"הילד היה ילד חכם, והיא ידעה להעריך אותו על הדברים שעשה ועל אלה שהוא עתיד לעשות. היא ציפתה ממנו לגדולות. […]
פרק ראשון
בית משפחת סמרקש
אבני החצץ רשרשו כאשר רגליים של ילד, הנתונות בזוג נעליים בלויות ומאובקות, פגעו בהן שוב ושוב. הוא סוף סוף היה בדרכו הביתה. למרות שההליכה לא הייתה קשה במיוחד הוא נאנח, וחיוך קטן נגע בעיניים האפורות שהסתנוורו קלות מהשמש השוקעת. הוא ירד מהדרך הראשית כדי לטפס לראש ערימת סלעים שניצבה בצד הדרך, משם יכול היה לראות כבר את הכפר מרחוק.
הוא מיהר אל דרך החצץ, מוציא קצוות שיער ארוכה ובהירה שהתגנבה לעיניו. הכפר התקרב במהירות. האורות שזהרו ממנו אומנם לא היו רחוקים כל-כך, אך השמש כבר שקעה במהירות ולואי לא רצה להסתבך בצרות בלילה. הוא חמק בין בנייני הכפר הנמוכים עד שהגיע למעוז חפצו. הבית הרעוע שהיה הכול עבורו ועבור אמו. דלת העץ שהייתה המפתן לעולם שהוא שלהם בלבד. מלבדם לא היה לאף אדם נוסף סיבה להיכנס. לא היו להם קרובי משפחה או חברים קרובים, אפילו לגנבים לא היה מה לחפש אצלם בבית.
אבל לואי היה מרוצה. למרות שלא תמיד המצב נראה הכי זוהר, הוא קיבל את כל האהבה שהיה יכול לרצות. הוא היה מודע לכך שלרוב הילדים האחרים בכיתה שלו יש יותר צעצועים, יותר כסף ואפילו אחים, שהוא לא שווה הרבה יחסית אליהם, אבל כל זה לא שינה לו. הוא לא יכל לבקש יותר מזה ואמו נתנה לו כל מה שהיה לה. היה משהו בסגנון החיים הפשוט והצנוע שלהם שמשך אותו. כמובן שאם היו לו עוד כמה דברים הוא יכל להיות מאושר יותר. אבא, לדוגמה, יכול היה להיות התחלה נהדרת. אולי איזה סבא זקן שמושיב אותך על הברכיים שלו ומספר לך סיפורים בימים גשומים. אך לא. זה היה העולם שלו ושל אמו בלבד.
“חזרת מאוחר היום.” אישה בשנות השלושים לחייה הפתיעה אותו מאחור כשנכנס לסלון המואר באור צהוב וחם.
“כן, מסתבר שהלכתי רחוק מדי,” משך בכתפיו בחיוך מתנצל. ההבעה הדואגת על פניה התרככה לחיוך אוהב. “הפחדת אותי. להבא תשתדל לחזור מוקדם יותר,” ביקשה ופנתה לכיוון המטבח, בנה היחיד הולך אחריה.
היא מזגה קערה של מרק שכבר התחיל להתקרר והניחה על שולחן הפלסטיק הזול שקנו לפני שנתיים. לואי התיישב, נהנה מתחושת הרוגע שהשרתה אמו סביבה, גם כאשר נותרו שאריות של קמטי דאגה על פניה. בעיניו היא הייתה האם האולטימטיבית. היא תמיד דאגה לו ואהבה אותו, עבדה במשך שעות היום כדי שיוכלו לקנות אוכל בחנות הקטנה שבמורד הרחוב. היא הייתה צעירה יחסית, אך בעלת ניסיון חיים של אישה מבוגרת. אין ספק שזה לא פשוט לגדל ילד לבדך, בלי שום תמיכה או אמצעים, במקום זר.
איש אינו יודע כיצד התחילו חייו של לואי מלבד אמו עצמה. איילת סמרקש נמצאה בין שרידי כפר אחר, לא רחוק משם, שנהרס בפיגוע מזעזע עשר שנים קודם לכן. על גופה לא היה דבר מלבד תיק קטן עם כמה דברים בסיסיים, הבגדים שלבשה ותינוק צעיר בן כמה חודשים שלא דמה לה כלל. שניהם, יחד עם עוד כמה ניצולים מהכפר, אומצו על-ידי בני הכפר בו התגוררו כעת, למרות שרק מעטים מהם נשארו, השאר ברחו משם כל עוד יכלו. העבר שלהם נותר אפוף בערפל. לואי, מעצם היותו סקרן, ניסה לדבר איתה על הנושאים האלו פעמים רבות, אבל תמיד נענה בשתיקה. הוא לא ידע מאיפה הגיע, למה הגיע לשם ואפילו מה השורשים שלו.
אבל הוא ידע שהוא חייב להיות שונה. לא כל ילד גדל לבד, רק עם אם שאפילו לא דומה לו במיוחד. לא כל ילד דואג לעזור למצב הכלכלי של המשפחה. לא כל ילד זוכה לביקורים ממנה.
איילת התיישבה מול לואי, מכחכחת בגרונה. “אתה זוכר מה קורה מחר?” שאלה. לואי הריץ לאחור את מחשבותיו ונזכר ששבוע שעבר סיפרה לו על ארוחת הערב עם הבוס שלה, שאמורה להתקיים למחרת היום.
“הממ… כן. מר הס ההוא מגיע עם אשתו,” אמר בפה מלא מרק.
“אל תאכל מהר מדי,” הזהירה וחזרה לנושא השיחה, “ונכון, מר הס ההוא מגיע לארוחת ערב. אתה מתבקש להגיע בזמן,” נעצה בו מבט חד משמעי. לאחר שאמרה לו באיזו שעה בדיוק להגיע הביתה למחרת, פינה את הכלים לכיור וחזר לשבת מולה.
“אז מה עשית היום?” התעניינה, מאזינה לבנה הצעיר מתלהב מנוף כזה או אחר או מאבנים בגוונים מיוחדים שראה בדרכו. כך היה כל יום- איילת יצאה לעבוד ולואי יצא אל חיק הטבע, לחקור את הסביבה בה גרו, למרות שכמעט והכיר אותה בעל פה. “ולא היה לך התקף אסטמה היום? לא הסתבכת עם אף אחד?”
לואי נאנח. “לא, ולא הלכתי מכות עם ‘אף אחד’ כבר הרבה זמן.” אמר, מתוסכל מחוסר האמון שלה בו.
“לא אמרתי שניסית לעשות משהו, אבל אתה יודע כמה הרג לין הזה מסוכן. אני לא רוצה אותך ליד הילד האלים הזה בשום מצב, הוא מסוכן ומבוגר מדי עבורך,” אמרה וקמטי הדאגה שבו אל מצחה.
“אני לא מנסה להיות לידו! את יודעת את זה! אנחנו גרים באותה סביבה, זה בלתי נמנע שניפגש, במיוחד כשחיים כאן כה מעט אנשים. הוא גם לא כל-כך מבוגר, הוא בקושי בן ארבע עשרה.”
רוב האנשים לא ידעו מתי הוא מתחיל להתעצבן מכיוון ששמר על אדישות קלה בכל מצב, אך לא כך אמו. היא הכירה אותו יותר טוב מכולם, ועכשיו היא ידעה שהוא מתחיל להתלהם. “הירגע! אני לא נגדך, אני רק דואגת לך,” אמרה ועיניה החומות נפתחו באיום מרומז, כאשר לואי נשען לאחור ברוגז והפנה את מבטו. “מספיק לואי, אני חושבת שהגיע הזמן שלך להתארגן לישון.”
למרות שהשעה הייתה עדיין מוקדמת הוא הלך להתקלח ולהסיר מעליו את הלכלוך שדבק בו במהלך היום.
למחרת הוא חזר הביתה עוד לפני שהשמש התקרבה אל האופק. אם אמו נחושה כל-כך להרשים את אדון הס, גם הוא צריך לרצות בכך. כל סכום כסף נוסף שייכנס לכיסם יתקבל בברכה. העולם המתועש והמהיר הזה גבה הרבה מכל האנשים שחיו בו, גם מאלו שגרו בכפרים הנידחים ביותר. הוא מצא את אמו במטבח, מכינה את האוכל הטוב ביותר שידעה להכין.
“לואי, תוכל לעזור לי?” שאלה בעודה מוחה שרידי זיעה ממצחה. היא הריצה אותו בכל הבית, לחפש ספרי בישול שונים או מצרכים כאלו או אחרים בארונות המטבח. לאחר שתפסה אותו כמה פעמים מנסה לטעום מהאוכל היא שחררה אותו על מנת שיתארגן לקראת האורחים.
היא עוד המשיכה להתרוצץ בבית ולסדר כאשר סיים להתארגן. היא סירקה את שיערו פעם נוספת, למרות שהיה חלק ובלי קשרים ולא הניחה לו לנפשו לפני שהייתה מרוצה מהופעתו.
בני הזוג הס הגיעו בדיוק בזמן, כאשר המחוגים בשעון הורו על שבע וחצי. הגבר המשופם היה הראשון להיכנס בדלת וללחוץ את ידה של העובדת החרוצה והמסתורית ביותר שלו. גברת הס, אישה אלגנטית ואינטליגנטית, בחנה אותם במבט חמור סבר. איילת הציגה את עצמה ואת בנה בפניה ולאחר מכן התיישבו ארבעתם בסלון הקטן ופתחו בשיחת חולין. לא לואי ולא גברת הס דיברו הרבה במשך השיחה, היא רק בחנה אותו ואת אמו במבטים תוהים. לואי גיחך כשהבין שהיא מנסה לפענח את הקשר הגנטי ביניהם.
איילת כיוונה את שלושתם אל השולחן שנערך במיוחד לכבוד האורחים. הבית מעולם לא נראה חגיגי כל-כך. הם סעדו יחד, המבוגרים דנו על נושאים רציניים יותר או פחות ולואי לפעמים הצטרף לשיחה. במשך כל הארוחה בחנו בני הזוג את הילד שלא מזמן מלאו לו עשר שנים. הוא היה שקט ומנומס יותר מרוב הילדים בני גילו שפגשו עד כה. בתום הארוחה הוא אפילו פינה את הכלים של כולם ופנה לצאת מהחדר, מותיר אותם לדבר לבדם.
גברת הס התאפקה כל הערב אך עכשיו, כשלואי עזב, היא הרשתה לעצמה להעלות את הנושא שהפריע לה. “גברת סמרקש, תסלחי לי על החוצפה, אך אני מוכרחה לשאול.” איילת נאנחה. היא ידעה איזו שאלה עומדת לבוא. “הוא הבן הביולוגי שלך, נכון?” בני הזוג החליפו מבטים מתוחים לפני שפנו להביט בחשש באם.
“כן, הוא הבן הביולוגי שלי. אל חשש, את לא הראשונה ששואלת אותי את זה.” איילת שילבה את אצבעותיה בחיקה בחוזקה.
“זה מובן מאליו שישאלו, קשה לראות ביניכם קשר,” אמר מר הס וגיבה את אשתו. “האם את יודעת מי האבא? הרי אמרת לנו שגידלת אותו לבד.”
כל הזמן הזה כרע לואי מחוץ לחדר. תחילה הוא רק עצר בשביל לקשור מחדש את השרוכים, אך כאשר התחילה השיחה להתגלגל הוא מצא את עצמו מאזין, בתקווה שהנושא יעלה ושהפעם אמו תשחרר קצת יותר מידע.
“כמובן שאני יודעת מי האבא. אם הוא לא דומה לי, הוא חייב להיות דומה לבעלי,” אמרה איילת סמרקש בקול חמוץ. לואי יכל לדמיין את ההבעה הכואבת שלבטח עלתה על פניה.
“ואיפה בדיוק בעלך? איך הוא יכול להניח לך לגדל ילד בעצמך?” התגנב מעט כעס לקולה של גברת הס. לואי לא יכל שלא לחבב אותה יותר מרגע לרגע.
“זה סיפור ארוך, אבל זו לא אשמתו שהוא לא יכול להיות כאן בשבילי ובשביל לואי,” ניסתה אמו להתחמק מהשאלה.
“והילד מכיר את אביו?” המשיכה גברת הס לתחקר. לואי לא שמע את התשובה של אמו אך ידע בדיוק מה ענתה. “את לא חושבת שמגיע לילד להכיר את אבא שלו?” המשיכה ושאלה גברת הס. לואי התנשף למשמע השאלה הזו, חושש שאולי היא חצתה את הגבולות של אמו.
“ברור שאני חושבת שמגיע ללואי אבא, בדיוק כמו שאני חושבת שמגיע לג’סטין לפגוש את הבן שלו,” היא ענתה בצליפה, מנסה להשתלט על עצמה. “בעלי יצא לטייל עם כמה מהחברים שלו שבוע לפני שלואי נולד ומאז הוא נעדר. לא הייתה לו אפשרות להכיר את הבן שלו, ולי לא הייתה אפשרות לגדל את לואי יחד עם אבא שלו.”
לאורך השנים התרוצצו בראשו של לואי עשרות אפשרויות לסיבה שבגללה גדל ללא אב. הוא הניח שהוא נטש אותם, שאמו בחרה לגדל אותו בנפרד ממנו במודע או אפילו שמת לפני שלואי נולד, אבל האופציה שהוא עדיין יכול להיות חי איפשהו ושהוא לא נטש אותם הייתה זרה לו.
התשובה כנראה השתיקה את גברת הס שהתנצלה בגמגום קל על דבריה. לאחר שתיקה מעיקה הם חזרו לדבר על נושאים אחרים ולואי הזדקף באיטיות וחזר לחדרו. מאז ומתמיד חיפש מידע על אביו ובערב הזה למד עליו יותר מכפי שלמד עליו מעולם. הוא ידע את השם שלו, הוא ידע למה הוא לא היה שם בשבילו, הוא חשד מנימת הדברים של אמו שאולי הוא רצה להיות שם עבורו, אבל לפני הכל הוא למד איך הוא נראה. ‘בדיוק כמוני’.
הוא נכנס בהיסוס למנהרה האפלה, כל חייו הובילו אותו לרגע הזה. הוא הביט לאחור וראה אישה לבושה בבגד שחור צמוד ומוזר ובגלימה זהובה נכנסת אחריו. היא הנהנה ונתנה לו כוח להמשיך הלאה, לחדור יותר ויותר אל בטן ההר. הוא הלך אל תוך הדממה. רק קולות הצעדים שלו ושל חבריו הדהדו חרישות כאשר הבין. הוא כבר היה פה פעם. מזמן.
לואי התעורר במיטתו מהחלום המצמרר, עדיין לבוש באותם הבגדים מהערב הקודם. האור שהסתנן מחלונו שטף את הרצפה והקיר באור חמים והאיר על גרגירי האבק שריחפו באוויר בעצלתיים. הוא הרים את עצמו מהמיטה והלך לסלון בכבדות, בעקבות רחשי הפעילות שבקעו ממנו.
הוא מצא שם את אמו, מסדרת שאריות מהביקור של אדון וגברת הס. “מה קרה שהתעוררת כל-כך מוקדם?” שאלה וחיבקה אותו בדאגה. “החלומות המוזרים חזרו,” אמר בקול עייף ונחת על הספה הישנה. איילת המופתעת ליטפה את ראשו. “מסכן שלי. זה ממש מציק לך?” שאלה בקול מוזר. לואי הנהן לחיוב. היא חיבקה אותו בעצב, מודעת לכך שהיא מסוגלת לפתור את הסיבה שבגללה סבל מהחלומות שהטרידו את מנוחתו והחלה לשקול ברצינות את כל האפשרויות.
מור – :
אין לי שום דרך לתקשר איתך חוץ מי לנסות את זה מקווה שזה יצליח.
מצטערת אבל נכון לעתה אין לי מה לומר על הספר. אבל מהתקציר שקראתי יכולת הכתיבה שלך נראת לי מעיינת. לא יודעת אם זה יצליח או לא אבל אם תראי את זה בבקשה חזרי אלי למייל morxll0@gmail.com. לא המקום להרחיב כאן אבל יש לי רעיון שני עובדת עליו עכשיו וני חושבת שתוכלי אם תרצי לעזור לי. חזרי אליי במייל אם את מעויינת