החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נווד לילי

מאת:
הוצאה: | 2018-12 | 172 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

20.00

רכשו ספר זה:

רוקאמדור הוא גבר צעיר בן 30, מומחה לחידוש כריות ומכין בובות לנשים שהיה איתן כמחוות פרידה. כעת, לאחר שהבובה המיועדת לקלמנטיין מוכנה, הוא מחליט שהגיע הזמן לשחרר את עברו. מה שנשאר זה רק להעניק לה אותה ולסגור מעגל. אך הכול מסתבך כשיום אחד מישהי דופקת בדלת דירתו הקטנה של רוקו ומזמינה אותו לקזינו שבו משחקים על כובעים. יחד איתה עולים הזיכרונות על החדר הלבן. זיכרונות עבר שעדיף לא לגלות…

 

על המחבר בנימה אישית

 

כשהייתי ילד ישנתי על מדף ספרים, שתיתי מקערות כלבים של אבי ורקדתי על במות בצרפת. כתבתי שירים,

הייתי מפרסם אותם והייתי עוזב אותם. שנים לאחר מכן למדתי באוניברסיטה כדי לקבל דיפלומה של במאי ולא לעשות סרט אחד בחיי, אך פעמים רבות הייתי משחק בתפקיד של סופר על במות סטודנטיאליות. בצבא הייתי צלם וכל פעם ניסיתי לא לאבד אמון בבני אדם. למרות האבסורד של האמונה הזאת, אף פעם לא הפסקתי לכתוב.

מקט: 4-1272-293
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אני מניח רגל רק על המרצפת ובשום פנים ואופן לא על קו התפר, עקב כך אני הולך כמעט על קצות האצבעות, וליבי מתקבץ מרוב פחד כשפתאום אני מאבד את שיווי המשקל. גבי מכופף, עיניי מכוסות בדוק המחשבות, ידיי נצמדות לחזה אוחזות בובה, בתנוחה זו אני מתמזג עם עדר החיות. אני קופץ ממשבצת למשבצת רק שלא אדרוך על קו התפר. באחת הקפיצות אני נוחת לא על המשבצת ולא על קו התפר, אלא על אישה זקנה שבאותה השעה, ללא שום רעד בקולה כאילו חיכתה לרגע זה, שופכת עליי טונות של קללות רחוב, קללות גנגסטרים של ממש. אני, כאידיוט כנוע, אפילו לא מתיישר ומנסה להרים את הזקנה מהקרקע, והיא אינה נותנת לי לעשות זאת, ובתחת הגרום שלה נדבקת יותר ויותר למרצפות האפורות החלקות, דבר שהופך את תהליך “הצלתו“ של הגוף הזקן לפעולה לא פשוטה אך לא פחות מעניינת. המחזה מושלם על יד גוון הצליל מעורר הפליאה של קללותיה: דביק כמרשמלו, שורק ומצלצל במקצת באותיות תז’ (תזדיין) ובהברה יזד’ (יזדיין). כעבור זמן מה מתווסף סביבנו המון של בטלנים, אך הזקנה אינה משתתקת, ואיני מפסיק להתגבן לידה. מישהו צועק לי “אל תכה את הזקנה!“ ואני בתשובה מצטדק בחוסר אונים, “אני רק הלכתי לקזינו… נפלתי עליה… ו… איני מכה אותה… היא לא רוצה לקום…“ הם משיבים לי בצעקה “אתה נרקומן? אתה נראה מוזר! עזוב את הזקנה לנפשה! תקראו למשטרה!“ “אני מנסה לעזור לה!“ אני לא מרים ידיים ומתאמץ בגבורה לטפל בה, ואז גבר, החזק מעבר למידותיו, ניגש אלינו, ביד אחת מרים את הסבתא וביד אחרת מפיל אותי מהרגליים. עוד בהיותה באוויר, בהיתלותה על יד האיש הזר, החלה המכשפה הזקנה לבעוט בי ברגליה, ואני פורץ בצחוק היסטרי גס – ושוב שוכח מקלם לכמה דקות!

בנוכחות העדים בהתה הזקנה בי עד אובדן חושיה המלא שהתרחש כבר אחרי התפזרות ההמון מחוסר הכוחות עקב המחזה. בסופו של דבר, לקחה את רגליה משם אף היא, במלמולי הקללות תחת אפה בקול צרוד, כי לא הפסקתי להתגלגל מצחוק.

לאט-לאט עברה לי ההיסטריה והחלטתי להמשיך לנוע הלאה. לאחר האפיזודה עם הזקנה באופן לא מודע שיניתי את סגנון הליכתי, יישרתי גב, הסתרתי את הבובה בכיסי והאצתי את צעדיי. אך כמו מקודם, ניסיתי בכל כוחי לא לצאת ממסגרות המשבצות. העיקר לזכור: מניחים רגל באמצע המשבצת ולא דורכים על קו התפר!

לא דרכתי עד שהגעתי לקזינו. הפעם קיבלתי הזדמנות לראות את הבניין מבחוץ ברוגע ובפרטי פרטים: סורגים על החלונות וציורים על הקירות, כמו חותמת הזמן, כלאו בתוכם חיי אנשים. הקופסה הזאת מלאה בעולמות שלמים, אין חיים מחוצה לה, פשוטו כמשמעו. הבניין הוזנח למשך שנים ארוכות, ולא היה מה לדבר בכלל על שום קזינו. הבניין מוקף בגדר מברזל מעובד. המקום דומה נורא לבית כלא… גרם מדרגות רחב הוביל מהשער הפתוח ועד הכניסה הראשית. חלק מהבניין קרס אבל בכל מקרה הוא לא נראה גדול. בלי גוזמה – כך נראה קזינו שבו מהמרים על כובעים.

השמש כמעט שקעה באופק, והשקיעה נצבעה בכחול ובאדום. שריקות הרוח הזכירו צופר משטרתי. הפחד אמר לי שזהו הזמן לנקוט זהירות ולהסתתר מעבר לפינה. שתי מכוניות משטרה נעצרו ליד הכניסה, מהן ירדו ארבעה ושמו את פעמיהם פנימה. כחצי שעה הם התרוצצו בפנים וכנראה לא מצאו דבר או איש. חיכיתי עד שהם נסעו והזדרזתי ללכת ו“להמר על כובעים“.

מעל לדלת הכניסה הענקית זהרה כתובת בצבע ירקרק עם נצנצים כתומים: “כרתים“. עד כדי כך גלוי לעין ופשוט, אומנם קצת מזויף – זה בנוגע לשם. התאמצתי לא מעט עד שפתחתי את השער המוביל לממלכת האגדות, ובחושך מצרים של האולם הבחנתי בשממה חסרת כוכבים – עלטה שסיפרה כי אין בפנים דבר ואין שם איש. פאן14 לקח משם את עדר המשוגעים, לקח את קלם, לקח את הגנב ואת קלאודיה. אני סבור שלא הכסף שלי גרם למבצע בממדים כאלה… אני מתבדח, צוחק, מעצמי אני צוחק.

נדלק האור, האולם היה ריק ושקט. עליי ננעץ מבט מעיני הדובדבן ודיברו שם משהו על צרפת, באמצע האולם על הרצפה ישבה הבובה האוסטרלית. שום דבר אחר לא היה בפנים, הכול נעלם במשך שבוע – גם שולחנות, גם כובעים וגם אנשים. נשארה רק הבובה. דווקא משום כך הכרחי היה לתת לה בעיטה הגונה – ולנקום בזקנה! האצתי עד למהירות האדם הרוצה לתת בעיטה ושגרתי את הבובה לטיסה, היא התנגשה בכתובת על הקיר שהאות הראשונה שלה הייתה מעוטרת בציור מיניאטורי בדומה לאלה שציירו נזירים בספרים הראשונים: “לא ראיתי שמש כבר שלושה חודשים, הפסדתי את כל הכובעים! אגספר15.“

השבתי בעדינות את הבובה החדשה שלי, אחותה של הבובה האוסטרלית, במקומה והתיישבתי ממול, אך כמובן ישבתי על המרצפת – לא על קו התפר, ואת רגליי הנחתי על מרצפות שונות, רק לא על קו התפר, לא על קו התפר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נווד לילי”