המוסד 2 – מוסד ואימפריה

ברוכים הבאים לעולמו של אייזק אסימוב

עכשיו כשהספר בידיכם, אני יכול לגלות לכם את האמת: לא בספר אחד אתם אוחזים, אלא בשער לעולם שלם חדש. זהו העולם שאסימוב ראה בעיני רוחו כאשר כתב לאורך 49 שנים — כל חייו הבוגרים – את סדרת ״ההיסטוריה של העתיד״, ובתוכה כל ספרי המוסד והרובוטים. בספרים אלו הוא שרטט את עתיד האנושות ב־25 אלף השנים הקרובות.

צריך הרבה ביטחון עצמי כדי לתאר עשרות אלפי שנים של עתיד, אבל לאסימוב הייתה סיבה טובה להאמין בעצמו. הוא היה אחד הסופרים הפורים ביותר של דורו, וכתב וערך יותר מ־500 ספרי מדע בדיוני, היסטוריה ומדע פופולרי. מתוכם, סדרת ״המוסד״ היא הזכורה ביותר, וברבות הימים גם הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית בפני עצמה. ומה הפלא? דרכה אנחנו מסוגלים להציץ קדימה, אלפי דורות לתוך העתיד, וללמוד כיצד עשוי להיראות גורלנו בין הכוכבים.

אתם עשויים לחשוש עכשיו ממסע הקריאה הארוך שלפניכם, אבל הרשו לי להרגיע אתכם: אתם תיהנו מכל רגע. שכן זה היה אחד מסודותיו הגלויים של אסימוב: הוא למעשה כתב ספרי בלשים. כל אחד מספרי הסדרה סוחף, מרתק ומותח בפני עצמו, ומכיל תעלומה קטנה שנפתרת רק בסופו. אבל החידה הגדולה יותר — הקו שמחבר בין כל הדמויות והאירועים לאורך אלפי שנים — נחשפת ומוסברת רק כשקוראים את הסדרה כולה. רק אז תקבלו את אותה תחושת 'אאוריקה' מופלאה, כשתבינו את חזונו המלא של אסימוב לעתיד האנושות.

אחד הקשיים העומדים בפני קוראים חדשים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולמו של אסימוב הוא להבין איפה להתחיל. הסדרה המלאה מונה יותר מעשרה ספרים, שמזנקים בין עידני ההיסטוריה השונים, מהעתיד הנראה לעין, שבו האנושות עדיין מרותקת לכדור הארץ – כור מחצבתה, ועד לתקופה שבה הצלחנו לאכלס את כל מרחבי הגלקסיה. איפה מתחילים מסע מופלא שכזה?

הנטייה הטבעית היא לפתוח בהתחלה — בספר שסוקר את העולם בעתיד הסמוך ביותר אלינו – ולהמשיך בסדר כרונולוגי. אם תלכו בדרך זו – אולי תצעדו בנתיב ההגיוני ביותר, אבל תעשו טעות גדולה. תאבדו את טעם המסתורין ואת התעלומה הגדולה יותר שאופפת את ספריו של העתידן. המסלול קדימה יהיה ברור ומובן היטב, עם תמרורים ואיתותים שיכוונו אתכם בכל שלב.

איפה הכיף בזה?

לכן ההמלצה שלי היא לפעול להפך. קראו את הספרים לפי הסדר שבו אסימוב כתב אותם, וכך תיחשפו לכל שאלה קטנה וגדולה בתורה, וכל רמז חדש שתגלו בכל ספר יעורר בכם את תחושת הגילוי וההבנה.

כדי לעשות זאת, התחילו בטרילוגיית המוסד, שאותה כתב אסימוב בין השנים 1951 ל־1953. בספרי 'המוסד השמימי', 'מוסד ואימפריה' ו'המוסד האחר' תבינו את משמעותו המלאה של המוסד, ואת רעיון 'המוסד האחר' שהיה אמור לספק חזון אלטרנטיבי לאנושות ולאזן את המוסד הראשון. תלמדו על העתיד מנקודת מבטו של עתידן שהוא גם היסטוריון ומבין כיצד דינמיקות אנושיות חברתיות חוזרות על עצמן גם זמן רב לאחר שכדור הארץ נזנח לאנחות.

כשתסיימו את הטרילוגיה, תעברו לסדרת הרובוטים: 'מערות הפלדה', 'השמש העירומה', 'רובוטים של שחר' ו'רובוטים ואימפריה'. לא נעשה ספוילר, אבל נגלה רק ששם ניטעו היסודות למוסד. איך? אם תקראו, תגלו את הרמזים ותתחילו לחבר אותם במחשבתכם. ואחרי שתעשו זאת, כשתרצו לגלות אם צדקתם, תזנקו לעתיד הרחוק שמגיע אחרי הטרילוגיה המקורית: 'פאתי המוסד' ו'המוסד והארץ'. רק בסוף, אחרי שחציתם בעיני רוחכם עשרות אלפי שנים של עתיד, תחזרו לספרים האחרונים שכתב אסימוב: 'בטרם המוסד' ו'לקראת המוסד'.

אז, ורק אז, תבינו את הסוד במלואו. אותה תעלומה חוצת־עידנים, שאיני מעז אפילו לרמוז עליה כאן, כדי לא להרוס לכם את חוויית הקריאה, הפליאה והגילוי.

ברוכים הבאים לעולמו של אייזיק אסימוב. אתם עומדים לבלות בו עשרות שעות מענגות של קריאה, והוא ילווה אתכם גם הרבה אחרי שתניחו את הספר מידיכם.

ד״ר רועי צזנה, עתידן

 

 

פרולוג

נפילתה של האימפריה הגלקטית נמשכה.

אימפריה ענקית, שהשתרעה על פני מיליוני עולמות מקצהו האחד ועד קצהו השני של החילזון הכפול ששמו שביל החלב. נפילתה הייתה ענקית אף היא — וממושכת, ועדיין רחוקה מסיום.

נפילתה נמשכה מאות רבות של שנים לפני שהבחין בה ולו איש אחד. הראשון שהבחין בנפילתה היה הארי סלדון, אדם ששמר על ניצוץ יחיד של יצירה בתוך הרקב הגדל ומתפשט. הוא־הוא שפיתח את מדע הפסיכו־היסטוריה והביאו לשיאו.

הפסיכו־היסטוריה לא עסקה בבני אדם. אלא במסות אנושיות. היה זה מדע המונים, המונים במיליארדים. הוא יכול היה לחזות תגובות לגירויים באותה מידה של דיוק שבה חזו אחרים את מסלולו של כדור ביליארד. תגובתו של אדם יחיד לא הייתה ניתנת לחיזוי בכל דרך מתמטית שהיא: תגובתם של מיליארד בני אדם — זה היה עניין שונה לחלוטין.

הארי סלדון התווה את מגמותיו ההיסטוריות והחברתיות של המין האנושי, שרטט את כל העקומות ומצא כי בעקבות נפילת התרבות הגלקטית תשקע הגלקסיה כולה לתהום של ברבריות שתתמשך עד כדי שלושים אלף שנה עד לעלייתה של אימפריה חדשה מתוך ההריסות.

היה מאוחר מדי לעצור את הנפילה, אך לא כדי לצמצם את הפער הברברי. סלדון הקים שני מוסדות "בקצוות המנוגדים של הגלקסיה" שמוקמו כך שבאלף שנים בלבד ייארגו המאורעות לרשת שמתוכה תקום האימפריה השנייה — אימפריה איתנה ונצחית.

המוסד השמימי סיפר את סיפורו של הראשון שבשני המוסדות במרוצת מאתיים השנים הראשונות לקיומו.

זה החל בהתיישבותם של אנשי מדעי הטבע של טֶרמינוּס, כוכב לכת בקצה הרחוק של אחת מזרועותיה החלזוניות של הגלקסיה. בהיותם מנותקים מתהפוכות האימפריה, עסקו המדענים בריכוזו ובמיונו של הידע האנושי שהצטבר במשך רבבות שנים. הם ערכו את האנציקלופדיה גלקטיקה, מבלי שיהיו מודעים כלל לתפקיד המעמיק שייעד להם הארי סלדון המת.

כשהוסיפה האימפריה להידרדר, נפלו מחוזותיה החיצוניים טרף בידיהם של "מלכים" עצמאיים. הללו איימו על קיומו של המוסד. אך המוסד תמרן ביניהם, כשהוא משסה שליט זעיר אחד במשנהו, וכך הצליח, תחת מנהיגותו של הראשון בראשי העיר של טרמינוס, הלא הוא סַלבוֹר הַרְדין, להגן על עצמאותו הרופפת. כיוון שבין כל העולמות שסובבו אותו היה הוא היחיד שהחזיק בכוח אטומי, בעוד שהם איבדו את הידע המדעי ושבו להשתמש בפחם ובנפט, הצליח המוסד אט אט להשתלט על שולי הגלקסיה. הוא הפך למרכזן "הדתי" של הממלכות השכנות.

עם זאת, החל המוסד לפתח משק מסחרי של ממש. בעוד האנציקלופדיה, משימתו הראשונית, שוקעת לתהום הנשייה, סוחריו, שהפיצו כלים אטומיים משוכללים שאפילו האימפריה בימי זוהרה לא יכלה להתחרות בהם בזכות ממדיהם הזעירים, חדרו והגיעו למרחקים של מאות שנות אור בכל רחבי הפריפריה.

בתקופתו של הוֹבֶּר מאלוֹ, הראשון לנסיכי הסחר של המוסד, פותחו טכניקות של לוחמה כלכלית אשר הביסו אפילו את הרפובליקה של קוֹרֶל, למרות שזו זכתה לסיועה של אחת הפרובינציות החיצוניות של האימפריה.

בתום מאתיים שנים גבר המוסד על כל מדינות הגלקסיה, פרט לשיירי האימפריה עצמה, אשר התרכזה בשליש המרכזי של שביל החלב והוסיפה לשלוט על שלושה רבעים מאוכלוסייתו ועושרו של היקום.

ברור היה כי עתה עומד המוסד בפני סכנה חדשה: קרב פנים אל פנים אחרון עם האימפריה הגוועת.

 

 

חלק ראשון
האלוף

 

 

בֶּל ריוֹזֶה – …בקריירה הקצרה שלו, זכה ריוזה בתואר "אחרון הקיסרנים" — ובדין זכה בו. לימוד מלחמותיו מראה כי לא נפל מפאריפואה בכישרונו האסטרטגי וייתכן שאף עלה עליו ביכולת לפקד על בני אדם. העובדה שנולד בימי התפוררותה של האימפריה לא אפשרה לו להגיע להישגיו של פאריפואה ככובש. עם זאת נפלה לידיו הזדמנות בלתי חוזרת כאשר ניצב, כראשון מבין אלופי הקיסר, פנים אל פנים מול המוסד…¹

אנציקלופדיה גלקטיקה

 

 

1

החיפוש אחרי הקוסמים

בֶּל ריוֹזֶה נהג לנסוע ללא ליווי, מעשה שאינו יאה למפקד צי אימפריאלי המופקד על מערכת כוכבים מרדנית בשולי האימפריה הגלקטית.

אלא שבל ריוזה היה צעיר ומלא מרץ — נמרץ די הצורך להישלח אל קצווי היקום בידי אנשי חצר שידעו היטב מה הם עושים. בנוסף לכך, היה ריוזה מלא סקרנות. סיפורים מוזרים ובלתי מתקבלים על הדעת שמאות ידעו לצטט ושאלפים הכירו במעומעם גירו את סקרנותו; והאפשרות להרפתקה צבאית חידדה את חושיו. יחדיו, היוו צירוף שריוזה לא יכול היה לעמוד בפניו.

הוא קפץ מהמכונית המהודרת שהחרים ישר לפתח הבית המתפורר שהיה יעדו, והמתין. העין הפוטונית שחלשה על הכניסה לבית דלקה. אך את הדלת פתחה יד אדם.

בל ריוזה חייך אל האיש הזקן. "אני ריוזה–"

"אני מכיר אותך." הזקן לא סר ממקומו ולא הופתע. "מה רצונך?"

ריוזה נסוג לאחור במחווה של כניעה. "באתי כאיש שלום. אם אתה דוּסֶם בַּר, אני מבקש לשוחח איתך."

דוסם בר זז הצידה ופנים הבית ניעור לחיים. האלוף נכנס פנימה לתוך אור יום.

הוא נגע בקיר, ואחר כך הביט בקצות אצבעותיו. "יש דברים כאלה אצלכם, בסיווֶנָה?"

הזקן חייך בשפתיים דקות. "ולא בשום מקום אחר, אם אינני טועה. אני מנסה לתחזק את הבית ככל שאני יכול. עליי להתנצל על כך שנאלצת להמתין ליד הדלת. המתקן האוטומטי מודיע על בואו של מבקר, אבל שוב אינו פותח את הדלת."

"האחזקה שלך אינה מספקת?" קולו של האלוף היה מלגלג.

"אי אפשר להשיג חלקי חילוף. הואל נא, אדוני. אתה שותה תה?"

"בסיוונה? אדוני היקר, מבחינה חברתית בלתי אפשרי שלא לשתות כאן תה."

האריסטוקרט הזקן נעלם בשקט לאחר שקד קידה קלה שהייתה מורשת טקסית של האצילות האימפריאלית מן המאה הקודמת.

ריוזה התבונן בדמותו המתרחקת של מארחו, ומעט מביטחונו העצמי נעלם. השכלתו שלו הייתה צבאית טהורה. וכמותה אף ניסיונו בחיים. הוא עמד, כפי שנוהגים לומר, פעמים רבות נוכח פני המוות, אלא שתמיד היה זה מוות בעל אופי מוכר ובר מישוש. משום כך לא היה זה מפליא כלל ועיקר כי הלביא הנערץ של הצי העשרים חש איך חולפת צינה בגבו כאן, באווירה הדחוסה של החדר עתיק היומין.

 

האלוף ידע שהתיבות השחורות שנערמו על המדפים אינן אלא ספרים. את שמותיהם לא הכיר. הוא ניחש כי המבנה הגדול שבקצה החדר לא היה אלא מתקן שהפך את הספרים למראות וקולות, לפי דרישה. מימיו לא ראה מכשיר כזה בפעולה, אולם שמע על קיומו.

פעם סיפרו לו כי בעבר הרחוק, בתור הזהב של האימפריה, כאשר זו השתרעה על פני הגלקסיה כולה, נמצא מכשיר כזה בתשעה מתוך עשרה בתים — ולצידו שורות ארוכות של ספרים.

אולם מלאכתו שלו הייתה לשמור על הגבולות. הספרים נועדו לזקנים. ומחצית מהסיפורים שפרחו על העבר הרחוק לא היו אלא מיתוס. יותר ממחצית. התה הגיע, וריוזה התיישב בניחותא. דוסם בר הרים את ספלו. "לכבודך," אמר.

"תודה. לכבודך שלך."

"אומרים שאתה צעיר מאוד," אמר דוסם בר בהדגשה. "שלושים וחמש?"

"כמעט, שלושים וארבע."

"אם כך," ההטעמה הקלה הוסיפה לקנן בקולו של בר, "אולי כדאי שאפתח ואומר לך שלצערי אין לי שיקוי אהבה מכל סוג שהוא. כמו כן, אין ביכולתי להשפיע על חסדיה של שום גברת צעירה המוצאת חן בעיניך."

"אין לי צורך בעזרים מלאכותיים בתחום הזה, אדוני." השלווה שבקולו של האלוף התערבבה בנימה של שעשוע. "האם אתה מקבל פניות רבות עם בקשות כאלה?"

"יותר מדי. לרוע המזל, קהל של בורים נוטה לבלבל בין מלומדים לקוסמים, וחיי האהבה, כמדומני, זקוקים יותר מכול לידו של קוסם."

"זה רק טבעי. אבל אני אינני מסכים. לדעתי, אין המלומד אלא אמצעי לענות על שאלות קשות."

הסיווני שקל את הדברים בכובד ראש. "ייתכן שאתה טועה לא פחות מהם."

"ייתכן — וייתכן שלא." האלוף הצעיר הניח את הספל במקומו הייעודי, והוא שב והתמלא. הוא הטיל לתוכו את כמוסת הטעם שהציע לו מארחו, בהתזה קלה. "ספר לי, אדוני האציל — מי הם הקוסמים האמיתיים?"

נדמה היה שבר נדהם לשמע התואר שבו כונה, תואר שאותו לא שמע מזה שנים רבות. "אין קוסמים," אמר.

"אבל אנשים מדברים עליהם. סיוונה מלאה סיפורים על קוסמים. כיתות דתיות שלמות נבנו סביבם. יש קשר מוזר בין הסיפורים לבין קבוצות מבין אנשי ארצך שחולמים ומפטפטים על העבר הרחוק, על ימים של חירות וממשל עצמי. במרוצת הזמן, עשוי הדבר לסכן את המדינה."

הזקן נענע בראשו. "מדוע אתה שואל אותי? האם אתה מריח מרד, שאני בראשו?"

ריוזה משך בכתפיו. "כלל לא. כלל לא. הרעיון אינו כל כך מגוחך כפי שהוא נשמע. אביך היה גולה, בזמנו. אתה, בזמנך, היית פטריוט ולאומן. ייתכן שאין זה נימוסי מצידי, כאורח, לומר זאת, אבל בתוקף תפקידי עליי לחרוג מן הנימוס. עם זאת, אני מפקפק באפשרות של קשר כיום. רוח המרידה בסיוונה מדוכאת מזה שלושה דורות."

"אם כך," השיב האיש הזקן קצת בקושי, "אהיה אף אני מארח חסר נימוס. ארשה לעצמי להזכיר לך כי היה פעם מושל שדעתו על הסיוונים חסרי העוז הייתה דומה לשלך. בפקודת אותו מושל הפך אבי לפליט ולקבצן, אחיי נרצחו ואחותי התאבדה. אלא שאותו מושל מת מוות נורא בידי אותם עבדים סיוונים."

"אה, כן, וכאן אתה נוגע בדבר מה שגם אני רציתי לומר. מזה שלוש שנים שאין מותו המסתורי של המושל בבחינת מסתורין לגביי. במשמרו האישי היה חייל צעיר שמעשיו ראויים להתעניינות. אתה היית אותו חייל, אבל אין צורך להיכנס לפרטים, כמדומני."

בר שתק. "אין צורך," אמר לבסוף. "מה אתה מציע?"

"שתענה על שאלותיי."

"לא תחת איומים. אני אמנם זקן, אבל לא כל כך זקן עד שארצה לדבוק בחיים יותר מדי."

"אדוני היקר, אנחנו חיים בזמנים קשים," אמר ריוזה בכוונה רבה. "ולך יש ילדים וידידים. יש לך ארץ שלמענה השמעת דברים של אהבה וטירוף בעבר. באמת, אם אחליט להשתמש בכוח, איני צריך לפגוע דווקא בך."

"מה אתה רוצה?" שאל בר בצינה.

ריוזה הרים את ספלו ואמר, "אדוני האציל, הקשב לי. אנחנו חיים בימים שבהם זוכים להצלחה אותם חיילים שתפקידם להנהיג מצעדים חגיגיים הפוסעים בשבילי הארמון בימי חג וללוות את ספינות הטיול הנוצצות הנושאות את הוד זוהר קיסרותו לכוכבי הקיץ. אני… אני נכשלתי. נכשלתי בגיל שלושים וארבע, וכפי הנראה אוסיף להיכשל. משום שאני, אתה מבין, אוהב להילחם.

"משום כך שלחו אותי לכאן. בחצר אני גורם רק צרות. אינני מתאים לכללי הטקס. אני מרגיז את הגנדרנים ואת מפקדי הצי, אבל אני טוב מדי כמנהיג של ספינות ואנשים מכדי שייפטרו ממני סתם כך. סיוונה, לכן, היא התחליף. זהו עולם סְפָר: פרובינציה מרדנית ושוממה. היא מרוחקת, מרוחקת מספיק על מנת להשביע את רצון כולם.

"ובכך אני מעלה עובש. אין כאן מרידות לדכא, והמשנים לקיסר במחוזות השכנים אף הם שקטים באחרונה; לפחות, מאז שאביו המנוח של הוד מעלתו הקיסר הפך את הבחור ההוא מפאראמיי למקרה לדוגמה."

"קיסר חזק, הוא היה," מלמל בר.

"כן, ואנחנו זקוקים לעוד כמוהו. אל תשכח שהוא השליט שלי. את האינטרסים שלו אני משרת."

בר משך בכתפיו כאילו שאין הדבר נוגע לו כלל. "איך כל זה מתקשר לנושא?"

"אסביר לך בשתי מילים. הקוסמים שהזכרתי מגיעים מעבר — מעבר לגבולות ולשומרי הגבול, מן המקום שבו פזורים הכוכבים בדלילות–"

"'מן המקום שבו פזורים הכוכבים בדלילות'," ציטט בר, "'וצינת החלל חודרת פנימה'."

"האם זוהי שירה?" הרהר ריוזה. שירה ברגע זה נראתה לו כקלות דעת. "בכל מקרה, הם באים מן השוליים — מן המקום היחידי שבו אני חופשי להילחם למען הקיסר ותהילתו."

"ובכך לשרת את האינטרסים של הוד מלכותו הקיסרי ולהשביע את תאוותך שלך למלחמה הגונה?"

"בדיוק. אבל עליי לדעת במה אני נלחם, ובכך אתה יכול לעזור."

"איך אתה יודע?"

ריוזה לעס עוגייה כלאחר יד. "משום שמזה שלוש שנים אני עוקב אחרי כל שמועה, כל מיתוס, כל משב רוח הנוגע לקוסמים — ומתוך ספריית המידע השלמה שצברתי, רק שתי עובדות מבודדות זכו להסכמה כללית, ומשום כך אין ספק בנכונותן. הראשונה אומרת כי הקוסמים באים מקצה הגלקסיה, מהצד הנגדי לסיוונה; השנייה — שאביך פגש פעם קוסם אחד, חי וממשי, ושוחח איתו."

מבטו של הסיווני הבא בימים לא זע, וריוזה הוסיף, "כדאי שתספר לי מה ידוע לך–"

"יהיה מעניין לספר לך דברים מסוימים," אמר בר, מהורהר. "זה יהיה ניסוי בפסיכו־היסטוריה."

"איזה מין ניסוי?"

"פסיכו־היסטוריה." חיוכו של הזקן היה בלתי נעים, והוא הוסיף בחופזה, "כדאי שתמזוג לעצמך עוד תה. אני עומד לשאת נאום קטן."

הוא ישב נינוח בכורסתו. האור שבקיר התרכך ולבש גוון של שנהב ורוד, עד שאפילו צדודיתו הנוקשה של החייל כאילו התרככה.

"הידע שלי," פתח בר ואמר, "הוא תוצאה של שתי עובדות: שנולדתי כבן לאבי, וכיליד הארץ הזאת. הסיפור מתחיל לפני יותר מארבעים שנה, זמן קצר לאחר הטבח הגדול, כאשר אבי נמלט אל יערות הדרום, ואילו אני שירתּי כתותחן בצי האישי של המושל. אותו מושל, אגב, שציווה על עריכת הטבח, ומת מוות אכזרי לאחר מכן."

בר חייך בקשיחות והמשיך, "אבי היה אציל של האימפריה וסנאטור של סיוונה. שמו היה אוֹנוּם בַּר."

ריוזה שיסע אותו בקוצר סבלנות, "נסיבות גלותו ידועות לי היטב. אינך צריך לפרט אותן."

הסיווני התעלם מן ההפרעה והמשיך בקול שלא השתנה. "במשך גלותו ביקר אותו נודד אחד, סוחר מקצה הגלקסיה; איש צעיר שדיבר במבטא מוזר, לא ידע דבר על היסטוריית האימפריה במאה השנים האחרונות וענד מגן כוח אישי."

"מגן כוח אישי?" ריוזה הביט בו בזעם. "אתה מגזים מאוד. איזה מחולל היה מצליח לרכז מגן כוח לגודל של אדם יחיד? בשם הגלקסיה הגדולה, האם הוא סחב כור אטומי של חמשת אלפים מיליארד טון על מריצה קטנה?"

"זהו הקוסם שעליו אתה שומע לחישות, סיפורים ומיתוסים," אמר בר חרש. "התואר 'קוסם' אינו נקנה בקלות. הוא לא נשא עימו מחולל שהיה גדול מספיק כדי להיראות לעין, אבל הנשק הכבד ביותר שאתה יכול להפעיל ביד אפילו לא קימט את המגן שאפף אותו."

"זה כל הסיפור? האם הקוסמים נולדו מפטפוטים של זקן שנשבר בייסורים בגלות?"

"סיפורם של הקוסמים קודם אפילו את אבי, אדוני. וההוכחות מוצקות יותר. לאחר שעזב את אבי, ביקר אותו סוחר, שהבריות קוראים לו קוסם, אצל טכנאי בעיר אחת שאליה הנחה אותו אבי, ואצלו השאיר מחולל מגן מן הסוג שלבש הוא עצמו. את המחולל הצליח אבי להשיג כאשר שב מגלותו לאחר הוצאתו להורג של המושל הרצחני. זמן רב חיפש אחריו–

"המחולל תלוי על הקיר מאחוריך, אדוני. הוא אינו פועל. הוא לא פעל אלא ביומיים הראשונים. אבל אם תתבונן בו תבחין מייד שלא ייצרה אותו יד אימפריאלית."

בל ריוזה שלח יד אל חגורת חוליות המתכת שהייתה דבוקה לקיר המעוגל. זו נפרדה מן הקיר בקול מציצה כאשר ניתק שדה ההידבקות לאחר שנגעה ידו בחגורה. האליפסואיד שבקצה החגורה משך את תשומת ליבו. גודלו היה כגודל אגוז.

"זה–" אמר.

"היה המחולל," הניד בר בראשו. "אבל זה היה המחולל. סוד פעולתו כבר אינו ניתן לפענוח. בדיקה תת־אלקטרונית הראתה כי הוא ניתך לגוש מתכת אחד ואפילו בדיקות הספקטרום הקפדניות ביותר לא הצליחו לגלות ממה היה מורכב הגוש לפני התכתו."

"אם כך, 'ההוכחה' שלך עדיין תלויה במילים מעורפלות, ללא ראיות של ממש."

בר משך בכתפיו. "תבעת לדעת מה אני יודע ואיימת עליי לסחוט ממני ידיעות בכוח. אם אתה מעדיף להתייחס לעניין כולו בספקנות, מה זה נוגע לי? אתה רוצה שאפסיק לדבר?"

"המשך!" אמר האלוף בקול צורם.

"המשכתי במחקריו של אבי לאחר מותו, ואז בא המקרה השני לעזרתי, שכן סיוונה הייתה מוכרת היטב להארי סלדון."

"ומיהו הארי סלדון?"

"הארי סלדון היה איש מדע שחי בתקופת שלטונו של הקיסר דָלוּבֶּן IV. הוא היה פסיכו־היסטוריון; האחרון והגדול שבהם. הוא ביקר פעם בסיוונה, כשזו הייתה מרכז מסחרי גדול, עשיר באמנויות ובמדע."

"המפפ," מלמל ריוזה בחמיצות, "איזה כוכב מפגר איננו טוען שפעם, בעבר הרחוק, היה עשיר ומשגשג?"

"העבר שעליו אני מדבר הוא בן מאתיים שנה, כאשר שלט הקיסר על הרחוק שבכוכבים; כאשר סיוונה הייתה עולם פנימי ולא פרובינציית ספר ברברית למחצה. באותם ימים חזה הארי סלדון את נפילת האימפריה ואת הפיכת הגלקסיה כולה לברברית."

לפתע פרץ ריוזה בצחוק. "זה מה שהוא חזה? אז הוא טעה, אדוני המדען. אני מניח שאתה חושב את עצמך למדען, לא? האימפריה חזקה משהייתה באלף השנים האחרונות. עיניך הזקנות אינן מיטיבות לראות כאן, בערפל של הגבולות. סע איתי אל העולמות הפנימיים, בוא אל החום והעושר של המרכז."

הזקן נענע את ראשו בקדרות. "תחילה מפסיק הדם לזרום בשוליים. זמן רב עוד יעבור עד שיגיע הריקבון אל הלב. כלומר, הריקבון הברור, הנראה לעיני הכול, שאינו דומה לריקבון הפנימי, זה המתפתח כבר אלף וחמש מאות שנים."

"אז הארי סלדון ראה את הגלקסיה כולה נתונה בברבריות?" אמר ריוזה ברוח טובה. "ומה אחר כך, אה?"

"הוא הקים שני מוסדות בקצותיה המנוגדים של הגלקסיה — מוסדות שהכילו את הטובים ביותר, הצעירים, החזקים — כדי שיתרבו, יצמחו ויתפתחו. הוא בחר בקפדנות את העולמות שבהם הקים את שני המוסדות, ואף את הזמנים והסביבה. הכול סודר כך שהעתיד — כפי שנחזה בכוח המתמטיקה הבלתי־ניתנת־לשינוי של מדע הפסיכו־היסטוריה — יבודד אותם תחילה מן הגוף המרכזי של התרבות הגלקטית, ויאפשר להם לצמוח ולהניח יסוד לאימפריה הגלקטית השנייה, תוך צמצום תקופת הביניים הברברית משלושים אלף שנה לאלף שנים."

"והיכן גילית את זה אתה? נראה שאתה מכיר את כל הפרטים."

"אינני מכיר ומעולם לא הכרתי," אמר האציל בניחותא. "זוהי תוצאה של חיבור עדויות וחלקי ראיות שאספנו אבי ואני. הבסיס רופף, והתשתית כולה היא סיפור רומנטי שחובר כדי למלא את החורים. אבל אני משוכנע שזוהי האמת."

"אתה משתכנע בקלות."

"אתה חושב? הקדשתי לכך ארבעים שנות מחקר."

"המפפ. ארבעים שנה! הייתי יכול לפתור את הבעיה בארבעים יום. למען האמת, אני סבור שכך אעשה. זה יהיה… משהו שונה."

"ואיך תעשה את זה?"

"בדרך הפשוטה ביותר. אהפוך למגלה עולמות. אמצא את המוסד שעליו אתה מדבר ואראה הכול במו עיניי. אתה אומר שיש שניים?"

"הרשומות מזכירות שניים. ראיות של ממש נמצאו למוסד אחד בלבד — דבר שהוא מובן, כיוון שהשני אמור להימצא בקצה השני של הציר הארוך של הגלקסיה."

"אם כך, נערוך ביקור במוסד הקרוב." האלוף קם על רגליו כשהוא מהדק את חגורתו.

"אתה יודע לאן לנסוע?" שאל בר.

"במידה מסוימת. ברשומותיו של המושל שאותו רצחת ביעילות כה רבה נמצאו סיפורים חשדניים על ברברים מעולמות חיצוניים. למען האמת, נישאה אחת מבנותיו לנסיך ברברי. אני כבר אמצא אותם."

הוא הושיט את ידו. "אני מודה לך על הכנסת האורחים."

דוסם בר נגע ביד המושטת בקצות אצבעותיו וקד בטקסיות. "ביקורך היה לי לכבוד גדול."

"ואשר למידע שמסרת לי," הוסיף בל ריוזה, "עליו אדע איך להודות לך בשובי."

דוסם בר ליווה את אורחו בכניעה עד לדלת היציאה ואמר חרש לעבר המכונית הנעלמת, "אם תשוב."