החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על דליה וצבי אביאל

דליה אביאל נולדה בירושלים בשנת 1929, לבוסתנאי אבולעפיה וציפורה לבית ריגלר. את לימודיה החלה בתל אביב, בבית הספר ״תל נורדאו״. בשל מעבר המשפחה ממקום למקום, עקב עבודת אביה, המשיכה את לימודיה במספר בתי ספר ברחבי הארץ ובהם קשרה קשרי ידידות ... עוד >>

נפלאו ממני

מאת:
הוצאה: | 2018 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בגיל שש עשרה הם בראו את הבועה, מילאו אותה במתיקות אהבתם, נעלו דלת בלתי נראית ויצאו אל גורלם. והבועה נשאה אותם מעל ומעבר לכל המוכר לנו, חצתה במעופה ערים, יבשות וימים. לעיתים ניתן היה לשלוח יד וכמעט לגעת בה… הנה היא מעלינו, מתחתינו, בינינו, תמיד מפתה, תמיד חומקת, מזמינה אותנו לשהות בה רגע קט, להסתנוור מיופים של פראי הרים זקורי כיפות, של גאיות מחודדים שלעומקם לא ירדנו, של צבעים עזים, קולום ומראות שסחררו את נפשותינו ובלבלו את חושינו.

מקט: 978-965-571-199-8
מסת"ב: 978-965-571-199-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יצורים שמימיים

 

 

שנות העשרים המאוחרות של המאה הקודמת.

סבתי מוטרדת:

הבית שהקימה באחוזת בית ברחוב יהודה הלוי 20

נמצא בפינה רועשת מדי.

שוד ושבר — חנויות נפתחות ברחוב הרצל הסמוך לביתה!

היא מחליטה לעבור לגור בבית חדש, שבנתה בצפון מערב העיר.

לרחוב עדיין אין שם וסבתי מציעה לקרוא לו בשם חובבי ציון,

כשם התנועה שאליה השתייכו הוריה, מייסדי ראשון לציון.

 

קרוב לים, בשממה, עמד לו הבית, בודד וגאה.

בית קומתיים, ארבע דירות מרווחות, מוכנות לילדיה של סבתא

שזה עתה החלו להקים משפחות.

בבית זה גדלתי, בחיק משפחה גדולה, מחבקת ואוהבת.

היו לבית מרפסות רחבות, המשקיפות אל הים,

מהן השקפנו על הסירות והאוניות המתקרבות,

ומהן גם צפינו בכוכבים, בדאונים ובעפיפונים.

היו לבית מדרגות ברזל מפותלות שהובילו לחצר אחורית

אותה פארו עץ אורן, שני עצי לימון וספסל שיש לבן.

בחצר גם טיילו להנאתם שני צבים ושלושה חתולים.

את חזית הבניין קישטו גזוזטראות

נתמכות בעמודים קטנים מפוסלים.

לחלונות הבית היו מוצמדים תריסי עץ שלעתים רעדו ברוח,

אך נעצרו ב׳מֶנְשַלָך׳ עשויים מפליז.

דלתות הבית היו תמיד פתוחות לרווחה לכל אורח מזדמן.

 

והאורחים אכן הגיעו.

יום אחד לפנות בוקר, במצב של נים ולא נים,

שמעתי אותם…

במעופם מעל הגזוזטרה היפה הם חדרו לחדר השינה שלי.

הם נחתו כמשב רוח — רוחשים, מזמזמים, הומים,

עסוקים ללא הרף.

הם ערכו שולחן ארוך מאוד וצר, התיישבו משני עבריו

ותקשרו במהירות בינם לבין עצמם, בשפה שהיא לא שפה.

הם דמו לילדים קטנים חסרי משמעת, פורקי עול,

ועם זאת פעלו כגוף אחד.

בגדיהם היו צבעוניים והם חבשו כובעים משונים.

עלי הם לא הסתכלו, בי הם לא נתקלו, לגביהם לא הייתי קיימת.

קפאתי במקומי ועצרתי את נשימתי, השעון עמד מלכת.

 

ופתאום, כהרף עין, הם נעלמו!

הם נעלמו ואיתם נעלם השולחן הארוך והצר,

ואיתם גם נעלמה חברתי הקטנה והיקרה שגרה במעלה הרחוב.

 

באותה שעה פרחה נשמתה.

 

עברו שלושים שנה.

אנחנו גרים ברחוב אחד העם בתל אביב.

דירה גדולה ומוארת.

בדירה פרוזדור ארוך, המוביל מדלת הכניסה אל המטבח.

לדירה מרפסת מערבית, חזיתית, מלבנית,

הנמשכת גם דרומה ונושקת לחדרי השינה,

ושתי מרפסות הפונות לחצר האחורית

ומשקיפות על חצר הבניין שבשדרות רוטשילד.

בגבול שתי החצרות גדל לו לתפארת עץ אלון,

שצמרתו סככה ויצרה כעין חופה על הבית ועל הגג.

 

מנוחת צהרים, חם ולוהט בחוץ.

בבית, הודות לעץ האלון, קריר ונעים.

אני בכורסתי, במצב של נים ולא נים.

ושוב ראיתי,

ושוב שמעתי אותם.

הם באו מכיוון הים,

ריחפו במהירות מעל הגזוזטרה הקדמית

ונכנסו ביעף.

יצורים קטנים, זריזים, פעילים, חסרי מנוח.

הם התרוצצו בדירה,

תקשרו בינם לבין עצמם, בקולות עמומים לא מובנים,

עברו מעלי, עברו לידי, עברו דרכי, וחלפו הלאה,

דרך הפרוזדור הארוך ועד המטבח ומרפסת המטבח,

ונחתו בחצר!

הצלחתי לנער מעלי את אחרון קורי השינה.

באוזניי עוד הדהדו שתי הברות שקלטתי,

הברות שחזרו ונשנו: ״פי – נס״ ״פי – נס!״

רצתי למטבח, ומשם למרפסת, ולא האמנתי למראה עיני —

עץ האלון הענק שגדל לתפארת בגבול שתי החצרות

היה שרוע כולו, בקו ישר, על האדמה

ועטרתו המפוארת תקועה עמוק

בתוך הדירה שבקומת הקרקע של ביתנו.

היצורים השמימיים היו כלא היו,

הם נעלמו.

 

האם נשלחו להציל את העץ?

האם הם הגיעו להציל את שוכני אותה דירה?

ואולי…

אולי הם באו ונטלו עמם את נשמתו הטהורה

של אותו עץ אלון מפואר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נפלאו ממני”