החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יהודה עתי

יהודה עתי הינו הוגה ומשורר, מו"ל "עולם התנ"ך" ופעיל אזרחי. פרסם 8 ספרי שירה, כאשר על ספר השירה "משלי חצר הנזיר עם כיפה זהובה" קיבל את פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2017 . חבר השופטים ראה: "שירה שהיא פרי התבוננות ... עוד >>

מורה אנכי

מאת:
הוצאה: | 2017-09 | 186 עמ'
קטגוריות: פילוסופיה, יהדות, עיון
זמינות:

49.00

רכשו ספר זה:

הספר המודפס בחתימת המחבר. המחיר כולל משלוח!

תמונת הספר מורה אנכי בחתימת המחבר

הספר בכריכה קשה מצופה בבד ירוק בקבוק עם אותיות בצבע זהב בהיר. לספר סימנייה שחורה-סגולה. פנים הספר מודפס על נייר קרם 110 גרם/מ"ר. גודלו 17X22.2 ס"מ. עיצוב הכריכה ע"י דוד טרטקובר. המחיר כולל משלוח בארץ. למשלוח בחו"ל יש להוסיף 45 ש"ח בתשלום טלפוני או באמצעות פייפאל ל [email protected]

בקונטרס זה "מורה אנכי"  אבהיר את התרחשות התופעות, ללא ההייררכייה התפיסתית הקדומה, בהגדרה מושגית חדשה לעשר הספירות הקבליות כפי שהוגדרו על־ידי התַנאים בתחילת המאה הראשונה והשנייה לספירה, בניסיון החיבור בין אלוהות למקום, בין אלוהות לממשות ובין תאולוגיה לאונטולוגיה. תפיסה קדומה זו רוחשת עד היום.

"מורה אנכי" הינו תיאור אפיוני ספירות הקבלה כאפיוני התנועה, המהווים ונמצאים פועלים בכל התופעות. התאור מסיר את המסכים ואת הצמצומים ומאחה את השברים בָּראייה ובחוויה הקבלית הידועה עד כה. ראייה והכרה תפיסתית של התרחשות התופעות במציאות, כממשות התרחשותית של תנועות בעלות אפיוני חיוּת – מבטלת את התפיסה ההייררכית בין הספירות, מנקה את הטפל, את הסתום ואת המעורפל שדבק בראייה המושגית המיסטית־קבלית במשך הזמנים, ומבהירה ומאירה את מהותן של הספירות בהיותן מושגי־תואר של אופן התחוללות ממשות התופעות במרחב. החידוש הפילוסופי הוא בהסבר ובתיאור התרחשות התופעה ההוֹוָה מהיווצרותה להתפרקותה־מותה, תוך הסבר התחוללות מֶשֶׁךְ ייחודיות התופעה המשתנה ויחסיה עם סביבתה בהווֶה הנמשך והמשתנה, בין שזה תת־חלקיק, בין שזה גל, גרגיר חול, אדם או כוכב. ייחודיות התופעה היא מהותה הנמשכת, ובמערכות חיות כמו בני אדם איכותה ומהותה של נפשגוף הן פעילויותיה.

יהודה עתי הינו הוגה ומשורר, מו"ל "עולם התנ"ך" ופעיל אזרחי. פרסם 8 ספרי שירה, כאשר על ספר השירה "משלי חצר הנזיר עם כיפה זהובה" קיבל את פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2017 . חבר השופטים ראה: "שירה שהיא פרי התבוננות והגות. יש בה דיוק וצלילות. תיבת תהודה לעולם שלם שנע בין תודעה אוניברסלית ובין מקורות השראה מרובים". פורסמו עד כה 3 ספרי הגות, כאשר הספר הראשון הינו משנה פילוסופית חברתית, "משנה סדורה: ארץ תקווה" (2004), לאחריו, "תורת המחוללים" (2011) תורת המחוללים הגנרית למערכות חיות, והאחרון "הגיונות אמסטרדמיים: הפנומנולוגיה של ההכרה" (2013).

מקט: 978-965-90749-4-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק א
ראשית דבר — רקע

שׁוּב תִּיפוּף הַזְּמַן שׁוּב

קוֹרֵעַ מָסָךְ אֶל מוּל עֵינַי

הָרוֹאוֹת אֶת הַקּוֹלוֹת בַּדֶּרֶךְ

"'מְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ'ᵃ הָרוֹחֵשׁ

בְּאֵין 'חַרְבוֹתָם לְאִתִּים'ᵇ"[1]

ͣ שְׁלֹמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל, כֶּתֶר מַלְכוּת, ירושלים, 1950, עמ' כב.

ᵇ ישעיהו ב, ד.

תיאור אפיוני ספירות הקבלה כאפיוני התנועה[2], המהווים ונמצאים פועלים בכל התופעות, מסיר את המסכים ואת הצמצומים ומאחה את השברים בָּראייה ובחוויה הקבלית הידועה עד כה. ראייה והכרה תפיסתית של התרחשות התופעות במציאות, כממשות התרחשותית של תנועות בעלות אפיוני חיוּת — מבטלת את התפיסה ההייררכית בין הספירות, מנקה את הטפל, את הסתום ואת המעורפל שדבק בראייה המושגית המיסטית־קבלית במשך הזמנים, ומבהירה ומאירה את מהותן של הספירות בהיותן מושגי־תואר של אופן התחוללות ממשות התופעות במרחב.

התפיסה הקבלית את הממשות עד כה שוזרת את התאולוגיה עם האונטולוגיה כהתרחשות אלוהית סיבתית במהלך השתנות התופעות. לפיכך, היא עגונה בתפיסה דואלית וסיבתית המייצרת הייררכייה בטבע בין שבר לתיקון, בין נחות לנשגב, בין קדושה לחטא, בין אור לחושך, בין טהור לטמא, בין שכר לעונש, בין שולט לנשלט, בין עבד למלך, בין האדם לאלוהים ולטבע. התפיסה הזאת שוררת וקיימת בתרבות האנושות כולה, בסמלים, במיתוסים או בצירופים שונים המגדירים ומסבירים את פשר התופעות במרחב מהיבט תפיסתי תאולוגי, דואלי, הייררכי, סיבתי ותכליתי. תפיסה זו מוּנַעת ומתחוללת על־ידי חכמי הקהילה ומוריה בדיאלקטיקה התואמת את תפיסת המציאות הסביבתית והחברתית הרוחשת לאותה העת ולאותו מקום. בפועל, האדם בכללותו, על פני הפלנטה כולה, עדיין תופס את המציאות באופן הייררכי־דואלי סיבתי, בעודו חי חרד, מבולבל ונתון בסבל לסוגיו. היחיד נאבק ללא הרף על קיומו הממשי תוך אחיזה בשבבי תקווה ואמונה במיתוסים, בסמלים ובמושגים תאולוגיים בעלי תוכן ומבנה האמורים להסביר לו את התרחשות התופעות תוך הבטחת ישועה, נחמה וגאולה אישית וחברתית.

לתפיסתי, כל תופעה מתרחשת בהווה נמשך ומשתנה, וממשותה מאוששת על־ידי יחסיה עם תופעות דומות ואחרות בסביבתה. התודעה הנוכחית־עדכנית שלנו היא התופסת את השינוי במציאות כנע על ציר זמן מעָבָר להווה ולעתיד. התודעה הזאת רואה את התופעה כנעה מִסיבה אל תוצאה בשרשרת הסיבות, המבדילה בין נפש לגוף, בין אדם לאלוהים. זוהי תפיסת מציאות הייררכית, מעמדית, לא רק בין בני אדם אלא בתפיסת תכלית הטבע במהותו. זאת התפיסה הרוחשת בכל קהילות האנושות, מחד גיסא, עדיין אוחזת בתפיסה הקדומה של תודעה הרואה שלמות הרמונית בעולם אלוהִי, ומאידך גיסא מקדשת את מעמד היחיד, את הונו ואת פרטיותו. מאחר שתפיסת המציאות היא כזאת, היחיד והחברה גם מארגנים את חייהם בהסכמה באופן הייררכי סדור. היחיד רוצה בסדר ידוע מאחר שבמָקום הקונקרטי המוכר, הוא רגיל ומסוגל לחיות ולהתנהל בקהילתו. תפיסת המציאות הנוכחית שלובה בהמשגת עולם תאולוגי הרוחש כחלק פועֵל בתוך התופעות בעולם האונטולוגי ועִמן. זהו שילוב של סוגים שונים של אמונות הקוראות לאמת אידֵאית בלבדית בקהילותיהן, היוצרות בידול, נתק, הייררכייה וסבל. נוסף על כך, הפילוסופיה הפוזיטיבית עדיין נמצאת בעמדת מיעוט לנוכח פרץ החשיבה המפרקת־דרידאית, מהשפה לקולנוע, לאומנות החזותית, המתקשה ואף נמנעת מלהגדיר תפיסה פוזיטיבית לממשות התרחשות התופעות, ולפיכך עוסקת בביקורת הפערים, השיהוי, השחזור והחיכוך, ובהשלכות השונות עקב שינוי היחסים הבלתי פוסקים.

בקונטרס זה אבהיר את התרחשות התופעות, ללא ההייררכייה התפיסתית הקדומה, בהגדרה מושגית חדשה לעשר הספירות הקבליות כפי שהוגדרו על־ידי התַנאים בתחילת המאה הראשונה והשנייה לספירה. ניסיון החיבור בין אלוהות למקום, בין אלוהות לממשות ובין תאולוגיה לאונטולוגיה נעשה כבר לפני כן על־ידי פילון האלכסנדרוני בפירושיו לתנ"ך. גם פילון השתמש בלוגיקה שקדמה לו, בהתבוננות האריסטוטלית, וקיבל את עשר הקטגוריות של אריסטו ושילב אותן בפרשנותו לעשרת הדיברות[3] ובהסבר על אופן התרחשות התופעות. הקטגוריות המושגיות המייצגות תופעה ממשית לתפיסתו הן: עצם, כמות, איכות, צורה, יחס, מצב, פועל, נפעל, זמן ומקום. גם התַנאים עסקו במיסטיקת החיבור בין האלוהים ועולמותיו לעולמנו הממשי, דרך חכמת המרכבה[4] ובהמשך דרך ספרי ההיכלות[5] והיצירה. התַנאים גם הגדירו את עשר הספירות, מושגי תפיסה של אפיוני תכונות (כוחות) אלוהיות המסבירות את הקשר האמוני מיסטי־לוגי, בין האלוהים (אחד בלבדי) להתרחשות ריבויי ממשות התופעות. תוארי מושגי הספירות הקבליות מקבלים את תוקפם, את אשרורם ואת אמִתותם (בעיני המאמין) מלשון הטקסט התנ"כי. לתפיסתם של המיסטיקנים החכמים, הספירות הקבליות הן "דברי אלוהים חיים", וככאלה הם מגדירים את הספירות בשמות תוארי האל, שהם אפיוני האל בהאנשתו לתפיסתם האנושית את המציאות. הספירות הן: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, נצח, הוד, תפארת, יסוד, מלכות. התַנאים תפסו את הספירות כפועלות בעולם הייררכי, כאשר היקום כולו נועד לשרת ולהסביר את התרחשות התכלית הנתונה האלוהית באדם ובקהילה. לזה נוספו למן המאה הראשונה לפני הספירה, השפעות עקב חיכוכים ומאבקים במשך הדורות עם קהילות גנוסטיות סמוכות באגן הים התיכון. במאות הראשונות מתפרסמים כתבים תאוסופיים יהודיים, המרחיבים את פרטי המרכבה האלוהית הבוראת מציאות נמשכת ומשתנה. בהמשך, למושגי הספירות מתווספים צירופים של אותיות, כוכבים ומזלות שזורים בעולמות הייררכיים (אבי"ע — אצילות, בריאה, יצירה, עשייה) בין העצם, האל האחד והבלבדי ועולם ממשות ריבוי התופעות, עולם העשייה, ה"נמוך" והמעורפל, העטוף מסכים וקליפות המסתירות את האור הגנוז הישיר של האלוהות. כל זאת יחד עם שיוך וצירוף כוחות תאולוגיים לצירופי אותיות עבריות, מִספָּרים, פלנטות, כוכבים ומזלות, כיוונים ומועדים, סמלים (נסירה, אגוז), פרצופים ומלאכים, בשילוב השפעתם של חכמים מוסלמים ונוצרים העוסקים גם הם בלוגיקת החיבור בין התאולוגי לאונטולוגי, בוללים בתאוסופיית הבריאה. המשותף לכולם הוא תפיסה תאיסטית, הייררכית־דואלית אימננטית סיבתית, כאשר תפיסת אלוהות תאולוגית מעורבת ושזורה בפועל בפעילות אנושית אונטולוגית.

לא ארחיב כאן בהיסטוריוגרפיה של התפתחות הקבלה, אך פריצה תודעתית בקהילות היהודים החלה לאחר כתיבת ספר הזהר במאה ה־13 על־ידי משה די ליאון ונמשכה דרך פעילותם של הרמ"ק והאר"י, ולאחר מכן הבעש"ט ותלמידיו, עד ימינו. לאורך דרכה ייצרה הקבלה תנועות נלוות, מאקסטטיוֹת לסכולסטיוֹת משיחיוֹת, הפועלות למימוש אקטיבי ממשי של הגאולה האלוהית, כמו השבתאות, הפרנקיסטים ואחרים עד ימינו, בפעילותם הסדורה והשיטתית של המחנה הדתי־לאומי עם המחנה החסידי־משיחי, עד ישראל של 2017. מחד גיסא, במאה ה־21 תורת הקבלה התאוסופית המסורתית נמצאת בשלב של התרחשות פעילותית משיחית (ציונית ואנטי־ציונית) הקוראת לזירוז תיקון עולם בפועל, תוך פעילות קבלית המוגדרת אקסטטית־מיסטית מעשית להגשמת משאלות ובקשות. מאידך גיסא, בקהילות אחרות ניתקה עצמה תורת הקבלה ממסכת שלמה של מצוות ואיסורים המקובלים בקהילות האורתודוקסיות, והתפשטה בשדה הזמן החדש גם בקרב קהילות שאינן יהודיות. המרחב היהודי היום רוחש תנועות משיחיות עם מנהיגות חיה או מתה, אך עם מִשנְָה רוחנית פועלת הנלמדת באמצעות כתבים, דרשות ושו"ת, כמו בחסידויות ברסלב, חב"ד ואחרות. יותר מכך, התפיסה הקבלית המעשית הנוכחית משלבת תפיסות מושגיות מאגיות ואסטרָליות ודרכי פעולה גם מתורות אחרות, כמו זן או בודהיזם, אך עדיין נשארה הייררכית־דואלית סיבתית.

החיפוש אחר משמעות החיים, בשילוב תפיסת ממשות התופעות בהתפתחות ההכרה האנושית, ומנגד — התוצאות הממשיות בפעילותם של היחיד ושל הקהילה, חידדו והצעידו את הביקורת הפילוסופית התפיסתית אלי פיצול ופילוח של מושגים, שפה ומיתוסים, תהליך פירוק הנמשך לאורך כל המאה ה־20 עד ימינו. דיאלקטיקה דקונסטרוקטיבית זו מעמידה וריאציות מקבילות או מנוגדות של אותו מושג, עד כדי פירוק המשמעות הפנימית של התופעה וריקון ממשותה, מהותה וצורתה. הוגים רבים מתבוננים בזיקה, ביחס ובהשהיה השוררת בין התופעות, מהגל להוּסֵרְל, דרידה או זיז'ק. כל אחד, לשיטתו, מבקר ומפרק את האיחוי ההיסטורי ה"אובייקטיבי", הלינארי המקובל, ונוסף על כך גם את הצורך, את השקיקה (בין שהיא בהשהיה, בין שהיא שארית עודפת), לאיחוי תפיסתי הולם של התרחשות התופעה בממשותה הפועלת. בעוד התוכן והצורה של המושג נעקרים, נעלמים, עדיין נשאר ה־self אוחז בשארית, נופל אל תהום הממשות הריקה. סלבוי זיז'ק מראה כיצד הנצרות הציבה לנו את דמותו של ישו כ"סובייקט שאמור להאמין"[6], כנקודת אחיזה, כנגיעה 'סיסטינית', מגע האל בהתרחשות, בתופעה, בחיים הממשיים עצמם. גם גרשם שלום מראה את הצורך באיחוי המציאות בראייה המסורתית הדתית־יהודית, בשילוב תורת הקבלה בעיגון "האמת המוחלטת" דרך גורם מתווך כמו אברהם או נביא כמשה, דרך מתווכים חכמים בתורת הסוד כמו אברהם בר חייא, ולאחריו במאה ה־13, כותב ספר הזהר משה די ליאון ואחרים. מהם מהדהדת המשגת האלוהות כ"לבוש", הן כאדם הן כקול, אות או אותיות השרויות וטובלות באור הישר האצילי־אלוהי הקבוע, העצם הבלתי מתחלק. לאחר תקופת האר"י (המאה ה־16) תהליך האיחוי הקבלי פרץ והתפשט להמשגות וסמלי משנה בשיטת עבודתם של מקובלים ומיסטיקנים יהודים ולפיתוחה של קבלה מעשית בקהילה ובקרב יחידיה. במחצית השנייה של המאה ה־20 הפעילות הדתית־המסורתית היהודית נפתחה והכילה פעילות קבלית מעשית, השלובה במסגרת המסורתית של קיום מצוות ואיסורים על פי ההלכה, ותפיסת האיחוי הייתה הולמת ו"שלמה" בין הטקסט המקודש לבין פרשנותו המסורתית. ואולם, מהר מאוד, החל בשנות השבעים של המאה ה־20, התפתחו ערוצי פרשנויות מִשנֶה ולמידה, שהעצימו את תוקפן של תפיסות סכולסטיות־משיחיות יחד עם העצמה אחרת של מקובלים חדשים השולבים בעבודתם הקבלית־מעשית דיאלקטיקה שיווקית עכשווית ההולמת את תפיסת חברי קהילתם, עד כדי יצירת "תעשייה" של לימוד וחיים על פי הקבלה המודרנית.

ברם, בימינו, בין שמדובר בחילונים שאינם קושרים חייהם באמונה או דת כלשהי, ובין שמדובר ביחיד כמאמין חילוני, דתי, נוצרי, יהודי, מוסלמי, הינדי, בודהיסט או אחרים, עדיין האיחוי בתפיסת מציאותו של האדם היחיד וקהילתו נעשה דרך עוגן אלוהי־מיתי או דרך סמליות־מטפורית, הייררכית־דואלית סיבתית.

אין בכוונתי לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של התפיסות המיסטיות־קבליות ביהדות, בנצרות, באסלאם ובדתות אחרות. הרי על זה כבר נכתב למכביר בספרות הביקורת לסוגיה[7]. יש בכוונתי להראות ולהציע התבוננות רדיקלית חדשה של איחוי תפיסת המציאות, שאיננה מושתתת על הייררכייה בהתרחשות התופעות ואיננה מעוגנת בבסיסה בתפיסה דואלית סיבתית. אַראה כיצד התפיסה החדשה רואה את איחוי המציאות דרך דיאלקטיקה רדיקאלית חדשה בתוארי מושגי הספירות הקבליות.

תפיסת המציאות החדשה מבארת את התרחשות התופעות ללא עוגן אלוהי מיתי, אך אוחזת באור הטרנסצנדנטי[8] את התקווה לאנושי. היא איננה הסבר לכול, אך היא מציעה ראייה עמוקה ורחבה של מרחבי ההכרה, המאפשרת להסביר את התרחשות התופעות מבלי "להביא" אלינו את האל כהסבר להתרחשות התופעות, ייחודיותן והשתנותן. אין התפיסה החדשה מחריבה עולם ישן, ולפיכך כאמור גם חוקי הטבע הידועים פועלים בה וגם אפשרית בה התקווה של "המעבר", של אלו אשר עדיין אוחזים וזקוקים ל"עוגן" המיתולוגי. ולכך קונטרס זה מכוון, היינו לאפשר הסבר מספק על "איך"[9] מתרחשות התופעות, מבלי להתעסק ב"חיבור" האנתרופומורפי בין האלוהים והממשות, בין התאולוגיה והאונטולוגיה.

גרשם שלום ב"דברים בגו"[10] מציין שמחד גיסא התבונה האנושית יודעת, לצערו, להרוס מהר יותר ובאופן אפקטיבי יותר מאשר לבנות ולחדש, ומאידך גיסא הוא רואֶה ייעוד עצום לתבונה לשמש ביקורת בונה במדעי הטבע, החברה, ההיסטוריה והפסיכולוגיה. נכון שלתבונה יש תפקיד מרכזי בהבניָה של תפיסת המציאות, אך אין היא בלבדית. לתפיסתי, התבונה המתקיימת נשענת על ראייה מוגבלת של אופן התרחשות התופעות, מאחר שתפיסת המציאות הקיימת עד ימינו, נשענת על עקרון ההייררכי־דואלי ועל העקרון הסיבתי. לפיכך, נדרשת גם הרחבה והעמקה בביקורת תבונית על תפיסת המציאות הקיימת, תוך הצגתה של תפיסת מציאות חדשה שאיננה נשענת בלבדית על עקרונות התפיסה הנוכחית, ונדרש גם לכוון בתבונה את השינוי הפועל ללא הפסק, לבניית דרך חיים משותפים יותר עם פחות חרדה, כאב וסבל.

כאמור, לתפיסתי, המציאות על תופעותיה איננה מתרחשת בתהליך סיבתי מֵעָבָר להווה ולעתיד, מִסיבה לתוצאה, אלא היא התרחשות נמשכת במֶשֶׁךְ ההווה בתופעות במרחב (המֶשך ההומוגני של אנרי ברגסון). המציאות[11], כלומר המרחב האימננטי האין־סופי של התופעות, היא מארג אין־סופי דינמי של יחסים לסוגיהם, למיניהם ולנגזרותיהם, אין־סוף יחסים מסוג שהוא בין ישים אונטולוגיים. כל יחס מהווה אפשרויות תנועה־פעולה פוטנציאליות, המותמרים לפעולות קונקרטיות בהתרחשות התופעה הממשית במרחב (ארחיב על כך ואבהיר בהמשך). היחסים מעניקים לתופעה הרוחשת אפשרויות לתוכן פועל; כדברי אריסטו: "ההרמוניה היא יחס־מחושב"[12]. היחס מכיל אפשרויות לפעולה בהתאם למצב התופעה במרחב, כך שהמציאות היא הווֶה מתהווֶה של ממדים, צוּרוֺת, חומרים, תנועות ואפשרויות לשילובם. הזמן לא נע מעָבָר להווה לעתיד אלא הוא מֶשֶׁךְ יחס השינוי (לא כמות) של תופעה אחת לתופעה שנייה. המֶשֶׁךְ הוא שהות ההתרחשות של התופעה במרחב, כפי שאנרי ברגסון מתאר: "יצירה נמשכת, בחינת זרם בלתי־פוסק של חידוש"[13], והתרחשות היא סוג של התפתחות, "שבאה לעקוב אחרי הממשי תוך כדי ניידותו"[14].

החידוש הפילוסופי הוא בהסבר ובתיאור התרחשות התופעה ההוֹוָה מהיווצרותה להתפרקותה־מותה, תוך הסבר התחוללות מֶשֶׁךְ ייחודיות התופעה המשתנה ויחסיה עם סביבתה בהווֶה הנמשך והמשתנה, בין שזה תת־חלקיק, בין שזה גל, גרגיר חול, אדם או כוכב. ייחודיות התופעה היא מהותה הנמשכת, ובמערכות חיות כמו בני אדם איכותה ומהותה של נפשגוף הן פעילויותיה[15]. מאחר שיסוד תפיסת המציאות החדשה נמצא בהמשגת התנועה על אפיוניה, ופעילות כלשהי של בן אנוש, בהכרה מודעת או שלא מודעת, מורכבת מאגד של תנועות (בפשטות), אזיי ניתן גם להבין את ההתרחשות הפסיכופיזית של היחיד החי, משילוב איכויותיהם הייחודיים של אפיוני התנועה של אותו יחיד, סובייקט. זוהי ראייה, תפיסה המאפשרת לחדור מבעד למה שסלבוי זיז'ק ואחרים מכנים "ה־דבר, das Ding, עצמותו הבלתי חדירה של הממשי"[16] ולכן הם עדיין עוסקים בתווך המשתנה בין הסובייקטים המתייחסים.

גרשם שלום, בעבודותיו היסודיות והמכוננות, ניסה להבין ולהכיר את כל הכוחות שהחיו וקיימו את עם ישראל כגוף חי לאורך ההיסטוריה, מכיוון שלתפיסתו "גוף חי" אינה אידאה מנותקת מהמציאות המשתנה, אלא "אידאה שעדיין לא גילתה כל מה שגלום ומקופל בה ואין למצותה בהגדרות היסטוריות ותאולוגיות המתייחסות אל העבר. גיבורי הקבלה היו אומרים שבעים פנים לתורה, ואני מוסיף אחריהם: רבים מפָּנִים אלו עוד לא נתגלו, ואוי לה לדוגמטיקה כאמת־מידה לחקר ההיסטוריה"[17].

תפיסת המציאות הרדיקלית החדשה המוצעת בקונטרס זה, פורסמה בספריי תורת המחוללים והגיונות אמסטרדמיים בהרחבה אך ללא התייחסות ישירה לליבת התפיסה ההייררכית־דואלית סיבתית של תורת הקבלה. בקונטרס זה תפיסת המציאות החדשה המוצעת תראה פנים חדשות לספירות הקבלה המכילות גם את מדעי הפילוסופיה, הפיזיקה והביולוגיה המוכרים וידועים לנו בעת הזאת, המאה ה־21.

בקונטרס זה אבהיר:

• תפיסת התחוללותן של ממשות התופעות הרוחשות במרחב — התבוננות בעשר הקטגוריות של אריסטו, דרך פילון והתַנאים ואֱלֵי עשר הספירות הקבליות המסורתיות.

• כיצד התופעות הממשיות בוקעות ונוצרות, נמשכות ומשתנות תוך אחיזה במהות ייחודיותן עד מותן, היעלמותן, כאשר התרחשותן היא התגלמות אונטולוגית בהווה הנמשך במרחב התופעות.

• איך במשך חייו של היחיד רוחשת החיוּת, בכל תנועה כאן עכשיו — כל זאת תוך השתנות בלתי פוסקת דרך אפיוני התנועה הפועלים ללא הייררכייה תאולוגית או אחרת, בהווה הנמשך והמשתנה מלידתו אל סופיותו.

• כיצד מתחוללת תפיסת הכרתו וראייתו של יחיד האדם — תפיסת מציאות עצמו בסביבתו דרך אפיוני התנועה, תפיסת מציאות המכילה מנעדי ערכֵי אתיקה כ"טוב" ו"רע" סובייקטיביים ליחיד אך נתפסים כאובייקטיביים בקהילה.

• היה ויהיה הווה כאן עכשיו — כיצד ההייררכייה הקבלית מושטחת, מתאחה ומאויכת, ובפועל הספירות פועלות כאן עכשיו בסינכרון משותף כמרכבת חיים לאפיוני התנועה, בכל תנועה־פעולה ההווה בתופעה.

• איך אפיוני הספירות רוחשות במרכבת חיים בהווה הנמשך ומאפשרות אחריות ישירה, תיקון וגאולה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מורה אנכי”