתה הרגת אותה,’ הוא אומר. ‘ואתה מצטער?’

‘זאת בכלל לא היתה הכוונה שלי!’ אומר האיש בהפצרה. ‘לא אני זה שהכניס אותה לסכנה. ויחד עם זאת, אני מצטער שהיא נפגעה.’

‘נהרגה,’ לוחש הנער. ‘לא נפגעה. נהרגה.’

‘מה שאתה מחשיב כמוות ומה שאני מחשיב כמוות… הם שני דברים שונים מאוד.’

עכשיו הנער מקשיב. ‘למה הכוונה?’

‘כל הכיעור והכאב האלה, זה רק אם נמשיך להילחם. זאת אינה דרכי. זה לא מה שאני רוצה.’ האיש ממשיך. ‘עצרת פעם לשקול מה אני רוצה? אולי זה לא כל כך נורא?’

האיש לא מנסה לקום. הנער מרגיש בשליטה. זה מוצא חן בעיניו. וזה הרגע שבו הוא מבחין איך הדשא משתנה. הוא חוזר לחיים, ירוק עז מתפשט כלפי חוץ מהאיש. למעשה, נראה לנער שאפילו השמש מתחילה לזרוח מעט בהירה יותר.

‘אני רוצה שהחיים שלנו — החיים של כולנו — ישתפרו. אני רוצה לצמוח מעבר לאי־הבנות העלובות האלה,’ אומר האיש. ‘בראש ובראשונה אני אדם משכיל. הקדשתי את חיי ללימוד נסי היקום. אני בטוח שסיפרו לך עליי. שקרים בעיקר, אבל נכון הדבר שחייתי במשך מאות שנים. מהו המוות לאיש כמוני? בסך הכול אי־נוחות זמנית.’

הנער החל לשפשף מבלי משים את פיסת הנייר שהוא מחזיק בין אצבעותיו. אגודלו מלטף את לחייה של הנערה. האיש מחייך ומחווה בראשו לעבר הדף הקרוע מספר המחזור.

‘למה… למה שאבטח בך?’ מצליח לשאול הנער המתאבל.

‘אם נפסיק להילחם, אם תקשיב לי זמן־מה, אתה תבין.’ הוא נשמע מאוד כן. ‘יהיה בינינו שלום. ואתה תקבל אותה בחזרה.’

‘אקבל אותה בחזרה?’ שואל הנער ההמום, ונחשול של תקווה גואה בחזהו.

‘אני יכול להשיב אותה,’ אומר האיש. ‘אותו הכוח שהחזיר לחיים את חברתך אלָה, מצוי עכשיו ברשותי. אני לא רוצה להמשיך להילחם, חברי הצעיר. תן לי להשיב אותה. תן לי להראות לכולם איך השתניתי.’

הנער מביט בצילום שבידו ומגלה שהוא השתנה. הוא זז. הנערה הבלונדינית הולמת באגרופיה על החלק הפנימי של הצילום, כאילו זו זכוכית שהיא כלואה מאחוריה. הנער יכול לקרוא את שפתיה. היא מתחננת לעזרתו.

האיש מושיט את ידו. הוא רוצה שהנער יעזור לו לקום.

‘מה אתה אומר? נשים לזה סוף ביחד?’

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נלחמים כאחד”