כללי המשחק 2 – נקודת פריצה

1

קופר

לאחר חיים שלמים של יקיצה בזמנים אקראיים כדי להגיע לזירה, ועוד שתי עונות מלאות בנבחרת ההוקי של 'מֶקי', אפשר היה לצפות שלא אפספס משהו טיפשי כמו שעה של אימון של משחק פתיחת העונה.

אבל הנה אני, רץ בכל המהירות ל'מרכז מָרְקלי', כשתיק מוטל על כתפי כאילו הוא מלא במזומנים, ואני מנסה להגיע לרכב המילוט לפני השוטרים. אני חוצה את מעבר החצייה בריצה, מתעלם מצפירה זועמת של נהג שלוחץ על הבלמים כדי שלא לפגוע בי, וכמעט מועד כשאני חולף על פני קבוצת סטודנטים בדרך למסיבה.

אני מתנגש באיזו בחורה, והיא מסתובבת וצועקת אליי, "תיזהר, דפוק!"

אני לא מהיר מספיק כדי להתחמק מכוס הבירה שהיא משליכה לכיווני.

פשוט מעולה. אני מוחה את הנוזל כמיטב יכולתי בעודי ממשיך לרוץ. אני סוף־סוף מגיע לדלתות, פותח אותן וחומק פנימה.

אני נכנס למלתחות בדיוק כשהמאמן ריידר מסיים את הנאום שלפני המשחק. כל חברי הקבוצה שלי לובשים את המדים הסגולים, עוטים מגינים, נועלים מחליקיים ואוחזים במקלות ובקסדות שלהם. המשחק הזה נגד אוניברסיטת קונטיקט לא ייחשב בטבלת הדירוג, אבל הוא מסמן שהגיע הזמן להיות רציניים. אחרי שבועות של הכנה לקראת העונה, זאת ההזדמנות הראשונה שלנו להראות למאמן עד כמה הטמענו את ספר המהלכים החדש — וההזדמנות שלי להציע את עצמי לתפקיד הקפטן.

אבל כרגע הוא נועץ בי מבט חמור בעיניו הכחולות החיוורות, שיכולות לחתוך אותך כמו סכין. הן מזכירות לי את עיניו של אבי, ולא לטובה. "קדימה," הוא אומר. "תראו לי מה אתם שווים, רבותיי."

"איפה היית?" שואל אֶוָון, שותפי לתפקיד המגן. הוא מטלטל את הראסטות שלו לפני שהוא חובש את הקסדה. "ולמה אתה מריח כאילו הגעת מאיזו דירת סטודנטים מסריחה?"

"התעכבתי בשיעור." עקרונית, זה לא שקר. פשוט חשבתי שיש לי מספיק זמן לשעת הקבלה של פרופסור מורגנשטרן. הייתי צריך להתחנן בפניה שתיתן לי הארכה בהגשת החיבור בנושא 'מקבת' בקורס על שייקספיר, וכשהיא מתחילה לדבר, קשה לסיים את השיחה. אנחנו כבר חודש מתחילת הסמסטר, ועדיין לא התאפסתי על עצמי, בייחוד בשלושת הקורסים שאני משתתף בהם — שייקספיר, פמיניזם גותי ופאקינג מילטון. לא התקדמתי עם חובות הקריאה שלי כבר שבוע.

אני מושך את החולצה מעל לראשי ודוחף אותה ללוקר עם כובע ה'יאנקיז' שלי שמביא לי מזל. "נתראה על הקרח."

"קלהאן," קורא המאמן ריידר. "אפשר להחליף איתך מילה?"

בטני מתהפכת, אף על פי שציפיתי לזה. אני ממשיך להתפשט, עוטה את המגינים מהר ככל שאני יכול, ועדיין חייב לעשות את זה כמו שצריך. אני מרים את מבטי כשאני שומע את צעדיו.

היו לי הרבה מאמנים בחיי, אבל איש מהם לא זועק 'מאמן הוקי' כמו לורנס ריידר. הוא תמיד לובש חולצות מכופתרות, לא רק למשחקים, אלא גם לאימונים. אומנם הוא לא שיחק מאז השנה האחרונה שלו ב'הרווארד' — שם הוביל את הקבוצה שלו לניצחון ב'פרוזן פור'1 — אבל יש לו את האף העקום והגישה הקשוחה, שמוכיחים שהוא בילה זמן רב על הקרח. הוא שיפר את המשחק שלי במידה רבה מאוד בשתי העונות הראשונות שלנו יחד, ואנחנו מדברים על העתיד — העתיד היחיד שאני מוכן לקבל — באופן שאני לא יכול לדבר עליו עם אבי.

אני יודע שאבא לעולם לא יודה בזה, כנראה כי אימא לא תאפשר לו, אבל אני בטוח שהוא עדיין מקווה שאתאהב בפוטבול כמוהו וכמו אחי הבכור, ג'יימס. במקום זאת, החלפתי את נעלי הספורט במחליקיים ומעולם לא התחרטתי.

"למה איחרת?" שואל המאמן.

אני מתכופף לשרוך את שרוכי המחליקיים שלי. "לא שמתי לב לזמן, אדוני."

"זאת הסיבה שאתה מריח מבירה זולה?"

"בחורה שפכה עליי בירה. מחוץ לזירה," אני מביט בו כשאני מזדקף, ומאזן את עצמי על להבי המחליקיים. "לא יקרה שוב."

"מה עשית שגרם לך לאבד תחושת זמן?" השאלה הסמויה מרחפת בחלל. מעולם לא דיברתי עם המאמן על חיי האישיים, אבל זה לא סוד שבנסיבות רגילות אני מבלה את זמני החופשי בסיור במעונות הקמפוס, כל פעם בחדר של בחורה אחרת.

"הייתי בשעת הקבלה של המרצה."

הוא מהנהן. "בסדר. אבל אני לא רוצה שתאחר שוב, קלהאן. בייחוד לא במשחק אמיתי. בזכות ההכנות—"

"—מנצחים במשחק," אני מסיים במקומו. שמעתי ממנו את המשפט הזה פעמים רבות כל־כך. הוא מצפה מכולנו לתת את המקסימום, אבל בייחוד משחקנים כמוני, אלה שיש להם סיכוי עתידי בהוקי.

המאמן ריידר מאמן בקולג'. אנחנו סטודנטים, לא העובדים שלו. 'מקי' לא משלמים לנו כדי לשחק. אנחנו כאן כדי לרכוש השכלה, בלי קשר למידת החשיבות של ענפי הספורט לתדמית הכללית של הקולג'. הלימודים אמורים להיות במקום הראשון, אבל הוא ידע מאז השנה הראשונה שלי שאילו יכולתי, הייתי נרשם לדראפט של ה־NHL‏2 ברגע שמלאו לי שמונה־עשרה. אני משלים את התואר בשביל ההורים שלי. אבי תמיד דחק בנו לחשוב במה נעסוק אחרי שנפרוש מקריירות הספורט. במקור רציתי לשחק בליגת הנוער, להיבחר בדראפט, וללמוד באמצעות האינטרנט בין לבין, אבל הוא ואימא שלי לא הסתפקו בזה. הנחמה היחידה שלי היא ההכנה המעולה ל־NHL שאני זוכה לה ב'מקי', ואני מקווה שברגע שאסיים את הלימודים אוכל להיכנס ישר לליגה, במקום להתחיל בקבוצת הנוער.

אני רק צריך לצלוח את השנתיים הבאות. שתי עונות נוספות. עכשיו, כשאני סטודנט בשנה מתקדמת, הלחץ גדול יותר. תלמידי השנה האחרונה, שסיימו את הלימודים, השאירו את הנבחרת במצב מסוכן, ואם יש משהו שיעזור להבטיח את תוכניותיי אחרי הלימודים, הרי הוא שתי עונות מלאות בתור קפטן הקבוצה. כך אוכל להוכיח שאני יכול להנהיג וגם לשחק. אני לא יודע אם הוא שוקל לתת לי את התפקיד, אבל אני מקווה מאוד שכן.

"נכון, ככה מנצחים," אומר המאמן. עיניו הרציניות עדיין בוחנות אותי בקפידה. "וחשבתי שפתרנו את העניינים שלך בעונה הקודמת."

אני זוקף את סנטרי, למרות העלבון שמצטבר בבטני היו סיבות רבות שבגללן לא ניצחנו באליפות האזורית בעונה שעברה, אבל לא אעמיד פנים שנקודות העונשין שהובילו להשעיה שלי מהמשחק האחרון בעונה לא השפיעו. הייתי צריך להיות על הקרח במשחק ההוא, ולא הייתי. "כן, פתרנו."

"אוקיי," הוא אומר וטופח על כתפי. "תתחמם בזריזות. תראה לי מה אתה שווה."

אחרי המתיחוֹת המהירות ביותר שאני מסוגל לעשות, אני יוצא אל הקרח. אף על פי שזה רק משחק אימון, יש כאן די הרבה סטודנטים, ואפילו תומכים אחדים של אוניברסיטת קונטיקט. תוכנית הפוטבול היא אומנם היהלום של בית הספר, אבל גם למשחקי ההוקי ב'מקי' מגיע קהל מכובד.

אוון ואני במשמרת הראשונה כשחקני הגנה. כשהמאמן ריידר מסיים את השיחה שלו עם המאמן הראשי של קונטיקט, והשופט מסמן להתחיל בעימות הראשון, אנחנו כבר על הקרח, מתכוננים להגן על השוער שלנו, רֶמי — ארון רֶמְבּו — ועל האזור שלנו. אני נכנס למשחק במהירות, נהנה מהקצב שלו, שאינו דורש ממני יותר מדי מאמץ. כשהעונה תתחיל רשמית, ביום שישי הקרוב, באמת ארגיש שהתגברתי. מאז האביב התבשלתי עם הכישלון של העונה הקודמת וכל מה שהוא הביא איתו, אבל אני קרוב להתחיל דף חדש סוף־סוף.

הדסקית מחליקה על הקרח במהירות, ואחד השחקנים של קונטיקט רודף אחריה. אני פוגש אותו בקצה אזור ההגנה ומנסה להיאבק בו, אבל מפרש לא נכון את המסירה שלו. הדסקית מגיעה לצד הזירה שלנו הודות למגן מיומן של אוניברסיטת קונטיקט. הוא מחליק אותה היישר בין רגליו של רֶמי לתוך הרשת.

לעזאזל. בדרך כלל אני לא עושה טעויות כאלה.

אני מחליק מהקרח כשהמשמרת שלי נגמרת ומסתכל על המשמרת השנייה עולה לזירה. אני מתיישב על הספסל ושותה קצת מים. למרות כל מאמציי להישאר בכושר בהפוגה בין העונות, המאמץ בן שתי הדקות גורם לי להתנשף. אני משפשף את מגן החזה שלי. לחץ נבנה מאחוריו ומקשה עליי לבלוע. לא מדובר רק בזה שאיחרתי ופספסתי הזדמנות לסדר את הראש לפני המשחק, או שאפשרתי להם להבקיע שער. מדובר במשהו עמוק יותר, שכאילו סודק את עצם החזה שלי לכל אורכה.

זהו המתח הנובע מהרצון לתפקד היטב, כדי שה־NHL יעמדו בתור לשכור אותי כשאסיים את הלימודים.

זהו גם המתח הנובע מהרצון לעזור לנבחרת להגיע לגמר העונה, במקום להרוס את כל המאמצים.

וגם המתח בגלל הטיפול באחותי הקטנה, איזי, סטודנטית שנה ראשונה ב'מקי', כמו שההורים שלי מצפים ממני שאעשה, אחרי שג'יימס סיים את הלימודים והתקבל ל־NFL.

בדרך כלל אני רוצה להיות על הקרח. אני ממוקד ורגוע כשאני בזירה. אבל באימונים בשבועות האחרונים, במשחק הזה, ובאביב שעבר כשתקעתי לניקולאי אָבְּנֶי־וולקוב אגרוף בפה וגרמתי לכך ששנינו סולקנו מהמשחק, איבדתי ריכוז, ויחד איתו את כל השאר.

אם להיות כן לחלוטין, יש סיבה נוספת. משהו שלא רציתי לומר, כי הוא נשמע טיפשי, אפילו כשאני רק חושב על זה. יש הבדל בין הנאה מסקס לבין הרגשה שאני משתגע כי לא עשיתי סקס.

אבל לא זיינתי כבר חודשים.

חודשים.

הפעם האחרונה שראיתי ציצים הייתה באביב. עכשיו כמעט אוקטובר, וכל בחורה שאני מנסה לדבר איתה פוסלת אותי. בדרך כלל המעמד שלי בתור כוכב הוקי בקמפוס מאפשר לי לבחור מבין חובבות ההוקי, אבל לאחרונה אני לא מצליח להשיג את תשומת ליבן. אני לא יודע מה קרה לי, למה אני מרגיש שיש לי כינים או איזו שטות אחרת שמתאימה לחטיבה. אני נראה אותו הדבר, מתנהג אותו הדבר, מדבר אותו הדבר — והקסם האישי שלי, שבעבר עזר לי לגרוף מספר הצעות כל לילה, לא מספק את הסחורה.

סקס לא יפתור שום דבר, אבל האפשרות לגמור בתוך בחורה במקום באגרוף שלי תהיה התחלה טובה, מביך ככל שזה נשמע.

אנחנו משחקים רק מספר סיבובים בני עשר דקות, כי המשחק הזה הוא סתם משחק אימון. הזמן חולף במהירות, ומהר מאוד אנחנו בדקות האחרונות, בתיקו של 1-1.

"קלהאן," אומר המאמן. "אתה ובֶּל חוזרים לזירה."

אוון ואני קופצים מעל לוחות הזכוכית האקרילית המקיפים את הזירה ומתמקמים. לא חולפת אפילו חצי דקה ואחד מתלמידי השנה הראשונה, לארס האלבוֹרְסֶן, שולח חבטה מהממת לרשת של קונטיקט. אנחנו מחליקים אליו לברך אותו. אומנם השער הזה הוא לא שער במשחק אמיתי, אבל הוא מוכשר, כך שאני בטוח שהוא יבקיע שער כזה בקרוב. חוץ מזה, הוא שבר את השוויון, ואין הארכות במשחק כזה. בעוד רגע נוכל ללכת למקלחות ומשם הביתה.

אנחנו מנצחים בעימות, אבל נדחקים בחזרה לאזור ההגנה שלנו הודות ללחץ טוב מהקבוצה היריבה. שחקן מקונטיקט דוחף את אוון על הלוחות מאחורי הרשת. אני ממהר לבדוק אם אני יכול לשחרר את הדסקית ולחבוט בה, וכך לאלץ אותם לרדוף אחריה עד שהזמן ייגמר.

"—אימא שלך הייתה זיון מעולה," אומר השחקן מקונטיקט בזמן שהוא מצמיד את אוון ללוחות בכתפו. "מתי היא ילדה אותך, בגיל חמש־עשרה?"

אוון קופא. לרגע מפחיד אחד אני חושב שהוא נפצע, אבל מייד אני מבין שהוא מחניק דמעות. כל הגוף שלי ננעל, ליבי הולם חזק כל־כך, ואני שומע את הדם באוזניי.

אוון הוא לא רק חברי לקבוצה, הוא אחד מחבריי הטובים ביותר.

ואימא שלו מתה מסרטן בקיץ האחרון.

צליל מספק נשמע כשהאגרוף שלי פוגע בלסת של השחקן מקונטיקט.

2

קופר 

אני שומע את המשרוקית של השופט ממרחק ומרגיש זרועות מושכות אותי אחורה. השחקן מקונטיקט נותן לי אגרוף שמעקם את הקסדה שלי ופוגע בפי, לפני שמרחיקים אותנו זה מזה. אני מלקק את זווית פי בלשוני ופוגש את טעם הנחושת.

בחורים עוקצים זה את זה כל הזמן, ואין סיכוי שהוא ידע שהוא פוגע בנקודה כה רגישה.

אבל אני יודע, ואני לא מוכן לסבול את זה, גם אם המשמעות היא התמודדות עם כעסו של המאמן ריידר.

עיניו רושפות והוא משפשף את סנטרו המגולח בידו כשאני מגיע לספסל. כפתורי חולצתו נראים כאילו הם עומדים להתפקע. למשך חצי שנייה אני משוכנע שהוא עומד להיכנס בי בו במקום, אבל הוא מטלטל את ראשו. "אני רוצה שתיגש למשרד שלי."

אני מהנהן. "כן, אדוני."

זקוף ראש אני ניגש למלתחות, ואף שומר על קור רוח בזמן שאני מסיר את המחליקיים ואת שאר הציוד שלי, הספוג בזיעה כולו. חברי הקבוצה מסתובבים סביבי ומדברים בשקט, אף על פי שניצחנו. מספר בחורים נכנסים למקלחות, אבל אני יודע שהמאמן ירצה לראות אותי עכשיו, ולא אחרי שאנקה מעצמי את טינופת המשחק.

אני מביט בעצמי במראה. בבואתי נראית נורא. שערי צונח לעיניי ודם מטפטף מהשפה אל הזקן. אני מרים את המקל ושובר אותו לשניים על הברך שלי, ולאחר מכן משליך את החתיכות על הרצפה. מאחוריי מישהו משתעל.

פאק.

אני לא מתחרט שהגנתי על אוון, אבל מעצבן אותי שהמניאק שלכלך על אימא של אוון הצליח לפתות אותי להרביץ לו.

אני דופק על דלתו של המאמן מתוך הרגל, אף על פי שהוא עדיין בחוץ עם הקבוצה, ושוקע על הכיסא שמול השולחן.

כשהדלת נפתחת אני לא מרים את מבטי. פניו המאוכזבות של המאמן זהות לפניו של אבי, ואני רואה אותן מספיק.

אני שומע אותו מתיישב על כיסאו ונשען לאחור. חריקת הכיסא מפלחת את הדממה והוא מכחכח בגרונו.

"קלהאן," הוא אומר.

האופן שבו הוא קורא לי גורם לי להביט בו. הנה ההבדל בין שניהם. אבא שלי קורא לי בשמי הפרטי, קופר, אבל כאן אני קלהאן. זהו השם שתפור על גב החולצה הסגולה והלבנה של 'מקי'. זהו שם משפחתי, אבל לפחות על הקרח, הוא רק שלי. אבא וג'יימס יכולים להיקרא כך על מגרש הפוטבול, שבכל מקרה מעולם לא חשתי בו בנוח. אחי המאומץ והחבר הטוב ביותר שלי, סבסטיאן, יכול לבחור ללבוש את השם על חולצת הבייסבול שלו. אבל על הקרח? על הקרח הוא כולו שלי.

הוא נאנח. "מאחֵר, מרושל וחם מזג. הבטחת לי שתתנהג אחרת."

אני בולע רוק. אין ספק שזה מגיע לי, אבל זה עדיין כואב. "אני יודע, אדוני."

"אתה רוצה להסביר מה קרה?" הוא שואל. "כי בֵּל לא מפסיק לקשקש, ואני אוהב את הילד הזה, אבל הוא לא מדבר בהיגיון כשהוא נסער."

אני נושך את שפתי ונועץ את שיניי בפצע בטעות. אני מתאפק שלא להתכווץ כשאני מביט במאמן. "הבחור ההוא לכלך על אימא שלו."

פיו של המאמן מתעוות. "לעזאזל."

"אני יודע שהסכמנו בלי מכות—"

"לא הסכמנו," הוא קוטע אותי. "נתתי לך הוראה ואתה היית אמור למלא אותה. ולא עשית את זה."

"לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה."

"אז תחזיר לו באופן שלא יוביל לעונשים," הוא צובט את גשר אפו ונד בראשו בעיניים עצומות. "יש לך מזל שזה קרה במשחק כזה, כי הצלחתי לדאוג שתישאר בסגל של משחק פתיחת העונה."

הוא מביט בי ומכווץ את לסתו. כשהוא זוקף גבה אחת אני רק בוהה בו. אני יודע שהוא מצפה להתנצלות, אבל זה לא עומד לקרות. לא אתנצל על זה שהגנתי על חבר הקבוצה שלי. האמת היא, שעד לרגע זה בכלל לא חשבתי על כך שהריב עלול להוביל להשעיה.

וזו טעות נוספת. עוד תזוזה לכיוון הלא נכון, במורד ההר במקום לכיוון הפסגה.

"מישהו היה צריך לסתום לו את הפה," אני אומר בסופו של דבר.

הוא נעמד ופונה להביט בתמונה על הקיר מאחורי שולחנו. הצלם לכד את הרגע המדויק שבו חברי הקבוצה שלו הבינו שהם זכו ב'פרוזן פור' — את ההתרגשות, האושר וההקלה הטהורה מעצם ההגעה לפסגת ההר. אני רוצה להיות שם, לבוש בסגול המלכותי של 'מקי' במקום בבורדו, מניף את הגביע באוויר.

לפני שאצטרף ל־NHL ואניף את גביע סטנלי, כמובן.

"אני רוצה שתהיה הקפטן," הוא אומר.

אין ספק שהמשפט הזה היה בתחתית רשימת הדברים שציפיתי שהוא יגיד עכשיו. לא הייתי בטוח שהוא ברשימה בכלל.

"אדוני," אני אומר, מחליק את החולצה שלי ומזדקף. "אני…"

"כמובן, אני לא יכול לעשות את זה אם תגרום לעצמך לעוף בגלל עבירות אלימות," הוא אומר. "או אם תשחק גרוע. יש לך את הפוטנציאל להיות מנהיג הקבוצה הזאת, קלהאן. אני רוצה שתנהיג אותה. אתה רעב לזה." הוא מצביע על התמונה. הוא נמצא באמצע בין כל השחקנים של הרווארד, ניתן לזיהוי בקלות אפילו עשרים שנה מאוחר יותר, האות קו"ף3 זורחת על חולצתו כמו מגדלור. "אם נתקדם בעונה הזאת, זה יהיה בזכותך."

אני בולע את הרגש שמאיים להופיע על פניי. יש הבדל בין לדעת שאתה מוכשר לבין לשמוע את זה נאמר בכזאת פשטות. קפטן. שקלתי להציע את עצמי, כמובן, אבל לא חשבתי שזה יקרה השנה. כשתלמידי השנה האחרונה סיימו את הלימודים בשנה שעברה, הקבוצה נחלשה מאוד, אבל עדיין יש מספר שחקנים מוכשרים בקרב השכבות הבוגרות.

"אבל אני בשנה השלישית," אני אומר. "מה לגבי אחד מתלמידי השנה האחרונה? ברנדון או מיקי? ברנדון הוא חלוץ מרכזי."

הוא מניד בראשו לשלילה. "אם כבר, זה צריך להיות אתה, אבל אתה צריך להרוויח את התואר. אתה מבין? מספיק עם המכות. תשמור על פרופיל נמוך ותתמקד במשחק."

אני מהנהן. "מובן."

אני אעשה כל דבר שיזכה אותי באות קו"ף על החולצה. ג'יימס היה הקפטן בפועל של קבוצת הפוטבול בשנה שעברה, ועכשיו הוא מוביל את המתקפה של ה'פילדלפיה איגלס'. זאת לא השוואה מדויקת, בהתחשב בהבדלים בין פוטבול והוקי, אבל שתי עונות בתור קפטן של קבוצה — בתקווה שתגיע ל'פרוזן פור' — יעזרו לי מול ה־NHL וגם להשיג חוזה יפה כשחקן מתחיל.

"יש לי רעיון שאולי יעזור. אתה מכיר את הזירה בעיר?"

אני חושב על זה רגע, ותמונה עולה במוחי. זירת ההחלקה של מורברידג'. היא נמצאת בעיר, ליד הארקייד. ג'יימס ואני הלכנו לשם בשנה שעברה עם החברה שלו, בקס — עכשיו ארוסתו — כדי ללמד אותה להחליק. "מכיר."

"הבעלים, ניקי רודריגז, מחפשת עזרה. הם מציעים שיעורי החלקה, משהו כזה."

ההתלהבות שלי דועכת. אני מבין את הכיוון. אצל המאמן ריידר יש מחיר לכל דבר. "ו…?"

"ואני חושב שאתה תהיה המתנדב המושלם. תלך לשם, החל מיום רביעי הקרוב, לעזור בשיעורים. יש שם קבוצת ספורט קרח לילדים פעם בשבוע."

אני בולע את הדחף להגיד לו בכנות, שכנראה אצליח לפרוק יותר מתח אם אשיג זיון. "לעזור… לילדים?"

"היית בגילם פעם, וגילית את התשוקה שלך להחלקה ולהוקי. תעזור ללמד אותם לגלות את זה. אני חושב שככה תצליח לפתח את הסבלנות שלך," הוא טופח על כתפי. "ואתה צריך סבלנות כדי להיות הקפטן שלי."

"אני לא יכול," אני אומר. "אני אפילו לא—"

"בן, תקשיב." הוא נשען על קצה השולחן ומשלב את זרועותיו על חזהו. מבטו מבין, אבל הוא לא מרכך את העוצמה שבעיניו. "אני לא רוצה להשתמש במטאפורה המתבקשת, אבל הקרח שאתה נמצא עליו? הוא דק. או שתעשה את זה ותתאפס על עצמך, או שבפעם הבאה שתאבד את קור הרוח שלך, גם אם מסיבות מוצדקות, לא תשאיר לי ברירה אלא להושיב אותך על הספסל."