החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמעט מושלם

מאת:
מאנגלית: דורית בריל-פולק | הוצאה: | 2014-01 |

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

רות סונדרס היא לא תסריטאית הוליוודית טיפוסית. נכון, היא מוכשרת, שנונה, חיה ונושמת טלוויזיה ונחושה להצליח בכתיבת הסדרה הטובה ביותר – אבל תאונה שעברה בגיל שלוש השאירה אותה יתומה, שבורה ומצולקת, רחוקה מאוד מאידיאל היופי בעיר שבה היופי הוא חזות הכול. כאשר רות מקבלת את שיחת הטלפון המבשרת לה שהתסריט שכתבה קיבל אור ירוק להפקה, היא מתקשה להאמין למזלה הטוב ומרגישה שיש בכך פיצוי על הסבל שעברה בחייה. רות נשבעת שתעשה הכול כדי שסדרת הדרמה הקומית שלה, המבוססת על חייה עם סבתה, תהיה להיט. אבל הבשורה הטובה היא רק ההתחלה. עכשיו זוכה רות להכיר את עולם הפקות הטלוויזיה מבפנים: את מנהלי הרשתות שהדבר האחרון שמעניין אותם הוא תסריט מעודן; את שחקניות האופי העסיסיות שמוותרות על אופיין ברגע תמורת הצרת היקפים; את המפיקים המשוכנעים שהם יכולים לכתוב תסריט קומי. היא אמנם ידעה שתצטרך להתפשר, אבל לא שיערה את גובה המחיר האישי שתיאלץ לשלם כדי לראות את הסדרה שכתבה עולה לשידור. ובתוך כל סערת ההפקה, גם חיי האהבה של רות מיטלטלים בין פחד לתקווה ובין חלום להגשמה.

מקט: 4-20-52951
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הטלפון צילצל.

אם אלה בשורות טובות, יהיו הרבה אנשים על הקו, אמר לי דייב בשעתו. אבל אם אלה בשורות רעות, יהיה על הקו רק אדם אחד מחברת ההפקה, המנהל האחראי לפרויקט. הרמתי את הטלפון אל אוזני והרגשתי כאילו האוויר נעשה כבד, כאילו זרועי נעה בתוך משהו סמיך כמו זפת. פעימות הלב שלי הלמו באוזניי. הרגשתי שמכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו שלי קטנים מדי, שאור השמש שבחדרי דוקר את עיניי ושהאוויר דליל, כאילו אני משקיעה מאמץ רב יותר בשאיפת חמצן לריאות מאשר בדרך כלל. בבקשה, אלוהים , חשבתי – אני, הבחורה שלא ביקרה בבית־כנסת מיום שסבתא ואני עזבנו את מסצ'וסטס ושבקושי זכרה לצום ביום כיפור האחרון. אבל בכל זאת. אני אישה שהתייתמה מהוריה, שהצליחה להישאר בחיים אחרי שעברה עשרה ניתוחים ויצאה מהם כשהצד הימני של הפנים שלה שקוע ומצולק, בתוספת שתלי מתכת בלסת ועין אחת שנוטה כלפי מטה. לא קיבלתי הרבה בעשרים ושמונה שנותיי. זה מגיע לי.

"הלו?"

"נא להמתין על הקו לליסה סטארק!" בקע קולה החדגוני של העוזרת האישית של ליסה. פלטתי את האוויר בבת אחת. ליסה היא המנהלת האחראית עלי בחברת ההפקה. אם היא היחידה שמתקשרת, זה סוף הדרך. המשבר. ה"תודה, אבל לא תודה". הלא הסופי. הסטתי אל מאחורי האוזניים את שערי – שיער חום חלק, שלא נחפף בשלושת הימים החולפים – והתיישבתי על המיטה. אני אשמור על כבודי העצמי. לא אפרוץ בבכי עד שהשיחה תגיע לסיומה.

כבר אמרתי לעצמי לצפות לבשורות רעות. כבר אמרתי לעצמי אלף פעם שהמספרים לא לטובתי. מדי שנה מזמינה רשת הכבלים מאות תוכניות פוטנציאליות חדשות ונותנת לתסריטאים את ברכת הדרך ואת הכסף לקום ולכתוב תסריטי פיילוט. מתוך מאות התסריטים האלה יצולמו לבסוף רק כעשרים עד שלושים תסריטים, ומתוכם רק קומץ – אולי ארבעה, אולי שישה, אולי אפילו עשרה – יוזמנו ויהפכו לסדרות. 'כמעט מושלם', קומדיית המצבים שכתבתי, המבוססת באופן רופף על חיי עם סבתא שלי, עברה את הניפוי הראשוני שלושה חודשים קודם לכן. התפטרתי מעבודתי כמזכירת הפקה בחברת "שני דייב הפקות" כדי לעבוד במשרה מלאה על התסריט, והתקדמתי לאיטי. מתקציר בן שני משפטים – בוגרת אוניברסיטה שפוטרה מעבודתה וסבתה, שהחבר שלה בדיוק עזב אותה, עוברות למרכז דיור מוגן מהודר במיאמי. שם מנסה הבחורה להשיג עבודה כשֶפית והסבתא מנסה לחיות בלי חבר – המשכתי לתמצית פיילוט בת פסקה אחת, לנייר עבודה המפרט כל אחת מהסצנות, לטיוטה בת שנים־עשר עמודים ולבסוף לתסריט בן ארבעים עמודים.

במשך כמה חודשים הסתגרתי בחדרי וכתבתי, או לקחתי את המחשב שלי לבית־הקפה השכונתי, שם הייתי מוקפת בבחורות בנות גילי, בחורות מושכות יותר, שניהלו שיחות טלפון ממושכות וקולניות, השתמשו בהן במילים "הסוכן שלי" לעיתים קרובות ככל האפשר ועשו הכול מלבד להשעין ספלים לטיפים ושלטי תסריטאית בעבודה לפני המחשבים הניידים שלהן. כתבתי טיוטה אחר טיוטה והגשתי כל אחת מהן לחברת ההפקה שמימנה את ניסיונות הכתיבה שלי ולרשת הכבלים שלבסוף – כך קיוויתי – תעלה אותם לשידור. התייחסתי לכל סבב הערות. קיצרתי, ערכתי ושיכתבתי שוב ושוב. נברתי בספרים המיועדים להורים המצפים לתינוק כדי להעניק לדמויות שלי בדיוק את השמות הנכונים, ושהיתי ימים תמימים במטבחי המסעדות המקומיות כדי שאוכל לדייק בפרטי עבודתה של הגיבורה שלי.

שבועיים קודם לכן מסרתי את הטיוטה הסופית והאחרונה. ליטפתי בשפתיי כל דף ודף ונשקתי קלות לכל אחד מהם לפני שהחלקתי את דפי התסריט למחורר, תחבתי את לשוניות המתכת לחורים וסגרתי אותן. כדי לחגוג לקחתי את סבתא שלי, על פי הוראתה, לארוחת צהריים במסעדת "אַיְיוִי". סבתא שלי, אישה לא צעירה, קטנטונת, מסוגננת ואופנתית, היא מעריצה גדולה של עיתונות צהובה. כל מסעדה שצלמי הפפראצי נמצאים בקביעות על המדרכה שלידה היא מקום שהיא רוצה להיות בו.

כשפסענו אל עמדת המלצר הראשי הוא העיף בי מבט – בשמלה הפשוטה, השחורה והרפויה, במגפיים עם הריצ'רץ' שיש לי כבר חמש שנים ובמחשב הנייד התחוב בבית־השחי – ומשך בכתפיו בתנועה קלה אך מובחנת היטב. סבתא פסעה לעברו בחיוך. אני אמנם מתלבשת כדי לזכות במקסימום נוחות ובמינימום תשומת לב, מעדיפה גוני שחור, אפור וכחול, עונדת מחרוזת אחת ונועלת נעליים פשוטות ונוחות, אבל לסבתא שלי יש מספיק סגנון בשביל שתינו. באותו יום היא לבשה שמלת פשתן בצבעי שחור ולבן, כרכה למותניה חגורת עור שחורה מצופה לכה ונעלה נעלי אספדריל שחורות בעלות שרוכים הנכרכים סביב הקרסוליים. היא ענדה לצווארה מחרוזת וינטג' מחרוזי בקליט בצבע אדום־פרג ואחזה בידה תיק קלאץ' תואם מעור אדום מצופה בלכה. פרח משי אדום היה נעוץ מאחורי אוזנה.

"מה שלומך היום?" שאלה.

"בסדר." עיניו של המארח השתהו על פניה כשחכך בדעתו אם זו מישהי שעליו להכיר – כוכבת עבר או אמה של אחת מגיבורות 'עקרות בית אמיתיות'.

"זאת הנכדה שלי," אמרה סבתא ונעצה במרץ את אצבעה בשיפולי גבי. כשלתי בצייתנות לעבר עמדת המלצר בהבעת אתה ־יכול־להאמין־לה על הפרצוף והצטערתי שאני לא עונדת שרשרת או פרח ושלא עלה בדעתי לקחת איתי תיק יפה, או בכלל לקנות תיק כזה. "רותי כותבת לטלוויזיה."

האיש שמאחורי הדוכן בקושי הצליח לכבוש את רתיעתו. כותבת , כמובן, אינה מילת הקסם שתביא לכך שיוליך אותנו אל השולחן המשובח ביותר במסעדה וישלח אלינו בקבוק שמפניה חינם. אולי כתיבה לטלוויזיה היא מי־יודע־מה באזורים אחרים של אמריקה, אבל בהוליווד זה פשוט שום־כלום. כותבים לטלוויזיה נפוצים שם כמו גרגירי אבק, וכל בחורה שיש בבעלותה מחשב נייד פועל וגרסה של תוכנת פַיְינל דְראפְט על הכונן הקשיח יכולה לטעון שהיא עוסקת בזה. אפשר היה ממש לראות את המילה "אפסיוֹת" כתובה בבועת הדיבור המרחפת מעל ראשו המסופר למשעי כשהוביל אותנו לשולחן בירכתי המסעדה. ממש במטבח, למעשה. "גבירותיי," אמר.

סבתא השתתקה לרגע והניחה את ידה על זרועו של האיש. היא נשאה אליו את פניה, עיפעפה בריסיה והמתיקה אליו את החיוך העדין שלה. "נוכל אולי לקבל פינת ישיבה? או שולחן עם קצת יותר אור?" אפילו בגילה – שבעים ושש, אם כי היא היתה יורה בי אילו הייתי אומרת את זה בקול – עורה היה חלק, עיניה עדיין זהרו, ופניה היו מלאות חיים, מאופרות בסומק ובשפתון ובתוחם עיניים בתוספת ריסים מלאכותיים מסולסלים. מותניה עדיין היו צרים, וכל השיניים שלה היו עדיין בפיה. "אנחנו חוגגות."

הוא השיב לה חיוך – כפי שגילתי במרוצת השנים, כמעט בלתי אפשרי להתנגד לחיוכה של סבתא שלי – והוביל אותנו אל פינת ישיבה ששכנה בערך באמצע הדרך בין המרפסת הפתוחה הקדמית, ששורת שמשיות לבנות נפרשת לאורכה ושהכוכבים נוהגים לעשות בה פוזות ולהתייפייף מול הצלמות, ובין החדר האחורי החשוך, שאליו מוגלים האפסים. התחלקנו בפסטה ובסלט ירקות קצוץ דק, שתינו כוס יין כל אחת, וחילקנו בינינו טירמיסו לקינוח. בזמן שאכלנו סיפרה לי סבתא סיפורים מאתר הצילומים של 'חדר־ניתוח', דרמת בית־החולים שעבדה בה כניצבת באותו שבוע. "הילדים שהם מביאים לשם," התלוננה, בעודה מעבירה את שפת הכף שלה לאורך תל הקצפת המתוקה שבראש הטירמיסו. "כל הלילה הם מבלים במסיבות, אז כשהם נכנסים לאלונקות שלהם, הם פשוט מותשים. אחד מעוזרי הבמאי חייב להקיף את אתר הצילומים בריצה במשך חמש דקות לפני כל טייק רק כדי לוודא שהם לא ישנים."

"עבודה קשה," אמרתי. סבתא עצמה בילתה שמונה שעות מדי יום בישיבה בחדר ההמתנה שבתפאורת חדר הניתוח. היא ישבה שם כל יום מעשר בבוקר ועד שש בערב, מלבד בהפסקות שחייב האיגוד המקצועי לארוחת צהריים ולארוחות קלות, וקיבלה תשלום על מה שהיתה עושה אולי ביום רגיל מבלי לקבל על כך תמורה – ישיבה בכיסא פלסטיק לא נוח, כשהיא מחזיקה בחיקה תיק־שק או סריגה, נראית ספק־משועממת ספק־מודאגת וממתינה שיקראו בשמה.

"זה באמת מעורר כבוד," אמרה וכירסמה את הדובדבן המונח על שפת צלחת הקינוח. "הם מצאו דרך לקבל תשלום על שינה. זה מקורי."

"עבודה נחמדה אם אפשר להשיג אותה," אמרתי, קראתי בתנועת יד למלצר ושילמתי את החשבון. סבתא חזרה אל מתחם רדפורד שבוואלי, שכונה המרוחקת שישה־עשר קילומטרים מהוליווד וחמה ממנה בשש מעלות, שמצלמים בה לא מעט סרטים ותוכניות טלוויזיה; ואני חזרתי לחכות בהנקוק־פארק, שכונה יפה עם מדרכות מרווחות ומדשאות ירוקות שבה שכנה הדירה שלנו בבניין בנוסח ספרדי.

בערך שבוע אחרי שיצאנו לאותה ארוחת צהריים התחילה הרשת במיוני הקומדיות. העברתי את הימים עם הטלפון ביד מרגע שפקחתי את עיניי ועד לרגע שעצמתי אותן. הנחתי את הטלפון על שפת הכיור כשהתקלחתי וכשציחצחתי שיניים, ובזמן שישנתי הוא היה תחוב תחת הכרית שלי. הבוהן שלי ריחפה ללא הרף מעל המקלדת ולחצה על "רענן" של האתרים "דדליין הוליווד" ו"לוס אנג'לס קונפידֶנשל" וכל שאר האתרים שמכסים את התעשייה. הפסקתי ללכת לחדר כושר אחרי שהבנתי כמה אני מעצבנת את שאר האנשים השוחים בבריכה כשאני משתהה בסוף כל בריכה כדי לבדוק אם מישהו התקשר לטלפון שלי, שהכנסתי לשקית אטומה למים והשארתי בקצה של המים העמוקים. הייתי עצבנית מכדי לשבת בשקט במהלך ארוחה שלמה, אבל נישנשתי ללא הרף, חיסלתי שקיות בייגלה ופיסות גזר מיובשות ופצפוצי אורז וזירעוני חמניות שלא התחשק לי באמת לאכול, והתעלמתי מהטלפונים של גרי, החבר שלי, כי התברר לנו שאין דבר שיוכל לומר או לעשות ושעשוי להרגיע אותי.

עכשיו אשמע את הבשורות, חשבתי כשהמתנתי שליסה תעלה על הקו, ואלה לא יהיו בשורות טובות. נו, טוב. לפחות אתאכזב ביחידות. אחרי שעשיתי את השגיאה ואמרתי לסבתא שאני אמורה לשמוע משהו השבוע, היא הכריזה על כוונתה להעניק לי פרטיות. "את לא צריכה שאישה זקנה תנשוף בעורפך," אמרה, וכל הזמן הסתובבה במרחק מטר וחצי ממני, לבושה בבגדי הבית שלה – פיג'מה מהודרת או חלוק משי רקום בצבעים ססגוניים – וכפות רגליה הנתונות בנעלי בית לא השמיעו רחש על רצפות העץ כשמצאה לה משימות בזו אחר זו כדי להעסיק את עצמה בקרבתי. עד כה היא הבריקה את כלי הכסף, סידרה מחדש את כלי החרסינה, רוקנה את ארונות המטבח ואת המקרר, קירצפה אותם בחומר הלבנה ומילאה אותם מחדש וסתמה במלט את החריצים שבין אריחי השירותים. באותו בוקר, כששתינו את שייק הפירות שהכינה מאננס ומנגו ויוגורט יווני, היא הכריזה על תוכניתה לשכור מכשיר אדים ולהחליף את הטפטים בחדר האוכל, למרות הפצרותיי שתשאיר את המלאכה הזו לאנשי המקצוע.

" נו ? " שאלה כלאחר יד רק פעם אחת בכל ערב, כשהגישה את הארוחה לי ולמוריס, המחזר שלה. בדרך כלל התבטאה העצבנות שלה בהופעה מחודשת של המבטא הבוסטוני שלה ובבישול שלה. ביום שישי, כשהוכרז על הגל הראשון של הקומדיות שנבחרו, היא הכינה צלעות בקר בתנור, פודינג יורקשייר, תפוחי אדמה מוקרמים וחזרת תוצרת בית. בשבת היא הגישה חזה עגל ממולא לחם תירס ונקניק ומעוטר בשום וברוזמרין. וביום ראשון היא הפיקה סעודה שלמה של חג ההודיה, בתוספת שני סוגי תפוחי אדמה ותרנגול הודו שהשרתה במי מלח בג'קוזי (שכנינו למסדרון, מכורים אדוקים לכושר גופני, ייללו כשעלו לגג להרפיה קטנה אחרי הצעידה, ובמקום למצוא שם מים צלולים מצאו חליטה ריחנית של עלי דפנה, שיני שום וגרגירי ערער, בתוספת תרנגול הודו כשר שקיפץ לו בעליזות באמצע).

נברתי באוכל, התנצלתי, אמרתי לסבתא ולמוריס שאני צריכה לעבוד וסגרתי את דלת החדר שלי מאחוריי. מובן שלא עבדתי. בהיתי בטלפון שלי וניסיתי לשדל אותו לצלצל, וכשהוא לא עשה את זה, חייגתי את תשע הספרות הראשונות מתוך עשר הספרות שהיו מקשרות אותי לדייב, האדם היחיד שבאמת רציתי לדבר איתו.

"רות?" הקול שבעברו האחר של הקו החריד אותי עד שפלטתי צווחה קלה. העוזרת האישית, שמן הסתם התרגלה כבר למוזרויותיהם של התסריטאים הנוירוטים, העמידה פנים שלא שמה לב. "ליסה כבר על הקו. תמתיני בבקשה עד שטאריק, לויד וג'ואן מהרשת יעלו על הקו." קמתי על רגליי, וליבי גאה באותה מהירות שבה צנח לפני כן. הרשת. אלוהים אדירים אלוהים אדירים אלוהים אדירים. הרשת לא מתקשרת, אלא אם כן התשובה חיובית , אמר דייב בזמנו. את הבשורות הרעות הם מוסרים לסוכן, ולא לתסריטאי, וקרוב לוודאי שתקראי על זה באינטרנט לפני שלמישהו תהיה ההגינות להגיד לך בפרצוף שהסדרה שלך מתה. אבל אולי דייב טעה. חלפו שנים מאז התוכנית שלו קיבלה אור ירוק, שנים מאז שישב מיוסר, מתנשם, בחזה הולם, והמתין לשיחת הטלפון בה' הידיעה. לשיחה הזאת.

קולות עלו על הקו בזה אחר זה ודינדנו כמו פעמונים.

"טאריק על הקו," אמרה העוזרת האישית של טאריק.

"ג'ואן מייד תהיה על הקו," אמרה מזכירתה של ג'ואן.

"רות?" שאלה ליסה. "את עדיין שם?"

"אני כאן." קולי היה חלוש ורועד. קמתי על רגליי וכיווצתי את האגרופים, את הלסת ואת שרירי הבטן. השתדלתי לא לרעוד.

"נא להמתין על הקו," אמר קול חדש, קול גברי נמרץ וקצר רוח, "לצ'ונסי מקלפלין."

פסעתי בצעדים כושלים לעבר המיטה. הרגשתי כאילו זה בוקר חג המולד, ערב השנה החדשה, עוגת יום הולדת זוהרת עם נרות, גבר יורד על ברכיו ובידו טבעת יהלום. ג'ואן היא ראש מחלקת הקומדיות ברשת ABS, וצ'ונסי מקלפלין (שעל פי השמועה השם שניתן לו עם לידתו היה חיים מלמן, אבל לאחר מכן שינה את שמו לצ'רלס ולבסוף הפך לוואספ מלא כששינה אותו לצ'ונסי) הוא האדם העומד בראש הרשת, אדם שראיתי פעם אחת בחטף במסיבת יום הולדת ולמעשה לא החלפתי איתו מילה מעולם. צ'ונסי מקלפלין הוא האיש שמחליט בסופו של דבר איזה תסריט מתסריטי הפיילוט יצולם, איזה תסריט מתוך התסריטים האלה יעלה לשידור בסתיו ואיזה תסריט יגווע בשקט באביב.

"מי על הקו?" שאל בקול רועם. השמות בקעו בזה אחר זה – טאריק, ליסה, לויד, ג'ואן, "ורות, כמובן."

"היי," הצלחתי לפלוט.

"צ'ונסי מקלפלין. אני לא רוצה שתמשיכי לחכות. אנחנו מתכוונים לעשות את הצעד ולצלם את 'כמעט מושלם'."

עצמתי את עיניי. רגליי רעדו בהקלה. "תודה," אמרתי. כשהטלפון צמוד עדיין לאוזני קמתי, פתחתי את דלת חדרי וגיליתי שסבתא עומדת בפתח. היה ברור שהיא ויתרה אפילו על העמדת הפנים שהיא כלל לא ממתינה לשיחת הטלפון הזו. זקפתי במהירות את הבוהן לאות ניצחון. היא זינקה באוויר וממש הצמידה את עקביה זה לזה, מפגן שלא היתה מסוגלת לבצע לפני שהוחלף מפרק הירך שלה שנתיים קודם. לאחר מכן אחזה בפניי בשתי ידיה. הרגשתי בידה על לחיי השמאלית, וכתמיד לא הרגשתי דבר בצד הימני המצולק כשנשקה לי, קודם על הלחי האחת, ולאחר מכן על האחרת. כשסיימה תחבה את הטלפון הנייד שלה לחזייה ("הכיס של אלוהים," קראה לזה) ונחפזה אל המטבח, ללא ספק כדי לבשר את הבשורה למאה חבריה הקרובים ושארי בשרה. כעבור רגע הופיע מוריס בפתח הסלון, לבוש בבגדי גולף, וידיו השזופות שלובות על ראשו. הוא עמד על קצות אצבעותיו כדי לנשק אותי – טכנית מוריס הוא לא ממש גמד, אבל הוא רחוק מאוד מלהיות גבוה, והוא נמוך ממני בחמישה־עשר סנטימטרים לפחות – וחזר אל המסדרון. למוריס יש שני בנים, ואין לו בנות, ואף על פי שמעולם לא אמר את זה, היתה לי הרגשה שנעים לו שיש גברת צעירה בחיים שלו. הוא נהג להסיט עבורי כורסאות, להחזיק את הדלת הפתוחה עבורי, לשאול אם החבר שלי מתנהג אלי יפה ולהגיד שאם לא, הוא, מוריס, ישמח לשוחח איתו על זה.

בעוד האיחולים נשפכים מפיותיהם של ליסה וטאריק וצ'ונסי גיליתי שאני לא רוצה להתקשר אל גרי, החבר שלי, אלא דווקא אל דייב. דייב – אחד משני הדייבים – היה הבוס והמדריך שלי. הוא זה שעזר לי להגות את הרעיון שבבסיס 'כמעט מושלם', שעבר על כל תיקון שנעשה בתסריט ושהבטיח לי שיש לי סיכוי טוב כמו לכל כותב אחר לטלוויזיה לכתוב סדרה משלי, גם אם אף פעם לא נמניתי עם צוות תסריטאים וגם אם אני רק בת עשרים ושמונה. בזכות הבטחתו של דייב לשמש מפיק ראשי שותף השגתי את הפגישה עם ג'ואן, והייתי בטוחה שמעורבותו של דייב היא ששיכנעה את הרשת להמר על אדם שטרם הוכיח את כישוריו. דייב, שועל הוליוודי ותיק השותף ליצירתה ולהפקתה של קומדיית מצבים המשודרת בהצלחה כבר חמש שנים, יידע מה לעשות עכשיו. וגרי. אני חייבת להתקשר לגרי ולספר לו.

"רות?" קולו של צ'ונסי היה עבה ולבבי, קולו של הדוד שאת הכי אוהבת, שהגיע כדי להיות איתכם בחג ושהביא איתו כובעי ברט מדליקים ושוקולדים עטופים בנייר כסף ואת הספר האחרון בסדרת 'מועדון השמרטפיות'. "את עוד שם?"

"כן, אני עדיין על הקו. אני רק קצת נסערת. אני… אלוהים, אני אפילו לא יודעת מה להגיד חוץ מתודה."

"ושהסדרה תהיה מדהימה," הוסיפה ליסה במהירות.

"אנחנו בונים על זה!" אמר טאריק. שמעתי, או היה נדמה לי ששמעתי, נימה קלה שבקלות של ייאוש בקולו. בשנה החולפת ליווה טאריק חמישה פיילוטים בתהליך הפיתוח. הרשת נתנה אור ירוק רק לאחד מהם, דרמה קומית הזויה המתרחשת ביקום חליפי שהדינוזאורים לא נכחדו בו. הרשת הרעיפה מיליוני דולרים על התפאורות וליהקה כוכב־עבר ידוע לתפקיד השחקן הראשי. אבל למרות כל הדברים האלה החזיקה הסדרה מעמד בדיוק שלושה פרקים. דייב אמר לי, והפרשנים באתר 'דדליין' אישרו את זה, שאם טאריק לא יצליח לשפר את הסחורה שהוא מספק, הוא יצטרך להתחיל לחפש עבודה חדשה בסתיו.

"תודה," אמרתי שוב. "תודה לכולכם שאתם מאמינים בי."

"מובן מאליו," אמר צ'ונסי בנימה אגבית, "שאולי נרצה שתעשי כמה שינויים. שום דבר קיצוני. רק קצת שכתובים."

"בטח. אין בעיה. מה שתצטרכו." אני חשבתי שהתסריט מושלם כשהגשתי אותו, אבל מובן מאליו שאהיה מוכנה לשפץ אותו קצת, לחתוך ממנו קטעים או להכניס בו כל תיקון שהרשת תראה כהכרחי כדי להעלות אותו לשידור.

היה עוד סבב של איחולים, וצ'ונסי אמר, "יש לי עוד כמה שיחות, ילדונת," וללא התרעה מוקדמת הסתיימה השיחה, ואני צנחתי על מיטתי ולפתּי את הטלפון ביד מיוזעת. שרדתי את הסבב הראשון של המיונים. אצטרך לשכור צוות שחקנים, למצוא את השחקנית הראשית שלי, להקים תפאורות ולצלם את הפיילוט שלי. במקום להתחרות בעשרות תסריטים, התחריתי כעת אולי בעשרים וחמישה… וגם אם 'כמעט מושלם' לא יעלה בסוף לשידור, תישאר לי מזכרת מקסימה, תקליטור של החלום שהפך למציאות.

קמתי על רגליי. הייתי אותו אדם שהייתי עשר דקות לפני כן: גובה ומשקל ממוצעים (מה שלמעשה הופך אותי בהוליווד לשמנה); שיער עבה באורך הכתפיים שאפשר לשדל אותו לצנוח על כתפיי, חלק ומבהיק, כשאני משקיעה את הזמן והכסף הדרושים כדי להחליק אותו; עיניים חומות; שפתיים ורודות מלאות כמו של סבתא שלי; תווי פנים שאולי היו כמעט יפים לפני התאונה; כתפיים רחבות ואגן עגלגל; חזה מוצק הודות לשנים של שחייה ועור בצבע זית, שנוטה להשתזף בקלות ונשאר שזוף אפילו בעונה שנחשבת כאן לחורף. פרט לצלקות שלי, המכוסות בבגדים, ולפרצוף שלי, שהבגדים לא מכסים, אני נראית כבחורה רגילה – ומכמה זוויות אפילו יפה. זו בעיה. לפעמים אנשים מגיבים אחרי שהם רואים אותי מאחור או מהצד הטוב שלי. היי, בובה, את נראית טוב! צועקים לעברי פועלי בניין כשאני פוסעת עם תיק הספורט על הכתף ועם כובע בייסבול שמסתיר את הפרצוף… ואם אני נפגשת עם סבתא במסעדה, קורה שגבר פונה אל הצד השמאלי שלי בבר ומתחיל לפטפט איתי. אני מקפידה לטפל בבעיה במהירות רבה ככל האפשר, להוריד את הכובע, להסיט לאחור את השיער שלי. להראות לו מי אני באמת. כל יללות החיזור נקטעות מייד, והגבר שליד הבר עוצר את נשימתו ומחמיץ פנים כאילו זו אשמתי, כאילו עשיתי ממנו צחוק. פעם ביקש ממני איזה חסר־בית נדבה, התעלם מה"מצטערת" שמילמלתי ורדף אחריי לאורך שדרות סנסט עד שהסתובבתי. עיניו נפערו כשקלט את הפרצוף שלי. והוא הוציא דולר מהכיס והושיט לי אותו.

התחלתי ללחוץ על הלחצן שיקשר אותי אל גרי. אבל הפסקתי באמצע. אולי כדאי להתקשר קודם אל דייב? ודאי שאני יכולה לעשות את זה עכשיו, אחרי שהתקשרו אלי. הוא ירצה לשמוע פרטים. אולי הוא ירצה אפילו לצאת לחגוג. ואולי כדאי לי לצאת בגנבה מהבית, לנסוע לשדה התעופה ולקנות כרטיס טיסה להוואי, שם בילה את חופשתו, כדי לבשר לו את הבשורה פנים אל פנים? ידעתי איפה הוא אוהב ללון, באילו טיסות הוא טס, מהן המסעדות החביבות עליו בכל אחד מהאיים. לא ברור עדיין אם אהיה תסריטאית ראשית טובה, אבל הייתי מזכירת הפקה מצוינת. החלק הקשה יהיה לעקוף את סבתא. "אם את עובדת עלי פעם אחת, את צריכה להתבייש, אבל אם תצליחי לעבוד עלי פעמיים, אני זו שצריכה להתבייש," נהגה לומר ולציין שתסריטאי הוליוודי אחד כבר שבר לי פעם את הלב, ושכדאי שאשתדל לעשות שגיאות חדשות ומעניינות ולא לחזור על שגיאות שכבר שגיתי.

הצדק איתה, חשבתי. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לגרי. "בשורות טובות?" שאל ואני קפצתי על המיטה וחייכתי כשאמרתי: "הכי טובות שיש."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמעט מושלם”