"יש לה רק חמש שעות להתעורר לאיזה תור, ולראשונה זה זמן רב משהו מתקומם בה נגד העמידה המטופשת הזאת. מאז […]
כשאלברט הירקן פתח בבוקר את הדוכן, שרה עמדה רביעית בתור לקנות בצָל במבצע. למרות שאלברט אמר, לא לדחוף יש בצל לכולם, והמבצע יהיה שלושה ימים, אלה שמאחוריה לא הפסיקו לרטון ולדחוף קדימה. היה לה צפוף ודביק ומזיע, ומדיף ריח של בצל, וכל אלה עשו שתחפש איך להיחלץ משם ולברוח…
פתאום, משום מקום, מישהו שהיא לא מכירה, שעמד ראשון בתור, פנה אליה. “בואי, גברת, תהיי ראשונה במקומי, אני חייב לרוץ”.
רגליה קפאו והיא לא יכלה לזוז. היא כבר ראתה ושמעה הכול, אבל להרוויח מקום ראשון בכזו קלות, זה בלתי נתפס.
למה הוא מוותר? למה דווקא לה? הוא עוד יחזור או שזה כבר אבוד? והיא רק במקום הרביעי, ומה עם מספרי שתיים ושלוש, הם יסכימו לוותר? גם בלי זה נראה שהם קצרי סבלנות.
היא עומדת תקועה ורואה את מספר אחת מתרחק, כשעיניו מצפות ממנה להתקדם למקום הראשון.
היא כבר ראתה אותו פעמיים ממתין כמוה בתורים, פעם במבצע למוצרי טואלט ופעם לקופסאות שימורים, אבל לא הכירה אותו מקרוב. רק כשמספר שלוש רטן: “שוב אלכס הזה עם הקונצים שלו”, שמעה לראשונה את שמו.
מה עבר לו בראש כשפינה דווקא לה את מקומו, ומה היא צריכה להבין מבקשתו?
לפי הלחשושים מסביב הבינה שלא חשוב מאיפה ומתי הגיע, איכשהו תמיד הוא הצליח להשתחל לקדמת התור. בפעם הראשונה שנתקלה בו, הוא טען: “באתי ראשון, רק קפצתי רגע לסדר איזה עניין”. ביום אחר, “כן, כן, אתם צודקים, אני באמת לא ראשון, אבל אני חייב, ממש חייב להגיע לבית חולים”.
איש מהעומדים שם לא האמין לו, ובכל זאת כולם נסוגו לפנות לו מקום. היה בו משהו שלא התאים לעמוד מאחור, רק מלפנים. קשה להבין איך קהל, שכל כך קנאי למקומו, מוותר בקלות כזו על זכויותיו. קשה יותר להבין איך אלכס ביצר את מעמדו, ללא ויכוח, ללא צעקות וללא אלימות. הוא לא חסון מדי ולא שואב אליו מבטים חורגים, וגם המשפטים הקצרים באקצנט רוסי שיצאו מפיו, לא הזקיפו קומתו. ובכל זאת, משהו בו עשה שיהיה לפני כולם.
גם שרה, שיש לה ניסיון לא רע בתורים, לא מבינה איך קורה שמישהו שובר כאן את כל החוקים וכולם מקבלים את המצב כמובן מאליו. הרי אין בכל העולם חוקים כל כך ברורים ונוקשים כמו בעמידה בתור, חוקים ששום ממשלה או בית משפט יכולים לשבור, והינה…
ואחרי כל זה עוד לוותר למספר ארבע? זה כבר יותר מדי.
היא עומדת ראשונה. אלברט עומד מולה ומבין לפני שהיא מבינה, שאין לה עניין מיוחד בבצל, וגם מה שקרה כאן בתור, ערער בתוכה משהו, ושכל מה שקורה מסביב לא עושה לה טוב, ואומר לה בשקט: “בואי, גברת, גם הגמבה וראשי השום במבצע. ואם תרצי, נשארו כמה קולרבים זולים”.
אבל היא כבר לא שם…
כשיבוא יום והיא תיזכר באירוע יוצא הדופן הזה, היא תחשוב על הרגע שבו הבינה לראשונה, שאין לראות את המקום הראשון כמובן מאליו. זה היה רגע בלתי־נשכח חסר כל קשר למה שהיה לפניו. רגע בלי טיפת הילה ויוקרה, משהו הכי סתמי שיכול להיות, וללא האירוע החריג הזה היה שוקע בתהום השכחה.
מלכתחילה היה זה יום שבו היא קמה באיחור, מבינה בוודאות שאיחרה למקום הראשון ומסרבת להיפרד משינה מיטלטלת, ואיזה כוח שנשאב מהֶרגל ומאין ברירה זורק אותה מהמיטה ושולח אותה לעמוד בתור. ובתוך מערבולת הבצל, כשהיא אפילו לא יודעת אם היא צריכה בכלל בצל, מפנה לה אלכס את מקומו. ולא סתם מפנה, אלא עוקב מרחוק, לוודא שאכן היא תופסת את המקום הראשון.
ימים רבים היא ממתינה בתור. אולי שנים. היא לא זוכרת מתי לא עמדה בתור. ימים על ימים מסתובבת ברחובות הלוך וחזור, ובעיקר חזור. כשמבחינה בהתקהלות, ולו שלוש נשים בלבד, היא נעמדת וממתינה. לפעמים זו אשליית שווא – סתם שתי נשים שנעמדו לדבר, ושלישית הצטרפה כבדרך אגב, ולפעמים זה הזנב של התור שאוטוטו נגמר, אבל בשבילה זה סם חיים, גם אם לא תמצא שם דבר.
בארנקה תמיד מקופל בכוננות תיק “פֶּן”, כזה שאם תזדמן מציאה, לא יקרה מצב שבו אין לה במה לארוז. זה תיק נעלם שאין לו משקל וקיום, ורק איזה תור מקרי מצדיק את פתיחתו. לפני שנים מישהי שאחותה חזרה מרוסיה, הציעה אותו לגברת קשישה שגם כמוה עומדת מדי יום בתור.
“קחי”, היא אמרה, “כדאי לך. ברוסיה אין לך קיום ללא עמידה בתור, ותיק כזה אפשר לשלוף בכל הזדמנות”.
כשזו סירבה בלעג לקבלו שרה קפצה על המציאה, והיא לא מתחרטת לרגע. כבר שנים היא חיה ב”פֶּן” – בכל רגע עלול לקרות משהו, ואם יקרה, היא תהיה מוכנה. כל רגע בחייה הוא פן – פן יקרה אסון או לחלופין – פן תיקלע להזדמנות מפתיעה. פה וגם פה התיק הנעלם תמיד יוכל להכיל מציאוֹת וחפצים.
רק עמידה בין אספסוף מקרי מכניסה אותות חיים לעיניה. בשאר הרגעים בביתה בבלוק הן כבויות ועייפות וחסרות לחות. אין לה מה לחפש בביתה שכבר מזמן שכח שהוא בית. אין שם דבר שיארגן את חייה ויעזור לה להרגיש מוגנת. ואילו כאן היא פוגשת, מעורבת, מתערבת, מזדהה, מתרגזת, מתווכחת, מזדקפת, משתופפת, מתמלאת, מתרוקנת. ואפילו מחייכת. אומנם לעיתים רחוקות, אבל מחייכת.
לפעמים נדמה שהיא ממציאה תורים כדי להצדיק את קיומה. רק שם היא עומדת על שלה, מפגינה נוכחות ולא מוותרת בקלות על מקומה. רק שם היא מרגישה את הציפייה הרחוקה למשהו שיקרה בימים אחרים. רק שם היא חשה במשקלה, במתח השרירים, בגוף הנע לפי דופק נשימתה, ולפי חושיה שנדרכים לקראת משהו חדש. רק שם. בשאר הזמן היא איננה. מרוקנת מעצמה, מתעלמת מהתנהלותה, אובדת בשכחת הזמן.
שרה – סליחה. מה קרה?
אחת מהעומדות בתור – לא יודעת. אבל כנראה שבסוף לא יפתחו פה היום.
שרה – אין. אין דבר כזה. אי־אפשר לעשות לי את זה.
אותה אחת – זה קורה לפעמים, גברת. כנראה יש בעיות.
שרה – אז מה אני אעשה כל היום?
אותה אישה – בעיה שלך.
הציפייה מביאה אותה להרגיש שכל מה שיקרה כאן, ישדרג את חייה ויפתח בפניה שערים, שהימים האפלים עומדים לפני קיצם, ועוד קצת סבלנות, והשמש שלה תזרח מחר. אך הציפייה גם לא מוצאת את דרכה ולא יודעת לנווט צעדיה ולא מבינה מה חיפשה לפני שיצאה לדרך. מזגזגת בין ודאות לספק, כשתמיד הספק אומר את שלו, וכך הוא נשאר. כל אחד אחר היה מתייאש מזמן כי מה יש לחפש כל יום בתור, שמלכתחילה מצהיר שאין לו כוונות להגיע לאיזה שהוא מקום. אבל היא לעולם לא תאמר נואש.
לא תמיד היא יודעת למה היא מצפה. בשביתה הגדולה של משרד הרישוי היא נקלעה לטוּר ארוך שהשתרך עד לרחוב השני, ואיש לא התפנה לשאלתה – לְמה מחכים פה? אף אחד כנראה לא הבין שיכולים לעמוד כך מבלי לדעת לאן זה ייקח אותך. בסופו של יום, כשהמשרד נסגר ונשארו רק חמישה לפניה, התברר שזה המשרד היחיד באזור המרכז שנפתח באופן חלקי לחידוש רישיון בלבד. בשאר המשרדים – שביתה. ולה בכלל אין רישיון. כך היא גם עמדה עם ניצולי שואה מול משרדי האוצר לאישור קצבה. מישהו שם אמר לה שאפשר להיות ניצולת שואה גם בלי שהייתה בשואה.
לפעמים היא עומדת שעות כדי לקבל מידע מפורט על מה שלא תוכל להשיג. גם לא אכפת לה שלא תוכל להשיג, העיקר שקצת יתחנפו אליה וידברו אליה באדיבות, בשפה של אנשים חשובים, ויחמיאו לה על כך שבגילה היא עדיין מלאת מרץ לשינויים ולחידושים, ומוכנה בשביל זה להקריב מזמנה ולעמוד כך שעות.
אם קורה שאחרי יום שיטוטים היא לא הצליחה למצוא ולו תור אחד לרפואה, וגם הדמיון זנח אותה ולא בדה שום אירוע עבורה, היא חוזרת לביתה, נשכבת על הספה מול הטלוויזיה, מבלי שתתקלח ותאכל משהו, ומייד נרדמת. היא לא אגרה מספיק צבעים, קולות וחוויות כדי למשוך אותם לערב של אשליות, כפי שקורה בדרך כלל. זאת שינה שאין בה כלום מלבד שינה. כזו שאין בה הקלה או נחמה. אפילו גופהּ לא יודע מה לעשות עם שינה סתם. גם חלומות לא מגיעים לשינה סתם.
רק לתור אחד בחייה יש ודאות מלאה ללא היסוסים – בדואר, לקבל את הקצבה של המוסד לביטוח לאומי מדי עשרים ושמונה בחודש. שם היא ניצבת כבר בשש בבוקר. שעתיים לפני שהדואר נפתח. זו ודאות כל כך חזקה, שכבר יומיים קודם לכן גופה נדרך והשינה מסרבת להתכרבל. אם זה היה תלוי בה, כל עשרים ושמונה בחודש היה הופך לחג בישראל. חג גדול עם תוספת אסרו חג. מה זה סוכות או פסח לעומת הקצבה היקרה הזאת?
אלכס שליווה אותה במבטו, נעלם בשביל בין המוסך ובין הפיגומים של בניין חדש שאמור להיבנות, ונראה שנשכח מאחורי שלטי ענק – “פנטהאוז ארבעה חדרים ומרפסת. דירת גן ודירות שלושה חדרים עם חנייה”. והיא עומדת מול ערמת בצל ענקית, כשסלים וארגזים חוסמים כל ניסיון לעקוף את התור. והיא בכלל לא יודעת אם היא צריכה בצל. היא מולחמת בהלם למדרכה, ונמנעת מלסגת.
היא לא יכולה לאכזב אותו, גם אם הוא כבר לא פה, וגם אם איש לא יעיד נגדה על קנוניה שעשתה איתו. המבט האחרון שלו שאמר לה כי מכל השיירה הארוכה רק היא תתפוס את מקומו, עשה אותה, ולו לרגע, מלכה. זה היה מבט מתוך עיניים שלא מכירות אותה, אבל חדר אל נשמתה כמו הייתה היכרות ביניהם לפני שנים.
כשההלם חלף והרגליים הכבדות הרגישו כי הדם חוזר לזרום בכפותיהן, היא פינתה את מקומה והלכה. אפילו את תיק ה”פן” היא לא הספיקה לפתוח.
* * *
בביתה – כלב מנומנם בכניסה לבלוק, זבובים רובצים בנחת סביב עיניו ללא חשש שאי פעם תיפקחנה. ריחה של יערת הדבש שמבשם את הרחוב, נחסם בדלת חורקת ונשאר בחוץ. זיכרונות וגעגועים מתערבבים אלו באלו, וקשה להבחין מה לכאן ומה לשם.
ניעור שטיח בקומה מעל, צעקות “אלטעזאכן” מהרחוב מאחור, ומנוע עייף מהאוטו של השכן ממול, שמסרב להתניע, מעידים שמסביב החיים ממשיכים.
סלון לאורחים שלא באים, טלוויזיה שדלוקה עשרים וארבע שעות, בדרך כלל בערוץ של הסדרות הארגנטיניות. מעל הטלוויזיה תלויה תמונה על העוקם, שנשארה מדיירי הרווחה הקודמים – ים וסירות מפרש, ותמיד נדמה לה שסירה אחת עומדת לטבוע. חדר שינה ששכח שנועד לשינה ומשרת אותה בנאמנות כמחסן לסטיקרים שהיא אוספת בשיטוטיה. המיטה שנעלמה תחת הערמות ושתי כריות שמציצות דרך המציאוֹת למיניהן, מעידות עד כמה הרחיקה.
במטבח שאריות אוכל מאתמול או מלפני חודש, צנצנות עם תבלינים עבשים, נחל של שמן זורם לאיטו מהשיש לכיור, ולא מתרגש מעדת זבובים שמתנפלת עליו. חצי אבטיח רקוב, שכל מה שיש לו להגיד לה הוא ‘הניחי לי להירקב בנחת, אל תתערבי’. כירת גז עם ארבע להבות שרק אחת פעילה בחצי־גז. חצי שמספיק לה לבישול ארוחה שלמה.
התבלינים אומנם עבשים, אבל הזיכרונות מהמטבח טריים ונוכחים, למרות שחלקם כבר בני שלושים. במטבח שבו כל אישה אחרת רוקדת את ריקוד חייה, לשרה היה זה ריקוד קבורתה. הסכינים הגדולים שנועדו לקיצוץ דק של פטרוזיליה ולקיצוץ גס של אנטרקוט, היו עבורה איום שבשגרה. כלי הזכוכית, שאמורים לשרת את צרכיה של משפחה, כאן הם הפכו לסכנה אמיתית מהגברים שעברו בחייה.
– גם היום לא הכנת אוכל?
שרה – לא. לא הספקתי. אני מרגישה לא טוב.
– תקשיבי, ותקשיבי לי טוב, אם אין כאן ארוחה תוך שעה, את מתה.
– את שומעת? תעני לי.
– אני משאיר על השיש שני סכינים, וחוזר בעוד שעה. אם לא אמצא אוכל, לא תהיי פה יותר. וכן, תבחרי באיזה סכין תרצי למות.
בחדר צדדי שהיה פעם חדר ילדים, נשארו שלוש מיטות, תריסים מוגפים, נורה שרופה. דלתות הארונות פתוחות וחושפות מדפים ריקים, שלושה מעילים ישנים על קולבים, לוח שנה מלפני שנים תלוי על הקיר עם סימון הבחינות האחרונות, מראה גדולה מלאה בסדקים לאורך ושבר גדול באלכסון.
החדר הזה הוא עדות לאיך היו צריכים להיראות חייה. הצביטה שעוברת בגופה מול שלוש מיטות הילדים, צועקת אליה יום־יום במאה דציבלים – פישלת! והבחינות שמסומנות בלוח השנה מזמזמות לה כל הזמן כמו טנטון – את רואה, הסתדרנו יפה גם בלעדייך.
היא מנסה לשחזר באיזו מיטה ישן כל אחד מילדיה ולא מצליחה. מתחילה להבין שהיא בכלל לא נכנסה לחדר הזה. הוא היה מחוץ לתחום עבורה. הוא היה של אימא שלה ושל כל מיני נשים מהרווחה שבאו לעזור.
מתנופת הדלת שנפתחה עכשיו, מתגלגל לאיטו כדור טלאים מהמיטה ליד החלון. נראה שזאת הייתה המיטה של הקטנה. שברי זיכרונות נאחזים בכדור הסמרטוטי הזה ומצפים ממנה להשלים את הפאזל. היא נזכרת בקשישה שבאה לעזור בעבודות הבית ותמיד גרבה לקטנה גרביים – כל גרב בצבע שונה. היא לא זוכרת את שמה ולא יודעת מי שלח אותה. היא רק זוכרת שהקשישה תפרה כדור מטלאים, והקטנה הייתה חסרת סבלנות עד שהכדור הושלם. וכשהמלאכה הושלמה, היא חיבקה את הכדור, ורק איתו הסכימה לשכב לישון.
שרה הייתה הילדה הכי יפה בגן. כל מי שראה אותה אמר לאימא שלה – תשמרי עליה. והאימא תמיד אמרה לה בילדותה – תאכלי לאט, אל תמהרי, הוויטמינים אוהבים להתעכב קצת בדרך, תני להם את הזמן שלהם. תגדלי לאט שלא יחטפו אותך כבר בגיל חמש־עשרה, אל תיתני לאף גבר לגזול ממך את מה שמגיע לך.
מאז ילדותה ידעה שהיא צריכה לגדול לאט. לא מיהרה למסיבות ראוותניות של בנות כיתתה, לא נשבתה בתרועות פסטיבלים ובאירועים מרשימים, שפיתו את חברותיה, לא הלכה שולל אחרי “מדורות” שבני השכונה הדליקו כדי למשוך את תשומת לב הבנות. ולומר את האמת, היא לא הייתה זקוקה לצעדי ריסון כדי להימנע מאירועים אלו. היא פשוט לא נמשכה למקומות סואנים, ובמיוחד לא לכאלה שמפזרים הורמונים באוויר.
מיותר לומר שקן הצופים היה מחוץ לתחום, למרות שעמד כמבצר עשרים מטר מביתה, ושוטטות ב”מרכז” הייתה “חס ושלום” כביטוי אימה, והליכה זקופה ברחוב, ולו הסתמית ביותר, נגנזה בטרם יצאה פן תמשוך תשומת לב. צעדיה נתבקשו לא להישמע, וללכת בלחש. גופה, שעם השנים עבר מנוזל למוצק, מילדה לנערה, נדרש להנמיך ציפיות. כמיהתה לבטא משהו מנוכחותה הלכה ודעכה, עד שלא נזקקה למילים כדי להכריז על היעלמותה.
רק כשהייתה עם עצמה לבד ללא מבטה המוכיח של אימה, ללא עיניו הזועפות של אביה, וללא הביקורת שהוטחה בה מכוחות נסתרים שיצאו מקירות חדרה, רק שם עם עצמה ידעה שהסוד הגדול של גופה לא ייוותר. שם היא ידעה שכל הכוחות שחוסמים אותה לא יוכלו לסודה. שם היא חשה את הרטט שעובר בה כשעיניה פוגשות בנער מזדמן, שם היא הרגישה את פטמותיה מזדקרות משקעיהן בכל מחשבה על נער שנתקל בה במקרה בבוקרו של יום, וגם אם הוא לא נתקל, אלא הזיכרון או הדמיון הביאו אותו אליה. שם היא הבחינה בעיניים הגבריות שננעצו בה, כשיצאה משער בית הספר. שם היא חשה לראשונה באותם זרמים איטיים הנובעים בצידי האגן, והולכים ומתנקזים אל מורדות הבטן.
ככל שסגרה על סודה, כך הוא התמרד. בגיל שמונה-תשע, כשכל בנות גילה היו עסוקות בלשמור על סדר וניקיון המחברות, בלמצוא חן בעיני המורה, בלהתכונן למסיבת פיג’מות ביום שישי, בלהסתודד בצחוק מופגן אל מול ילד מהכיתה שזרק לעברן איזו מילה מחמיאה, בלצאת עם אימא לקניות ולהפגין את רצונה במותג זה או אחר, היא נלחמה בסוד הנורא שלא יפרוץ את גבולות גופה.
בכל ערב כשהסתגרה בחדרה היא רשמה לעצמה עוד יום של ניצחון. ילדה כזו צעירה נלחמת מול כוחות כבירים שעומדים מולה, ויכולה להצניע עד אפסות כמעט את תחילת נשיותה הייחודית שעומדת להתפרץ ולשמוט את הקרקע מתחתיה. והיא, בתבונתה, הרגישה כי ימיה קצרים. כוחה אוזל מול איתני הטבע, ומתקרב היום שכוחות אלה יפרצו.
כשיצאו שתיהן, שרה ואימה, לקנות שמלה, היא שמעה מאחורי הפרגוד את אימה ממלמלת לעצמה בזמן המדידה – אני אעשה הכול שחייך לא ידמו לאלה שלי. את תגדלי לגדולות – תלמדי, תעשי קריירה, יהיו לך בעל מבוסס, משפחה מסודרת ועתיד מבטיח. את תשברי את השושלת הדפוקה שלנו, ובסוף ימיי ארווה קצת נחת. את תהיי אחרת בתי, רק שאלוהים יהיה איתך.
שרה זכרה בעל פה את כל המלמולים האלה. היא זכרה אותם יותר משזכרה את השמלה שנקנתה בסוף המדידות – רכוסה עד צוואר, שרוולים ארוכים כמו של דליה הדתייה, הבת של השכנים בבלוק מאחור.
לצד ההבטחות ולצד הדאגות היותר משתלטות, באו גם משפטים שבזמנו שרה לא הבינה, אך אחרי שלושים שנה המשפטים האלה מכרסמים לה את הלב, ומשהו בה אומר שמשם נבטו הצרות: “יש לך תחת פלילי”, “החזה החצוף שלך עוד יצא למלחמות”, “אחת עם עיניים מפלרטטות כמו שלך לא תגיע רחוק”.
לאחר כל ההבטחות ולאחר כל השמלות שמדדה, ולאחר שגם אלוהים הבטיח להיות איתה, חטפו אותה כשעוד לא מלאו לה חמש־עשרה. יופייה לא יכול היה להיאזר בסבלנות יתרה ופרץ את גבולות ביתה. ריחות התשוקה שזלגו דרך סף הדלת, קיבצו סביב ביתה עדת טורפים, כמו סביב כלבה מיוחמת. ככל שהריחות גברו כך הדלת איבדה מטווח ציריה ומיאנה להיסגר. זו הלכה ונפתחה עד שלא עמדה בפרץ.
הרחוב לא עמד מול ההתרגשות ששפעה מנוכחותה, ובלע אותה. כך עברה מגבר לגבר, מסמטה לסמטה, ולפני שהבינה שילדותה ותבונתה נגזלו לבלי חזור, מצאה את עצמה עם שלושה ילדים, ושלושה בעלים שנראה כי נדברו ביניהם – מתי זה מסיים ומתי מתחיל הבא אחריו. מאז חייה מתנהלים בלעדיה. הם לא נזקקים לאישורה כדי להתבוסס בביבים ולעמוד בתורים.
תור בבית תמחוי.
– עוד פעם הלחץ דם שלי עלה, אומרת זאת שיש לה שני מספרים לפניה לזאת שיושבת בצד, ושרה כבר הספיקה לראות שהמספר שלה אחריה.
– אמרתי לך שאת לא צריכה יותר מדי לקחת ללב, עונה לה זאת מהצד.
– אני לא יודעת… גם התרופות כבר לא עוזרות. במיוחד הכדור הצהוב שאני בכלל לא יכולה לבלוע אותו. תראי אותו (מוציאה מהכיס) תראי איזה גודל, והרופא אמר לי שזה לא טוב לרסק אותו.
– אולי בכל זאת תלכי לנטורופתית הזאת שהציעו לך, מעודדת אחת מאחור.
שרה – אוי, בדיוק כזה כדור הוא נתן גם לי. נראה שכולם כאן עם אותם כדורים. אבל לי הוא אמר לקחת רק חצי, וכמה שניסיתי, בסכין ובמספריים ובאצבעות, לא הצלחתי לחצות את הכדור. לא מאמינה כבר יותר בכלום, נראה שהלב שלי מזייף בגדול. וכשהוא רואה את הכדורים הצהובים הוא בכלל נלחץ.
– עם לב בלי לב, התור שלך כבר מגיע, מתריעה זאת מאחור ומסמנת לשרה להתכונן.
לפני ששרה פונה לדלפק לקבל אישור להנחה, נוזפת בה זאת מאחור: תסלחי לי, גברת צעירה, אל תעשי מעצמך חולה כזאת מסכנה. בגילך הגיע הזמן שתתאפסי. כן, תתאפסי! אל תעשי מכל דבר קרעכצן. לקטר תמיד אפשר, אבל לא צריך לנצל כל הזדמנות כדי לספר את הצרות. נראה שהלב שלך עובד יפה מאוד, והוא עוד יעבוד ככה הרבה שנים… אז יאללה, תלכי כבר לדלפק, ותעודדי קצת את הלב.
ועוד אחת שכבר סיימה, מוסיפה – היא צודקת. בקצב הזה כמו שלך, חצי מדינה תהיה מהר מאוד גריאטרית. ואם כבר החלטת להיות חולנית, תעשי לפחות פרצוף של חולה, כדי שמישהו פה יאמין לך.
כשהגיעה לדלפק התברר שרק גמלאים זכאים להנחה המובטחת, ולה יש עוד כעשרים שנה להגיע לגיל המופלג.
אין עדיין תגובות