החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מוח של רוצח

מאת:
מאנגלית: שאול לוין | הוצאה: | 2020 | 384 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

חייה של זואי בסכנה…

שלוש נשים בשיקגו מתגלות לאחר שנחנקו, נחנטו והוצבו לראווה, כאילו הן עדיין בחיים, ופסיכולוגית הזיהוי הפלילי זואי בנטלי מוזעקת לסייע בחקירה. מהר מאוד מגלים זואי והשותף החדש שלה, טייטום גריי, שהם הפכים מוחלטים: היא יסודית, נחושה וממוקדת, ואילו הוא זחוח וחסר כבוד לכללים. לא בדיוק התחלה ברגל ימין לצוות שאמור לצלול לתודעתו החולנית של רוצח סדרתי, שאם לא ייעצר – ימשיך במסע ההרג שלו.

אבל כשתוכנן של שלוש מעטפות מוסתרות חושף קשר מצמרר לרציחות שהתבצעו בילדותה של זואי,  היא הופכת מציידת לניצודה, והעבר מאיים לרדוף אותה.

מייק עומר הוא סופר ישראלי. ספרו מוח של רוצח היה לרב־מכר של הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט ואמזון.  עומר כתב שלושה ספרים בעברית ועוד שבעה באנגלית, שלושה מהם בסדרת זואי בנטלי.

מקט: 15101153
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

שיקגו, אילינוי, יום ראשון, 10 ביולי 2016

ריח חזק של פורמלדהיד מילא את החדר שעה שיצק את הנוזל אל תוך התערובת. בהתחלה הוא שנא את הריח. אבל הוא למד להעריך אותו, ביודעו מה הוא מייצג: נצח. נוזל החניטה שומר על דברים מפני ריקבון. 'עד שהמוות יפריד בינינו' הוא רעיון חסר יומרות במקרה הטוב. אהבת אמת אמורה להתעלות מעבר לנקודה הזאת.

הוא הוסיף קצת יותר מלח מאשר בפעם האחרונה, בתקווה לתוצאות טובות יותר. מדובר באיזון עדין, הוא למד את זה בדרך הקשה. נוזל החניטה מבטיח נצח, אבל תמיסת המלח מוסיפה גמישות.

מערכת יחסים טובה מוכרחה להיות גמישה.

חריקה בקעה מעבר לדלת הנעולה. הרעשים — שורה לא סדירה של ציוצים ושריטות, שנקטעו פה ושם בגניחותיה הקשות של הבחורה — מרטו את עצביו. היא ניסתה להתיר את הקשר שוב. כל הזמן זזה, כל הזמן מנסה להימלט ממנו — כולן אותו הדבר בהתחלה. אבל היא תשתנה, הוא ידאג שזה יקרה. לא תהיה יותר תנועה בלתי פוסקת, שום תחנונים מהוסים, שום צרחות צרודות.

היא תהיה שקטה ודוממת לחלוטין. ואז הם ילמדו לאהוב זה את זה.

קול התרסקות פתאומי קטע את הריכוז שלו. הוא הניח את המלח מידו בעצבנות וניגש אל הדלת החסומה. הוא סובב את המפתח ופתח אותה. אור נשפך לתוך החדר החשוך.

היא שכבה על הרצפה, מתפתלת. היא הפילה את כיסא העץ על צדו, והוא נשבר. איכשהו היא הצליחה לשחרר את כפות הרגליים ודחפה את עצמה על הרצפה על גבה החשוף, מנסה ל… מה? להסתלק? לא היה איך להסתלק. גופה העירום התעוות בצורה שעוררה בו אי־נוחות. התנועות, והגניחות, שיוו לה מראה של חיה יותר מאשר של בן אדם. זה היה מוכרח להיפסק.

הוא נכנס, אחז בזרועה והקים אותה על רגליה, מתעלם מצעקתה. היא התחילה להתפתל ולחבוט סביבה.

'תפסיקי,' הוא אמר בקשיחות.

היא לא הפסיקה. הוא כמעט הכה אותה אז אבל אילץ את עצמו לנשום עמוק כמה פעמים ולהרפות את אגרופו הקפוץ. חבורה לא תיעלם בקלות מגופה מתה, והוא רצה אותה נטולת רבב ככל האפשר.

אידיאלית, הוא רצה לדחות את הרגע. עם הבחורה הקודמת הוא אכל ארוחת ערב לאור נרות ממש לפני השינוי. זה היה נחמד.

אבל לא הכרחי.

הוא יכול להשאיר אותה בחדר, אבל היא עלולה לפגוע בעצמה, לשפשף את עורה החלבי המושלם, והוא לא רצה שזה יקרה.

במקום זה, הוא דחף אותה אל הסדנה שלו והושיב אותה על הכיסא שלו. היא התפתלה, הוא הרגיש כף רגל פוגעת בשוק שלו. כף הרגל היתה יחפה, הבעיטה לא הכאיבה, אבל זה עיצבן אותו. הוא לקח את האזמל מהשולחן והצמיד את הלהב החד לשדה השמאלי, ממש מתחת לפטמה.

'אם לא תפסיקי לזוז, אני אחתוך,' הוא אמר בקול קר.

היא התרפתה מיד, רועדת מפחד. ההכנעה שלה ריגשה אותו, רגע מתוק של משחק מקדים, ולבו האיץ את פעימותיו. הוא כבר התחיל להתאהב.

הוא לקח מהשולחן בעדינות את קשר העניבה שהכין קודם לכן. הוא שמח על מרקם החבל. בעבר נהג להשתמש בחבל כותנה רגיל ושנא את הסימנים שהותיר. החיכוך פגם בעור המושלם. הפעם הוא ישתמש בחבל סינתטי רב־תכליתי. המרקם היה חלק, נעים. הוא חשב שהמגע עשוי למצוא חן בעיניה.

הוא כרך אותו סביב גרונה. כשהרגישה את החבל המשיי מתהדק על צווארה, היא התחילה להשתולל שוב, אבל כבר היה מאוחר מדי לכל זה.

עניבת החנק היתה קשר פשוט עם שינוי זעיר אחד. הוא השחיל פיסת מתכת דקה בתוך הקשר. עכשיו החליק את הקשר עד שהחבל ישב הדוק על גרונה — הדוק מספיק שלא יזוז ממקומו. הוא רצה סימן אחד בלבד, לא יותר. ואז, הוא אחז במוט המתכת, וסובב אותו עם כיוון השעון. סיבוב אחד, שני סיבובים, שלושה סיבובים — עניבת החנק התהדקה על צווארה יותר ויותר. ההשתוללות שלה הפכה פראית עוד יותר, ואחת מכפות רגליה פגעה בשולחן בחוזקה, מכה שבלי ספק תשאיר בה חבורה. סיבוב אחד אחרון… זה הספיק.

בשעה שההשתוללות נחלשה, הוא תהה על הסימן שתותיר עניבת החנק. בתחילה, הוא קיווה שלא ייוותר סימן בכלל. אבל עכשיו ראה בו את מתנתו הראשונה, מחרוזת יפה שתסמל את הקשר ביניהם. אנשים רגילים עונדים טבעת על אצבע. לא פלא שאחוז הגירושים כל כך גבוה.

כשההתפתלויות פסקו, הוא רעד מהתרגשות. הוא באמת צריך להתחיל לעבוד עליה. ככל שיצליח להחדיר לגופה את תערובת החניטה מהר יותר, כך היא תישאר רעננה יותר.

אבל הוא היה אחוז תשוקה.

הוא החליט שהוא יכול לבלות קצת קודם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.