החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

נקסוס

מאת:
הוצאה: | 2016-06 | 463 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

נקסוס, ספר המד"ב הראשון של נעאם, זכה בפרס פרומתיאוס ב־2014.

בעתיד הקרוב, נקסוס – ננו־סם ניסיוני – יכול לגרום לבני אדם לתקשר ישירות זה עם זה, מוח למוח.

ישנם כאלה המעוניינים לשפר אותו. ישנם כאלה הרוצים לבער את התופעה. וישנם כאלה השואפים לנצל את הסם לצרכיהם.

כאשר מדען צעיר העובד על פיתוח נקסוס נתפס על־ידי הרשויות, הוא שוקע כל־כולו בעולם של סכנה וריגול בינלאומי, מפני שעל כפות המאזניים מונח הרבה יותר מאשר מישהו מעלה על דעתו.

ממסדרונות האקדמיה אל מסדרונות השלטון, ממטות סוכנויות העילית של ארה"ב למעבדה סודית מתחת לאוניברסיטה מובילה בשנחאי, מהמסיבות המחתרתיות של סן פרנסיסקו לשווקי הביוטכנולוגיה הבלתי־חוקיים של בנגקוק, מכנס בינלאומי למדעי המוח ועד למנזר נידח בהרי תאילנד – נקסוס הוא מותחן מדע־בדיוני חכם ומצמרר המוביל את הקורא בנבכי עולם הנמצא על סף פיצוץ. מצד אחד הוא דמיוני וגדוש בהמצאות, ומצד שני הוא מתאר בבהירות מפחידה מציאות אפשרית בהחלט.

ראמז נעאם, יליד קהיר, עבר עם משפחתו לארצות הברית כשהיה בן שלוש, וכיום הוא מתגורר בסיאטל. הוא מהנדס תוכנה, עתידן וסופר מד"ב. ראמז עבד במיקרוסופט, היה מעורב בפיתוח של אינטרנט אקספלורר ואאוטלוק, פרש, הקים וניהל את אפקס ננו־טכנולוגיות המפתחת תוכנה להאצת תכנון מולקולרי, וחזר לקדנציה נוספת במיקרוסופט. הוא בעליהם של 19 פטנטים בתחומי אינטליגנציה מלאכותית, חיפוש ואחזור מידע, דפדפנים ומנועי חיפוש.
נעאם זכה בפרס ה.ג'. וולס על ספרו "יותר מאנושי" (עיון).
הספר השלישי בטרילוגיה – אפקס – זכה בפרס פיליפ ק. דיק ב־2015.
סיפורו הקצר של נעאם – מים – המתרחש בעולם של נקסוס, ראה אור בגיליון 22 של חלומות באספמיה, כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה.

מקט: 4-1088-34
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
נקסוס, ספר המד"ב הראשון של נעאם, זכה בפרס פרומתיאוס ב־2014. בעתיד הקרוב, נקסוס – ננו־סם ניסיוני – יכול לגרום לבני […]

1
פרוטוקול דון חואן

יום שישי 2040.02.17 : 2255 שעות

האישה המתכנה סמנתה קאטאראנֶס יצאה מהמונית והלכה אל הבית ברחוב 23. הדלת נפתחה וקולות מוזיקה ודיבור נשפכו אל תוך הלילה. צמד נשים צעירות הגיחו, שלובות זרוע, שקועות בשיחה. הן חייכו אליה כשעברה על פניהן, וסם החזירה חיוך. קוד טביעת פנים זיהה אותן, והשתמש בעדשות הטקטיות שלה כדי להטביע שמות, גילים ורמות איום שזרחו קלות לצד פניהן בשדה הראייה שלה. הכול ירוק. אזרחיות. אין קשר ידוע למשימה שלה.

סם העבירה את מבטה על צדו החיצוני של הבית. שדה הראייה התמלא באלמנטים מבניים, קווי חשמל, קווי נתונים, נקודות כניסה ויציאה אפשריות דרך דלתות, חלונות, נקודות תורפה בקירות. היא סילקה הכול במצמוץ. דבר מזה לא שירת את צרכיה הערב.

צביטת כאב עברה בברכה השמאלית כשעלתה במדרגות. מזכרת מקרב היריות הנורא ליד סארי. כאילו תוכל לשכוח בכלל את הלילה ההוא. בפניה הייתה מעין תחושת לחץ. שפתיה היו תפוחות מדי, לחייה מתוחות, לסתה נטויה בזווית מוזרה. עצביה זעקו במחאה על הקלסתר שתחזקה. כשתוכל להירגע ולשוב לפניה האמיתיים, זו תהיה הקלה.

חלקים מהתדרוך לקראת המשימה הזאת רפרפו במחשבותיה ללא הזמנה. בניין שהתפוצץ, גופות פזורות בכל מקום. מנהיגים דתיים שנרצחו בידי חברים ותיקים שעליהם סמכו. פוליטיקאים ששינו את עמדתם באופן פתאומי, בלתי סביר. כל פיגועי ההתאבדות, ההתנקשויות, החתרנות הפוליטית, הפלוגות חתומות הפנים של חיילי־על חסרי ספקות, חסרי מחשבה, נאמנים במידה בלתי־אנושית. ומאחורי כולם, החוט המקשר: טכנולוגיית הכפייה החדשה של בייג’ינג. טכנולוגיה שהיעד הזה עשוי לעזור להם להתקרב צעד אחד להבנתה ולהבסתה.

סם פתחה את הדלת ונכנסה אל המסיבה כשחיוך רחב על פניה המזויפים. שטף רם מדי של מוזיקה הכה בה. ריחותיהם של עשרות גופים הציפו את חושיה המושחזים. זהויות צפו מעל ים הפנים. אי־שם בבית הזה, היא תמצא את האיש שהיא מחפשת.

יום שישי 2040.02.17 : 2310 שעות

“אתה מתפרפר?” שאלה הבחורה. היא רכנה קרוב, קרוב מספיק כדי שישמע אותה מעל לשאון המסיבה, קרוב מספיק לנשיקה.

קיידן ליין צפה בקפידה, בעניין קליני, בדון חואן המעצב את תגובות גופו. חיוך קל. שחרור אוקסיטוצין. התרחבות נימים בלחיים. תערובת של ביטחון וציפייה. תשובות אפשריות חלפו במחשבותיו, התעצבו למחצה על שפתיו כשחבילת השיחה של התוכנה סיננה אפשרויות.

[כן, אני אוהב לרקוד.]

[בטח, איזו מוזיקה את אוהבת?]

[כשאני עם מישהי יפה כמוך.]

אותות התפשטו ברשת צמתי נקסוס עתירת השינויים שבמוחו. מבני הננו של הסם העריכו נתונים, עיבדו אותם, שינו אותם. דון חואן קיבל החלטה בתוך אלפיות השנייה. הקלט גאה לשיא בצמתי הנקסוס המחוברים לתאי העצב במרכזי השפה של האונות הקדמית והרקתית שלו. דחפים עצביים שעטו ממרכזי השפה אל הקליפה התנועתית, ומשם אל שרירי הלשון והלסת שלו, אל השפתיים והסרעפת. שבריר שנייה אחרי ששמע את דברי הבחורה, השרירים הללו התכווצו וסיפקו את תגובתו.

“כן, אני אוהב לרקוד,” שמע קייד את עצמו אומר.

מי כותב את השורות העלובות האלה? הוא תהה.

“רוצה לבדוק אם יש משהו טוב הערב?” היא שאלה.

פרנסס. שמה היה פרנסס. הם נפגשו לפני עשרים דקות במסדרון. היא הייתה בת עשרים ושש, מזל בתולה, מעצבת גרפית. לפרנסס היה ריח נעים, היא אהבה לגעת בו כשדיבר והיא נראתה מושכת למדי במכנסיים הדוקים ובמחשוף גדול. היא אהבה אקרו־יוגה, מוזיקת ריקודים רועשת, טיולים במרכז אמריקה ואת שני החתולים שלה.

קייד מעולם לא שאל איש בעבר מה המזל שלו. במובן מסוים, הוא כנראה לא שאל גם הפעם. התוכנה ביצעה את זה באמצעות פיו וריאותיו. זה נחשב?

המבחן רק היה אמור להדגים שהתוכנה יכולה להשתמש בממשק מבוסס־נקסוס שלהם כדי לשלוט בדיבור ובשמיעה בסביבה אמיתית. ראנגאן היה זה שהתעקש להשתמש ביישום הדייטינג שלו כדי לבחון את הפלטפורמה שלהם, ושקייד יהיה זה שיערוך את הניסוי. “אתה צריך לצאת לכייף קצת, בחייך,” אמר. “אתה רק יושב ועושה פרצופים. לפלרטט עם כמה בחורות זה בדיוק מה שאתה צריך.”

בפעם הבאה, חשב לעצמו, שראנגאן יעשה את מבחן השטח.

“בטח, בואי נראה מה קורה,” השיב דון חואן.

קייד שלף את הטלפון שלו והצמיד אותו לקיר לצדם. דון חואן דיבר אליו. “מסיבות ריקודים באזור המפרץ הערב. שקיעה מלאה לשניים.”

פרנסס פנתה מול המצלמה. אחד החוגגים מרפק אותה כשמיהר לאורך המסדרון. היא נלחצה אל קייד, נצמדה אל צדו. הוא היה חייב להודות שגופה באמת היה חמים ומזמין. הוא חיבק את מותניה בזרועו כשהטלפון השיב לבקשתו. אולי היה משהו בדבריו של ראנגאן…

מקרני רשתית חיפשו את עיניהם. אקוסטיקה מכווננת התבייתה על אוזניהם. אירועים מקומיים נגללו בשדה הראייה המשותף שלהם.

עודף סרוטונין לווריד

פרסומת קצרה לאירוע שטפה את חושיהם: מוזיקה פועמת, אורות מתואמים, חיוכים חמימים, רקדנים מתחבקים ונעים לפי הקצב.

פרנסס העוותה את פניה. “קצת רציני מדי בשבילי.”

קייד צחק. “הבא.”

סיגנוס אקספרס – אירוע התרמה של פרויקט אודיסיאוס

מרחבי החלל, כוכבי לכת מקיפים שמשות רחוקות, חוגגים לבושים בחיקויים נוצצים לחליפות חלל, קולות צפצוף של יצירת מגע מבעד לרעש הסטטי של קרינת הרקע הקוסמית, ומעל הכול מקצב טרנס סוחף.

פרנסס משכה בכתפיה. לעזאזל, מגע גופה הלחוץ כך אל גופו היה נעים.

“בחלל,” היא אמרה, “לא שומעים אותך רוקד.”

קייד משך בכתפיו. “הבא.”

אושר מתפשט מאת ערמות הברית של סקסיות

מחזות וצלילים חדשים: גופים כמעט עירומים, מתפתלים, עור מתחכך בעור, גניחות קצביות, הבזקים מהירים של פיות וירכיים ושדיים.

פרנסס הצמידה את ירכה אל גופו טיפ־טיפה. “זה נראה די לוהט. נכון?”

קייד צחק בקול. בכל ערב אחר, לא היו לו ביצים להעז להיכנס לסצנה שכזאת. אבל למה לא. משימתו הערב הייתה למתוח עד תום את גבולות הפלטפורמה שבנו על יסודות הננו של נקסוס.

זה יהיה מקרה מבחן מעולה, הוא אמר לעצמו. אני עושה את זה למען המדע.

דון חואן השיב בשמו. “אולי. את מתכננת להתפרפר איתי?”

קייד הניח לו להחזיק בהגה, הניח לו לקרוץ בעינו.

פרנסס גיחכה וזקפה גבה, פנתה לעברו, גופה עדיין צמוד לגופו. “היית מת, אה?”

היא עפעפה בעיניה הירוקות היפות מעלה אליו.

“אה, אני חושב שהעונג יהיה כולו שלך,” השיב דון חואן. קייד כרך את ידו השנייה סביב מותניה, הצמיד אותה אליו עכשיו, השפיל מבט אל תוך עיניה.

פרנסס נשכה את שפתה התחתונה.

“תוכיח.”

קייד אולי היה מגמגם, אולי היה מסמיק, אבל היגיון מחושב יותר היה בשליטה. “אצלך או אצלי?”

הם התנשקו בעמידה, גבו של קייד מול קיר החדר שהתגנבו אליו. פרנסס נטתה לצחקק. היא התמזמזה בהתלהבות כיפית שהדביקה גם את קייד. הם התנשקו והתנשקו, צחקקו והתלחשו. הניתוק הקליני של קייד התפורר. מישהו פתח את דלת החדר, ראה אותם ונסוג בלוויית התנצלות. זה הוביל לצחקוקים נוספים. לאחר מכן הגיעו עוד נשיקות. צחקוקים פינו את מקומם להתנשמויות. התנשמויות פינו את מקומן להתחככות, לידיים משוטטות. להט עלה בין גופיהם. נשימותיה היו קצרות וכבדות. גם שלו.

הדיאלוג מחורבן, אבל אי אפשר להתלונן על התוצאות, חשב לעצמו קייד. היה מבחן אחד נוסף שהוא הבטיח לראנגאן שיערוך. במה שנוגע לממשקים הקינסתטיים…

הוא השאיר את עיניו עצומות כשהתנשק איתה, שיקע את עצמו במערכת ההפעלה של נקסוס שהוא וראנגאן בנו על מאות מיליוני מבני־הננו של הסם שמוחם היה רווי בו.

מספרים בוהקים באור רך נגללו בתחתית שדה הראייה שלו. מימין נתלתה שורת צלמיות. חלון יומן מחקרי עם ההערות שלו על מבחן השדה היה ממוזער לשורת השם שלו. ההמולה המהוסה של המסיבה עדיין זרמה אל תוך אוזניו. קייד העביר את עינו הפנימית על דופק, נשימה, פעילות נוירו־חשמלית, סטטוס ממשק, רמות מעבירים עצביים והורמונים־עצביים. הכול ירוק. הוא ראה את העותק של דון חואן שראנגאן העתיק ושיפץ מריץ את הדגמים שלו, מתנהג יפה ומנצל רק את המשאבים שהקצה לו. הוא עבר במהירות על פניו, חיפש תוכנית אחרת שראנגאן סחב מפורנו מציאות מדומה ופיצח כדי שתשלח את הפלט שלה לתוכנת השליטה הגופנית שלהם. פיטר נורת’.

[הפעל: פיטר_נורת’ מצב: הידודי_מלא עדיפות: 1 רמת_גסות: 2]

פרנסס נלחצה אליו בעקשנות רבה יותר. הצחקוקים נעלמו. שפתיה התחככו בלסתו, משכו בפיו בתנועה רטובה. גופה להט תחת ידיו. מכנסיה ההדוקים היו חלקים־חלקלקים ונצמדו אל התחת שלה באופן מושלם. היא פישקה קלות את ירכיה, הצמידה את האגן שלה אל שלו, חיככה את מפשעתה ברגלו בזמן שהתנשקו. גניחות העונג הקטנות והחרישיות שלה עלו ישר אל חלק קמאי כלשהו במוחו. מספרים וצלמיות עדיין ריחפו בשדה הראייה שלו.

קייד התעלם ממערכת גירויים אחת, והניח לעצמו לשקוע באחרת.

פיטר נורת’ שלט עכשיו בעניינים, בוט של פורנו מציאות מדומה שראנגאן סחב מהרשת והתאים למערכת נקסוס שלהם כדרך לבחון את הממשקים הקינסתטיים שלהם. הוא פלט שינויים במיקום גפיים ושרירים ווקטורים משולבים. צמתי נקסוס במוחו של קייד ניצתו, אותות שעטו מקליפת המוח התנועתית שלו אל גפיו, וגופו של קייד הגיב.

פרנסס גנחה חרש, הניעה את ישבנה מול ידו, התחככה בירכו. פיטר נורת’ החליק את ידו של קייד במורד גבה, על פני החולצה עמוקת המחשוף שלה, אל אחורי מכנסיה החלקים וההדוקים. ידו לחצה לחי מושלמת אחת, התרוממה אל החדר ונחתה בחבטה מהדהדת.

“אוווו,” לחשה פרנסס. היא נשכה את שפתו התחתונה, לא חזק מדי, ומשכה. אצבעה שפשפה את חזהו, גירתה פטמה אחת. האצבע והאגודל נצמדו זה לזה, והפעם חזק עד כאב.

לעזאזל, חשב קייד. למה בדיוק חשבתי שזה רעיון רע?

פיטר נורת’ תפס בירכיה של פרנסס, ניווט את שניהם אל הספה, דחף אותה מטה אליה. התוכנה הורידה את גופו על גופה בכריעה על קצה הכרית, ברך אחת בין ירכיה. ידיו של קייד התרוממו, נכרכו בשערה ונקמצו לאגרופים. פיטר נורת’ משך, הטה את ראשה לאחור, אילץ אותה להסתכל בו, נעצר עד שפקחה את עיניה והסתכלה בעיניו, המתין עוד רגע אחד והנחית את פיו על פיה.

תודה, תודה, תודה, ראנגאן, הוא חשב, על שהכרחת אותי לצאת וליהנות קצת.

פרנסס הגיבה בציפורניים על גבו, חדות ואפילו מכאיבות מבעד לחולצתו. היא הזיזה את ירכיה לפנים על המושב ונצמדה עוד אל ברכו, מהדקת את ירכיה סביב רגלו, מהמהמת אל תוך פיו בזמן שידיה מצאו את חגורתו וחמקו אל מתחת לחולצתו. מחפשות עור, מוכנות להקיז דם.

קייד אילץ את עצמו להתרכז. אילץ את עצמו להוסף מידע לרשימות ביומן המחקר. הוא עדיין היה מדען, לעזאזל.

[שליטה שרירית חלקה. מערכות משוב מעולות. ייתכן שתגובת הכאב לא מספקת.]

בחוץ, פיטר נורת’ גרם לו לחפון שד אחד, כשידו האחרת סבוכה בשערה. חולצתו נעלמה. פרנסס נשכה במורד חזהו, בטנו.

[תגובת כאב בהחלט לא מספקת.]

ידה הייתה כעת על מפשעתו. קייד היה קשה, קשה ככל שהתירו גבולות הבטיחות שראנגאן והוא תכנתו לתוך הממשק. נראה שפרנסס התייחסה לכך בחיוב. היא חייכה בפיתוי כשידה לחצה עליו דרך חזית מכנסיו, החלה לנוע בתיאום עם ההתחככות שלה על החלק התחתון של רגלו…

קייד לא ציין דבר בנושא זה. הוא כבר בחן באריכות את מודולת הזקפה.

פרנסס חייכה אליו מעלה בביישנות ולחצה עליו לחיצה ארוכה. “זה בשבילי?” היא ליקקה את שפתיה בפיתוי.

מוחו של קייד נמלא בדימויים של מה שעומד לקרות. לבו החמיץ פעימה בציפייה. הוא פתח את פיו לענות.

[אזהרת ממשק – מספר שיאים מקסימאלי לשנייה>פרמטרים]

[אזהרת ממשק – איבוד פאקטים בחיבור 0XE439A4B]

[שגיאת ממשק – סוקט לא נמצא OXA27881E]

[שגיאת ממשק – סוקט לא נמצא OXA27881E]

[אזהרת ממשק…]

אוי, זין, הוא חשב.

שגיאות ואזהרות הציפו את שדה הראייה של קייד. תצוגות פרמטרים גאו לתחום הצהוב והאדום. רוחב הפס התוך־קליפתי היה רווי. מנות נפלו. מחזורי מעבד נבלעו בענק על־ידי חבילות לכידת־שגיאות ותיקון־שגיאות, שדרכו זו על רגליה של זו בחפזונן לתקן את מה שהשתבש.

בחוץ, לא לפיטר נורת’ ולא לקייד הייתה שליטה על גופו. ירכיו פרכסו בעווית לפנים שוב ושוב. ידיו לפתו בכוח את ראשה ההמום של פרנסס. מפשעתו שעדיין הייתה לבושה הוטחה בפניה עם כל דחיפת אגן. פיו היה פעור לרווחה, עיניו לא ממוקדות. צליל חסר משמעות בקע מגרונו.

“אג. אג. אג.”

[אזהרת ממשק – מספר שיאים מקסימאלי לשנייה>פרמטרים]

[אזהרת ממשק – מספר שיאים מקסימאלי לשנייה>פרמטרים]

[שגיאת ממשק…]

זיןזיןזין.

[עצור מערכת], הורה.

כלום.

[עצור מערכת], חזר.

כלום.

[עצור מערכת] [עצור מערכת] [עצור מערכת מזדיינת!]

הגרייה העצבית־שרירית נפסקה. התצוגות הפנימיות של קייד התרוקנו. שריריו רפו. ירכיו הפסיקו לנוע. ידיו הרפו מראשה של פרנסס. הצלחה!

קייד נשם עמוק.

ואז עוד עווית עזה התגלגלה בכל שרירי גופו, ועוד אחת, ועוד אחת…

מה? אוי חרא.

קייד פלט.

הוא הטיל את עצמו לאחור מפרנסס וקרס על המיטה שמאחוריו, גבו מתקמר ובהונותיו מזדקרות כשאיזו תופעת לוואי של הגרייה הטביעה אותו באקסטזה של כל הגוף. צחוק בקע מפיו. דמעות זלגו על פניו. הוא התהפך על צדו בעונג ובבלבול ובשעשוע ובשלווה עמוקה, חמימה, ישנונית. אהההה.

“מה זה היה, לעזאזל?” פרנסס עמדה על רגליה וצעקה עליו. ידה האחת הייתה על פניה. “מה לעזאזל לא בסדר איתך?”

קייד התהפך בטשטוש, פתח את פיו להתנצל, להסביר, ניסה להתרומם על רגליו. “פרנסס…”

“תישאר שם, אידיוט!” היא הצביעה עליו באצבע מאשימה. “אני יוצאת מהחדר הזה, ואם תזיז אפילו אצבע, אני אצרח!”

היא נסוגה אל הדלת.

“היי, חכי, אני מצטער. לא התכוונתי… אה…”

“סתום! חמור מטומטם, חתיכת נפילה מטאורית שכמוך. בפעם הבאה שיבוא לך לשחק בכוח, תשאל קודם, אידיוט.”

היא פתחה את הדלת, טרקה אותה מאחוריה. מבעד לדלת שמע, “היי, יש שם איזה פסיכי…”

אז, הוא חשב, זה לא פעל כל־כך טוב.

שישי 2040.02.17 : 2347 שעות

הם באים לקחת אותו. החיִל. אחַיו. הוא שמע את המסוקים, שמע אש מכלי נשק קטנים. הם גילו את המקום שנלקח אליו, המקום שהוחזק בו, המקום שבו התבונן היישר אל מעמקי הגיהינום. לא משאירים איש מאחור. הם באים לקחת אותו, ושיעזור אלוהים למי שיעמוד בדרכם.

ווטסון קוֹל התעורר בקפיצה, ספוג זיעה, לבו הולם בחזהו, גוש בגרונו. הוא ספק ישב וספק שכב במיטה, זרוע עצומה וכהת עור מורמת כמו כדי להדוף מהלומה. הוא רעד.

זין. רק חלום. רק עוד סיוט.

“אורות,” אמר בקול.

החדר הקטן הואר סביבו. האור הדף את האימה לאחור. זאת לא קזחסטן. זאת לא המלחמה ההיא. זאת הדירה שלו בסן פרנסיסקו.

הוא הניח למשקלו לשקוע בחזרה אל המזרן. הסדינים היו ספוגים בזיעת הלילה שלו.

לנשום. להירגע. לנשום.

זו הייתה ההצלה, הפעם. ההצלה והבחורה. לוּנארה. הוא חלם על כולם. ארמאן, נוּרז’אן, טֶמיר. יותר מכולם, לונארה. אלה ששבו אותו. אלה שהשתמשו בסם הקרוי נקסוס כדי לפתוח בכוח את מוחו, להידחק לתוכו, הם ורבים אחרים. אלה שמילאו את ראשו בזיכרונות התופת מקורבנות המלחמה ההיא. עברו שנתיים, אבל הוא עדיין חלם עליהם. עדיין חלם את חייהם.

למה אני? למה זה היה חייב להיות אני?

הוא היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. פשוט כל־כך. אם הוא לא היה…

עדיין הייתי שם עכשיו. הורג בשביל המדינה שלי. רצחני. בור. עיוור. מאושר.

ומישהו אחר היה מחזיק בגיהינום הזה בתוכו.

לנשום. להרפות את הגוף. לנשום.

לבו האט עכשיו. הרעידות כבר נפסקו. הוא העיף מבט בשעון שליד המיטה. אפילו לא חצות. הוא ישן רק שעה. הוא הסתכל בשידה, בחן את בקבוקון הכדורים במגרה העליונה. הוא יכול להשתמש בתרופה ולהגיע לחוסר הכרה חסר חלומות. אבל זה נעשה קשה יותר מפעם לפעם. המינון גדל.

הוא לא ביקש את הגיהינום הזה, אבל הגיהינום בא אליו. הוא לא ביקש שיפקחו את עיניו, אבל הן נפקחו. הוא לא ביקש הזדמנות לכפרה, אבל היא הוצעה לו. הוצעה בדמות הילדים האידיאליסטים האלה שהפכו אותו לחלק ממשפחתם. הוצעה בדמות השינויים והשיפורים שהכניסו בנקסוס, שיפורים שהפכו אותו לכלי חזק עוד יותר לנגיעה בנפשם ובלבם של אחרים.

נקסוס שינה אותו. הוא הראה לו את מעשיו מבעד לעיניהם של אחרים. הוא הראה לו את הרוע שהוא וכל האחרים כמותו עוללו. הוא העניק לו את הדחף למצוא דרך טובה יותר, ליצור עולם טוב יותר. ואם הוא עשה את זה לו, הקשוח באנשים, מה יוכל לעשות בשביל אחרים?

ווטסון קוֹל קם והתלבש לריצה. הוא ידחק בגופו שכשירותו בלתי אנושית עד תשישות. הוא לא ייכנע לתלות בתרופות. הוא יקפיד להישאר כשיר ונוקשה. יש לו דברים לעשות לפני שישלם על פשעיו.

הסם ששינה אותו יוכל לשנות את העולם. הוא יגרום לזה לקרות.

יום שישי 2040.02.17 : 2355 שעות

לעזאזל, חשב קייד. תזמון גרוע לבאג. הוא התיז מים על פניו בחדר האמבטיה, ניסה להתעשת. צריך להתגנב החוצה, לנסות לדבג את הקריסה שנתקל בה.

הוא פתח את הדלת מחדר האמבטיה אל המסיבה ההומה. הדלת האחורית תהיה הדרך הבטוחה ביותר החוצה. כשכבר כמעט הגיע לשם, מתחמק בזהירות רבה מקשר עין, שמע את שמו והרגיש יד על כתפו.

“היי, קייד!” זו הייתה דומיניק, המארחת. חרא.

“קייד, אני רוצה שתכיר מישהי,” המשיכה דומיניק. “זאת סאמארה. סם, תכירי את קיידן ליין. קייד, תכיר את סאמארה צ’אווז. סם סיפרה לי על מאמר שהיא קראה והוא הזכיר לי את העבודה שלך.”

סם הייתה באמצע עד סוף שנות העשרים לחייה, היו לה עור זית ושיער שחור חלק שגלש עד כתפיה. היא לבשה מכנסיים שחורים מסוגננים וסוודר אפור צמוד. היו שרירים תחת הסוודר. היה לה מבנה של שחיינית.

“נעים מאוד, קייד. דומיניק אמרה לי שאתה עושה דוקטורט בתקשורת מוח־מחשב?”

קייד הסתכל אל הדלת האחורית. קרוב כל־כך… “כן. מעבדת סאנצ’ז באוניברסיטת סן פרנסיסקו. איזה מאמר זה היה?”

“שני קופים, שחלקים מהמוח שלהם חוברו בחיבור אלחוטי. האחד ראה דרך העיניים של השני.” ווריק ומיקלסון. זה קיבל קצת פרסום.

“כן, זה היה מאמר טוב,” הוא אמר. “אני עובד איתם לפעמים. הם בברקלי.”

“מעולה,” הגיבה סם. “זה מה שגם אתה עובד עליו?”

דומיניק פרשה.

קייד התנועע מעט מרגל לרגל, מודע מאוד לכתם שבחזית מכנסיו.

“הרבה מהקרנות שלנו מוקדשות לממשקים לשליטה בתפקודים גופניים – שליטה שרירית וכולי.”

במחשבותיו של קייד עבר בחטף מראה ירכיו נדחקות ללא שליטה מול פניה של פרנסס. הוא מיהר להמשיך.

“את יודעת, כדי לעזור למשותקים לזוז שוב. התזה שלי היא על תפקודים מוחיים גבוהים. זיכרון, קשב, ייצוגי ידע.”

קייד השתתק כי לא היה בטוח כמה היא רוצה לשמוע.

סם המשיכה בשיחה. “מעניין. ראית את זה שבו לימדו עכבר מפה של מבוך, וגם העכברים האחרים יכלו ללמוד אותה כי חיברו אותם למוח שלו?”

קייד צחק. “זה היה המאמר שלי. הראשון שכתבתי בתואר השני. אף אחד לא חשב שנצליח.”

סם זקפה גבה. “מה אתה אומר. זה היה מרשים. לאן אתם ממשיכים הלאה? אתה חושב…”

התברר שסם מתעניינת במידה מפתיעה במדעי המוח. היא ירתה אליו שאלות על המוח, על עבודתו, על מה שהם מתכננים להמשך. קייד החל לשכוח את הפיאסקו שחווה זה עתה ואת תוכניות המילוט שלו. ובדרך גם גילה כמה דברים עליה. היא עבדה בארכיאולוגיית מידע, ועזרה לחברות לכרות במערכות ישנות ולא מאורגנות בחיפוש אחר מידע חסר. היא גרה בניו יורק ושהתה כאן בסן פרנסיסקו לצורך עבודה בחוזה לחודשים הקרובים. היא הגיעה רק עכשיו וחיפשה חברים חדשים. היא הייתה מצחיקה, חכמה ונאה. היא צחקה לבדיחותיו. והתברר שהיא חולקת אחד מתחומי העניין שלו.

“אז אתה בענייני מוח. שמעת על הסם הזה, נקסוס?” היא שאלה.

קייד הנהן בזהירות. “שמעתי עליו.”

“אומרים שזה מין מבנה־ננו, לא סתם סם. ושהוא מקשר בין מוחות. זה אפשרי?”

קייד משך בכתפיו. “אנחנו יכולים לעשות את זה עם כבלים ועם רדיו. למה לא עם משהו שבולעים? כל עוד זה נכנס למוח…”

“כן, אבל זה באמת פועל?”

“שמעתי שכן,” השיב קייד.

“אף פעם לא ניסית?”

הוא גיחך. “זה לא חוקי.”

סם גיחכה בתגובה.

“ואת ניסית?” הוא שאל אותה.

היא הנידה בראשה. “הייתה לי הזדמנות בניו יורק בשנה שעברה, אבל פספסתי אותה. בחוף המזרחי יובש מוחלט.”

מתנסה לראשונה, חשב קייד לעצמו. לא יזיקו לנו עוד כמה מתנסות לראשונה ממין נקבה במחקר…

הוא היסס. “גם כאן יש יובש. הרבה מעצרים בזמן האחרון.”

סם הנהנה.

קייד החמיץ את דבריה הבאים. מזווית עינו קלט משהו. מישהי. פרנסס.

אוי, זין.

“…שמוק אמיתי. הוא היה כל־כך גס.”

גבה היה מופנה אליו. היא עדיין לא ראתה אותו.

“…התקף או משהו. הוא צריך עזרה. עזרה מקצועית.”

הדלת האחורית. הוא התחיל להתקדם אליה בהדרגה.

“קייד? הכול בסדר?”

סם. הוא הסתכל בה. “אני חייב ללכת. מצטער. מקווה שנתראה שוב.”

הוא עזב אותה שם ונחפז לצאת.

סמנתה קאטאראנֶס הסתכלה בקיידן ליין נמלט מהמסיבה.

הבהלתי אותו? תהתה. כנראה.

עיניה הבזיקו אל הפלט בפינת תצוגת הקשר הטקטית שלה. הפלט היה אדום. אדום מעל ומעבר. החיישן על השרשרת שענדה קלט תשדורות נקסוס ברורות. לא משנה מה יאמר קיידן ליין, הוא לא רק ניסה נקסוס בעבר, הוא השתמש בו בלילה זה עצמו, בכמויות שעלו על כל כמות שראתה אי־פעם בשימוש אנושי.

כמה מוזר שהשתמש בסם כאן, כשאיש מלבדו לא השתמש בו. מה הטעם בנקסוס בלי עוד משתמש בנקסוס כדי שהסם יגשר קשר ביניהם?

ימים יגידו. היא תגלה דרך אחרת להיכנס לחוג הקטן שלהם. ראנגאן שאנקארי, אולי.

סם פנתה וחיפשה מישהו לדבר איתו. הכיסוי שלה דרש את זה.

קייד המריא במבוך תלת־ממדי של תאי עצב והתקני־ננו. אנטנות של סיבי־ננו ניעורו לחיים בפצפוץ כשצמתי נקסוס שיגרו נתונים וקיבלו אותם. אנרגיות אדירות הצטברו בגופי תאי העצב, הגיעו לסף הקריטי, אצו לאורך אקסונים ארוכים ופעמו אל תוך אלפי תאי עצב נוספים. פלטי קוד התקדמו בחלונות פתוחים סביבו. ערכי פרמטרים השתנו לנגד עיניו.

אחרי הפיאסקו במסיבה, הדיבוג של הקוד הרץ במוחו היה עונג צרוף. גופו נח בבטחה במיטתו. מוחו צף באושר בסביבת הפיתוח של נקסוס, עקב אחר האירועים שהובילו לשגיאה. כאן הוא היה במיטבו.

הוא עקב אחר אירועי הלילה בתיעוד שלהם, בפעימות של צמתי הנקסוס ותאי העצב במוחו, עד שמצא את המקום שבו כשלה מערכת ההפעלה של נקסוס. הוא עקב אחר הפרמטרים של המערכת אחורנית בזמן עד שהבין מה קרה. צמתי נקסוס ירו בתגובה לתאי עצב מעוררים ועוררו מפולת בלתי נשלטת. הם היו צריכים לערוך בדיקות מגבלות רבות יותר. זה יהיה תיקון פשוט. הקוד נפתח בפניו, השתנה בתגובה למחשבותיו. הוא ההדיר אותו, בחן אותו, תיקן באג חדש שהכניס, חזר על מעשיו עד שסיים.

הוא עזב באי־רצון את העולם שבתוך מוחו וחזר אל חושי גופו. אז נזכר בבחורה האחרת. סאמארה.

לא תזיק להם נבדקת התנסות ראשונה ממין נקבה למחקר מחר כדי לבדוק את השינויים שערכו בכיול. הם כבר הגיעו לגודל המדגם המינימלי, אבל לא תזיק עוד אחת. האם היא תתאים? כן. האם זה טיפשי? אולי. אבל באמת לא תזיק להם עוד נבדקת התנסות ראשונה ממין נקבה…

ובמקרה היא גם חכמה, מצחיקה ונראית טוב…

הוא שלף את הלוחית שלו, הקרין אותה על הקיר ושילם לבוט מוניטין שיבדוק כל מה שיש לדעת על סאמארה צ’אווז מניו יורק סיטי.

הנה היא. סאמארה א’ צ’אווז. מוניטין ירוק.

הוא חפר בפרטים. שתי דרגות ריחוק מקייד. כתובת בברוקלין. אלפי תמונות שלה ברשת. אזכורים שלה במגוון כנסים של ארכיאולוגיית מידע ופורומים מקוונים. רישיון עסק לייעוץ פרטי. שום אזכור באתרי סמים. שום התאמת פנים מול תמונות של חשודים בשימוש. הבוט סיכם אותה כתקינה ובעלת מוניטין טוב.

תמיד תשתמש במקור שני, אמר ווטס.

הוא שילם לשירות אישור אשראי שיבדוק אותה גם הוא. בתשובה הופיעו כתובת תואמת, מספר טלפון שתאם את זה שציינה ברשת, היסטוריית אשראי הגונה, בלי הרשעות, בלי פערי תעסוקה והשכלה. הכול היה עקבי.

קייד פיהק ובדק מה השעה. כמעט שתיים בבוקר. יש עוד משהו לבדוק? הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר.

הוא שיגר הזמנה לכתובת הציבורית של סם. האם תרצה לבוא למסיבה בשבת בערב? מסיבה שבה תוכל למצוא משהו מסוים ששאלה עליו? הוא לא יכול לומר לה איפה, אבל הוא ישמח לאסוף אותה.

קריאה מחדש. שליחה.

אחר כך פשט את בגדיו וקרס למיטה.

סם בעטה, חסמה, חבטה, חמקה, בעטה שוב. אויבים דמיוניים צנחו.

מחוץ לחדר נשמע צלצול של הודעה חדשה. הצליל היה מקושר לקיידן ליין.

סם התעלמה מהצליל והמשיכה בדרכה המהירה עד טשטוש במאה ושמונה הצעדים של הקאטה שהתאמנה עליה, מניעה את גפיה בחן ובדיוק על־אנושיים ברצף המכות, החסימות והחמיקות בן הארבע מאות שנה.

מיקוד, לימד אותה נאקאמורה. שקעי במשימתך. התעלמי מכל השאר.

היא הניחה למסר לחכות עד שהשלימה את הקאטה. רק כשסיימה וקדה לחדר הריק הסתובבה, רגליה רועדות קלות, אגלי זיעה על מצחה, וביקשה מהלוחית שלה שתציג לה את המסר.

הוא הופיע באוויר מולה. מסר לסאמארה צ’אווז. הזמנה למסיבה. מסיבה שבה, הוא רמז, היא תוכל לנסות נקסוס.

נראה שלא הפחדתי אותו עד כדי כך, חשבה סם לעצמה.

היא סילקה בנפנוף את הקרנת הלחית והתמונה התפוגגה. היא תגיב מחר בשעה סבירה.

סמנתה קאטאראנֶס פנתה שוב אל מרכז החדר, קדה לאוויר והתחילה את הקאטה הבאה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נקסוס”