החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נסטרן

מאת:
הוצאה: | 2016 | 382 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

לאחר מות אמה פותחת שרה צרור מכתבים הטמונים במחסן שבחצר ביתה. המכתבים פותחים בפניה צוהר לסיפור משפחתה הקשה: לקורות חייה הטרגיים של נָסְטָרַן ואהבתה האסורה לעזיז, בנו של בעלה האכזר, לגורלם של זוג האוהבים ולבסוף לקשר שלהם לשרה ולבקשת הסליחה של אמה, שהוצמדה בפתק לצרור המכתבים. זהו סיפור אהבה מרתק, נוגע ללג ורצוף תהפוכות. רומן מרגש ועוצר נשימה מתחילתו ועד סופו, שמתחיל ונגמר בתל אביב, ועובד בדרך-לא-דרך באיראן זמן קצר אחרי המהפכה.
רחל גביראל התייתמה מאמה בעודה פעוטה וגדלה כילדת חוץ בקיבוץ קדמה. במלחמת ששת הימים חוותה אובדן נורא עם נפילתו של אחיה האהוב, שהיה המשענת של חייה, והותיר בלבה חור עצום של כאב שמוצא את ביטויו בספריה. כיום היא מתגוררת ביישוב גני תקווה.

מקט: 4-575-363
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


שרה

דלת הברזל במחסן עמוס הגרוטאות, שקילופי הצבע שלה חשפו כתמי חלודה מתפוררים, חרקה על ציריה בעת שפתחתי אותה. רעש החריקה נשמע כמו צווחה צרודה והרתיע אותי לרגע. באותו יום לא ידעתי את נפשי מרוב מחשבות. חבילת המכתבים המצהיבה שהניחה אמי באחד הארגזים בתוך המחסן הישן, שעמד בפינת החצר והיה מוקף בעשבים שוטים שאיימו לחנוק אותו, טרדה את מנוחתי.

ברגע שהוצאתי מתוך קופסת הפח החלודה את המעטפה המצהיבה בעלת השוליים המרוטים, חשתי כאילו הלם בי זרם חשמלי, אינני יודעת אפילו מדוע. האם בשל המסתורין שאפף את מילותיה האחרונות של אמי, או אולי בשל הדף שהוצמד למעטפה ועליו הכיתוב בפרסית, ‘בֵּבַּחְשִיד’, כלומר ‘סליחה’? ברור היה לי שאת הדף הזה צירפה אמי למעטפה מאוחר יותר, אולי אפילו קצת לפני מותה.

רטט של סקרנות ושל חרדה תקף אותי. אמי תמיד הייתה אפופת מסתורין. גם כשביקשתי ממנה שתספר לי על אבי המנוח היו תשובותיה מתחמקות.

‘הוא נהרג במלחמה,’ ענתה בקיצור.

‘איזו מלחמה?’ התעקשתי.

‘חייליו של חומייני רצחו אותו,’ ענתה בחוסר סבלנות. מעבר לזה סירבה לפרט.

קהות חושים הייתה משתלטת עליה ברגע שהפצרתי בה יותר מדי. ללא מאמץ רב עטתה על פניה מסכת אטימות שהקפיאה אותי. חשתי שיש דבר־מה בעבָרהּ שהיא מתביישת בו או שסתם לא נוח לה להיזכר בו, ולכן הפסקתי ללחוץ. היא הייתה כספר חתום האוצר בתוכו סודות אפלים. כדי להשיג יותר ממה שהייתה נכונה לספר, השלמתי אני את דבריה כיד הדמיון הטובה עליי באותם רגעים. כשדמיונותיי מצאו חן בעיניה, היא מיהרה לאמץ אותם.

הצרתי על כך שהיא מתכוונת לקחת עמה את סודה לקבר. הייתי מלאה רצון עז לפענח את סיפור חייה שכל כך התעקשה להסתיר.

לפני כשבוע תמו שלושים ימי האבל על מותה. רק על ערש דווי, ימים אחדים לפני שהלכה לעולמה, כשגופה החל לקרוס ונשימותיה הבלתי סדירות נשמעו כמכונית מקרטעת, קראה לי אמי אל מיטתה. הבעת הבלבול שהייתה נסוכה לאחרונה על פניה התחלפה בהבעה רצינית וממוקדת. היא ביקשה שלאחר מותה, בתום ימי האבל, אגש למחסן הנמצא בחצר ביתנו ואקח מאחד הארגזים העומדים בפינה קופסה שהסתירה שם ביום שבו רכשה את הבית. היא השביעה אותי לבל אעז לפתוח את הקופסה לפני תום השלושים למותה. ניסיתי לדלות ממנה פרטים על תוכנה של הקופסה, אך היא מילאה את פיה מים וסירבה לדבר על כך. במשך הימים המעטים שעוד נותרו לה המשכתי להפציר באמי שתרשה לי להוציא את הקופסה ממקום מחבואה, אך כל פעם שהעליתי את הנושא עצמה אמי את עיניה והעמידה פני ישנה. כזו הייתה אמי. כל מהלך בחייה תוכנן בקפידה ונראה דרמטי. מעולם לא סטתה מתכניותיה.

הגילוי המרעיש על המטמון הגנוז לא נתן לי מנוח. גם כשישבתי שבעה לא פסק מוחי הקודח לחשוב על אותה חבילה מסתורית המצפה לי במחסן. מכיוון שאני מאמינה שאסור להפר שבועות פן יגרום הדבר לאסון, לא הייתה לי ברירה, אלא להמתין בסבלנות לתום ימי האבל. הייתי בת שבע עשרה בלבד כשאמי הסתלקה מן העולם.

כעת, משתמו ימי האבל, מיהרתי למצוא את המטמון המיוחל שהטריד כל כך את מנוחתי. ניגשתי למחסן שכף רגלי מעולם לא דרכה בתוכו, ומשכתי בכוח את דלת הברזל החלודה, שציריה צווחו בקול יבבה צורמת. ריח מעופש ומצחין עלה מבפנים. לרגע היססתי, חששתי שמא יקפוץ עליי איזה עכבר או נחש, ועוד יותר חששתי ממה שיתגלה לי שם בפנים. כשעיניי התרגלו לאפלולית ששררה במחסן ניגשתי לחפש את ארגז המטמון. עצרתי את נשימתי בעת שאחזתי בקופסה המאובקת. נשפתי עליה כדי להסיר את גרגירי העפר שכיסו אותה. ענן סמיך של אבק כיסה את עיניי. התקף של שיעול מלֻווה בעיטושים תקף אותי, ופי נמלא טעם אבק. כשהקופסה הייתה בידיי מיהרתי לצאת מהמחסן הטחוב. בצעדים מהירים חציתי את החצר העמוסה בגיבובי גרוטאות ובחפצים ישנים שאמי נהגה לאגור, ונכנסתי הביתה.

הבית הישן בשכונת שפירא היה מוזנח מבפנים ומבחוץ. הטיח שבחזית הבית התקלף כולו, וסדקים ארוכים נפערו לאורכו. בתוך הבית שלטה הדלות. המטבח הזעיר נראה תמיד כאילו עבר פוגרום. משטח השיש היה עמוס סירים מלוכלכים ונקיים אשר שימשו את אמי בערבוביה. גם הכוסות והצלחות היו מונחות ללא סדר על השיש ובכיור. הקיר ליד הכיריים היה מפויח ושחור, והכיריים עצמן היו דביקות ומטונפות עד כי לא היה אפשר לראות את צבען האמתי. הסירים השחירו משיירי טיגון שלא נוקה כהלכה. הרצפה הוכתמה בשאריות תבשיל שנשפך ושאמי לא מיהרה לנגבו. בחדר השינה ובסלון היו מגובבות זו על גבי זו שקיות פלסטיק מלאות סמרטוטים שאנשים השליכו. זכורני כי בילדותי התביישתי להביא חברים הביתה בשל הטינופת וההזנחה ששלטו בו. למען האמת, לא היו לי הרבה חברים בילדות. הבנות לעגו לי בגלל בגדיי המוזנחים, שמעולם לא נראו נקיים ומגוהצים דיים. גם לא ידעתי איך להתחבר איתם, מעולם לא הייתי טובה בפטפוטי סרק וברכילות. גם מהמורה חשתי בנימה של זלזול כשפנתה אליי, אף שהייתי תלמידה חרוצה.

לא פעם גערה בי אמי כשרציתי להשליך לפח האשפה איזה חפץ ישן ונטול ערך. תמיד טענה שבבוא היום הגרוטאות האלה תהיינה שוות הרבה. גם לנקות את הבית לא הרשתה לי בטענה שזה ‘צובט לה את הלב’.

‘זו הפעם הראשונה שאני שומעת שבית נקי ‘צובט את הלב’,’ עניתי בכעס.

‘זה לא הבית, זו את. אני לא יכולה לראות אותך מנקה אחריי,’ גערה בי.

‘למה?’

‘אני לא יכולה להסביר לך, זה משהו אישי.’

‘אז תנקי אַת אם אַת לא יכולה לראות אותי מנקה,’ התפרצתי כלפיה.

‘תעזבי אותי בשקט, זה לא עניינך. כזאת אני וזהו זה.’ בכך חתמה את הנושא.

לעתים נדמה היה לי שבתוך הלכלוך צפוּן הפתרון לחידתה של אמי.

החצר שלנו גבלה מצד אחד בחצרו של מורדוך הקצב, ומצִדה השני בחצר משפחת שאולוב – שם תמיד שרר ניקיון מופתי.

שאולוב החזיק חנות מכולת בשכונה ומצבו הכלכלי היה סביר. אשתו לא יכלה לסבול עוד את ערֵמות הזבל והגרוטאות שאמי אגרה, והציעה לבעלה לקנות את ביתה של אמי. בכך ביקשה להשיג שתי מטרות: גם להרחיב את הבית ואת החצר שלהם, שהיו קטנים מלהכיל אותם ואת שמונת ילדיהם, וגם להיפטר מהצרה שאמי הביאה עליהם. שאולוב ניסה בכל דרך אפשרית לשכנע את אמי למכור לו את הנכס. הוא הציע הצעות מחיר מפתות, אך אמי עמדה בעקשנותה וסירבה בכל תוקף למכור את הבית. היריבות בין רעיה, אשתו של שאולוב, ובין אמי הגיעה לידי קללות וגידופים יום־יומיים. לא פעם ולא פעמיים התלוננה רעיה אצל שכנותיה על מר גורלה בשל שכנתה המלוכלכת. היא לא חדלה לגדף את אמי ולהלין עליה. פעמים רבות נאלצה המשטרה להתערב ולהפריד בין הנצים.

***

כעת היא איננה עוד. התיישבתי על אדן החלון בחדר השינה הקטן שחלקנו יחד מאז עלינו ארצה מאיראן ועד היום שבו אחזה בכפות ידיי, הישירה מבט מלא תחינה אל תוך עיניי ובלי לומר מילה עצמה את עיניה והחזירה את נשמתה לבורא.

רוח סתווית נעימה פרעה את שׂערי וערבלה קלות את הקפה בכוס שבידי. מהמקום שבו ישבתי יכולתי להשקיף אל הרחוב. הרהרתי בהרגל המשונה שהיה לאמי לפתוח בשעות הבוקר את החלונות כדי שהמולת הרחוב הרועש תיכנס אל תוך הבית. היא אהבה את ההמולה הזאת. פעמים רבות מצאתי אותה יושבת מול החלון ועוקבת אחר האנשים הממהרים לעיסוקיהם. באותם רגעים נראתה לי כאישה גלמודה שנפשה כלואה בתוך גופה. לא היו לה חברות ולא קרובי משפחה, פרט לדוד מֵנַש ולדוד שאול שסירבו לדבר איתה. דוד שאול, אחיה הבכור של אמי, היה סופר ידוע ומוערך. הוא בא אלינו פעם אחת בלבד ושאל את אמי המון שאלות. הם לא רצו שאשמע אותם, לכן נכנסו לחדר השינה וסגרו אחריהם את הדלת. לאחר מכן לא בא דוד שאול לבקרנו עוד, וכעבור שנה נפטר מהתקף לב. אנשים רבים שהכירו אותו עוד מפרס, וגם כאלה שלא הכירוהו אישית אבל קראו את ספריו, ליוו אותו בדרכו האחרונה. אמי הגיעה ללוויה שלו, אך כשרצתה לשבת שבעה בביתו של דוד מנש, שהיה שותפו לדירה של דוד שאול עוד מימי נעוריהם באיראן, סירב דוד מנש להכניסה אל ביתו.

‘נשבעתי שלעולם לא אסלח לך על מה שעשית, לכן אינך רצויה בביתי. גם שאול לא סלח לך ולא רצה אותך בביתנו.’

בכעס ובבושת פנים חזרה אל ביתה. מאז לא פקדה עוד את קברו של שאול אחיה.

אמי עבדה בקיוסק קטן ברחוב אלנבי, ליד שוק הכרמל. מאחורי וילון בפינת הקיוסק ישבה וחתכה את החלקים הרקובים מתפוחי העץ, שבעל הקיוסק עשה מהם מיץ טבעי ומכר אותם לעוברים והשבים במחיר מוגזם. עם הזמן הוסיף פירות נגועים אחרים לתעשיית המיץ שלו. בסוף יום העבודה כיבד גם את אמי בכוס מיץ. ‘זה על חשבון הבית,’ הכריז בכל פעם בגאווה, כאילו פתח לכבודה בקבוק יין ישן ויקר ערך.

אמי קיללה אותו בכל הקללות שידעה בפרסית, והיה לה מהם אוצר שלם, אך היא המשיכה לעבוד אצלו.

סיימתי לשתות את הקפה. סגרתי את החלון ובידיים רועדות, מחשש פן ייקרע הנייר המצהיב, ניסיתי להוציא את אחד המכתבים מתוך המעטפה המאובקת. לפתע נשרה טבעת יהלום מרהיבה ביופייה מתוך המעטפה. נדהמתי כל כך, עד ששעה ארוכה הייתי בטוחה שאינני רואה טוב. ללא ספק היה זה יהלום. הברק שנשקף ממנו לא הותיר מקום לספק. מאין הגיעה טבעת זו? אמי מעולם לא ענדה תכשיטים וּודאי שלא כה יקרים. טבעת זו גם לא הייתה עולה על אצבעה העבה. האם גנבה אותה, או שמא הייתה זו טבעת האירוסין שלה, שהניחה במעטפה בעבורי? מעולם לא ראיתי תמונות של אמי מימי נעוריה, אף שאחיה מנשה היה צלם חובב. הייתי סקרנית מאוד לדעת כיצד נראתה בילדותה.

כשביקשתי לראות תמונות שלה ושל אבי, ענתה לי שכל התמונות נשארו באיראן בעת שנאלצה לברוח משם. כהרגלה, סירבה להוסיף פרטים באותו עניין.

ענדתי את הטבעת על אצבעי. היא התאימה לי בגודלה כאילו תוכננה במיוחד בעבורי. ידיי רעדו כל כך, עד שבקושי הצלחתי להוציא את המכתב מהמעטפה ולפרושׂ אותו על גבי השולחן הקטן שעמד ליד מיטתי ושימש לי שידה.

בדקתי את המעטפה מכל צדדיה אך לא מצאתי עליה כל כתובת. למעשה, כל צרור המכתבים נמצא בתוך אותה מעטפה. הנחתי שהמכתבים והטבעת נמסרו לנמען ישירות על ידי הכותב עצמו או על ידי מישהו מטעמו.

ברגע שהתחלתי לקרוא את המכתב, שאפילו תאריך לא היה עליו, ברור היה לי שאני חודרת לפרטיותו של זוג צעיר שהיה בטוח שאיש מלבדו לא יקרא את המכתבים הללו. לא שיערתי וגם לא יכולתי לשער שבאותם רגעים פתחתי תיבת פנדורה שעלולה לשנות את מהלך חיי.

ידעתי פרסית על בוריָהּ, הרי זו השפה שבה דיברתי עם אמי. אף על פי שחיה שנים רבות בארץ לא למדה עברית. גם לקרוא פרסית ידעתי לא רע, בזכות דודי מנשה שהחדיר לתוכי את אהבת הקריאה. ביתו היה עמוס בכתבי יד ובספרים בפרסית שכתב אחיו הגדול, הסופר שאול ארזן ז’ל.

השקדנות שלי בלימוד הקריאה השתלמה בסופו של דבר. בזכותה הצלחתי לקרוא ולהבין את הכתוב במכתבים.

‘נַסְטָרָן ג’וּן יקרה שלי, אהובת נפשי, מחמל לבי. אינני יכול לסבול את המרחק ממך.’

כך נפתח המכתב. ככל שהמשכתי לקרוא נעשה המכתב אישי ואינטימי יותר. הרגשתי שחדרתי לפרטיותה הכמוסה ביותר של הנערה שהמכתב יועד אליה. הייתי מודעת לכך שיש איזו חוצפה בפלישה הזאת לחיי הזוג האנונימי, אך לא יכולתי להפסיק לקרוא, הרי קיבלתי את רשותה של אמי לכך. המכתב הסתיים בתקווה שבני־הזוג יצליחו לממש את רצונם העז להינשא. בקצה הדף, בפינה, כמעט בהסתר, נרשם שמו של הבחור: עזיז.

כמה אהבה ועצב טמונים בדפי הנייר המתפורר הזה, חשבתי לעצמי. חשתי הזדהות עצומה עם אותו עזיז, שכנראה היה מאוהב עד כלות הנשימה באותה נערה מסתורית.

עיניי נמלאו דמעות והקשו עליי את הקריאה. ככל שחיפשתי לא מצאתי רמז שיוכל לתרום להבנת הקשר שבין זוג הנאהבים ובין אמי. קיפלתי שנית את הדף והנחתי אותו על ערימת המכתבים, מודעת להתרגשות שהתעוררה בי. לבי יצא אל אותה נערה מסתורית.

מבטי נדד אל מיטתה הריקה של אמי. הייתכן שאליה הופנו מכתבי האהבה הללו? השערה זו לא הניחה את דעתי. גם השם לא בדיוק תאם – בפרס קראו לאמי מַסְטָרָם ולא נַסְטָרָן. האם זו סתם שגיאת כתיב קלה או שמא יש כאן שיבוש מכוּוָן? כך או כך, בארץ שינתה אמי את שמה לאסתר.

אמי מעולם לא הצטיירה בעיניי כנערה עדינה ונאהבת, נהפוך הוא: אני זוכרת אותה תמיד אישה זועפת, חסרת סבלנות וחסרת חן. גופה היה מלא ומסורבל, שׂערה השחור והחלק היה אסוף במטפחת ראש שחורה, אפה הנִשרי הדגיש את לחייה הבשרניות, ופלומת שׂער דקה, שמעולם לא טרחה להסיר, עיטרה את שפתה העליונה. מלתחתה הורכבה משמלות ארוכות ושחורות, ואלה שיוו לה מראה של עורב זעפן. אנשים תהו תמיד על חוסר הדמיון בינינו. היא נהגה לענות להם שקיבלתי את היופי מאבי שנפטר טרם לידתי.

הבטתי גם במילה ‘סליחה’, שנכתבה על הדף שהיה מצורף לקופסת הפח. היא נכתבה בוודאות על ידי אמי, הרי אני מכירה היטב את כתב ידה. מילה זו הטרידה את מנוחתי. סליחה על מה?

לא רציתי להעלות בדמיוני מחשבות שליליות נוספות, לכן סילקתי אותן מראשי. מכיוון שהחלטתי לנקות את הבית ואת החצר מכל חפציה ומצבוריה של אמי, הנחתי את המכתבים בתוך קופסת עץ מעוטרת בציורי פרחים שקניתי לפני כמה שנים בשוק הפשפשים. התחלתי במלאכת הניקיון, בתקווה לסיים מהר ככל האפשר ולחזור לקריאת המכתבים.

למעלה משבוע ארך פינוי הגרוטאות והזבל מהחצר. בגב כפוף ובידיים מיובלות המשכתי לערום הכול לערֵמה אחת שגבהה והלכה מיום ליום. אגלי זיעה נטפו ממני וגבי החל להתייסר עם כל כיפוף נוסף. ציפורניי נשברו ויבלות הופיעו על כפות ידיי. הטרקטור שהזמנתי לאסוף את האשפה הגיע כעבור שבוע. פעמיים נסע הטרקטור למזבלה, גורר אחריו עגלה עמוסה, כדי לפרוק את ערימת הגרוטאות והאשפה. לאחר שנזרקו כל החפצים שלא היה לי צורך בהם התחלתי במירוק הבית. כל אותה עת לא הפסקתי לחשוב על המכתבים הטמונים בתוך קופסת העץ. כמה פעמים הושטתי את ידי לעבר הקופסה אך עצרתי באמצע הדרך.

‘סבלנות,’ גערתי בעצמי. ‘כל דבר בעִתו.’

הוצאתי את כל המלבושים מארון הבגדים של אמי, שהיו מגובבים זה על גבי זה ללא סדר. הכנסתי אותם לארגזים והנחתי ליד הכביש, כדי שכל החפץ יוכל ליטול מהם כרצונו. בכל יום, לאחר שסיימתי את עבודתי בחנות הסדקית של אדון זינגר הקשיש, מיהרתי הביתה והמשכתי במיון החפצים של אימא. בחפצים היו דברי נוי עדינים מפורצלן ומערכת כלים מקסימה שהביאה מפרס ושלא השתמשה בה מעולם. לטענתה, היא יועדה לנדוניה שלי לכשאתחתן. היא דיברה על היום הזה כאילו כבר איחרתי את המועד. לא פעם האיצה בי ואף ניסתה לשדך לי גברים איראנים מחוג מכריה המצומצם מאוד, אף שידעה בבירור שלא אצא איתם. בכל ויכוח בינינו הזכירה לי את עובדת היותי רווקה, אף שהייתי רק בת שש עשרה.

‘בגלל היופי שלך לעולם לא תמצאי חתן, כי את מרימה את האף יותר מדי למעלה. את חושבת שמגיע לך נסיך.’

לא היה טעם אפילו לענות לה. לאחר כל תוכחה כזו היא לא דיברה עמי במשך כמה ימים. בהתחלה זה הרגיז אותי, ולכן גם אני לא דיברתי איתה.

‘לא די שבגילי אני עובדת במקום להמשיך ללמוד, את גם רוצה שאתחתן?’ רתחתי מכעס.

כשהדברים חזרו ונשנו הפסקתי להתייחס אליהם, וכשפניתי אליה והיא לא ענתה לי, הייתי משיבה לעצמי במקומה. מתחת לשפמה ראיתי חיוך דק מוסתר, היא ניסתה להסוות אותו כדי לא לפגוע ברושם של זעמה המתפרץ. לבסוף הושיטה לי יד מיובלת וחזקה והבטיחה להפסיק ללחוץ עד הפעם הבאה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נסטרן”